אתגר אתגר דו שבועי- סיפור תנכי.

[בואו חשבון. יוסי לוי]

דבר ראשון, תודה ל @RU1 על האתגר המחכים, ותודה לכל קהילת הכתיבה על המקום לכתוב ולהשתפשף (לא הייתי כותב בלעדיכם, אז קחו את כל הקרדיט.)

די מפחיד לעמוד במקום הזה, של כותב האתגר. ועוד יותר מפחיד להיות אח"כ שופט.

יש בסיפורת העולמית כל כך הרבה אלגוריות וספרי מדע בדיוני, שעלילתם בנויה על סיפורים תנכיים, או בהשראתם.
די מוזר שדווקא בסיפורת החרדית כמעט ולא כותבים סיפורים כאלו.
יש לנו, מקבלי התנ"ך, את הספר. בהא הידיעה. את ספר הספרים, שהוא גם ספר הסיפורים.
מרוב קדושתו והגדולה שלו, אנחנו לא מספיק שמים לב (אני לפחות) לסיפורים המדהימים שיש שם, מלא סיפורים.
מלא מלא מלא.
האתגר הפעם יהיה למצוא סיפור תנכ"י , זה יכול להיות סיפור על בכל בתו של אברהם, או על התאומה של ראובן, אבל יהיה הרבה יותר יפה אם זה יהיה סיפור שממש כתוב, כמו גיורם של הכותים (מלכים ב יז) או הפוליטיקה ששררה בארץ בזמן גדליהו בן אחיקם.
האתגר לא מאוד קשה, אבל הוא דורש עדינות יתרה בטיפול בסיפורים.


הדירוג יהיה
20% חומרי גלם. מחקר. לא לקרוא סתם את הפסוקים, אלא לנסות להבין מה באמת הלך שם.
30% מתכון. כתיבה טובה. ניסוח, תיאור וכו' וכדו'.
20% טעם. מקוריות. כן, למרות ההנחיות למעלה, יש הרבה מקום למקוריות
10% חיתוך. פיסוק. (אני עצמי לא מושלם בזה, אני מקווה שאני אדע לעשות את זה כמו שצריך...)
20% אפיה. סיפור טוב. כזה שכיף לקרוא אותו, בלי כללים...

בהצלחה.

האתגר ינעל ביום שלישי, ט' כסלו. בשעה 23:55

לנספח כמובן שכמה שיותר דיונים, כן ייטב.

 

[אוראל סולטן]

*הערה מראש - הסיפור לא בא לפגוע בשחומי עור, אלא רק לצחוק על זרח הכושי וצבאו.*

זרח הכושי, שלפי חלק מהפרשנים היה מלך מצרים (ולפי אחרים סתם איזה מנהיג מקומי שניסה לעשות "רושם על החבר'ה"), החליט שהיום יש הזדמנות מצוינת לבדוק את החוזק של ממלכת יהודה.

עם מיליון חיילים ו-300 מרכבות, הוא יצא לדרך, מצויד בכל מה שצריך: נשקים, דגלי פלסטין שחורים, וכמובן שירים מעודדים שהקהל הכושי המציא על המקום. משהו בסגנון:

"זרח זרח, נלך לקרב,
יהודה תיפול, וזה די שקוף!
בלי גזענות לכושים עכשיו,
נאכל אותם כמו גרגר לוף!"

...

אסא, מנגד, הסתכל על ושפשף את עיניו: "מה?! לנו יש 580,000 חיילים בסך הכול, ברוך השם בסוף לא הוציאו את גזירת הגיוס. אבל מה נעשה עכשיו?"

לבסוף, אסא הבין שלפני שהוא יוצא לקרב, עדיף לו לצאת לתפילה. הוא עמד לפני ה' ואמר:
"עזרנו ה' כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה. ה', אלוקינו אתה, אל יעצור עמך אנוש".

...

שדה הקרב היה מלא באקשן – גיא צפתה, שהייתה ידועה בזמנו כ"עמק שלא ברור מי צופה בו על מי", הפך תוך דקות לזירת קרב צבעונית ומבולגנת במיוחד.

מצד אחד, הצבא של אסא: קשתים משבט בנימין שצעקו הוראות בלחץ, חיילי יהודה שעסוקים בלמרוח קרם הגנה במדבר, ומפקדים שמתווכחים איפה בדיוק עומדים. מצד שני, זרח הכושי, שעם מיליון חייליו, נראה כמו אובמה לפני הבחירות לנשיאות.

"אם נשתמש במרכבות שלנו הם יפחידו את אסא וחיליו!" הכריז זרח (הכושי, הכושי. אל תדאגו, יש פה פעילי זכויות אדם.).

אבל מה? שבט בנימין, פשוט לקח קשתות, ירה על המרכבות, וגרם לסוסים להשתגע ולרוץ לכל עבר.

"מי חונה ליד הסלע הגדול?!" צעק אחד מהחיילים של אסא.

"אל תדאג," ענה לו חבר, "זה פשוט הסוס של זרח, הוא נתקע בחול. כנראה שהוא עם מנוע דיזל."

...

בסופו של דבר, הכושים, שהביננו שהקרב הזה אבוד, פשוט התחילו לברוח – מי למרכבה, מי לסלעים, ומי למסעדת "פיתה במדבר". אסא וחייליו התחילו לאסוף שלל: צאן, בקר, מטבעות, ואפילו כמה שריונות שהיו יותר מדי צמודים לטרנד האופנה של אז.

אסא וחיליו חזרו לירושלים עם שלל עצום, כשהם שרים שירים חדשים שהם המציאו בדרך:

"זרח זרח, עכשיו ברח,
ה' עזר לנו, והיה קרב מוצלח!"

...

אבל לא הכול היה רק חגיגות. עזריהו בן עודד, הנביא, פתח בנאום חוצב להבות: "תראו, ניצחתם כי התפללתם אל ה'. אבל זכרו – אם תעזבו את הדרך הזו, הקרבות הבאות לא יסתיימו ככה."

אסא חשב שזה הזמן לעשות סדר, ולשבור את כל הפסלים בארץ. "קדימה, ילדים", הוא אמר, "תביאו לי את כל האלים הקטנים שלכם."

כל יהודה ומרבית מישראל הביאו קרבנות לה' וחידשו עמו את הברית, בשבועה בקול גדול ובתרועת חצוצרות ושופרות.

והכושים?
תבדקו במסעדת "פיתה במדבר", אולי הם עדיין שם...
(כשרה למהדרין דרך אגב, כשרות ערב מחמוד...).

הי, זרח! שכחת את הסוס שלך!
באופן אישי אני ממליץ לך לעבור לטסלה, יותר מהיר, ויותר חסכוני.
אז מה אם זה לָבַן?


מקור: מלחמת אסא והכושים.

 

[ללמוד לכתוב]

מאז יום היוולדו, היה יפתח הכבשה השחורה בכל מקום בו הציג את כף רגלו.

מכיוון שנולד לפילגשו של אביו גלעד, אחיו החורגים שנאו אותו והצרו את צעדיו, ובכל הזדמנות הם הזכירו לו את מעמדו הנחות, ודאגו שהוא גם ירגיש כך בפועל.

והיה עוד משהו שהם טרחו להגיד לו שוב ושוב – שהוא לא יקבל שום חלק מירושתו של גלעד אביהם.

"מקסימום ניתן לך כבשה אחת, וגם זה לא בטוח", הפטיר לעברו בזלזול אחד מאחיו.

אבל הפחד שמא יפתח כן יצליח בסוף לקבל חלק מהירושה, העיבה על האחים ולא נתנה להם מנוח.

ביום בהיר אחד, כשיפתח היה באמצע עבודתו בחליבת הפרות, הגיעו אליו כל האחים במפתיע.

