"ששי, את העומר כבר ספרת היום?", פתחתי רשמית את עונת ההדתה במסעדה שבה אני משגיח על הכשרות, וכשאני רעב, גם על מידת העשייה של האסאדו והאספרגוסים.
"למה שאספור את עומר מהפס הקר, למה הוא סופר אותי? הוא חתיכת שחצן. אפס.", הפגין ששי בורות מרשימה.
"חחח, לא העומר הזה", כמעט נחנקתי מצחוק ומהאסאדו הצמיגי. מידת עשייה רעה. טוב שטעמתי והשגחתי. "אני מתכוון לספירת העומר שבין פסח לשבועות. כמו שנה שעברה, זוכר?"
ששי נזכר. הסכים. זרק מפיון על הראש.
"כמה צריך לספור היום?", הוא שאל.
"בעיה, עוד לא ספרתי היום, אסור לי לנקוב במספר של היום", ניסיתי להסביר.
"טוב, אין לי כוח לשטויות שלך", העיף את המפיון.
"רגע, יש לי פתרון", הצעתי.
"אני אומר לך מה ספרו אתמול, וככה תדע כמה לספור היום", ששי הסכים.
"אז ככה. אתמול היה 12 ימים לעומר", ששי עיבד את המידע במצחו החרוש, ופניו האירו באחת, "הבנתי, אז היום 11 ימים לעומר", קבע.
"איך 11 אם אתמול היה 12?", זעקתי. מרגיש כמו מורה גרוע במתמטיקה.
"זו לא ספירה לאחור?", תהה ששי.
"לא, זו ספירה מלמטה למעלה", הסבלנות כמעט ברחה לי, כמו כלב שרוצה לעשות שפטים בחתול מעצבן. החזקתי אותה חזק במושכות.
"אה, אז היום 12 ימים לעומר", הבריק שוב האיינשטיין של זמנינו.
"איך 12?", שאלתי מתוסכל.
"הרגע טענת שאתמול היה 11", צעק.
"אני טענתי? אתה בחישוב עקום ברוורס טענת", צעקתי בחזרה.
"תשחרר אותי מהשטויות שלך", רטן, "כבר עדיף לי לספור את עומר מהפס הקר מאשר את העומר", אמר במרירות.
הגבתי בהלם: "מה אתה אומר?"
"כומר", חרז בכישרון ונמלט החוצה להירגע עם סיגריה.
רדפתי אחריו החוצה. שאלתי אותו מה יש לו נגד עומר מהפס הקר?
"הוא לא מתחלק עם שאר העובדים במשמרות הלילה בצורה שווה", אמר ששי בקול טעון.
"איך הייתה החלוקה של המשמרות בינכם בחודשיים האחרונים?", התעניינתי בסקרנות.
"עשרים ימים שובצו לי, שמונה עשרה ימים לדני ורק שלושה עשרה ימים לעומר!"
"תודה רבה ששי, עכשיו תגיד רק 'הרחמן הוא יקים לנו עבודת בית המקדש...."