אתגר אתגר דו שבועי - משתי נקודות מבט

[חני גרשון]

דבר ראשון - תודה רבה ל @אניגמאמין על האתגר היהודי כל כך, ועל כך שנתן לי את האפשרות להתעלל קצת בחברי הכותבים...
אשתדל כמה שיותר.
ועכשיו - לאתגר!

אחד הדברים שהופכים סיפור לאיכותי - הוא נקודת המבט. לפעמים הסיפור יכול להיות קלאסי מידי, מוכר להחריד, או קיטשי. אבל כשמביאים אותו מזווית ראייה אחרת - פתאום הוא מרתק.
אני רואה את העניין של נקודת המבט קריטי, אבל לא הרבה יודעים להשתמש בה היטב. [גם אני לא, מה לעשות? ]

האתגר בשבועיים הקרובים יהיה לכתוב סיפור קצר, נקודה זעירה מחיי היום יום. לא פנטזיה מטורפת, לא יצירתיות הזויה, אלא אנקדוטה. אישה שנשפך תוכן התיק באמצע אוטובוס, מנקה רחובות שמצא עשרים שקל, או תיק שנתקע במכונת כביסה. קטע קצר, מנקודת המבט של אדם מסוים.
וכאן מגיע השלב השני: לכתוב את אותו הסיפור - רק מזווית ראייה שונה. אולי נהג האוטובוס חשב שהתיק הנשפך הוא קשור לפיגוע, או שאברך אכפתי השאיר את עשרים השקל עבור המנקה היהודי קשה היום. אולי הילד הקטן חושב שהתיק שלו נתקע לעולם. לא משנה.
הרעיון הוא, להיכנס לתוך דמויות. לכתוב את הרגשות שלהם. מה הם רואים, מה הם חושבים. וככל שנכנסים טוב יותר , כן הציון עולה.

אם חובה על השופט [בדורנו, עד כמה שאני יודעת, הזרוע המשפטית מעל החוק...] לתת ציון מדויק - אז אאלץ להוסיף בהודעה הבאה. אני אישית - שונאת אחוזים.

הזכייה תקבע, כמה הגיוני - לפי יצירתיות בנוגע לזווית הראייה הנוגדת, היכולת להיכנס לדמות ולהביע אותה כמו שצריך, וכתיבה טובה.
אין פה אחוזים, כתיבה לא טובה - קשה מאוד להעריך שהיא תכפר על רעיון מעולה. [יש שופטים אחרים שכן מסוגלים להתעלם, אני קצת בעייתית בקטע הזה. איזה יופי שיש דמוקרטיה!]

אז לסיכום:
1. לכתוב אנקדוטה קצרה, מנקודת מבט של אדם אחד.
2. לכתוב על אותה אנקדוטה מזווית ראייה שונה לחלוטין.
3. לכתוב טובבבבבב!
[4. להחמיא. להעיר. לבקר. אולי יעלה אחוזים ]
בהצלחה!!
לנספח

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

בגדול אני ילד שנברא בטעות. כמו הבמבה האחת-עשרה שהגיעה במארז של העשר. השתרבבה בטעות.

האמת זה לא ממש דומה, בבמבה המפעל שימח איזה משפחה שקיבלה עוד חבילה. בסיפור שלי אף אחד לא התפנק מהתוספת המיותרת הזאת, זה רק מצער את כולם. הכי טוב היה אם לא הייתי נכנס בטעות לסיפור הזה.

איך אני יודע את זה?

מאוד פשוט: אני הרי לוקח אוכל, שכר לימוד לחיידר, הוצאות כספיות, ובעיקר – צריך איזה מישהו מבוגר שיהיה איתי. לפחות שעתיים ביום. בקיצור – נטל.

שלא תבינו לא נכון – אני לא אמור לדעת את כל זה. בכלל לא. אף אחד בעולם לא יודע שראיתי את הטפסים עם כל החתימות מהבית משפט, בשידה בחדר שינה של סבתא.

באמת ילדים קטנים בגילי לא צריכים לראות דברים כאלו, זה לא בריא. אבל אני ראיתי. אי אפשר להסתיר ממני דברים, אני יותר חכם ממה שכל הגדולים חושבים, ככה נראה לי. אז כשסבתא יצאה יום אחד לקניות, אני נכנסתי, חיטטתי ומצאתי. והבנתי.

הם רבו עליי, כל אחד רצה שאלך לגור אצל השני.

מאז היו תקופות שלא רציתי ללכת אליהם. לא כי נפגעתי מהם. בכלל לא. אני ילד שלא נפגע אף פעם משום דבר.

רק שריחמתי עליהם. מסכנים. מה הם צריכים לגדל אותי, לשלם עליי כספים. הם רוצים להמשיך כל אחד את החיים שלו, לשכוח מהעבר המעצבן הזה – ואז מגיע אליהם איזה ילד קטן ומשבש אותם. מחייב אותם להיות עדיין בקשר עקיף, דרך סבתא. אז מה אם אני בן שלהם?

האמת, אני מסכים איתם. הם צודקים.

מה שהכי כואב לי שגם סבתא, שאני גר אצלה כבר שנתיים, לא אשמה בכל הסיפור הזה. ולמה דווקא היא – שאני אפילו לא הבן שלה - צריכה לסבול אותי.

אבל זה לא יהיה חכם לעזוב אותה. כל ילד צריך איזשהו בית. אז בינתיים אני אצלה. אבל זה רק בינתיים. כי מה יהיה אם יום אחד חס וחלילה, חס ושלום...

***​

החלום שלי זה לחסוך הרבה כסף. לשכור איזה מחסן קטן, אפילו מאוד מאוד קטן, ולגור שם.

אני חולם על זה כל היום. כבר חסכתי קצת יותר ממאתיים שלושים שקל. אני כל הזמן מתפלל על זה ורוצה שעד הבר-מצווה שלי (עוד שלוש וחצי שנים וקצת) אני כבר יוכל לגור במחסן הזה. הלוואי.

אבל אל תספרו לאף אחד. אני לא רוצה שידעו שאני יודע מהכל. הם מנסים לעשות כאילו הם רוצים אותי, הם קונים לי לפעמים מתנות. אבל זה בכלל לא מעניין אותי, אני ילד שלא מתרגש מכלום.

פעם כשהייתי אצל אמא שלי, אז היא בכתה לסבתא-ירושלים בטלפון. היא דיברה בשקט, אבל שמעתי. אמרה שכבר אין לה כוח בכלל לכלום, אין לה כוחות לקום בבוקר מהמיטה.

אז הבנתי שהיא קמה רק בגללי, ואז אמרתי לה שאני רוצה לחזור. היא יצאה מהחדר עם עיניים נפוחות, קצת חייכה, נישקה אותי והלכתי.

כשהלכתי, אפילו שאני בדרך כלל לא בוכה, כי אני לא בת או ילד קטן – הפעם ירדו לי קצת דמעות, רק טיפה. אבל מיד ניגבתי אותן.

גם אבא לא בוכה אף פעם, אפילו שכשהגעתי אליו לא היה לו כלום כמעט מה להביא לי לאכול. המקרר היה ריק ולא מחובר בכלל לחשמל.

אבל ככה זה בנים לא בוכים. גם אם עצובים, הם שומרים את זה בלב שלהם.

גם אני, אפילו אם אני מאוד מאוד עצוב (זה קרה לי כבר כמה פעמים), אני לא מראה את זה לאחרים. ואם אני לא מתאפק ממש, אז אני הולך לשירותים קצת בוכה ואחרי זה יוצא כאילו לא היה כלום.

אבל מ'אכפת לי, אני לא תינוק.

ספוילר: האמת?

הקטע הזה כבר התפרסם לפני כשנתיים. חשבתי שהוא מביא זווית ראיה מצוינת וכואבת. מדיי.

 

[ilan p]

פעם ראשונה שאני משתתף באתגר ---- תמיד יש פעם ראשונה

יום חמישי בערב ,,,נו ?!!! ,,,,,,,,,
שוב פעם הסרט הזה
עומד בתור לקופה "באושר עד " עם עגלה עמוסה "בהרבה נחת "
מאחל לעצמי רק" אושר לעד" והרבה כח לנחת
והילדים כבר מאבדים את הסבלנותתתת,,,,,,,,,,,
זו ממש בעיה שהבייבי סיטר לומדת למבחנים דוקא היום
בקושי ,,,,,, מרים את האבטיח אחרי יום מתיש --ומניח אותו על המסילה הנעה
לא יכול להסתיר את העייפות ,,,,,,, להרגיע את עצמי ואת הילדים
מנסה לשדר עסקים כרגיל --- הגיבור שלא נשבר בשום מצב
פתאום פונה אלי בחור צעיר -- שואף אויר כמו בלון נפוח -- חדור מוטיבציה ורעננות
"מה קורה אחי ?? הכל טוב??!!! ------צריך עזרה ---אני פה !!!!!
אמרתי לו אחי -ואוו - תודה ,- מלאך- ה יברך אותך --- תהיה משכורתך שלמה מאיתו יתברך ,,,,,,,,
אתה יכול לעזור לי בתשלום בקופה ??????
לא מבין למה פתאום ---החליף צבעים --קול ענות גבורה הפך לקול ענות חלושה ,,,, מלמול חרישי
אהה אחי ,,,,,, אהה,,,,, -- סליחה --תבין ?? !! ,--,,,,מחילה אני לא ,,,,, ה- יעזור

 

[הטעם המושלם]

"עוד ישמע בהרי יהודה" מעגלים מעגלים הסתחררו מסביב לחתן. עוד אחד ועוד אחד, שיר רודף שיר, מעגלים בתוך מעגלים. אח, חתונה יהודית אמיתית עם שירים שידעו אבותינו.
בין "אנא עבדא" ל"כי בי ירבו ימיך", ניגשתי לבר לשתות כוס מים.
חבר חבר, אבל בחתונה בכתר הרימון החתן- ובפרט אבא שלו- לא באמת מתכוונים שאני אשב לסעודה. אבל מה לעשות? הגרון יבש, כולי נוטף מים מזיעה, הרגליים כבר לא נושאות את עצמן מרוב ריקודים.
על כוס מים וצלחת קוגל נשענתי על הבר והעפתי מבט סביבי. מנסה לאמוד במבטי את קהל המשתתפים. מי יודע? אולי אחד מכל אלו יהיה בעתיד גיסי/ מחותני/ השדכן שלי.
ההוא שם שמגיש מיץ אשכוליות לחתן למשל. הוא אדם מקורי. וכי מי מעלה בדעתו שמשקה זה ראוי למאכל כלב? רק אדם מקורי ביותר.
אני מכיר את החתן מקרוב. חבר חדר מזה 3 שנים. אני בעיני חזיתי כיצד פעם אחר פעם הבחירה האולטימטיבית שלו תהיה מיץ אשכוליות.
קפה או תה? אשכוליות.
תפוזים או קולה? אשכוליות.
אקסל או בירה? אשכוליות.
אבל למי עוד ידוע הפרט השולי הזה בעולם שבו לא מגישים את המיץ לסביבת בני גילו של החתן?
אם כן מיהו זה ואיזהו?
אחיו? לא. הוא בן יחיד.
בן דוד? גם אין לו בני דודים קרובים בגיל. שכנות לחדר של 3 שנים גורמת להכרות מעמקיה במיוחד.
מעניין.
*******
כבר מהרגע הראשון נקשרנו אני וגיסי החדש.
כבר כשנפגשנו לראשונה בווארט, ראיתי שגיסי החדש הינו לטעמי. האנין יש לציין.
ברגע שראיתי על שולחן הכבוד מיץ אשכוליות, ואני לא אמור לשבת בו, הבנתי שיהיה לי חבר לצרה.
מאז היותי בן 10 אני חריג בסביבה. בסביבה שבה מיץ אשכוליות שייך למבוגרים על סף קשישות, ילד בן 10 שהתאהב על המשקה מאז טעם אותו בטעות! בתום לב מוחלט!
הייתי בהחלט חריג. כ"כ חריג ששקלתי לפתוח קבוצת תמיכה לבני 0 עד 60 שאוהבים מיץ אשכוליות.
כל זה היה נכון עד לפני כשלושה חודשים. אז נכנס מנחם למשפחתינו.
בשבת הראשונה בה ביקר בבתינו- כשבועיים לאחר הווארט- לא שאלתי כלום. לא נעים ולא יפה. אך בהחלט שמתי לב לכך שנהנה להתכבד מבקבוק המיץ הפרטי שלי. אף אחד לא עדכן אותו שהוא שייך לי.
אבל בפעם השניה- לפני כחודש- כבר העזתי להעלות את הנושא.
וכשמינו אותי להיות שר המשקים בחתונה, כבר ידעתי מה אני הולך לעשות.
למלאות את תפקידי בנאמנות.
להגיש לחתן מה שהוא רוצה באמת.
כוס מיץ אשכוליות אם אפשר. תודה.
הבטחתי- קיימתי.