"עליך לעזוב את הבית שלנו עד היום בערב" הם הודיעו לו בתקיפות, כשהם מדגישים את המילה 'שלנו'.

יפתח הנכלם שירך את צעדיו אל חדרו של אביו, כדי לנסות לבקש ממנו שיחייב את האחים לאשר לו להישאר לגור בביתו.

אבל כשהתקרב לחדר, הוא כבר שמע את קולה של אימו, מתחננת בפני אביו שיבטל את רוע הגזירה.

הוא הקשיב בדריכות מבעד לדלת, ושמע את אביו מסביר בצער שאין לו מה לעשות בנידון.

הכאב שחש יפתח בליבו הלך והתעצם, ובכבידות הוא הלך לחדרו האישי, ארז את מעט חפציו, נפרד מאימו בדמעות, ויצא אל רחובה של העיר בה חיו.

לפתע הוא שמע קול התנשפות מאחוריו. הוא הסתובב בחדות, וראה את המשרת - שהיה היחיד שהתנהג אליו בהגינות - רץ לעברו.

"שמעתי שאחיך מתכננים להרוג אותך" הוא הזהיר אותו, והציע לו לברוח למקום הכי רחוק שהוא יכול.

יפתח הרגיש שהזעם מפעפע בו כארס. הוא ידע שהוא יכול בכוחו הרב לנצח את אחיו בקלות, אבל הוא כבש את כעסו, והעדיף להתרחק מהמחלוקת.

בניסיון אחרון הוא ניגש אל זקני ישראל, וביקש מהם להכריח את אחיו לחזור בהם.

אבל זה היה ניסיון נואל.

הזקנים לא רק שלא תמכו בו, אלא הם גם אמרו לו שהם מסכימים עם אחיו, ועליו לעזוב את האיזור.

יפתח הרגיש שאף אחד לא מתעניין בו, ואפילו לא מסתכלים עליו כעל אדם מן השורה.

בחוסר ברירה ובחוסר רצון מובהק, הוא שם את פעמיו אל ארצו של המלך 'טוב'.

תהליך ההתאקלמות בארץ החדשה והלא מוכרת לא היה קל בכלל, אבל כעבור תקופה לא קצרה כבר היה יפתח מנהיגם של קבוצת שודדים שהטילה את אימתה על כל המדינה.

נדמה היה שיפתח בא אל המנוחה ואל הנחלה.

עכשיו אף אחד כבר לא זלזל בו, אלא פחדו ממנו פחד מוות, ובקבוצת השודדים שלו הוא זכה להערצה ולהערכה.

מסעות השוד הניבו לו רווח יפה, וגם בפן הכלכלי היה יפתח 'מסודר'.

כך עברו להם השנים, ושמעו של יפתח הלך והתפשט ברחבי העולם והגיע עד לעיר הולדתו.

וזה הגיע בתזמון מושלם.

בדיוק באותם הימים הכריז מלך עמון מלחמה על עם ישראל, וזקני ישראל חיפשו נואשות מצביא שיוביל את צבא ישראל בקרב, ומיד כשהם שמעו שיפתח שגדל אצלם הפך לגיבור חיל שעצם הזכרת שמו מטיל אימה -הם מיד חשבו שטוב יהיה אם הוא יהיה המצביא.

משלחת דחופה יצאה על עבר ארץ טוב, כדי לשכנע את יפתח להסכים להוביל את הצבא.

כשהם הגיעו לבסוף אל הארץ, הם לא היו צריכים לעבוד קשה כדי למצוא את יפתח.

כשהם נפגשו איתו והציעו לו את הצעתם, יפתח הסתכל עליהם במבט מוזר.

"עכשיו אתם נזכרים בי? כשאתם במצב קשה וצריכים עזרה? איפה הייתם כשגירשו אותי בחרפה ובביזיון מבית אבי?" שאל אותם.

אבל אז נצנצה בו מחשבה.

"אם תסכימו לתנאי, שאני אהיה לא רק מצביא אלא גם מנהיג ושופט, אזי אסכים להגיע איתכם".

להפתעתו, הם הסכימו.

הם יצאו יחד לדרך, וכשהגיעו אל העיר מצפה שבבנימין, ערכו לו טקס הכתרה מפואר.

וכך; יפתח שיצא מארץ ישראל כאדם בזוי ומושפל, חזר אליה כמנהיג ומצביא.

מקורות: שופטים פרק י"א, ע"פ הרד"ק, המלבי"ם, והרלב"ג.

 

[הטעם המושלם]

שנת ב' ת"כ לבריאת העולם משוער
"אליפזוש מותק של אבא- מה למדת היום אצל סבא?"
"אבא, אתה לא יודע! היום סבא לימד אותי שיש דבר שנקרא תורה, שה' כתב אותה לפני מלנתאלפים זמן"
"מלאנתלפים זמן?" אבא עשיו היה משועשע מעט. כן, כל מה שסבא מלמד את אליפזי שלו, גם הוא למד בהיותו בגילו.
למד. למד בשביל ללמוד, למד בשביל לדעת למה יעקב הדוד הגדול כ"כ מחמיר על עצמו, ובעיקר כדי לדעת מה ימצא חן בעיני אבא שלו.
את אליפזי שלו הוא שולח אליו גם כן. למה לא? הגנים של אבא- רמאות ותחכום יחד עם ראש גדול יוצרים את אותו אפקט- קצת נחת לאבא, וגם שידע מה לא עושים.
."אבא, איפה דוד יעקב?"
"אל תזכיר יותר את השם הזה בבית יותר" הטון של עשיו עלה בבת אחת בעשר אוקטובות וגרם לאליפזי לפרוץ בבכי כדרכם של ילדים מבוהלים, הרואים את הוריהם בהתפרצויות בלתי צפויות בעליל.
"אל תבכה ילד שלי, אל תבכה, אבא אוהב אותך, רק רוצה לראות אותך הולך בדרכו". חיבוק גדול. אותו אליפז מבין, הוא מבין שאת יעקב אבא שונא, ואותו אבא אוהב.

"אבא שלי הכי חזק מכווולם!!!!!!" רץ הקטן אל חבריו.
"אבא שלי הכי גדול מכווווולם" מתגאה הוא בכל יום מחדש.
"אבא שלי הוא הכי בעולם!!!!!!!" מבטיח הוא לעצמו ולחברים כל בוקר מחדש.
אני אגדל אהיה כמו אבא.
ואת זה אפילו חינוך של הסבא הכי טוב בעולם לא ימחוק.
רק יגרום שלהרוג הוא לא יהרוג.
רק יגנוב.

 

[חני גרשון]

הקדמה קצרה, והכרחית –

כשבאים לכתוב על גדולי האומה, על אבותינו הקדושים – צריך לגשת באימה. "של נעליך מעל רגליך". ומלבד הדיוק החשוב, עלינו לזכור שישנם עשרות פירושים לדעות סותרות לגבי כל סיפור שהוא. ועל כן, נצמדתי לקו אחד, וגם הוספתי פרטים [למה אני לא באמת יודעת על מה הם דברו, והאם אביה בדיוק חזר אתמול מהנסיעה שלו או לפני שבועיים]. אבל הרעיון עצמו – כתוב.

אם מישהו ירצה – אשמח להעלות את המקורות מהם למדתי את הדברים.



חלק א

נסיכים אמורים לשלוט בעצמם. במיוחד כאלו שמיועדים לרשת את כס המלוכה. אבל אביה אינו זוכר את הכללים היבשים, או בועט בהם, כשהוא פוסע הלוך ושוב לאורך החדר הענק. נקישות נעליו נבלעו בשטיח המצרי המשובח, אך לא כן נשיפותיו התכופות.

"אני לא יכול, אביגיל. לא יכול!" הוא המשיך לפסוע בסערת רוח, ידיו אוחזות אחת בשנייה בחוזקה מאחורי גבו. "אני חייב לעלות לירושלים. לא מסוגל יותר. פשוט לא!"

שפתיה של אביגיל נצמדו. היא מבינה, מבינה לגמרי. אבל קשה לה. "אני מפחדת שיגיע זמני ללדת כש... כשתהיה שם, בבית ד'", דמעות עלו בעיניה וכתפיה שחו. "אני לא רוצה להיות פה לבד, עם כל עובדי העבודה זרה שבארמון".

אביה עצר מהליכתו באחת, אבריו התקשו וכל עצב בגופו התנגד למה שידע שעליו לומר. "אם זהו רצונך, אשאר כאן".

לא!!

הוא חשק את לסתותיו בחוזקה, חונק את הזעקה בתוכו.

אביגיל הסיטה את מבטה אל אצבעותיה. "אבל אני יודעת שגם לך קשה, מוקף כל הזמן בעובדי אלילים. אני לא יודעת מה לעשות", פרצה בבכי סוער שבדרך כלל לא אפיין אותה.

בדרך כלל היא חזקה, מאפשרת לו לעשות את הדרך מארמון מלך ישראל שבשומרון אל ממלכת יהודה העוינת. על אף האיסור החמור שאביו הטיל עליו. אבל אי אפשר לדון אותה עכשיו.

"הכל בסדר, אביגיל". הוא מתיישב על כיסא עשוי עור תנין לידה, מתעלם מרצונו העז לבקר בבית ד'. הוא כבר לא יכול יותר להתמודד מול אביו, מול אחיו המנאצים את אלוקי ישראל תחת כל עץ רענן. משהו בתוכו מתעקם לאט לאט, והוא מפחד שישבר בסופו של דבר. "אני לא אסע".

יש אנשים שמסוגלים לעמוד בלחץ חזק כל כך. אבל הוא לא.

אחרי שהיא מוחה את הדמעות ונשימתה חוזרת לסדרה, היא פתאום מישהי אחרת לגמרי. "סע, אביה. סע. אתה צריך את זה. הבית שלנו זקוק לקדושה. וחוץ מזה, מי יעזור לעולים לרגל? עוד מעט סוכות, לא?"

אביה הניד בראשו באיטיות. כן, עוד מעט סוכות. וכמה קשה לזכור את זה, כשכולם סביב מדברים על החג שבחשוון, על העלייה לדן ולבית אל, ועל המלך שיקריב קורבנות.

"אם זה בסדר מצידך", הוא היסס, מחפש את האישור בעיניה. בכל זאת, אף אחד אחר לא יעזור לעולים לרגל לעבור את משמרות אביו.

כמה קשה לו המצווה הזאת, רק בוראו יודע.



חלק ב

הוא מעולם, אבל מעולם, לא נראה רע כל כך.

גם לא כשחזר מותש מקרבות.

"אביה, מה קרה לך?" חרדה מילאה את עיניה של אביגיל, היסטריה מטפסת בתוכה לשיאים חדשים. "אתה לא יכול למות!"

אף אחד, מלבד בסיפורי ניסים מהתורה, לא קם ממיתת חוליו. מי שחולה, מת.

ועכשיו, אביה חולה.

"למה, אביה, למה ד' עושה לנו את זה?" היא בוכה בלי הפסקה, עומדת במאמץ על יד בעלה. היא עצמה זקוקה למיטה.

הוא חיוור כסיד, לשונו יבשה ועיניו צורבות. אבל מוחו צלול. "אינני יודע, אביגיל", הוא מנסה בקול הכי מרגיע שלו. "לבורא העולם יש את הסיבות שלו, והן תמיד הכי טובות בשבילנו".

בחילה איומה תקפה אותה יחד עם סחרחורת שכמעט הפילה אותה מעל רגליה. משרתת מיהרה לתפוס בה מאחור והושיבה אותה על כיסא מרופד. "אבל למה אתה?" היא השתנקה, מוחה את פניה הרטובות. "אתה צדיק, בניגוד לאחים שלך. הצדיק היחיד בסדום. למה אתה עומד למות?"

המילים לא הרתיעו את אביה. "אני לא יודע. אבל אימי הלכה אל אחיה השילוני בשליחותו של הוד מלכותו אבי. היא יצאה לפני שבוע, כך שהיא אמורה לשוב בכל רגע. אני מאמין שהיא תוכל להסביר הכל".

ירבעם, מלך ישראל, שולח לנביא אמת?

בכיה של אביגיל קפא מתדהמה. אשתו המרשעת הולכת, ברצינות, לנביא אחיה?

זה לא סימן טוב. לא סימן טוב בכלל. ויש לה תחושה רעה בנוגע לתשובה שתקבל.

בנים נענשים בחטאי אבותיהם. ואביה צעיר כל כך, אבל ירבעם אנו קולט. או לא מוכן לקלוט.

קול שאון עלה מגינת המלך הקדמית. עיניה של אביגיל סטו לרגע לכיוון החלון, כשקול מוזר הזניק חזרה את תשומת ליבה לבעלה החולה.

מצבו הדרדר במהירות, גם מבלי להיות רופא היא ידעה זאת מיד. המשרתים רצו אל המיטה, אחד ממהר לקרוא למלך.

"שמע ישראל", לחשו שפתיו הלבנות של אביה את המילים שהממלכה לא שמעה זה שנים. "ד' אלוקינו, ד' אחד".

רגע אחר כך, דלתות הארמון נפתחו והמלכה נכנסה פנימה.

עיניו של יורש העצר נעצמו לנצח.

זוג משרתות נשאו את אביגיל הרחק משם. מסך מוזר כיסה עליה, אוטם את רגשותיה. זהו, אביה איננו. אלוקי ישראל לקח אליו את בעלה. והוא אפילו לא הספיק לשמוע את דבר הנבואה שהגיע אל אימו.

כאב נורא קרע את ליבה, מנפץ את המסך לרסיסים. מיילדת הוזעקה לשם במהירות, ואחרי שעה זרועותיה הרוטטות של אביגיל חיבקו אל ליבה את הנצר היחיד של בעלה.

נולד לה בן זכר.

דבר הנבואה התגנב באיטיות אל חדר היולדת. אחת המשרתות, אישה יראת שמים, לחשה לה את דברי הנביא, נחמה פורתא. "בית ירבעם יוכחד כולו, כך אחיה השילוני אמר", עיניה רצדו סביב, מוודאות שאין איש מקשיב לה. "אף אחד לא יובא לקבר ישראל. אבל אביה יובא, ויוספד כראוי לו, כי הוא נמצא טוב וצדיק בעיני ד'. היחיד מכל בית ירבעם".

אביגיל נדה ולא אמרה מילה. היא חבקה את התינוק אליה, דומעת אל תוך בגדו. אולי מוטב כך, שילקח מן העולם כמו חנוך כשהוא עוד צדיק. לפני שהיה נשבר והולך אחרי אחיו.

בורא העולם משלם טוב לעבדיו ועושי רצונו.


מאותו הילד, צאצאו היחיד של אביה, יצא משיח בן יוסף.