 

[מוז'יניקית]

השעה כבר 3:30 ואני שוב תקוע בפקקים המתישים של שעות אחר הצהרים.

מעיף מבט עצבני ברכבים שלפניי, תוהה למה הם לא יכלו למצוא להם זמן אחר לנסוע, ולהותיר את הכביש פנוי בשבילי.

הפגישה עם הבחור ממשרד הביטחון אתו אני אמור לדון בפרטי החוזה בין תעשיינית הנשק בה אני משמש כסמנכ"ל למשרד הביטחון עומדת להתחיל בעוד 29 דקות בדיוק, ולא מתחשק לי לעצבן את הבוס באיחור מטופש שעלול להותיר רושם בלתי חיובי בעליל על הצד השני של העסקה.

שתי צפירות עצבניות לא גורמות לכביש להתפנות ולא ללחץ שלי להרפות, ואני מחליט, באקט מטופש למדי, לרדת לשוליים לכמה קילומטרים.

מסתבר שזה לא היה החלטה נבונה במיוחד, כיוון שתוך דקה אני מזהה ניידת משטרה מאחורי.

מנסה לחזור לנתיב בכמה הבהובים באורות גבוהים לחבר'ה שבפנים, אבל הם, כמו בכוונה, ממשיכים להזדחל בצפיפות, לא נותנים לי להיכנס.

והניידת מתקרבת עוד, ועוד. זה מה שחסר לי עכשיו, דוח ועיכוב.

אני כבר יכול לראות את עיניו הניציות של השוטר, שבטח מתכנן את הרגע בו הוא יעצור אותי עם האאודי החדישה שלי וייתן דוח שמן.

הדמיון שלי מתפרע להנאתו, בעוד אני מנסה בקדחתנות להיכנס לנתיב.

אבל מסתבר שיש ניסים גלויים בימינו, כי הניידת עוברת על פני באלגנטיות ועיניו של השוטר שלמעשה אינם כה ניציות עוברות עליי בנינוחות, וזהו- ממשיך הלאה.

נושם נשימת רווחה קולנית, ומצליח סופסוף להשתלב בנתיב.

בסוף אני מגיע לפגישה על הדקה, מגלה שהבחור ממשרד הביטחון איחר גם, תודה שהתעניינתם.

__

סוף יום עבודה ואני סוף סוף בדרך הביתה, אבל לא ממהר לשום מקום.

מבחינתי הפקקים של אחרי הצהרים הם הזדמנות נפלאה להירגע מיום העבודה ולאגור כוחות לקראת סדר היום העמוס בבית.

הניידת מחליקה באיטיות על הכביש, גורמת ללא מעט נהגים לפזול אלי, מי בפחד, מי בבוז, ומי בפרצוף שמנסה להיות תמים.

אני מגחך לעצמי, כי מבחינת האזרח הרגיל- כל ניידת משטרה היא מתכון לדוח. מתי הם יקלטו שבתור שוטר במשמר הגבול- ממש, אבל ממש לא מעניין אותי עברות התנועה שהם עושים. מצידי הם יכולים לעשות מה שבא להם, ושהחבר'ה ממשטרת התנועה יעשו את העבודה השחורה של נתינת דוחות משעממים לנהגים מסכנים.

ולכן אני לא מעיף יותר חצי מבט על האאודי החדישה שנוסעת על השול בנסיעה לחוצה, וזה נראה שההוא שבפנים רועד ממני ממש.

אבל עדיף ככה, כל עוד אנשים מתנהגים בזהירות יתר בגלל ניידת משטרה שעוברת לידם בלי שום כוונות זדון- אין בזה שום דבר רע....

 

[מתכנתת:)]

יום שישי, זה היום לו אני ממתינה כבר שבוע בדריכות. מחכה כל כך לתיקיה שתחזור כבר מהגן. גיחוך עולה על שפתי כשאני רצה יחד עם דוד בן השלוש לדלת כשהן מפציעות, הילדה והתיקיה. דוד רוצה את הממתק של קבלת השבת, ואני חייבת לראות את היצירות שהבכורה המתוקה שלי עשתה בשקדנות. היא רצה אלי בהתרגשות, שולפת ציור שהיא צבעה "המון המון זמן, אז, ביום הזה שכל הידיים שלי התלכלכו בגוניש", ועבודת 'קו לקו' ש"בטוח עושים ככה בבית ספר". אני לוקה בראיה סלקטיבית, לא מבחינה בצבע, באור. רואה רק את מה שחששתי ממנו כל כך, מושא חרדותיי בשבועות האחרונים. "הקבר נודד". התוכן המרתיע, לא תואם הקשר וגיל, מתנוסס שם גם הפעם. כתוב באותיות גדולות ומתפרצות, תואמות גיל.

בלילה, אני מסיימת שיחה מטילת אימה עם חברה שלמדה גרפולוגיית ילדים, ומרפרפת על אשכול ההתייעצות שפתחתי בפרוג, שכולל תשובות מגוונות בעלות גורם משותף של הלחצה קולקטיבית. ואני מתחילה להאמין באמת ובתמים שמדובר בקללה שרודפת על ראשי, סוג של קפידת נפטר או משהו בסגנון. כי אין שום הגיון שילדה בת חמש תחשוב על גלגול מחילות ועל קברים. ודאי לא כאלה נודדים, שאינם נחים על משכבם בשלום.

***

אני הילדה הכי חכמה בגן, זה בטוח. כל הילדות אוהבות לשחק איתי, וגם אמא מפטפטת איתי כל יום, אומרת לי שאני החברה שלה. גם עכשיו אמא רוצה שנדבר. אני יודעת את זה כי היא מסתובבת סביבי כל הזמן ושואלת אם אני רוצה שוקו אפילו שבכלל לא ביקשתי. והכי מצחיק זה שהיא לקחה איתה לכל סיבובים האלה את הציור שציירתי בגן. הוא באמת מאד יפה, אבל אין מה לדבר עליו, בטח לא דיבורים מפחידים כאלה שאמהות לא מעיזות להגיד.

אני כבר קצת מבולבלת ואפילו לחוצה, כשאמא מחליטה סוף סוף לגשת אלי, קוראת לי לשבת איתה על הספה. הראש שלי מלא במחשבות שחורות כאלה, כמו הלילה, כמו כל המפלצות שמתחבאות כשמכבים את האור, ואני שותקת, מחכה. הקול של אמא קצת רועד כשהיא מחייכת חיוך לא אמיתי, ובכלל לא מתלהבת שרק אני מכל הגן יודעת לכתוב. היא רק שואלת אותי מה רשום בתחתית הדף, מצביעה על השם שלי, רבקה דדון.

 

[צביה ר.]

פתאום משום מקום ובאמצע הכל הוא שאל אותי:
"אמא, את מי אוהבת הכי בעולם? נכון אותי?"
כוס הקפה שאחזתי השתנקה בהפתעה.
הנחתי אותה ולקחתי לי שניה קדחתנית לנסות להישמע כנה, כשעניתי:
"בטח, מושון שלי, אני אוהבת אותך הכי בעולם".
כוס הקפה כחכחה.
גם המצפון שלי.
אההמממ.
השם, בבקשה תן לי לאהוב אותו ככה, הכי בעולם.
בלי כעסים נוטפי יאוש שמכסים אותה, את האהבה.
בלי מחיצות עשויות שרידי מאבק עקובים מדמע.
בלי אכזבות אינסוף שמקמטות את הלב עד שברון.
ככה, פשוט לאהוב.
הכי בעולם.
את מושון.
הנשמה המאתגרת כל כך שהפקדת בידי.
כוס הקפה מתפללת איתי.

***

בניתי את שורת הלבנים האחרונה בבית הלגו שלי.
הוספתי גם דלת ירוקה, ואיש שהגיע לגור.
פתאום שמעתי את מושון שואל את אמא:
"אמא, את מי את הכי אוהבת בעולם? נכון אותי?"
עצרתי.
איש הלגו לא נשם.
חיכיתי לשמוע מה אמא תענה.
ומה שהיא ענתה גרם לאיש הלגו להתנודד על מקומו בעלבון,
וללב שלי להתקמט כמו דף במחברת חשבון.
השם, בבקשה תעשה שאמא תאהב אותי הכי בעולם.
לא רק את מושון.
תעשה שהיא תשאל אותי:
אלחננוש שלי, אתה יודע את מי אני אוהבת הכי בעולם?
אותך!
ותחבק אותי חזק.
השם, בבקשה.
איש הלגו מתפלל יחד איתי.

 

[נחמת שוטים]

לחיצה על כפתור.
תעופה קצרה.
שקשוק מפתחות.
נעלי בית.
כך תכננתי את חמשת הדקות הקרובות שלי.

"המעלית נפתחת", הכריזה הרובוטית החמודה ברמקול,
והנה מת התכנון.

כי עמדה שם כבר דמות. בתוך המעלית.
דבורה לאה.

היא לא חיכתה לי ואני לא חיכיתי לה. שתינו ידענו את זה.
אבל היינו במעלית לבד. שתי דקות של ביחד.
ואני רק רציתי כורסא שוקעת, בלי נעליים ושקט.
אבל אנושית, וחייבת.

"מה נשמע, דבורה לאה?", שמעתי את קולי מהדהד בין קירות המעלית.
עברה שניה. דממה.
"איזה חמוד יוסף שלך! בדיוק אתמול ראיתי אותו. חינני".
המעלית המשיכה לזרוק את הד קולי מקיר לקיר. היא לא הגיבה.

ראיתי אותה במראה, עיוותה פרצוף. אולי ניסתה לחייך. נראה שלא.
"תגידי, מאיפה הבגד"-
"המעלית נפתחת", הכריזה החמודה מהרמקול. נשמעה פלסטיק כמוני.
גם היא נעלבת כל פעם, כאנשים לא טורחים לחייך להודעות שלה?

יצאתי ראשונה מהמעלית.
"להתראות, דבורה לאה", הוצאתי את המפתח האפור מהתיק, "נחמד להיפגש מידי פעם".
פתחתי דלת.
צנחתי לספה.
למה היא דהויה כל כך?
למה היא לא משחקת איתי את הקטע של השכנות החביבות, לפחות במעלית?

גרדת, הכובד שלה עושה לי.


________________________________________________________________



אפור.
זה מה שהוא ראה.
אישה אפורה.

הוא פלט נשיפת אכזבה חרישית. נפנה לדמות הכפופה שנכנסה פנימה בפנים דהויות.
"דבורה לאה, בואי שבי".
היא לא הסתכלה עליו. נראה שהיא כועסת.
נכון, הוא הכריח אותה לצאת מהבית. לא השאיר כמעט ברירה.
אבל זה היה אחרי שבועיים של דעיכה מתמדת.
הוא חשב, התפלל, העז לקוות שמשהו בחוץ יעיר אותה לחיים, שהשמיים התכולים יגרמו לה לחייך.

"אני מצטער אם זה היה קשה, היציאה", הוא גרר כיסא, התיישב מול אשתו.
שקידש פעם. ששמח בה.
"בפעם הבאה שאתה מכריח אותי לצאת, תדאג שאחזור במדרגות".
היא הפנה את מבטו אליה. שקוף שנוא עמד לה בעיניים.
אה- אה.
היא בטח פגשה במעלית שכנה מתוקתקת, שמסמנת וי על כל תחום בחיים.
הייתה אבק.

אוף. איך לא חשב על זה. הציץ לשעון, השעה 15:35,
זאת השעה בה הנחמדות מסיימות להצליח בעבודה, מתחילות להצליח בבית.

קם.
הגיש כדור נוגד דיכאון.
היא דחפה אטמים לתנוכי אוזניים.
הוא לחץ על מתג.

חושך.
היא חזרה לישון.

פטפוט שכנות עליז חדר פנימה.
הפלדלת לא אטומה מספיק, חשב.

נעל פעמיים. ידית מתכת קרה נרטבה מדמעה.

 

[אוראל סולטן]

*סליחה מראש על האורך, מחולק לספוילרים לצורך נוחות הקריאה.*
(קרדיט על הרעיון חלוקה: @משולש ברמודה ).


קטע מסיפור שבעז"ה עתיד להישלח אל דוד החקיין, שנחשף כאן לראשונה...

ספוילר: פרק 1.

1.

השמש החמימה של מקסיקו כבר נעלמה מאחורי רכסי ההרים, צובעת את השמיים באדום כהה שהלך והשחיר. המדבר השתרע לפניהם, שומם ודומם, כאילו נצבע על ידי צייר שחסך בפרטים. רק צמיגי הטנדר חרקו על העפר היבש, שוברים את הדממה.

יאיר אחז בהגה ביד אחת, האחרת נשענה ברפיון על ברכו. הוא נראה מרוכז בדרך, אבל באמת היה שקוע במחשבות. לצידו ישב אבנר, שקט מתמיד, ראשו נשען על החלון, ועיניו הביטו לעבר האופק המקדם את פניהם באפלה.

"השבעה נגמרת היום", אמר יאיר לפתע, קולו חתך את השקט שביניהם.

"אני יודע", ענה אבנר, קולו כמעט נשמע כאיננו. "אבל מה לעשות, לא יכולנו לבוא קודם."

"אולי עדיף שלא היינו באים בכלל", מלמל יאיר. "כל זה... מרגיש כמו טעות. למה אבא היה צריך למות ככה פתאום?"

אבנר נאנח. "זה לא הייתה בחירה שלו, יאיר. אנשים מתים. זה מה שהם עושים."

"לא ככה", אמר יאיר, ידו מהדקת את אחיזתה בהגה. "לא מהר כל כך. לא בלי שנספיק אפילו להגיד לו שלום."

"זה מה שה' רצה", ענה לו אבנר בנימה מנחמת, "לפחות עכשיו נעלה לקבר ונקרא תהילים".

הרכב היטלטל קלות כשעלו על הגבעה קטנה, ואבנר קירב את מבטו לשמשה הקדמית.
"הגענו", אמר בקול שקט.

לפניהם נמתח שביל צר שהוביל לשער ברזל חלוד, עליו הייתה תלויה שלט עץ מתקלף. האותיות כמעט נעלמו, אבל אפשר היה לקרוא את המילים: "בית הקברות סן מרטין."

יאיר החנה את הרכב ויצא באיטיות, מלטף את ברכיו שכאבו מישיבה ממושכת. אבנר יצא אחריו, ידיו תחובות בכיסים, מבטו סוקר את המקום.

"זה שומם יותר ממה שחשבתי", אמר יאיר, והרים את עיניו לעבר העצים הדלילים שתחמו את המקום. "כמו שדה קרב שנשכח איכשהו."

הם פסעו לאורך שביל החצץ, מנסים לזהות את הדרך אל תלולית הקבר הטרייה. כשהגיעו, עמדו בדממה, מביטים בערימת העפר שנחה באפלה. יאיר שלף את ספר התהילים הישן שקיבלו מאביהם והחל לקרוא בקול רך.

"אבא, אנחנו כאן", אמר לבסוף, קולו נשבר קלות. "אני יודע שאיחרנו קצת. אנחנו מצטערים."

הרוח נשבה קלות, מעיפה גרגרי עפר שנצמדו לנעליהם. אבנר הביט סביבו באי-נוחות. משהו במקום הזה לא הרגיש לו טוב.

"יאיר, בוא נסיים כאן ונלך," אמר לבסוף. "יש לי תחושת בטן..."

"אתה יכול לפחות להיות בשקט לכבוד אבא שלנו?" חתך אותו יאיר, עיניו עדיין נעוצות בתלולית העפר.

אבל אז, זה קרה.

קול חורק, כמו מתכת נגררת על אבן, נשמע מאחוריהם. שניהם קפאו במקומם.

"מה זה היה?" לחש אבנר, עיניו מתרחבות.

"כנראה הרוח", אמר יאיר, אך קולו לא נשמע משכנע.

הם הביטו בתלולית. עפר התחיל לזוז. זה היה איטי בהתחלה, כאילו משהו מתחת לאדמה מתמתח או בועט.

ואז, יד.

יד שחורה וגרומה בקעה מהעפר, אצבעותיה מתעוותות באוויר כאילו ביקשו ללפות משהו.

יאיר צעק, ספר התהילים נשמט מידיו.

אבנר אחז בזרועו ומשך אותו אחורה. "לרכב, עכשיו!" צעק.

הטנדר דהר בחזרה אל הכביש, צמיגיו מגלגלים עפר לכל עבר. שני האחים לא החליפו מילה, עיניהם עדיין פעורות לרווחה, מפוחדים מהמראה המצמרר שראו.

מאחוריהם, הרוח החלה לנשוב שוב, שורקת בין העצים. תלולית העפר נשארה שקטה, כאילו לא קרה דבר.

אבל בהמשך, יאיר ואבנר יגלו שזה היה רק ההתחלה.

ספוילר: פרק 2.

2.

יאיר לא הפסיק להביט במראה האחורית. הכביש החשוך נמתח מאחוריהם כמו נחש שחור, מתפתל בין גבעות המדבר השוממות. הטנדר היטלטל על מהמורות הדרך, והמנוע נהם כמו חיה פצועה, כאילו לא רוצה להמשיך הלאה.

"איך זה קרה?" לחש יאיר לבסוף, קולו רועד. "אני לא מבין, אבנר. איך יד יוצאת מהקבר? איך זה אפשרי בכלל?"

"אני לא יודע", ענה אבנר, אחיזתו בהגה מתהדקת. "אני רק יודע שאני לא חוזר לשם. לא הלילה, אף פעם לא."

הרוח נשבה מחוץ לחלון, אבל בתוך הטנדר היה חם, חם מדי. זיעה נטפה על מצחו של אבנר, והוא ניגב אותה ביד רועדת.

"זה לא הגיוני", המשיך יאיר, מביט באובדן אל הספר שעדיין אחז בידו. "אני בטוח שראיתי את זה. את היד. היא -"

"די!" חתך אבנר בקול חד. "אל תדבר על זה. זה היה כלום. הזיה. משהו בראש שלנו."

אבל אז, בחלון הצדדי, משהו נע.

יאיר הפנה את מבטו אל הצד, וליבו כמעט עצר. רכב גדול, שחור כולו, נסע לצידם, שקט לגמרי, כאילו ריחף מעל הכביש. אור הפנסים שלו היה עמום, כמעט לא נראה, אבל המראה מבפנים היה ברור להחריד.

"אבנר..." אמר יאיר, קולו נמוך כמו לחש.

"מה?"

"אל תסתכל, פשוט תיסע מהר יותר."

אבל אבנר כבר הביט.

ברכב השחור, ממש במושב הקדמי, ישב אביהם. עיניו היו חלולות, כאילו נוקו מכל רגש. עורו היה אפור כצבע הקבר, ושפתיו נעו ללא קול. לצידו, שני נהגים זרים, פניהם קפואות וחסרות הבעה, הביטו קדימה.

"הוא... זה לא יכול להיות", מלמל אבנר, רגלו לוחצת על דוושת הגז. "הוא מת. ראינו אותו מת."

הרכב השחור המשיך להיצמד אליהם כאילו לא נזקק לנהיגה, אלא פשוט נסע על פי רצונו. יאיר נשם בכבדות, עיניו נועצות מבטים לסירוגין ברכב ובכביש.

"מה הם רוצים?" שאל יאיר, אך לא היה לאבנר תשובה.

לפניהם הופיע עיקול חד, אך הרכב השחור לא האט. הוא נסע במהירות בלתי טבעית, ונראה כאילו הוא נעלם בתוך האפלה.

"הם הלכו", מר אבנר, אך קולו רעד.

"הם לא הלכו", ענה יאיר, מביט שוב במראה האחורית. "הם מחכים לנו."

הכביש הצטמצם לדרך עפר צרה, והטנדר היטלטל בתזזית מה. לפתע, משמאלם, הרכב השחור חזר להופיע, הפעם קרוב יותר.

"מה עכשיו?!" צעק אבנר, מבטו קופץ בין הרכב לצידו ובין הכביש שמלפנים.

יאיר מבט נוסף בפנים שברכב השחור, אך הפעם הבחין בפרט נוסף. אביהם החזיק בידו משהו. זו הייתה התמונה המשפחתית שלהם, שהייתה הייתה מונחת על שולחנו בחדר העבודה.

"זה אבא שלנו", לחש יאיר, "אבל זה לא... זה לא באמת הוא."

אבנר לחץ על דוושת הגז עד הסוף. המנוע זעק, והרכב דהר במהירות על דרך העפר, עד שהכביש שוב התרחב. הרכב השחור נעצר לפתע, כמו חיה שמבינה שהצייד הסתיים.

האחים המשיכו בנסיעתם המסחררת, והגיעו אל הבית.

כשנכנסו פנימה, נעלו את הדלתות והורידו את התריסים. אבנר נשכב על הספה, עיניו מביטות לתקרה.

"מה זה היה?" שאל יאיר. "הרכב הזה... זה לא יכול להיות מציאותי."

"אני לא יודע", השיב אבנר, "אבל אנחנו לא יוצאים מכאן הלילה."

יאיר הנהן, אבל מבטו לא עזב את החלון. "אולי זה רק בראש שלנו", אמר לבסוף, כאילו ניסה לשכנע את עצמו.

אבל כשחדר החשכה, נשמע מבחוץ רשרוש קל.

מישהו עמד שם.

האחים הביטו זה בזה, ואז אל הדלת. קול נקי חלש נשמע, ואז קול גרירה, כאילו משהו נגרר על האדמה ממש מול הבית.

"אני לא פותח", אמר אבנר.

"גם אני לא", לחש יאיר.

אבל הרעשים נמשכו, מתגברים, ואז... דממה מוחלטת השתררה. חונקת מעט אפילו.

"טוב," אמר אבנר לפתע, "אני יורד לזרוק את הזבל. אל תדאג, אני לוקח איתי טלפון למקרה חרום."

יאיר הנהן במעט אימה, אבנר ירד עם השקית השחורה, סוגר אחריו את הדלת.

ספוילר: פרק 3.

3.

אבנר, שטוף בזיעה קרה, ירד לזרוק את הזבל, מבקש רגע של שקט. אך כשהגיע לפח, שמע רשרוש מאחוריו. הוא הסתובב וראה צל אפל זז.

כשקרב, ראה לאימתו את אחד הנהגים שראה ליד אביהם ברכב. האיש נראה קפוא, כאילו היה חלק מציור קודר. הוא התקרב אליו. פניו היו קפואות, עיניו מבריקות באור אדמדם קלוש.

"שלום." אמר בקול עמוק ומצמרר.

"מה אתה רוצה?!" צרח אבנר, אך האיש לא ענה. במקום זאת הוא התקרב בשתיקה, ידיו מושטות, שולפות מזרק קטן.

אבנר התעשת לפתע, מטיח באחת את שקית הזבל על הדמות, נמלט פנימה אל הבית, נועל את הדלת.

כשהגיע לסלון, הוא נשען על הקיר, גופו רועד. "הוא היה שם. הוא ניסה... הוא ניסה לקחת אותי."

"מה קרה?" שאל יאיר בבהלה מצביע על חתך קטן בידו של אבנר.

"אני חושב שהוא לקח ממני דם."

...

למחרת בבוקר, הזעיקו האחים משטרה. הקבר נפתח שוב, אבל הפעם, מתחת לאדמה, התגלתה מערה צרה ועמוקה. שני השוטרים נכנסו לבחון, אך זמן קצר לאחר מכן נשמעה צעקה, ודלת סלע נסגרה מאחוריהם. המערה נסתמה.

בפנים, השוטרים נשארו קפואים במקום. "אני לא יודע אם אנחנו צריכים להמשיך", אמר הראשון, אבל חברו הניד בראשו.

"אנחנו חייבים לדעת מה זה היה."