 

[7שבע7]

הם שוב הסתובבו שם בחוץ.
ביומיים הראשונים זה היה נראה מפחיד - עשרות אלפי אנשים הולכים מסביב לחומה, בדממה מוחלטת, ולא עושים שום דבר.
ביום השלישי זה הפך לנלעג. עשרות אלפי אנשים, שהיו אמורים להילחם בעיר המבוצרת שלהם, ולא עושים דבר.
ביום הרביעי הוא היה בין היחידים שעמד בבית המזונות אשר בחומה, והתבונן בעם המשוגע ששוב מסתובב סביב העיר שלהם בזקניו ובטפיו, ולא עושה כלום.
מנהלת בית המזונות החמיצה פניה כשראתה אותו שם. פעם היא הייתה מארחת אותו ואת שכמותו, גיבורי חיל, בשמחה ובסקרנות. עכשיו נראה הייתה שהיא מעדיפה שרק בני משפחתה יהיו נוכחים בבית.
ביום החמישי הוא נשאר בתוך העיר. שיעשו המשוגעים בחוץ מה שהם רוצים, אם בשביל זה הם הלכו כל השנים האלו במדבר. החומות שלהם חזקות יותר מכל ערי מצרים.
ביום השישי הוא הוצב על החומה, וראה מקרוב את העם השותק הסובב אותה פעם אחת, כמו בכל הימים שקדמו לו.
ביום השביעי הוא ישן עד מאוחר - השתכר בבית מזונות אחר, לא זה שבחומה.
מישהו מחייליו העיר אותו.
"הם עושים עוד סיבוב! עוד סיבוב!"
הוא קפץ ממיטתו, מסוחרר, חגר את חגורו, אץ לעלות על החומה.
אכן, העם הדומם לא עצר במקום הקבוע שבו התחיל את הסיבוב בימים הקודמים - הוא המשיך לסיבוב נוסף.
דקות חלפו, פניו הזיעו, נמתחו. כן, הם עושים עוד סיבוב. מה יום מיומיים?
מסביבו על החומה התאספו אנשים נוספים, גיבורי חיל וחיילים פשוטים ביחד עם אזרחי העיר. כולם באו לצפות בחריגה שבמחזה שכבר נעשה קבוע. רק על בית המזונות שבחומה לא עמד איש. שוב לא הסכימה המנהלת שלו לארח אנשים?
עוד סיבוב, ועוד סיבוב... שבעה.
ואז - תרועת שופרות. מספר אנשים מהעם הדומם, שכבר לא דמם, תקעו בשופרות. ומיד לאחר מכן פרצו כל העם, עשרות אלפי אנשים, בתרועות מלוא גרונם.
הרעש היה מחריש אוזניים, מחריד אדמה. האדמה כמו הזדעזעה מעוצמת הרעש, והחומות האדירות שלהם זעו ביחד איתה.
הוא היה מבין הבודדים שהצליחו לרדת מהחומה בעוד מועד. בעיניים קרועות לרווחה הוא צפה בחומה העצומה שוקעות תחתיה, נבלעת באדמה הרועדת.
העם המריע הסתער פנימה. והוא שוב נזכר בכל מה ששמע עליהם, על אשר עשו למצרים ולעמלק ולסיחון, על הניסים הבלתי נתפסים שליוו אותם במצרים ובמדבר. כמה הם רעדו מפניהם... כמה עצות ניסו לטכס ביחד עם כל גיבורי החיל שבסביבה כדי להתנגד להם... והכול עכשיו אבוד... אבוד...
ורגע לפני שנשלחה אליו חרבו של עברי אחד - הוא ראה בהבזק עין שלא כל החומה קרסה.
חלק קטן מהחומה שרד בשלמותו.
בית המזונות של האישה ההיא.
והחוט האדום המשתלשל מחלונו היה הדבר האחרון שראה.

 

[פניני ריין]

הערה קטנה לפני תחילת הסיפור:
אין לי שום כוונה חלילה לגעת בשולי מעילם של אבותינו הקדושים, גם אם הם הרימו אותו כדי לרוץ לבית ע"ז.
ובגלל שבסיפור לקחתי לי חירות מסוימת לתאר רגשות ומעמדים שיתכן שלא התרחשו מעולם, אבקש מאד להביט על הסיפור כאילו התרחש בעולם אחר, אצל בני ישראל אחרים או משהו.
***

ספוילר: סדר הדורות

מנשה
|
אמון
|
יאשיהו

כשהיה מנשה ילד קטן, קטן דיו כדי לרכב על כתפיו של אבא בדרך לבית המדרש, לימד אותו אבא משהו חשוב.
אולי חורף היה אז ואולי קיץ, אולי המה בית המדרש מקול הלימוד ואולי שקט, אבל אצבעו של אבא הייתה יציבה על לוח האבן וקולו חזק, נעים, עתיק ואינסופי כימיה של התורה.
בצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה--
וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ--
כִּ֣י קל רַחוּם֙ ה' אֱלֹקיךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ--

הוא היה צעיר אז, לא מודע לעובדות החיים, למרירות הדקה שלהם, הנוקשה. ובכלל-את ליבו משכו מזבחות העגלים הזוהרים שבחוץ, וחזיונותיהם העליזים של נביאי האשרה.
אולי לכן לא שאל את אבא איך אפשר.
ואיך חוזרים אל ה' אם שוב דבר לא שב להיות כשהיה.

כי אם אנשיך נהרגו ואדמתך נחרבה, אז גם אם ישיב ה' את שבותך עדיין יהיה מאד קשה לקומם אותה חזרה.
כי אם הקמת בירושלים מזבחות ואשרות תחת כל עץ רענן- אולי כבר לא תצליח לעקר אותם לגמרי. גם כדי לפנות אותם אל מחוץ לעיר תדרש למאמץ גדול ונורא.
ואנשים יראו אותם. ויעבדו אותם. ואולי הם יהיו הילד שלך.
אבל זו הבעיה הקטנה.
הבעיה הגדולה היא, אם שתלת בלב העם אמונה ורצון ללכת אחרי אותם אלוהי שווא. אם טפחת את התרבות האשורית, את צבא השמים והאשרות. ועכשיו, אנשיך כבר לא יתנו לך כל כך בקלות להחריב ולנתץ את כל מה שלמדת אותם להאמין בו.
וכשתתחנן לפניהם לשוב אל ה', אל התורה, אל הטוב, רק ימשכו בכתף וילחשו מאחורי גבך שהזדקנת. והשבי המזעזע באשור קצת סיבב לך משהו שם בפנים.
והגרוע מכל, כשבנך, זה שנותר לך מכל אחיו שהקרבת למולך- הוא זה שהולך בראש העם הזה, מקריב לבעלים, לאשרות, וגם למלכם כשממש מתחשק לו. ובאופן כללי עושה כל תועבה.
ואם העמדת צלם בהיכל, הוא יכניס אותו לקודש הקדשים.
העם נושא אליו עיניים מעריצות. והוא, הוא זה שעתיד למלוך אחריך.
ואתה באמת זקן. אף מלך מבית דוד לא האריך למלוך כמותך.
היום בו עתיד הבן שלך להנהיג את יהודה- קרוב מאד.
וידיך-כבולות.

רק נחמה אחת נותרה לך.

"קרב אלי, יאשיהו."
בן השש מדלג אליו, מטפס בטבעיות על ברכיו. הוא קטן כל כך ומבטו טוב וטהור כל כך, שליבו של מלך יהודה כמעט ולא מצליח לעמוד בעומס הרגשות.
מי הוא אבא שלך, בתוך איזה ממלכת אלילים מושחתת תגדל, ילד.
כמה זמן יעבור עד שהתמימות הילדותית תושל ממך, ומישהו יטרח לשבר את אזניך שאף אחד לא סופר את המלך הסבא הזקן שלך או את התורה שהוא מנסה ללמד אותך.
מה עשיתי לך.

לאמון, בנו המקסים, לא אכפת שהוא מלמד את יאשיהו סיפורי עבר ומעט פסוקים. דווקא נחמד לגרוס קצת תורת כהנים בין איזה רצח נחמד לקרבן מגניב לאלוהי אשור. מגוון את החיים.
וגם הוא בעצמו יודע, יודע עד כאב, עד שנשימתו נעצרת בתוך גרונו, שהלימוד הזה לא עומד להשפיע על כלום. הוא כבר עם רגל אחת בקבר, ויאשיה תינוק בן שש.
הוא לא יזכור כלום.
הוא יגדל, הילד הזה שליבו רך כל כך ושכלו ישר ונאמן לקבל את דברי התורה, עם הרצון הטהור לחפש אחרי האמת לבדה, גם הוא יגדל בסוף למפלצת כמו אמון. מפלצת שהוא מביט בה לפעמים, ונחרד לחשוב שיצאה ממנו.
הוא יודע.
הנבואה, זו שרדף בצעירותו באף ובחימה, שהרג את נושאיה ולעג על מזכיריה, ברורה מאד בעניין. ציון שדה תחרש, ירושלים לעיים תהיה. ומבניך אשר תוליד- יהיו סריסים בהיכל מלך בבל.
היה גם מי שנקב בתאריך. חמש עשרה דורות משלמה המלך. כמו שקיעתו של הירח, כך ילך העם וידרדר.
והוא, הדור ה-13, במקום להיחרד ולקרוע את בגדיו, במקום לגזור צום ולאסוף נשים עם יונקי שדים אל המקדש להתנפל לפני ה'- רק ביקש לדעת מי שכר את הנביא נגדו, ואיך בדיוק אפשר להשתיק אותו במהירות המרבית.

ואין לו זכות אפילו להתלונן.
הוא עשה זאת, הוא השחית לחלוטין את בית דוד ואת עם ה'. הוא יצר את המפלצת הזו, שתחריב את ירושלים, במו ידיו.
יאשיה, קוראים לה.

ואפילו להתנחם בנכדו הבכור, הצדיק, לא מגיע לו.
"בצר לך-ומצאוך כל הדברים האלה" קולו רועד שהוא שב על הפסוק, אותו פסוק שהקריא לו אבא, הפסוק שזעק מתוך הסיר הבוער באשור הרחוקה.
ומבט הרחמים שנותן בו אצליהו בן משולם, אחד השרים הכשרים היחידים בבית המלך, מאיים למוטט אותו לגמרי.
אפילו הוא מרחם על הזקן המסכן שמנסה לדחוף לנכדו משהו.
ואולי גם אצליהו יודע על הנבואות ההן.

"סבא?" יאשיה, כמו חש בסערת רגשותיו, נושא אליו עיניים. "מה לך?"
"יום אחד, יאשיה, בני," הוא עונה וקולו רועד, "תהיה אתה למלך על יהודה"
ויותר מזה הוא לא מצליח לומר.

הוא אשם בכל.
הוא אשם בילד הזה, המסכן, שקולו צלול כל כך כשהוא קורא את פסוקי התורה. הוא אשם בפערים ההם, שיאשיה הנבון מודע להם היטב, בין כל הטוב עליו שח לו סבו לבין החיים בפועל בירושלים.
הוא אשם בחורבן שיבוא על ירושלים.
ידיו כבדות וראייתו מטשטשת, כמו זקן, כמו ישיש לא רלוונטי. איש שעשה כל תועבה, איש שניסה לחזור בתשובה אבל את המציאות שיצר כבר אי אפשר לתקן.

"יאשיהו?"
קול החריקה מוכר. שומרי הספים לא שאלו אותו אם להכניס את הבא, ויש לכך רק משמעות אחת.
"אבא!" בן השש מדלג אל הדלת בהתלהבות.
אמון נכנס. גבוה, צעיר, מרשים. רשע. הפוך מכל מה שהוא.
לרגע מבטיהם מתמודדים. לרגע קצר מאד, כי אמון מסיט את עיניו באדישות. "יאשיה" הוא מדגדג את בנו הבכור, מניף אותו לגובה לקול צווחות האושר שלו.

מנשה מביט אחרי הצמד בדממה, ידיו הקמוטות, הקשישות, רועדות.
מה רצית, מנשה.
יאשיה ילד בן שש, וזה אבא שלו.
אתה סתם סבא, שהשתבש לעת זקנה.

הוא אשם בכל.
בירושלים, בחורבן, בהשחתה, במפלצות שמרקדות בין החומות, בתוך ההיכל.

אבל יותר מכל, מכאיב לו יאשיה שלו.
הוא אשם בכך שגם לטוב ולטוהר אין מקום, אין סיכוי.
הוא אשם.

 

[רבקה טובה]

בוםםםם. ועוד אחד. טאאאח.

ליבו של מיכאל הולם בין צלעותיו, והוא לא מצליח להכריע בשאלה אלו מכות חזקות יותר, האם הלמות ליבו, או שמא התנגחויות האבנים בחומת ירושלים.

בוםםם. החומה מזדעזעת שוב ושוב, האדמה רועדת, אבל מיכאל מסרב להאמין למראה עיניים. ירושלים לא יכולה ליפול. בסוף ודאי יתחולל הנס, כך בטוחים כולם. אך אתמול אמר זאת שמעיה, חברו לכיתת פרחי הכהונה: 'השם לא יחריב מעונו, וירושלים תיכון לעד!'

טאאחחח. רעם אדיר נשמע. האבנים קורסות, מתפצחות, וההמון הצבאי הדורס פורץ בשאגות אל העיר. מיכאל מסב את מבטו, ורגליו פותחות בריצה, בכוחות על-אנושיים.

הוא נוקש על הדלתות בזו אחר זו, אוסף את כל חבריו. 'הצעירים' כך נקראו בחיבה בבית המקדש. או בתואר הקדוש והמכובד 'פרחי הכהונה'.

הם מתכנסים לבית המקדש ופותחים בתחנונים, בתפילה רותחת, המתלקחת מלבבות קרועים, הלומי קרב. תפילתם ושוועתם של הנערים נמשכת שלושה שבועות, עד ליום התשיעי בחודש אב.

***

החיילים הטמאים קרבים לבית המקדש, עוד רגע ויאגפו אותו. הרעש והמהומה גוברים על קולו של מיכאל.

'עכשיו!!!' הוא מנופף בידיו, שמעיה גם הוא צועק לעבר חבריו, הכיתה מתקבצת והם מטפסים יחד.
קבוצה אחר קבוצה מצטרפת אל המעפילים, והנה כל פרחי הכהונה עולים ברגשה אל גג בית המקדש.

השרפה הנוראה כבר החלה משתוללת מסביב, אבל הם ממוקדים במטרה. אל הגג.

האש אוחזת בקירות הקדושים, ביסודו של עולם, להבות ענק ארורות, ממיסות כל לב, אפילו לב של אבן.

שברונם של הכהנים עמוק מנשוא. הדמעות חונקות את הגרון, מטשטשות את הכל לגוונים אחידים אדום-כתום-צהוב.

ידו הרועדת של מיכאל שולפת את המפתחות. ידיים נוספות נישאות אל על, והוא מתחיל לזעוק בקול אדיר ומר: "ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו המפתחות האלו מסורים לך!"

יחד זורקים פרחי הכהונה את המפתחות אל השמיים.
המפתחות מתעופפים באוויר, גבוה מעל העשן והאש.

מבין העננים השחורים, יוצאת פיסת-יד ואוספת את המפתחות.

מיכאל, שמעיה ושאר פרחי הכהונה המסורים, הטהורים, עולים עם בית המקדש בלהבה, השמימה.

(הסיפור מופיע בגמרא: תענית כט, א)

 

[שירת הכוכבים]

ניסיון להיכנס לנעליים, לראש, לרגשות. אני לא יודעת כמה הכל מדוייק לפי הפרשנים, למרות שבדקתי. בכל אופן, ככה היו מרגישים וחושבים אחרים במקומו...