לאחר שיטוטים רבים ברחבי המערה, מצאו שני השוטרים פתח קטן בדמות דלת ברזל, מאירים עליה בפנסיהם.
הם פתחו את הדלת באיטיות, פוסעים בחשש אל עבר הלא נודע.

שלט עב וירוק עמד בפניהם. "קובה", הוא הכריז. מדינת אויב.

לאחר מספר שניות, קבוצת חיילים קובניים התקרבה אליהם, מביטה במדיהם ובתגים שעל דש חולצתם. ברגע שלאחר מכן מצאו את עצמם השוטרים בתוך נידות, מואשמים בריגול.

...

לאחר מספר ימים, בהם השוטרים כבר הספיקו להשתחרר, הודות למאמץ הדיפלומטים המקסיקנים, הלכו האחים אל קבר אביהם, מביטים בחור שנפער באדמה. גופת אביהם נשארה בקבר. שלמה.

ספוילר: פרק 4.

4.

לאחר שבוע.


דפיקות עדינות נשמעו בדלת. יאיר ניגש לבדוק, אך לא ראה דבר.

אבנר התיישב בסלון, נועץ עיניים בדלת הקדמית, בעוד יאיר הלך לפינת החדר, ספר התהילים בידו, אצבעותיו רועדות.

"מה אתה חושב שזה היה?" שאל אבנר, קולו שבור מלחישות של פחד.

יאיר לא ענה מיד. הוא הביט בחלון התריס החצי סגור, מנסה לקלוט תנועה של משהו בלתי מוסבר בחוץ. לבסוף, ענה בשקט: "לא יודע, אבל אני חושב שזה קשור לאבא."

עוד לפני שאבנר הספיק להגיב, נשמעה דפיקה נוספת.

שניהם קפאו.

"לא פותחים", אמר אבנר בלחש. "אני לא פותח."

יאיר הנהן, צעד לאחור והתקרב אל הקיר. קול הדפיקות חזר, הפעם חזק יותר.

"טוק-טוק-טוק."

הצליל נשמע כאילו ננעץ בעצמותיהם. מרעיש, מכאיב.

"מי זה שם?!" צעק אבנר לבסוף, קולו נשבר באמצע.

השקט ענה לו, אבל אז, קול נמוך, נשמע כמו גרגור עמוק של חיה, ענה מעבר לדלת: "אני רוצה לדבר."

יאיר הביט באבנר בעיניים פעורות. "מי אתה?" צעק.

"זה לא אתה, זה אני." ענה הקול, "אבל לא משנה עכשיו, פתח ותראה."

הם התקרבו לדלת בזהירות. אבנר אחז בידית, מביט ביאיר כאילו שואל אם לפתוח. יאיר הנהן בהיסוס, ספר התהילים שלו מוכן ביד אחת.

כשאבנר פתח את הדלת, עמד שם אחד מהנהגים, גבוה ורזה, עם עיניים אפלות ועמוקות כמו תהום. הוא חייך חיוך קטן, אבל השיניים שנראו תחתיו היו חדות מדי, מסודרות בצורה מושלמת מדי.

"לילה טוב", אמר בקול חלקלק. "אפשר להיכנס?"

"אין לנו מה לדבר איתך", ענה יאיר, קולו רועד.

"להיפך", ענה הנהג, "יש לנו הרבה על מה לדבר."

לפני שהם הספיקו לסגור את הדלת, האיש פשוט פסע פנימה, כאילו הרשות ניתנה לו. הוא עמד במרכז הסלון, מבטו סורק את החדר כאילו בחן פריט אבוד.

"מי אתה?" שאל אבנר, צעדיו נרתעים אחורה.

"אני. רק שליח", אמר האיש, מביט באחים כאילו היו ילדים קטנים. "אבל אתם חייבים להבין, אתם עושים משהו שלא תכננתם."

"למה הכוונה" שאל יאיר, אוחז בספר כאילו היה נשקו היחיד.

"מה שקרה בבית הקברות... לא היה קשור אליכם", ענה האיש, קולו יורד לטון מאיים יותר. "זה היה קשור לאביכם. אנחנו רק עשינו מה שצריך כדי לשרוד."

"מי זה 'אנחנו'?" שאל אבנר.

האיש חייך, צעד לאחור והתיישב בכורסה כאילו היה בביתו. "אני ואתה", ענה. "אנחנו. אלו שמנסים להציל את מה שאפשר."

"אתם חושבים שאתם יודעים מי היה אביכם?" המשיך האיש, עיניו נוצות באור קלוש. "הוא לא היה סתם אדם רגיל. לא. הדם שלו היה משהו מיוחד, משהו... יקר."

"זה אבא שלנו!" צעק יאיר. "הוא היה אדם פשוט."

"פשוט?" חייך האיש. "לא, ילד. הדם שלו היה נדיר, יותר נדיר ממה שאתה יכול לדמיין."

"על מה אתה מדבר?" שאל אבנר.

האיש קם, פסע לעברם, עד שעיניו השחורות כמעט נגעו בשלהם. אך בדיוק כשהאיש עמד מספיק קרוב כדי שיריחו את הריח החמצמץ שנדף ממנו, הבזק אור חזק חדר מחוץ לחלון. צללית נוספת נעה במהירות לעבר הבית.

"אתם לא לבד", אמר האיש, והפנה מבטו אל הדלת. "אבל אולי כבר הבנתם את זה."

לפני שהאחים הספיקו להגיב, האיש פתח את הדלת ונעלם לתוך הלילה, מותיר אותם קפואים במקומם.

"מה הוא אמר?" שאל יאיר בלחש.

"אין לי מושג", השיב אבנר, עיניו בוהות אל המקום שבו עמד האיש רק רגע קודם לכן.

ספוילר: פרק 5.

5.

הלילה היה כבד, כמו שמיכה שחורה ועבה שעטפה את הבית כולו. האחים ישבו יחד במטבח הקטן, האור היחיד בחדר הגיע מנורה מהבהבת שהייתה תלויה מעל שולחן העץ הישן.

יאיר פתח וסגר את ספר התהילים באצבעות מהירות, כאילו דפדוף הדפים יצליח להרגיע את הדופק המהיר שברקותיו. אבנר ישב מולו, עיניו קבועות בדלת הסלון, עדיין ממתין שהדמות מהמפגש הקודם תחזור.

"אתה חושב שזה באמת קשור לאבא?" שאל יאיר לבסוף, קולו כמעט לא נשמע.

"אני לא יודע," אמר אבנר, בקול מתוח. "אבל אני יודע שהבחור הזה... מה שהוא אמר..."

"דם נדיר? זה לא הגיוני", קטע אותו יאיר. "אם זה נכון, למה אנחנו לא ידענו על זה? למה הוא אף פעם לא סיפר לנו?"

אבנר עיוות את פניו, משך בכתפיו. "לא יודע. אבל אני מרגיש שזה לא נגמר."

קול חריקה פתאומי נשמע מבחוץ, כאילו מישהו דרס את הכביש בחוץ. שניהם קפאו.

יאיר רץ לחלון המטבח והציץ מבעד לווילון. הדרך הייתה ריקה, אבל אז, מרחוק, ראה הבהוב של פנסי רכב.

"הם חזרו", לחש. "אני חושב שהם חזרו."

אבנר התקרב אליו, מניח יד על כתפו. "מה אתה רואה?"

"רכב שחור", ענה יאיר, נושם בכבדות. "כמו הזה שהיה בכביש. הוא עומד שם, בחוץ."

הם הביטו יחד ברכב, שהפנסים הקדמיים שלו גברו פתאום, שולחים אלומת אור חזקה מדי ישר לחלון. האור סנוור אותם, אבל לא הסתיר את העובדה שבפנים ישבו שני דמויות: הנהגים הבלתי ניתנים להסברה.

קול חריקות הצמיגים נשמע כשהרכב החל להתקדם באיטיות לעבר הבית. יאיר ואבנר התרחקו מהחלון, גופם קפוא מפחד.

"אנחנו לא יכולים פשוט לשבת כאן", אמר אבנר.

"מה בדיוק נעשה? נרוץ החוצה?" השיב יאיר בייאוש.

קול דפיקות נשמע שוב בדלת, חזק יותר.

"טוק-טוק-טוק."

"מי שם?" שאל יאיר, קולו נסדק.

"אנחנו לא רוצים להזיק", ענה לו קולו של אחד הנהגים, מאחורי הדלת. "רק להסביר."

לפני שהאחים יכלו להחליט מה לעשות, הדלת נפתחה לאט, כאילו הדמות שמעבר לה לא הייתה זקוקה לאישור.

שני הנהגים עמדו שם. אחד מהם - זה שנכנס קודם - נשא תיק קטן בידו. השני היה גבוה וחסון יותר, אבל פניו קפואות באותה הבעה של קור רגוע ומטריד.

"שבו", אמר הנהג הראשון, והניח את התיק על השולחן במטבח.

האחים לא זזו ממקומם. אבנר אחז בסכין מטבח שהייתה מונחת על השיש, ויאיר השעין את גבו על הקיר, ספר התהילים צמוד לחזהו.

"שבו", חזר הנהג בקול קר, והפעם התיישב בעצמו ליד השולחן. חברו נעמד לידו, ידיו שלובות, עיניו סוקרות את החדר כאילו בדק אם יש מקום לסכנה נסתרת.

"תפסיקו לשחק אתנו משחקים!" צעק אבנר, מניף מעט את הסכין. "מי אתם? מה אתם רוצים?"

הנהג הראשון לא זע. הוא רק פתח את התיק, שלף מתוכו ערכת מבחנות זכוכית, מזרק, ונירות שהיו מקופלים בקפידה.

"אנחנו לא משחקים", אמר, קולו יציב אך מלא צללים. "אנחנו כאן כדי לסיים את מה שהתחלנו."

"התחלתם?" שאל יאיר, מבולבל. "מה התחלתם? מה עשיתם לאבא שלנו?"

הנהג הרים את מבטו, ואנחה כבדה נפלטה מפיו. "אתם לא מבינים. זה לא התחיל אתנו. זה התחיל עם אביכם."

"שטויות", קטע אותו אבנר. "אבא היה אדם פשוט. הוא עבד קשה כדי לחזק אותנו, לא יותר מזה."

"אבל היה לו סוד," אמר הנהג השני, קולו עמוק ויציב. "משהו שהוא לא חלק אפילו אתכם."

האחים הביטו זה בזה, מבטיהם מתוחים כמו קפיץ שנמתח עד קצה גבולו. יאיר לקח צעד קדימה. "מה הוא לא אמר לנו?"

"הדם של אביכם", אמר הנהג הראשון, "הוא היה המפתח."

"המפתח למה?" שאל יאיר.

"לריפוי", ענה הנהג.

"מה זאת אומרת?" שאל אבנר, קולו גובר על הרעד שתקף אותו.

"קוראים לו 'אני' ולי 'אתה'. אנחנו גרים בקובה, אבל אבינו החולה מתאשפז פה, בבית החולים ליד ביתכם. סוג דמו נדיר ביותר", ענה השני, ידו נשלחת לעבר המזרק. "אביכם היה האדם היחיד שכשיר לתרום, היינו זקוקים לו."

"וכשאבינו מת?" שאל יאיר, קולו מתקשח. "מה עשיתם אז?"

"לא הספקנו להגיע לאביכם בזמן", הודה 'אני', נשען לאחור על הכיסא. "כשהגענו, הוא כבר היה מת. אבל היינו צריכים דם. רצינו לקחת מבחנה קטנה, דגימה אחרונה, משהו שיוכל לעזור."

"ואז חפרתם לקבר שלו?" צעק אבנר, מחזיק את הסכין חזק יותר.

"כן", ענה 'אתה' בקרירות, "אבל אז אתם הגעתם."

ספוילר: פרק 6 (מצד שני.).

6.

ביום האחרון של השבעה, לקראת שקיעה.

"אתה!" צעק 'אני', "זדרז, נראה לי שיש פה מישהו למעלה!"

"טוב," נאנח 'אתה', "אז אני יוצא ראשון?"

"לא, אתה תצא ראשון!"

"זה בדיוק מה ששאלתי אותך, האם אני - 'אתה' יצא ראשון"

"אני זה אני ואתה זה אתה!" זעמתי (סליחה, זעם אני... זה מבלבל, מה לעשות?...).

"טוב, אתה יוצא..."

"מה פתאום, אני לא יוצא! אתה יוצא!"

"זה בדיוק מה שאמרתי!" נאנח אתה.

אתה הוציא את ידו מן האדמה החולית, שומע רעשי ריצה חולפים. אני לקח את הגופה, צועד אחריו.
במהירות הם נכנסו לרכבם השחור כעורב, מושיבים את האב המת כאילו היה אדם חי ורגיל.

"למה הרכב לידנו דופק כזה גז?" שאל אתה, מביט אל החוץ דרך החלון.

"לא יודע," השיב אני, "אני עדיין לא שאלתי את עצמי את זה... כלומר, את אני את זה..."

...

כעבור מספר דקות, בבית החולים.

לאחר שהשניים התחפשו לרופאים, מכניסים את הגופה אל חדר הקירור לבינתיים, יצא 'אתה' אל מחוץ למקום.

לאחר שניצב מספר דקות ליד פח הזבל הגדול בשעמום גובר, שם לב לאחד האנשים שראה לפני כמה דקות ברכב שלידם.

רגע, יכול להיות שזה הבן של האיש המת שלקחו? אם כן, יכול להיות שיש לו אותו סוג דם! שווה לבדוק...

"שלום." אמר בקול שיצא לו עמוק ומצמרר.

"מה אתה רוצה?!" צרח האיש אך הוא לא ענה. במקום זאת, אני התקרב בשתיקה, ידיו מושטות, שולפות מזרק קטן שמצא בכיסו, זכר לתחפושת הרופא שלבש.

הוא (כלומר אני... כלומר הוא...) שאב במהירות דם מידו של האיש, שברח במהירות לבניין הסמוך.

לאחר מספר שניות הוא כבר היה בתחפושת הרופא בבית החולים, בודק את סוג הדם, מוצא אותו מתאים.

"מצאתי משהו!" זעק לאתה, שהגיע במהירות.

"מה?"

"דם של מישהו חי!"

"אז בוא מהר, נזריק לאבא!"

ספוילר: פרק 7.

7.

בבית האחים, הווה.

"הזרקנו את הדם לאבינו, וברוך הקל - הוא הבריא." סיים 'אתה' לספר, "כמובן שהחזרנו את אביכם לקברו, אבל תחושה מעיקה עדיין שררה בנו. מה עם נלחצתם? למה אתה, אבנר, נפצעת? הרגשנו שאנחנו צריכים להסביר לכם הכל."

"בהתחלה אני 'אני' הגעתי", המשיך אני, "אבל לאחר שראיתי שלא הבנתם כלום, הלטתי להגיע עם אחי 'אתה' ולהסביר לכם הכל בנחת. עכשיו הכל בסדר?"

אבנר ויאיר הנהנו כאחד.
"כן", אמר אבנר וצחקק בקצרה, "רק בפעם הבאה תודיעו לנו לפני שאתם עושים את זה."

הארבעה ישבו וחייכו, ממשיכים להעלות סיפורים לנוכח השמש העולה, נפרדים כידידים.

אך אי שם בבית הקברות, תלולית העפר זזה שוב.
צללית קטנה בקעה מהאדמה, יד מושטת לעבר השמיים...

 

[7שבע7]

הקולות רועמים סביבי, חודרים פנימה, מסובבים את הסכין עמוק בלבי.

סכין בשר בסך הכול.

סכין שתפקידה לבצוע את הבשר לחלקים. שלוש־עשרה נפשות, שלושה־עשר חלקים. אבל לארבעה־עשר חלקים הוא בוצע את הבשר.

והיא ממשיכה להרעים:

"עוד לא נתת מנת בשר לילדי הבכור! ומה עם ילדי השני? וילדי השביעי – אתה יודע כמה רעבתן הוא, בבקשה תן לו כבר את מנתו! וגם לקטן תן מנה, גם אם טרם מלאה לו שנה! אני רוצה שכל ילדיי יקבל את מנתם!"

והמנה הארבע־עשרה. עיניה נעצרות עליה לאחר שסיימה לשטוח את בקשותיה הקולניות, ומוצרות באחת. והלב שבקרבי מתכווץ, כי יודע למי מיועדות המנה. ויודע למה עינה צרה.

"נו, למה אינך מחלקת את המזון לילדייך הרעבים?" קולה נשפך באוזניי, מסובב עוד יותר את הסכין. "הנה, קחי עוד מנה, חלקי להם! איזו מן אמא את?"

ואני שותקת. כמו תמיד – שותקת. מקבלת את המנה הנוספת – אך לא מסוגלת כלל לאכול את המנה הראשונה.

"הלא אנוכי טוב לך מכל עשרת בניה," הוא לוחש באוזניי. אבל אני ממאנת להינחם. כי אפילו הוא התייאש – אז מה לי להתפלל ולקוות עוד?

***

הסכין שוב משמיעה אוושה, בוצעת עוד מנה מן הבשר, מחלקת אותו לחלקים שווים לנגד עיניי הכלות. הוא נותן לה מנה נוספת, אף שהיא ערירית. מפנק אותה על פניי, לוחש לה מילים שאני לעולם לא אשמע.

והיא שותקת. כמו תמיד – שותקת. מקבלת את המנה הנוספת – אף שבראשונה כלל לא נגעה.

הקיפאון שלה מבעיר זרמים בלבי. עד מתי תשב היא כך, גלמודה. עד מתי תנצור בתוכה את היכולות הגלומות בה. אני יודעת שגם היא נועדה להיות אם – יודעת שכמו האימהות גם היא צריכה לפעול למען זאת.

קולי נצרד כשאני מתחילה להרעים:

"עוד לא נתת מנת בשר לילדי הבכור! ולילדי השני! ומדוע את אינך מחלקת מזון לילדייך הרעבים?"

היא חייבת להבין, אני יודעת. חייבת לדעת שעוד יהיו לה ילדים רעבים, שיצטופפו סביב הבשר כעדת זבובים, או טוב מזה – יותירו את הבשר למען העבודה במקום המקודש המתנשא מאחורינו.

אבל איך יהיו לה ילדים, אם היא כבר הפסיקה להתפלל ולקוות עוד?

***

מאוחר יותר היא תלך, תשמיע תפילה חדשה בלי מילים.

מאוחר יותר היא תישאר מאחור, תתפלל לקיומה של התפילה.

מאוחר יותר היא תלד, תנדור את הילד לעבודת ה'.

מאוחר יותר היא תקבור שני ילדים על כל ילד שנולד לה.

אבל עכשיו הן שתיהן, סביב מנת הבשר והמילים הרועמות והפנים השותקות, והן יחד, באחוות נשים, מתפללות.

 

[RU1]

בס"ד

אסור לי לעשות את זה, לא עכשיו, לא מולו, אסור לי, אבל הדמעות לא מבקשות רשות מההיגיון כשהן מפלסות את דרכן במורד לחיי.

שוב פעם הדף הזה, קובע עובדות בכמה משפטים של דיו שחור זול:

"בהתאם לאבחון שנערך על ידי המאבחן חיים רוזנברג, נמצא כי דניאל שטרן סובל מקשיים חמורים בתהליכי קריאה וכתיבה המוגדרים כדיסלקציה ברמה גבוהה".

מי אתה מר חיים רוזנברג שתקבע מה הבן שלי יכול או לא יכול לעשות, הא? למה? כי למדת שלוש חודשים בקורס מאבחנים סוג ג'? כי אתה חוזה עתידות? ממפגש של עשרים דקות כבר הצלחת לראות כיצד יראו חייו של דני שלי עד מאה ועשרים? מי שַֹמְךָ?

כל הכאב והתסכול של שנתיים רוויות במאמץ ואכזבות התנקזו לתוך הדמעות האלו. אם ירחמיאל היה כאן יחד איתי הוא היה מקמט את הדף לכדור קטן, אומר לדני שגם מבוגרים מדברים שטויות לפעמים, וקולע אותו בקשת רחבה לפח הקרוב.

אבל אני לא יכולה, גדול עלי. כבר שבע שנים שירחמיאל לא לידי, נקטף השמיימה על ידי טויוטה אפורה ומקומטת. הוא השאיר לי צוואה לא כתובה, להשקיע בדני, המתנה היקרה שחיכינו לה אחת עשרה שנים, את כל המשאבים העומדים לרשותי.

חשבתי שאת ניסיונותיי בגלגול חיי הזה כבר עברתי, שדני יהיה התלמיד חכם שתמיד חלמנו שיהיה, אבל הקב"ה החליט שיש לי כוחות לסיבוב אחד נוסף.

כשגיליתי שעשרים ושתיים האותיות שכל ילד מצליח ללמוד כבר במכינה, לא מוכנות להישאר בצורה מסודרת במוח הקטן של דני, החלטתי שזו עומדת להיות משימת חיי מעכשיו והלאה. צמצמתי את שעות העבודה למינימום ההכרחי, מפנה את כל שעות אחר הצהריים לדני שלי, ידעתי שגם למורה הטוב בעולם לא תהיה יותר סבלנות ממני. בכל אופן, למי תהיה סבלנות לחזור על האות א' במשך שלושים ימים רצופים אם לא לי?

חודש לא', חודש וחצי לב', וחודשיים לג', לכל אות חדשה נדרש זמן ארוך יותר ללמידה, כי ברגע שלמדנו אות חדשה, דני כבר לא זכר את הישנה, לא משנה כמה פעמים חזרנו עליה.

היום, אחרי שנתיים של חריקת שיניים, שלי ושל דני יחד, הוא כבר יודע לחבר שתי אותיות יחד בלי להתבלבל, אבל למאבחנים הכבודים זה לא מספיק.

אסור לדני לשמוע את מה שאני חושבת, אבל אם אני בוכה פה לפניו, מאכזבת אותו, גורמת לא להפסיק להאמין בעצמו, אני כבר לא יודעת מה אצליח לשמור לעצמי יותר.

זה לא מגיע לו, כבר שנתיים שהוא נשאר בבית אחרי הצהריים, במקום לרוץ, לקפוץ, אפילו לריב, כמו כל בני גילו, בלי להתייאש הוא חוזר איתי יום אחרי יום, נותן את כל מה שיש לו כדי לעשות אותי שמחה.

איך אפשר לתת לו ציון באבחון של עשרים דקות?

---

אני רוצה לומר לה שלא תבכה, אבל מה היא אשמה שהבן שלה לא יודע לקרוא ולכתוב כמו כל ילד נורמלי בחיידר ?

חבל שלא זרקתי את הדף מיד כשקיבלתי אותו, מהסיפורים של אמא על אבא, אני יודע שזה מה שהוא היה עושה. פשוט לא היה לי דף אחר, וכל כך רציתי להחזיר לה על כל השעות שהיא נותנת לי, שלמרות שכולם אומרים אחרת, היא לא מפסיקה להאמין בי, להגיד לי שבסוף אני אדע ללמוד הכי טוב מכולם, שכל דקה של קריאה שלי שווה פי אלפיים מהדקה של שימי רוזן, או יוסי זאדה.

אם הייתי יודע לכתוב, הייתי לוקח את כל הדפים בעולם וממלא אותם, אבל במקום, יצאה לי רק מילה אחת.

הלוואי שאמא תסובב כבר את הדף ותראה שכל מה שעשינו לא היה סתם, שהדפים, והמדבקות והמתנות לא היו לחינם, שסוף סוף הצלחתי לכתוב לה "תודה".