...
הדיבורים התרבו פתאום, מעבר ליריעת הבד.
הוא גלגל את המגילה בה החזיק, קם ופסע לכיוון הפתח. שם, מאחורי היריעה המוסטת בחלקה, הוא הציץ פנימה, אל החדר הגדול.
"אבא" אחד האחים הגדולים החל לדבר, ואחר מהאחים האחרים שלף מאנשהו משהו מוכר.
הוא עצר את נשימתו, בוחן את הבגד. זעקת השבר של אביו נשמעה עוד לפני שהבין. רק אחריה, הוא הבחין בכתמים ובקרעים.
רעד אחז בו, והוא לפת את יריעת הבד. זה לא יכול להיות. לא, לא, לא!
הוא לא מסכים. הוא לא מוכן. זה לא יכול לקרות!
אבל זה כבר קרה...
הדמעות מילאו את עיניו, טשטשו את ראייתו. דיבוריהם של אחיו הגדולים המשיכו בחדר הגדול, וקולות השבר הכאובים של אביו היו היחידים שחדרו במלואן לאוזניו.
הוא השפיל את מבטו, ונסוג בחזרה אל תוך חדרו. אבל הוא לא פתח את המגילה. לא היה מסוגל.
באיטיות הוא התיישב על האדמה, וניגב את דמעותיו.
"מה קרה, חמוד?" שמלת נשים כהה נכנסה אל החדר, מרשרשת מעט.
בן התשע הרים עיניים, "אני- האחים- הם- אבא..." הוא פרץ בבכי נסער, "יוסף...".
האם התיישבה לידו, מציצה אל תוך עיניו. "אתה רוצה להסביר לי מה קרה?" היא התעניינה בעדינות.
היא לא אמא שלו. הוא יודע את זה, למרות שאימו בכלל לא הספיקה לגדל אותו. הוא לא זוכר אותה, אבל הוא יודע שהיא נפטרה ממש כשנולד.
בלהה מגדלת אותו במקום אמא, אבל היא לא לגמרי אמא אמיתית. למרות שהיא גידלה אותו ואת יוסף. כלומר, זה מה שהיה פעם... וכבר לא יהיה עוד.
"בנימין?" צל הוטל על הכניסה לחדר הקטן.
בנימין הרים את ראשו, "ראובן!" הוא קרא, הדמעות עדיין זולגות מעיניו, "למה לא הצלת אותו... למה נתת לחיה-" הוא לא היה מסוגל להמשיך, והשפיל את ראשו אל האדמה.
יוסף הוא הכי אח שלו. הוא הבן גם של אמא, לא רק של אבא. היה...
ראובן העביר לטיפה על לחיו. "אני מצטער..." הוא לחש, "ניסיתי. אבל... כנראה לא מספיק. הייתי צריך להשתדל יותר... סליחה".
בנימין הרים אליו מבט מתפלא. ראובן חזק מאוד, וגם כל האחים. איך הם לא הצליחו להציל את יוסף?
ראובן נאנח ויצא מהחדר. עצוב כמו תמיד, ואולי יותר.
בלהה קמה מהאדמה, "אני מבינה שקרה משהו עצוב, בנימין. אני מבינה שאתה לא מצליח להסביר לי. אלך לבדוק מה קרה ואחזור".
בנימין הניד בראשו, ושתק. היא יצאה מהחדר, מותירה אותו לבד.
בחדר הגדול אבא עדיין לא הצליח להכיל את המאורע. האחים הגדולים ניסו להרגיע אותו, ולא הצליחו.
כשיעברו הימים יבין בנימין שמשהו לא היה חלק בסיפור. כשיעברו השנים הוא יבין גם מה, וכשיעברו עשורים הכל כבר יהיה בסדר.
אבל באותו היום רק האבל אפף אותו, קודר. ללא פתח של תקווה.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

השמש הקופחת שורפת את ראשה.

צעדיה הכושלים פסקו באחת. בשפתיים חשוקות מניחה את מחמדה המחרחר על החול הצורב, אוטמת ליבה ליבבותיו.
נפרדת ממנו.

ואז דמעותיה מגיעות.
"עזבתי את העבודה", מתפרקת פתאום, רצה בעיוורון. "הקשר הטרי עם אדוני נגדע. נטשתי הכל. החיים התפרקו באחת, כעת בני גווע למרגלותיי!...
"אלוקי השמיים והארץ, אלוקי כולם - האם לא תביט לסבלה של שפחה מנודה, נוכרייה?!"

והוא הביט, הפכהּ לאֵם אומה.

תמיד מביט.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

לאחר ההקדמה הנצרכת כמובן.
אין לנו נגיעה בדמותם של ענקים, אין לנו ידיעה מה היו מחשבותיהם. אני רק משתמש ברקע.

קהלת
אני.
קהלת.
בן דוד.
הייתי מלך.

זה נגמר.
היה. עבר. נעלם. אינני מלך, לא על העולם כולו, לא על ישראל, לא על ירושלים. אינני מלך. מולך אני אך ורק על נעלי ובגדי, על מקלי ועל טליתי.

אני יושב עכשיו בהסתעפות דרכים המובילה לכיוון ממלכתי. לכיוון ישראל. נראה כנווד, כהלך. שערי מפוזר, שערותי סתורות, זקני לא ראה מקלחת כבר הרבה מאוד זמן. בגדי קרועים, אפילו את גופי הוא שינה, אין דרך לזהות אותי. הלכה ממני מלכותי, הלכה ממני חוכמתי.

האמת, מכולם אני דווקא הכי מתגעגע לאימא, למילה טובה שיש לה תמיד להגיד לי. היא היחידה שאני יכול לסמוך עליה שהיא לא תלעג לטיפשותי, היחידה שתבין שגם לחכם באדם יש מעידות לפעמים. עכשיו, כשאני לא מצליח ליישב את דעתי כמו בעבר, אני מרגיש כל כך נואש, כל כך חסר.

ואני מחכה, אין לי כוח ללכת כבר, אני מחכה לעגלה שתביא אותי לעיירה הבאה, מקום שבו אני אוכל לאכול קצת, לשתות. אם יתאפשר, על ידי עבודה. אם לא, על ידי קיבוץ נדבות.

התרגלתי. וזה מה שהכי מזעזע אותי כאן בכל הסיפור הזה. התרגלתי, מדהימה המהירות שבה האדם מסתגל לתנאים חדשים... אני קם בבוקר וחושב: מה יכנס היום לפי, מה אני ישתה היום, יהיה שמש או לא? נהייתי עני, במחשבה, במעשה.

'איך אני מתקדם לכיוון ירושלים' הייאוש מכה בי 'איך אפשר להגיע מכאן עד ירושלים? זה יקח לי ימים, שבועות, חודשים.'

אני מצטנף לי בצד הדרך, מתכסה בגלימה שעל כתפי. קרועה, בלויה, אבל עדיין מגנה מעט מהקור, מצינת הלילה שחודרת לעצמותי. מחכה לבוקר שיביא איתו את השמש המחממת.

הבל, הבל, הבל הבלים, הכל הבל. הבל ורעות רוח. מה יתרון לאדם בכל עמלו? זרח השמש, בא השמש, ואין שינוי, שום דבר, גורנישט. הכל הבל. למה אנחנו טורחים כאן? למה? כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא.

ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, והכל הבל ורעות רוח.
ידעתי, שיש מעלה בשמחה על פני העצבות, אך גם ממנה התייאשתי.