 

[שירת הכוכבים]

העולם כולו נצבע בגוונים יפים.
המדרכה נראתה לו פתאום יפה, מנורות הרחוב הכבויות ליצירה יפה יותר מזו שעשה בחיידר, והכביש-
טוב, הכביש נשאר מפחיד כמו תמיד.
דילוגיו העליזים של מוישי נעצרו, והוא בחן בחשש קל את מעבר החצייה הקרוב.
מרוב שהוא הצטיין היום בחיידר, אמא נתנה לו חמש שקל לקנות לעצמו משהו טעים. המכולת קרובה ממש, אבל יש מעבר חצייה באמצע.
אמא אמרה לו שהיא סומכת עליו שיחכה יפה למבוגר שיעזור לו לחצות את הכביש, אבל הוא הוא מתבייש. מה, הוא יבקש מאנשים? ואם הם לא ירצו?
מוישי פסע באיטיות אל מעבר החצייה, ונעצר ממש בסמוך אליו. ידו השמאלית התהדקה על המטבע הכסוף ועיניו שוטטו ימינה ושמאלה. אומנם אין רכבים בכביש, אבל הוא רק בן שש. אמא לא מרשה לו לחצות לבד את הכביש.
אבל המדרכה, שמקודם הייתה נראית לו כל כך יפה, ריקה מאנשים. אוף.
הוא השפיל את ראשו אל האבנים האפורות, הגדולות. מה הוא יעשה עכשיו? יחכה סתם? אין לו כוח לחכות, אבל הכביש באמת מפחיד אותו, למרות שהוא ריק.
"הי, ילד, מה קרה?" אבא אחד גדול נעצר לידו, הבעתו מתעניינת.
"אני צריך לחצות את הכביש" מוישי מחה דמעה שהוא אפילו לא שם לב שזלגה לו, "אמא שלי לא מרשה לבד".
"בוא, אני אעזור לך" האבא נתן לו יד, והם חצו ביחד את הכביש לצד השני. מרחוק התקרבה מכונית, ומוישי נזכר במה שאמא אמרה, שמכוניות נוסעות מהר ולכן הוא לא יכול לסמוך על זה שהכביש ריק.
הם נעמדו שניהם על המדרכה, ועצרו.
מוישי חייך. הנה המכולת, בקצה מרחוק! "תודה, איש" הוא מלמל בקול ביישן ומיהר לכיוון המכולת, אצבעותיו עדיין מהודקות על המטבע בן חמשת השקלים.
הוא יקנה ממתק טעים ויחזור הביתה. איזה כיף!
....
עוד יום משעמם היה בעבודה.
הבניינים חלפו משני צידי הכביש, והנוף הקבוע רק הוסיף לשעמום.
ידיו היו יציבות על ההגה, והוא לכסן מבט אל הפלאפון המונח לצידו. מישהו שלחו לו הודעה. טוב, לא עכשיו. הוא יסתכל אחר כך.
אורן החזיר את מבטו וריכוזו אל הכביש. כאן בשכונה, שהדוסים בה רק מתרבים- צריך להיזהר שבעתיים. לך תדע איזה ילד יקפוץ לך פתאום לכביש. זה אומנם מעולם לא קרה, אבל לא חסר לו להיקלע לפעם הראשונה, ובדיוק אז להיות לא מרוכז.
גם כן הבניינים כאן, מכוערים כל כך. וכאילו זה חסר, אחד הדוסים החדשים בבניין רוצה להרחיב ולכער את הבניין עוד יותר.
מה, מה, טיפת התחשבות! רוצה להגדיל את הדירה שלו, ולחנוק את כל השכנים בו זמנית.
אורן פנה ימינה אל תוך הרחוב, מאט. מרחוק נראה מעבר החצייה שנמצא ממש מול בניין מגוריו. הוא רק יעקוף אותו, ימשיך קצת ויגיע לחנייה.
גבר דוס חצה את הכביש, יד ביד עם ילדון קטן, כנראה הבן שלו.
הילד המשיך, ואילו הגבר פשוט חזר על עקבותיו ופנה לחצות את הכביש בחזרה.
אורן האט עד לעצירה, מאפשר לו לעבור.
רגע, רגע!
זה כץ, השכן הדוס שרוצה להגדיל את הדירה שלו!
כץ סיים לחצות את הכביש, ונבלע בפתח הבניין.
מוזר. ידוע לו באופן מוחלט שלכץ יש רק בנות קטנות- הבנים שלו כבר גדולים ממש.
אורן הרים את גבותיו, ממשיך אל החנייה.
הילדון שחצה את הכביש נראה מרחוק, נכנס אל המכולת השכונתית.
אורן נכנס אל תוך החנייה, תוהה. הדוס הזה, כץ, חצה את הכביש רק כדי להעביר את הילדון ההוא. לא שזה כזה דרמטי, אבל קטע. הוא לא חושב שהוא עצמו היה עושה את זה.
הרי כץ היה כנראה בדיוק בדרך הביתה, ובמקום להיכנס אל הבניין סוף סוף- הוא העביר איזשהו ילד את הכביש.
אורן החנה את הרכב בזהירות הנדרשת, וכיבה את המנוע. הוא נטל את הפלאפון, יוצא מן הרכב.
מחוץ לרכב, לאחר שנעל אותו, הוא פתח את ההודעה שנשלחה אליו.
השולח היה כפיר, השכן מהקומה שלו.

'מה אומר, אורן, מצטרף אליי למאבק בכץ? נראה לי הוא חושב שהבניין של אבא'שלו, צריך להראות לו שגם אנחנו קיימים. זה לא לעניין'.

אצבעותיו של אורן נעו על המסך. 'עזוב, כפיר' הוא כתב, ולאחר מחשבה שלח הודעה נוספת, 'למה להיות רעים בכוח. לבן אדם יש מאתיים ילדים, תן לו לחיות לפני שתפתח לו קייטנה בחדר המדרגות'.
הוא פלט אנחה קצרה, והחל ללכת. במחצית הדרך אל הבניין המשיכו אצבעותיו כמו מעצמן לכתוב, 'זה לא אמור להיות כזה נורא מקסימום נקנה אטמי אוזניים בזמן של הבנייה'.
חצי חיוך משועשע נתלה על שפתיו, אולי אם הוא ישלח את דקל שלו- כץ יעזור גם לו לחצות את הכביש.
....

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

הרמתי את עיניי לשמיים.

אתה באמת רוצה שאני אתפלל עכשיו? אני? אתה בטוח? אני, שלא קמתי לסדר עד שכבר לא היה למה להיכנס. אני, שדיברתי בהפסקת צהרים לשון הרע? אני?

אני לא. אני פשוט לא. לא מי שציפו ממני שאהיה, לא מי שאני מצפה ממני להיות. אני לא הצדיק שהיה אמור לצאת ממני, לא מכבד אותי ואת שם המשפחה שלי.

אני רשע. זהו. רשע מרושע. כל היום אני עושה עבירות. התפללתי היום שחרית במניין המהיר, בסדר א' דיברתי עם שיינברגר איזה שעתיים (אולי קצת פחות) מנחה הייתה מהירה, כי הגעתי דקה וחצי מאוחר, דקה וחצי! לא איזה כמה שניות, עד שסיימתי שמונה עשרה, החזן כבר התחיל חזרת הש"ץ.

אין לי טעם לנסות שוב, אין טעם. אני יודע שמחר אני אפול. יודע, לא חושב, לא משער, יודע. בוודאות.

ועכשיו אני אכנס למעריב? אחרי שלא הייתי בסדר מוסר, כי פוירשטיין ביקש ממני לעזור לו.

באיזה פנים אני אגיע אליו? איך הוא יראה אותי? את הבן שלו שסרה מן הדרך?

...

מוישי, מוישי שלי, בן אהוב, בחור ישיבה, אתה לא מתגעגע אליי?

אני נורא מתגעגע, מאז מנחה לא דיברנו, אני רוצה לשמוע את ההשיבנו שלך, את החננו מאיתך דעה בינה והשכל. מוישי, יקר שלי, אהוב שלי.

אני יודע שנפלת, זוהי דרכו של עולם. בשביל זה שלחתי אותך לעולם הזה, רציתי שתריב איתו, שתלחם. לא שתמיד תנצח.

יש ארבע כאלו שניצחו תמיד. ארבע. אפילו משה רבינו חטא.

אנשים בוכים בשביל חטאים כמו שלך, הלוואי על כולם. איזה חטאים מתוקים.
ראיתי איך התגברת בסוף ועזבת את השיחה בהפסקת צהרים, אפילו שהיה לך פרט נורא עסיסי להוסיף.
נהנתי איך קמת בסוף בצהריים, ועלית לעזרת-נשים ללמוד.
דיברת עם שיינברגר אולי חצי שעה, ואיזה יפה זה כמה שאתה עוזר לפוירשטיין.

שלא תבין לא נכון, לא שאין לך מעידות לפעמים.
רק שאתה לא אמור לא לחטוא, אלא תמיד לחזור אליי, תבכה אצלי בשמע קולינו. תתחרט.

איך אני אוהב את הלבטים האלה שלך, את החרטה. אבל אל תלקה את עצמך יותר מדי, זה לא מגיע לך, זה לא.

מוישי שלי, בן אהוב, חיים של אבא.

בוא.

תגיע.

תתקרב.

 

[IMOD]

אממ... ההגייה הראשונה שלי, אכן כן... איש כבן 28, אבל אממ... זה המילים הראשונות, אומנם לא שלי אלא של כתיבתי.
אז כמו שאתם מנחשים אני חדש כאן וזו הודעתי הראשונה [חוץ מהחתימה המפורסמת: "חתמתי ונושעתי" ].זה גם האתגר הראשון שלי בפורום, ואני מתרגש לראות איך כולנו יוצרים, משתפים ומלמדים אחד את השני.
מקווה שתהנו, וגם אני מקווה להנות וללמוד מכל מה שצפוי לי כאן!

---

הכיסא הריק

בקצה עיר סואנת, בין בנייני בטון אפורים ותנועה בלתי פוסקת, הסתתר בית קפה קטן. המקום, שנראה מבחוץ כמו עוד חלון ראווה פשוט, הפך מבפנים למפלט קסום. מרחב שבו אנשים יכלו לפנות את הלב ולשקוע בכוס קפה חם. האווירה בו הייתה של חיים מתמשכים, מלאי תנועה, אך גם של רוגע בלתי מוסבר, כאילו הקירות עצמם מזמינים את המבקרים לנוח.

השולחנות פזורים בקפידה, סביבם יושבים זוגות, חברים ובודדים. כל שולחן נושא עליו מטען של שיחות, מחשבות ולחישות. אבל בפינה אחת, ליד חלון שמשקיף לרחוב, היה שולחן אחד יוצא דופן. הוא ניצב בפינה ליד החלון, ומשהו בו תמיד בלט – לא בגלל עיצובו, אלא בגלל האיש שישב בו.

הוא נכנס לבית הקפה בדיוק בשעה ארבע, כמו שעון. גבר חסון כבן חמישים, גבוה ושקט, לבוש בקפידה אך בפשטות. מבטו רך, אך מרוחק, כמו מי שעיניו מביטות אל מעבר למה שנראה. הוא הזמין אספרסו קטן, התיישב ליד החלון והניח תיק שחור קטן על הכיסא שמולו. תמיד אותו כיסא.

נועה, המלצרית, הבחינה בו כבר מזמן. מבטו היה מהורהר, כמעט קפוא, כאילו היה שקוע במחשבות על מקום אחר או על זמן רחוק. בתחילה, היא התעלמה מהנוכחות החריגה הזו. אבל ככל שעברו הימים, התחילו רגשות התסכול לצוף. “מי הוא חושב שהוא?” שאלה את עצמה בכל פעם שעמדה מולו.

“אפשר להושיב מישהו בכיסא הזה? המקום מלא היום,” היא העזה לשאול יום אחד, כשבית הקפה היה גדוש באנשים המחפשים ליישב.

הוא הרים את עיניו אליה. מבטו היה שקט, אך נחוש, כמו שומר על סוד עתיק. “הכיסא הזה תפוס,” אמר בקול רגוע אך חד כתער.

נועה גלגלה עיניים בזעף, פנתה משם בכעס, אבל התסכול התבשל בתוכה. “תפוס?” חשבה. “בשביל מי בדיוק הוא שומר את הכיסא? למישהו דמיוני? איזה חוסר התחשבות! אנשים עומדים ומחכים לשולחן, והוא תופס שניים!”

הכעס שלה התחלף אט-אט בבוז. משהו בו הרגיז אותה יותר מסתם חוסר האכפתיות. אולי זו הייתה שתיקתו המתמדת, אולי מבטו הקר, שלא באמת ראה אותה או את מי שסביבה. הוא היה כל כך מרוחק, כאילו העולם שסביבו בכלל לא נוגע אליו.

תחושת חוסר האכפתיות הזו עצבנה אותה. זה לא היה רק הוא – זה היה כל מה שהוא שידר. שקט, סגור, כאילו כל העולם מחוץ לו לא משנה. אבל אולי זו בדיוק הייתה הסיבה שהיא לא יכלה להתעלם ממנו. הסקרנות החלה לעקצץ בה, אפילו אם ברגע הזה היא בעיקר כעסה על חוסר ההתחשבות שלו.
​

- - -​

אבל יום אחד זה קרה, משהו שאולי ישנה את כל חייה, הגבר, שבדרך כלל מקפיד לעזוב עם כל חפציו, השאיר אחריו את התיק.

נועה הבחינה בכך רק לאחר כמה דקות, כשאחד הלקוחות כמעט התיישב בכיסא הריק. “רגע!” היא קראה ומיהרה לחטוף את התיק מהכיסא.

היא הסתכלה סביב, מנסה לאתר אותו, אך הוא נעלם. “בטח יחזור,” חשבה לעצמה. ואז, כמעט באינסטינקט, פתחה את התיק.

לרוב היא לא הייתה חטטנית, אבל הפעם לא יכלה להתאפק. היא פתחה את התיק בזהירות, מבטה נמשך אל משהו שטמון בתחתית, מתחת לארנק ולמחברתו הקטנה, הייתה טמונה תמונה צהובה מרוב יושן.

היא שלפה את התמונה בזהירות, עיניה נמשכות מיד אל פניה של האישה שבתמונה. היא נראתה צעירה, אולי בסוף שנות השלושים לחייה, עם חיוך רך ועיניים שמספרות סיפור שלם של שמחה ועצב מעורבבים.

אבל משהו נוסף תפס את תשומת ליבה: המקום שבו צולמה התמונה. הרקע היה מוכר לה בצורה שלא הצליחה להסביר. מגדל ישן וכיכר קטנה. נועה מצמצה. “אני מכירה את המקום הזה... אבל מאיפה?”

נועה מצאה את עצמה בוהה בתמונה דקות ארוכות. “מי זו?” היא לחשה לעצמה.

כששאלה לקוחות אחרים בבית הקפה, תגובותיהם הוסיפו רק למסתורין. “זו אשתו,” אמר לה איש זקן, קולו עמוס במשקל זיכרון ישן. “היא נעלמה לפני כמה שנים.”

“נעלמה?” נועה חשה כיצד ליבה מחסיר פעימה.

“כן,” הוא אמר, אבל הוסיף מיד: “אל תשאלי יותר מדי. זה לא עניינך.”

פתאום, כל ההתנהגות של האיש קיבלה משמעות חדשה. הכיסא הריק... הוא שמר אותו בשבילה. כאילו בכל יום הוא מחכה שתיכנס ותשב ממולו, תחזור לחייו. גל של רגשות שטף את נועה. היא הרגישה שדמעות חמות זולגות במורד לחייה, ופתאום אף נהפכו לנהר שלם בלי שיכלה לשלוט בהן. איך הוא ממשיך ככה, עם אובדן כזה? לחיות בידיעה שהאדם שאתה הכי אוהב בעולם כנראה לא יחזור שוב? ליבו ודאי נשבר אינספור פעמים, במחשבה אחר מישהו שאהב שכעת אינו יודע אפילו את מיקומו.

המחשבות שלה שקעו עמוק יותר. היא נזכרה בכל הפעמים שבהן צחקה בליבה עליו, על הכיסא הריק, על ההתנהגות ה"עיקשת" שלו. תחושת אשמה צורבת עטפה אותה. איך היא תוכל להביט בו בעיניים? מה תוכל לעשות כדי להקל על כאבו?
​

- - -​

למחרת, כשהאיש חזר, נועה הרגישה שליבה הולם בפראות. היא אחזה בתיק בידיים מהוססות, ולבסוף אספה את כל האומץ שנותר בה וניגשה אליו. צעדיה היו איטיים ומהוססים, והיא עמדה מולו בשקט של מבוכה, כשהתיק בידיה.

“שכחת את זה אתמול,” אמרה בקול רך ורועד, עיניה מביטות ברצפה.

הוא לקח את התיק מידיה, פתח אותו, ועיניו מיד התמקדו בתמונה. פניו השתנו, הבעת כעס מעורבת בכאב עמוק התגלתה עליהן. הוא הביט בה בעיניים חודרות ושאל בקול נמוך, כמעט מאיים: “פתחת את זה?”

נועה חשה את גרונה מתייבש. היא ניסתה להשיב, אך קולה לא יצא. לבסוף לחשה: “אני... אני מצטערת. לא הייתי צריכה... אני רק רציתי לדעת איך למצוא אותך.” היא השפילה את מבטה. “אני מבינה שעשיתי טעות... זה לא היה ראוי. אני באמת מצטערת שפגעתי בך.”

“תודה,” אמר בקור, קולו חד ומרוחק. הוא הביט בה רגע נוסף, ואז הסתובב ועזב את המקום בצעדים מהירים.

נועה רצתה לומר עוד משהו, לעצור אותו, אבל המילים נתקעו, כאילו לא יכלו לצאת מגרונה. היא נותרה עומדת שם לבדה, מרגישה את כובד משקלו של טעותה צונח עליה.

מאותו יום, האיש לא חזר לבית הקפה. נועה ניסתה להעמיד פנים שזה לא קשור אליה, אך ידעה עמוק בפנים שהמעשה שלה הוא זה שגרם לו להיעלם. רגשות האשמה לא נתנו לה מנוח. היא רצתה להתנצל שוב, להסביר, להחזיר את הכיסא הריק למקומו אבל הוא כבר לא היה שם, האיש לעולם לא חזר.

היעדרו הותיר חלל עמוק בליבה של נועה. היא חשה אשמה צורבת, כאילו היא זו שגרשה אותו, שהעזה לחדור למקום שהיה שייך רק לו. מחשבותיה על התמונה ועל הכיסא הריק לא הרפו ממנה.
​

- - -​

כמה ימים לאחר מכן, בזמן שסגרה את הקופה, מצאה פתק בתיק האישי שלה. הכתב היה ברור וחד: “היזכרי היטב בתמונה. היא תוביל אותך אל התשובה, אולי תוכלי לכפר על מעשייך.”

לבה הלם בפראות. היא ניסתה להיזכר בפרטי התמונה, אך המראה היה מטושטש בזיכרונה. משהו בה דחק בה לא לוותר.

בעודה מרימה עיניים מהפתק, ראתה את השעון על קיר בית הקפה. פתאום, משהו ניצת בראשה. היא נזכרה בשעון – השעון שבתמונה. הוא היה תלוי בכיכר בעיר הולדתה, מקום שגדלה בו ושנשאה עמה זיכרונות מעורפלים של שמועות וסיפורים אפלים.

עכשיו נועה ידעה – עליה לחזור לשם. היא לא ידעה מה תמצא, אך הייתה בטוחה בדבר אחד: זה רק תחילתו של מסע, כזה שלא ייתן לה מנוח עד שתחשוף את האמת.
​

 

[יוסף יצחק פ.]

רון שלח את ידו אל על עד ששמע צליל מתכתי קל, זו הייתה המנורה שהשתלשלה ממרומי החדר, מפיצה אור צהבהב בחוזקה אל פניו של דני. הוא הסיט אותה לצד והיא החלה מתנדנדת בתנועת מטוטלת.
"אתה יודע שאני בסוף אגלה את האמת, אז למה לך להתנהג כאילו מאום לא קרה?", רון הביט בדני שהשפיל את מבטו ונעץ אותם בשולחן הפלדה.
"ארבעת מצלמות האבטחה שהיו באזור צילמו אותך לוקח את המעטפה, יש לנו שני עדי ראייה נוספים, אני רק צריך הודאה שלך ושתחזיר את הכסף, והסיפור יסתיים הרבה יותר טוב מהכיוון שאתה גורר את כולם אליו".
המזגן זמזם בשקט, הרוח נשפה בעורפו. הוא הישיר לרגע מבט אליו וחייך.
"אתה רוצה לשמור על זכות השתיקה, בסדר, זכותך. אבל אל תשכח שאני כאן לטובתך".
דני המשיך לשמור על פה חתום.
"איזה בן אדם שפוי היה ממשיך לעשות את מה שאתה עושה?", הוא הטיח בכעס, בראשו החל לחשב את השעה ואת כמות הזמן שהוא ממתין לשווא בחדר האפור. "מה הקטע שלך?". רון התעצבן, קם בכעס מופגן ויצא מהחדר.

דני ישב בחדר הקטן, המזגן הקפיא אותו, התאורה סנוורה אותו, ידיו כאבו מאזיקי המתכת שלפתו אותם לשולחן, אך הוא המשיך לשתוק.
החוקר טלטל את המנורה, האור חדר לעיניו שוב ושוב. זו לא הרגשה נעימה. כמה מילים נוספות הוטחו לעברו, הוא השפיל את מבטו על השולחן.
"אם אני אספר לך מה באמת קרה תיתן לי ללכת הביתה?", הוא שאל את החוקר דרך מחשבותיו. "ארבעה מצלמות, שני עדים, אחלה תחקיר עשיתם, אני הייתי חייב את הכסף למשפחה. תכננתי להחזיר אותו, באמת, נודר לך".
דני הביט על החוקר בחיוך ציני, "אבל לא. אני הרע, אתה הטוב. אני נשבע לך שהמעטפה הייתה שוכבת שם לפחות שלושה חודשים, אני בזמן הזה אספיק לעשות קניות, לשלם כמה חובות ואולי גם למצוא עבודה כדי להחזיר את הכסף...".
"מה הקטע שלך?", החוקר היה נראה מותש, אולי גם מרוגז מעט. טריקת הדלת הותירה אותו לבדו.
"מה הקטע שלי... באמת, מה הקטע שלי...".

 

[חנה ש.]

ב"ה

-אמא יצאה במוצאי שבת, ממש היסטוריה.

-יופי בוא ונכין מלווה מלכה ראוי לשמו. אומר חיים לאחיו בקול צוהל.

-אמא הרשתה להכין צ'יפס בתנור, מצוין.

אולי כדאי לשדרג את הארוחה, הנה אני רואה כאן במקפיא נקניקיות, בוא נשים גם אותם בתנור.

-תראה יוסי, מדגים חיים לאחיו, אני מתבל את הצ'יפס תיבול טעים אש, הנה תראה כמה תבלינים הוצאתי.

יש כאן תבלין לתפוחי אדמה, שולף חיים את המוצרים המנצחים, ובוא נוסיף קצת גריל, ופפריקה חריפה.

עכשיו אני שופך שמן שיצא קריספי, חבל על הזמן, גם על הנקניקיות אני שופך שמן, זה מתכון סודי שלי.

אויש, נשפך קצת יותר מידי שמן על התבנית, לא נורא, אני בטוח שיצא עסיסי.

-לאחר כמה דקות שואל יוסי, חיים מה זה הריח השרוף הזה?

-אתה צודק, חיים, לא נורא אני פותח את החלון במטבח עוד רגע הכל יתאוורר.

הנה, אני מניח רטבים, קטשופ, רוטב צ'ילי, חרדל, מפרגן חיים ארוחה כיד המלך.

-חיים, יצא קטלני, מפרגנים כולם ואוכלים בתאבון רב, אתה אלוף, הצ'יפס פריך להתעלף, ואיך הנקניקיות יצאו לך כאלה טעימות?

-הכל טוב, עונה חיים, תאכלו ותהנו, עוד מעט אני מעלים ראיות.

----------------

נסיעה ארוכה זאת היתה, אני מהרהרת לעצמי, עייפה אך מרוצה, ב"ה זכיתי לבקר את ההורים שגרים במרחק ניכר ולשמח אותם.

זה היה רעיון מבריק לצאת במוצאי שבת, השבת יוצאת כל כך מוקדם ויש כל כל הרבה שעות במוצאי שבת.

פותחת את דלת הבית, רגע אולי התבלבלתי, שלושה זוגות נעליים מונחות בכניסה ליד הדלת, וכמה מפתיע, בחור זר יושב לו בניחותא על הספה, היי ושם במרפסת יושבים להם עוד שתי בחורים לבושים בפשמינות צבעוניות.

עוד רגע ואני מזהה גם את אחד הבחורים שלי, הוא חזר משבת טיול עם החברים, הם עצרו, והרגישו לגמרי בבית.