ראיתי שיש יתרון לחוכמה על הכסילות, אבל אין מישהו שלא יקרה לו מקרה רע. הנה, גם לאיש החכם בעולם, ישנם טעויות, הוא נותן למלך השדים את טבעתו ומאבד את מלכותו ברגע.
אז למה החכמתי? מה עזרה לי כל חוכמתי ברגעים בה אני צריך אותה יותר מכל? אם כמקרה הכסיל יקרני, למה חכמתי יותר? גם זה הבל.

ושנאתי את החיים.
שנאתי.
הכל הבל.

 

[מתכנתת:)]

בטרם ינוסו הצללים.

יש אנשים נאיביים בעולם, וכל יום שעובר מחזק בי את ההבנה הזו. כשגיחוך על שפתי אני מחיש את צעדיי לכיוון השוק, וחלק ניכר מהדרך עדיין מלווה בהלמות הפטישים ובהדים עמומים מהסבריו הקונספירטיביים של שכני הנחמד. כל בוקר מחדש הוא ממשיך במלאכתו, בונה לו מפלצת ענק. ערימות העצים כבר מזמן גלשו מחצרו הקטנה, תופסים עוד ועוד שטחים מחלקתו, וידיו רועדות מדפיקותיו החוזרות והנשנות, מחברות פיסת עץ לשל חברתה במאמץ אדיר. אני נאנח קלות ומסכם לעצמי שבני אנוש הם ייצור מורכב. תמיד הוא היה איש נחמד ולא מזיק, מאיר פנים. מענין מה גרם לשטות הזו להתפרץ מתוכו, למכור לה את חייו.

מחשבותיי מתחלפות כשריח הדרים נפלא ממלא את החלל, ודוכנה של הקשישה ההיא כבר ניצב מול עיניי, מלא בפירות רעננים ומעלי ניחוח. דווקא לא תכננתי לקנות תפוזים היום, כלל וכלל לא. הגעתי לחפש דגים משובחים לסעודה שאעשה הערב, אך עסיסיות הפרי קורצת לי. "אפשר לטעום, כן?" אני לוקח לי את הכתום ביותר שמונח שם, בדיוק בראש הערימה, ומחליק עוד אחד לכיסי. "די, בבקשה לא...." ממלמלת הקשישה בחוסר אונים, תוך שמנסה להגן בגופה על סחורתה מפני נער פוחח שבעט בעוצמה בדוכן הרעוע. מול נזק שכזה, מהם שני פירות קטנים שלקחתי רק בשביל להחיות את נפשי?....

רק שעה עוברת, ואני מתהלך לביתי עמוס סלים, עייף אך מרוצה עד מאד. שימרית תתפעל כל כך מהדגים הטריים ועבי הבשר, תכין מהם מטעמים כמו שרק היא יודעת. הסלים כבדים, כבדים ממש, ואני עוצר לרגע, מסדיר נשימה, ומוחה זיעה ממצחי. ילד מנומש מפציע לידי, מציע את עזרתו. בהקלה אני נותן לו סל קטן אחד, והוא מפטפט כל הדרך להנאתו. 'כמה נחמד מצידו, וכמה נאה החינוך של הוריו', אני מלקה את עצמי, לא בטוח שילדיי המפונקים היו מסייעים כך לאיש זר. ביתי כבר נצפה באופק, ואני עדיין מהרהר בכך. חיוך עקום חוצה את שפתיי כשאני מדמיין את בני, והבנה מפתיעה מבליחה במוחי. כשאני מביט במהירות לימיני, אני מבין שצדקתי. כתום השיער כבר איננו שם, לא הוא ולא סל הדגים עליו שילמתי במיטב כספי.

התחושה הטובה שהיתה מנת חלקי מתנדפת, ועצביי המתוחים גם כך נמתחים עד כדי קריעה כמעט, כשאני שומע את הקול המוכר של השכן מסביר במנגינה הקבועה והמעצבנת את כל שיגיונותיו. באמת, איך לא נמאס לו לחזור על המנטרה המשעממת שלו? בפעם הראשונה זה עוד היה מענין, תחזית שנראתה לקוחה מאגדות משונות שמקורן בלתי ידוע. צבע עז נשזר בין תיאוריו מסמרי השיער, ורטט קל חלף בי כששמעתי את סיפוריו. אך הפחד הלך ודהה לאיטו, נטחן עד דק, עד שהיה לאבק. ושוב כבר לא היה חד כל כך, פינה את מקומו לאפור ישנוני, שעומד בניגוד קוטבי למול הלהט של השכן טרוף המח.

----

שנים כבר עברו, המון שנים. שערי כבר אינו כה שחור, ואותות הזמן חרצו קוים עמוקים בפניי. ואיכשהו, בשעה שאני מתרווח על כוס שתיה חמה בחצר הבית, ומנגינת הרקע שכבר שמונים שנה מלווה את השעה הקבועה הזו אינה מתחלפת, אני מזהה רגש חדש ולא מוכר שמחלחל בי, מכווץ את ליבי. האם יתכן שאלו רחמים? קולו של נביא הזעם שלנו כבר צרוד, וגרונו צורב. ואני, שמכיר אותו מאז שהיינו צעירים, וזוכר את האש שבערה בעיניו, יודע לזהות קו דק ועכור של ייאוש. ייאוש מאיתנו- חבריו, קרוביו, מכריו. ייאוש מכך שאולי אי פעם נאזין לו ברצינות, נשתנה. באקט של רצון טוב אני זונח את הכוס, מיטיב את כובעי השמוט עד עיניי, ופונה לכיוון ביתו, נחוש להסביר לו שאילו היה בוחר בהגיגים נעימים יותר לאוזן, ולא תוכחות ואיומים, אולי היינו מקשיבים. אולי אפילו נותנים לו לדרוש בכנסים השבועיים שלנו, ובלבד שיתאים עצמו לקו המלטף והמכיל, האהוב על הציבור.

יש משהו מבהיל במבנה העצום שמתנשא למולי, והופך את הבית החביב שלצידו להיראות כמו בקתה קטנטנה וכמעט בלתי מורגשת. הוא התקדם, השכן. התקדם מאד. בפעם האחרונה שהייתי כאן- לא היה ניתן לזהות דבר בעצים המהודקים זה לזה בחוסר חן. ופתאום בשעה שאני רואה שתיבה אמיתית ומוחשית ניצבת על שטח ענק שאי פעם היה כרם נאה ומניב, חשש מתגנב לליבי. היתכן ויש אמת בדבריו? שמא.... שמא אנו צועדים לחורבן מוחלט? כנראה שמחלתו של השכן קשה כל כך, אם מספיק להתקרב לד' אמותיו כדי להידבק בה. בהחלטיות אני סב על עקבותיי, מתרחק מהקונספירציה, וגרוע ממנה- מהביקורת הנוקבת ומהתביעה העצמית שהיא מביאה בכנפיה. "אני פשוט עייף", אני מרגיע את עצמי, "ודרוש למנת שינה הגונה". שלא אתבלבל חלילה. אין סיכוי ששמונים שנה זועקים לי את האמת ואיני מאזין לה. יותר הגיוני שהשקר כה גדול, עד שהוא מסמא את עיניי ברגע של חולשה.

---

ארבעים השנים שחולפות, מרככות את גישתי לחיים, מוסיפות עומק ומרחיבות פרספקטיבה. שוב כבר איני כה נחרץ, והזלזול שהיה מנת חלקי בנוגע לשכן העמלן, הופך אט אט להערכה נסתרת. גם אם אכן מדובר בשיגעון- צריך הרבה כוחות ואורך רוח כדי לדבוק בו, להמשיך לדבר על לב אנשים, לשלם על כך מחיר חברתי ואישי ועדיין ללכת אחר צו המצפון. במחשבה שניה ושלישית, אפילו יש מן הצדק בדבריו, ואולי גם ממש בתחזיותיו. ההסכמה הזו היא עוד תופעה מבורכת שבאה עם הגיל, ההבנה שיתכן ויש הגיון גם בגישה אחרת. אולי יום אחד אשתנה, אולי גם אני אעדן את דרכי. באמת שיש לי המון רצון טוב, אבל... לא, לא הרגע. נראה כבר מתי. אולי בתקופה רגועה כלכלית, אולי כשיעברו כאבי הגב התוקפים אותי לאחרונה. אולי כשאהיה כה זקן, והמציאות שאחרי החיים כאן בעולם תראה לי ערטילאית קצת פחות.

---

הגשם שנוקש על חלונות ביתי כבר מזמן עבר את גבולות הטעם הטוב. גם כך איני חובב מושבע של ממטרים שהופכים את שבילי העפר המסותתים לנחלי בוץ, ואת תקרת העץ החביבה שלי להרעיש כמערכת תופים רבת עוצמה. אך השבוע האחרון הוכיח מעל לכל ספק כי למול כל גרוע- יש גרוע יותר. ובדיוק כשאני מהרהר בכך, אני מגלה כי סיטואציה של גשם נוקש על חלונות, תהא האוקטבה אשר תיהיה, היא בהחלט נימוסית עד מאד, ודאי בהשוואה לנחשול המים האדיר שפורץ מבין התריסים המוגפים, בתזמון מושלם עם הדלת שנקרעת ממקומה וטסה לכיווני במהירות האור, מלווה במסדר מרשים של עלים, ענפים, וכל מה שנקרה בדרכו של הגל עליו היא נישאת.

בכוחות לא לי אני מזנק מהכורסה החביבה שלי שצפה כעת בצורה מסוכנת, מאיימת להתהפך, מנסה בכל כוחי להיאחז בגזע עבות שקבע את משכנו בדיוק במרכז הטרקלין. הרעיון, כך מסתבר, אינו כה גאוני, כשאלפי קוצים חודרים לכפות ידי והגזע ממשיך בשיוט מהיר לעבר יעד בלתי ידוע. ולאחר שעה, תשוש ומעורפל, אני קולט בזווית העין את התיבה של השכן, נעה באלגנטיות כמו נמצאת ביקום מקביל. המראה הזה, בו מושא הלעג של רוב שנות חיי הופך מהזיה מגוחכת לאמת נוראית, חובט בבטני בעוצמה שלא הכרתי. ההבנה שגם כשהחלטתי לשוב, השתהיתי עד מוות - מערבלת את קרביי. ומול הידיעה שהמטתי אסון על עצמי במו ידי, אין לי אלא להיכנע למבול, להישאב לתהום, ולהתחנן אליכם ברגעיי האחרונים להתעורר, בטרם יבוא היום, וינוסו הצללים.

 

[מתכנתת:)]

היי מצרפת גם קישור למאמר שפרסמתי כאן בפרוג, גם הוא בסגנון של סיפור תנכי. שווה קריאה...!

אילו היה שם

הפיכת סדום- ואיפה זה פוגש אותי? ואם הייתי שם, לאיזה חלק הייתי שייכת? ממרחק הזמן והמקום- הגבולות כה ברורים, השחור שחור, והלבן כה בוהק ורק ההווה נראה מבולבל, מלא בגווני האפור.... האמנם? והאם גם תושבי סדום ראו עצמם מגששים בערפל אחר האמת...? "אילו...

www.prog.co.il

 

[ifatrosh]

ב"עיון יעקב" על מסכת מגילה דף י"ג ע"א שושתי לא נהרגה רק נהיתה שפחת המן



המלכה לשעבר, שהחכמים של המלך המליצו שלא תבוא עוד אל המלך, משום שסירבה להופיע מול כולם ללא בגדי המלכות. ולחרדתה המלך הסכים איתם, כמעט והוצאה להורג, אך ממוכן הציל את חייה מילט אותה מהארמון והחביא אותה בביתו.

היום היא שמעה את ממוכן מספר לזרש אשתו שאחשוורוש מצא מלכה חדשה. אשר נושאת חן בעיני כל רואיה. האמנם? היא מחליטה לצאת ממחבואה, ללכת אל הארמון ולראות.

וכך, בבגדים בלויים, קרועים ומלוכלכים, פצעים ונגעים שאף רופא לא טיפל בהם, יוצאת מהבור. איש לא מכיר אותה.

היא הולכת לאיטה, מתקרבת עקב בצד אגודל אל שער המלך, היא רואה את מרדכי עומד שם מהורהר. היא מתעלמת ממנו והוא ממנה. מנסה להיכנס אל בית הנשים אולי שעשגז יכיר אותה, אפס. הוא לא מכיר אותה אף לא מביט לכיוונה. בוודאי הוא חושב שהיא אחת מהמשרתות הבזויות המנקות את בתי הכיסא, היא מהרהרת.

היא רואה שם נשים רבות מלאומים שונים: כהות עור ובהירות, גבוהות ונמוכות, מכוערות ויפות, אך אפילו אחת לא מביטה לעברה. כל אחת מרוכזת בעצמה ועם שבע הנערות שהקציבו לה לשרתה, חושבת שאין יפה ממנה. והיא, ושתי המלכה, בת מלך, אשת מלך, שאיש לא עמד בפני יופייה, עומדת בצד כמו סמרטוט רצפה ישן שאיש לא זקוק לו.

הכאב חותך את ליבה היא אוספת את עצמה, לא מסוגלת לראות את המלכה החדשה, היא רצה לבית ממוכן, חוזרת לבור ונשבעת לעצמה שיותר לא תצא משם לעולם.

מגיעה למחבוא קצרת נשימה, ליבה פועם במהירות וזיעה ניגרת ממצחה, נשענת על הדלת הסגורה מבפנים וחושבת ומתכננת איך תפיל את אסתר איך תוכל לנקום את נקמתה, את נקמת בית אביה, היא מלכה בדם. כל עוד היא חיה היא לא מתכוננת לוותר, היא עוד תשוב אל כיסא המלכות, על אפם ועל חמתם של כולם. ואז תסגור חשבונות ותקים את מלכותה ברמה.

לפתע, עכבר רץ בין רגליה מזכיר לה את מקומה ומעמדה העכשווי, היא נופלת על הרצפה ופורצת בבכי של כעס, צער וחרון, נ-ק-מ-ה היא זועקת בקול צרוד ומאבדת את נשימתה.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

היה קשה, אין מה לומר.

סיפורים מעולים. מקוריים. יצירתיים. כתובים נפלא. נהניתי מאוד. איזה כיף זה ליצור אתגר של הסיפורים שאתה רוצה לקרוא...

אני שמח שנתתי לעצמי לפני גדרים ברורים לפי מה יהיה השפיטה. כי עכשיו זה קשה מאוד, הסיפור כל כך יצירתי, אולי הוא עדיף על העוצר נשימה?

אז ככה:
(רק שתדעו שזה על חודו של קול בודד. היה מאוד קשה להחליט בינכם)


במקום השלישי והמכובד הגיע הסיפור של @7שבע7 לא פשוט היה לחיות אז? נכון? נתת לנו תחושה שהיית שם. סיפור מוכר וידוע נהפך לסיפור מרתק תחת ידייך

המקום השני לדעתי שייך ל @מתכנתת:) אין ספק, הכנסת אותנו לאווירה, היינו שם. ראינו את הקולות ואת הרעמים. היה מותח ומדויק.

במקום הראשון אני אשים את הסיפור הכי יפה בעיניי. סיפור שלא הכרתי, האמת. כתוב היטב, מלוטש. היה יכול להיות ספר, או לפחות חלק ממנו. וזה הסיפור של @חני גרשון