הבית היה נראה במצב סביר, יופי, אני נושמת לרווחה, ומנסה לחזור למציאות של היום יום, למרות כל הסחות הדעת.

רק צריך לטאטא פה צ'יפס אחד.

דווקא ניקו יפה פה הילדודס, החזירו את התבנית לתנור, יופי להם.

אנחנו מדברים קצת עם החבורה המטיילת, עד שהם נזכרים שעוד מעט עלות.

רק למחרת כשאני מכניסה משהו לתנור אני מגלה את הריח השרוף והעשן שעולה מן התנור.

אהה.

אז הם כן שמו שמן בצ'יפס, למרות שאמרתי להם שאין צורך, סוף סוף נופל לי האסימון באיחור של לילה, וכמה הסחות דעת.

הולכת להוציא את הנקניקיות מהמקפיא, היי, לא היו פה נקניקיות?

כנראה שהחבר'ה הכינו אותם.

פותחת את המקרר הקשטופ מונח בשכיבה, לא כמו שאני מעמידה אותו כמו חייל מסודר, וכנ"ל החרדל ורוטב הצ'ילי.

על השיש אני מוצאת זנב של גמבה.

בארון של התבלינים מונחים התבלינים חצי פתוחים, בדיוק כמו שלא אני סוגרת.

חיים חוזר מ"החיידר".

חיים נכון שהכנתם אתמול צ'יפס ותיבלתם אותו וגם שפכתם שמן, הוספתם נקניקיות ורטבים ואפילו חתכתם רצועות גמבה?

אני מתחקרת אותו בעדינות.

אתה יודע שאני לא מרשה לשפוך שמן?

אין תגובה.

אבל בלי מילים אני שומעת את חיים חושב לעצמו, איך אמא יודעת הכל?

 

[פרפרזה]

כשהיא רווקה:

שיהיה מוכשר ועילוי, אבל לא מדי – לא פרופסור רחפן;

שיהיה צדיק, אבל לא מדי – לא צו"ל;

שיהיה כיפי וזורם, אבל לא מדי – לא ילדותי;

שיהיה רגיש ואכפתי, אבל לא מדי – לא מרצה;

שיהיה חתיך, שישקיע בעצמו, אבל לא מדי – לא יפיוף;

שיהיה לו ראש פתוח, אבל לא מדי – לא מודרני;

שיהיה בוגר ואחראי, אבל לא מדי – לא כבד;

שיהיה לו טקט, אבל לא מדי – לא יקה;

שיהיה לו ראש ישר ובריא, אבל לא מדי – לא טרחן.



כשהיא נשואה:

שרק יהיו לו עוד כמה דקות בשבילי...

 

[הספרן]

מעשה ביהודי אחד שהיה יושב על תלמודו בסלון ביתו, מפזם לעצמו ניגון מתוק, ומשתעשע במתיקות התורה - ללא הרף,

"בעל דבר", שמצדו פחות התחבר למחזה המרנין, החליט להציב משוכה גבוהה בפני הלומד הנכבד,
וממחשבה למעשה, קרא ליצור זעיר בן לשושלת טורדנית, ושיגר אותו למשימה חשובה - להפריע ללומד, להפסיק אותו מתלמודו ולהוציא אותו מדעתו,

כידוע "מלאך רע עונה אמן",
ותיכף ומיד פרש השליח המכונף - כנפים, ובמעוף ישיר דילג לעבר בית הלומד, שאת מיקומו מצא על פי הקולות המתוקים שבקעו ממנו - ופתח במשימתו, להחליף ניגון מתוק בזמזום מחריש אוזן, להיצמד ללומד ולא להניח לו בלימודו,

הלומד המופתע, הרים מבטו מהדפים המוצהבים, הבחין בפולש הטרדן, הניף ידו אל-על - בניסיון עקר לדחותו מעליו, אך ללא הועיל,

הפולש הזריז בדומה למשלחו, ניחן בעיניים ואינסטינקטים חדים, ומשכך צפה מראש בכל צל תנועה שמתקרב לתחום דלי"ת אמותיו, ונמלט בזריזות מאזור הסכנה, משאיר עשן למתגונן הנבוך.

היה רגע שהאיש כמעט הצליח לתפוס את בעל-ריבו, אבל האחרון נמלט בעור מפרקיו, והאיש ספק את כפיו בייאוש, מיצר על כך שלא דאג ביום שעבר לדף צהבהב מחבק כהוגן, סגולה-בדוקה ודביקה למשוך מעין אלה, שם הם מזמזמים את שירם האחרון ויוצאת נשמתם בזום אחד ארוך.
אבל עם חרטות לא קונים במכולת, והטרדן ביעף אמיץ המשיך להסתובב סחור סחור אל מול פניו המתוסכלות של איש ריבו, שמפספס אותו פעם אחר פעם, וחוזר ללימודו בידיים ריקות.

הלומד המאוכזב, טיכס עצה למגר אותו מפניו, ומשכך, הפנה מבט מזויף אל הספר המונח לפניו, "מיקד" את עיניו הפוזלות בשורות הטקסט, ובו ברגע שהטרדן כרכר סביבו - הניף את זרועו בתנועה חדה וזריזה ובמקביל ממש - אגרף את ידו בנחישות,
אך לשווא.
הנבל הצוהל הגיב בתרועה חד גונית מתישה, והמשיך בכרכור לעומתי.

גם כשגייס לעזרתו, ערימת חוטים משולבת שתי וערב מהודקים, שמסוגלת להכפיל את מרחב השליטה של זרועו, ולצמצם את האזור האישי של הטרדן בהתאם, זה לא עזר. והאחרון, המשיך בסללום רעשני, מקניט ומרגיז, חיכך שוב ושוב את ידו בהנאה, כמו סופק כפיים, מאותת על ביש מזלו של הראשון.

הפנים הלומד, שההתמודדות הניצבת לפתחו קשה מנשוא, והחליט לשנות מיקום לחדר תחום וסגור, שימנע אחת ולתמיד את השגת הגבול של היצור הבטלן, שמפריע לו בלימודו, ובקרוב ממש גם להוציאו מדעתו.
אך אבוי,
בני הבית נמים את שנתם ומרבית החדרים תפוסים, מלבד אחד שדלתו המתנדנדת פצועה בשיניה, ומהדרת בהכנסת אורחים לא רצויים במרווח בינה למפתן החדר.
למען השם, מה עושים? שאל את עצמו בייאוש טוטאלי, ושפך צוק לחשו לבוראו שבכוחו לבטח - לחסל את המתנקש שנטפל אליו בדווקנות יתירה,

ואכן לפתע נזרקה בו הארה,
לשנות אסטרטגיה בניהול המערכה עם הפולש האכזר,
ומאז כשהתייצב מולו המנוול, הניף ידו לעברו כבראשונה, אך הפעם גם כשפספס את האחרון - שהצליח להשתמט מבין אצבעותיו, השאיר את ידו המונפת בתנועה דינמית לכאן ולשם,

זה אמנם לא היה נוח בעליל להזיז אותה דקות ארוכות - כמו בעל-ריבו נמצא ממש לפניו,
אך מה שקרה, הטכסיס פעל כשורה, ובפעם האחרונה שהזר נקלע לידיו תרתי משמע, ספק את כפיו בזריזות וכבר כרע זה בפניו, משתטח אפיים ארצה, נושם את נשמותיו האחרונות, ומיצר על שאכזב את משלחו.

והלומד ספק כפיו בשמחה, הידד הידד, הושלמה המשימה.
הפנה מבט אוהב אל הספר המונח לפניו, מיקד את עיניו בשורות הטקסט, וחזר לפזם ניגון מתוק.


***
למחרת הוא שיתף זאת עם תלמידיו.

ירחמיאל הנהן בראשו לאות הסכמה, הזבובים האלה הם לגמרי מציקנים, מעצבנים, שליחים של 'הבעל דבר' - כמו שסיפר הרב'ה,

אבל המסקנה שגזר מהסיפור - הייתה חדה ונוקבת, והוא שיתף אותה בקול,
הזבוב הטרדן, מלמדנו יסוד עצום בהתמודדות עם היצר,

אל יניח אדם ליצרו לפתות אותו להתיש אותו,
אלא ירחיקנו מפניו, וידאג כל העת לעמוד על משמרתו, לבל יטרידנו שוב.

הרב'ה המדביר שהנהן בהסכמה לדברי תלמידו - הרהר לעצמו, "איך לא חשבתי על זה לבד?"

 

[סיפורים בע"מ]

הסיפור שלא קרה, ב"ה. (אין קשר בין המכותבים למציאות. מרה ככל שתהא )

סוף סוף. הספירה לאחור הסתיימה, מותירה לי את הכבוד להיכנס לפרוג, לנתב את דרכי בין קהילות היוצרים לקהילת הכתיבה המובחרת, ללחוץ על הצטרף ולמלא פרטים. מנסיוני הראשון הוביל אותי הלחצן לדף שגיאה שלא הבהיר לי דבר, עד שבאחד הימים חשבתי לי אולי אקבל מידע עליו בתנאי הקהילה.

ואכן – צדקתי. ועל אף ששלושה חודשים הם פרק זמן נכבד למדי שלא ברור לי מה אעשה בו מלבד לבהות בבעלי המזל שנרשמו לפניי - אני מצליחה לאזור סבלנות ואפילו, לא נעים, לשכוח את רצוני הראשוני.

אבל הנה נזכרתי, וכבר אצבעותיי מקלידות מאליהן פרטים אישיים, סיבת הצטרפות מנומקת ומדוקדקת היטב ומצרפות קטע נשכח המאוחסן בזיכרון המחשב.

וזהו זה, כעת נשאר לחכות לאישור ולקוות בכל מאודי שאוכל לטפח את כישוריי עד לרמה בה אהיה ראויה לשם הניק עליו טרחתי לחשוב שעות וימים, בידיעה כי לא אוכל לשנותו לאחר מכן עקב הקדשת ממוני הרב לצרכים בסיסיים יותר.

אבל כמה זמן לחכות?! שאלה טובה, חבל שאין לה תשובה מודגשת בהודעה המבשרת לי, למקרה שפספסתי, כי התעניינתי להצטרף לקהילת כתיבה.

*

ניהול קהילת כתיבה הוא ניק רב מעש, מ. י. פרצמן גם היא אשת אשכולות. ועם כול הכבוד לקהילת הכתיבה המקצועית אותה הם מנהלים ביד רמה, בוטחת ונוקשה לא מעט – למטלת המעבר על מבקשי ההצטרפות החדשים – לא נותר להם ולו גרם קטנטן של סבלנות או זמן.

אבל חובתם היומית קוראת להם וכבר מובאת הקופסה השחורה, אליה נדחסים שלושה פתקים דרך החריץ הצר שבו עוברות בקושי צמד אצבעות. הפעם הזו תורו של ניהול קהילת כתיבה לשקשק את הקופסא ותורה של עמיתו לשלוף את הפתק המכריע.

"נו?" הוא שואל כשידיה משטחות את הפתק וגבותיה מתקרבות זו לזו יתר על המידה.

"במה להתחיל?" היא נאנחת. "בבשורות הקשות או בבשורות הקשות יותר?'"

"אהמממ", הוא נתפס הרהורים, אצבעו נוקשת על השולחן בקצב. "נתחיל בקשות", הוא מכריע.

"לצערי לא עלה היום 'אף אחד'", תסכולה ברור, מדביק גם אותו.

"אהה. ומה הבשורות הקשות יותר?" כסאו, כיסא מנהלים אורתופדי עשוי עור משובח, מבליע אותו אל תוכו, דורש שהתשובה תהיה אחרת ממה שחוזה לו מוחו.

פרצמן שותקת, מסובבת אליו את הקלף. הוא גונח, מליט את ראשו בין ידיו.

"בהצלחה", היא אומרת חרש וכבר מזדרזת לצאת מחדרו, בטרם יעלה בדעתו לבקש הגרלה חוזרת.

ההכרח לא יגונה, וניהול קהילת כתיבה יודע גם שלא ייעלם, ואם לא ימלא את חובתו – ייאלץ לבצע אותה מחר תחת עיניה הקפדניות של שותפתו לניהול.

אבל לו יש שיטה, מוצלחת ביותר. עיניו גולשות אל הדלת, הכיסא קופץ כשהוא מתרומם ופונה אליה, סוגר ונועל ליתר ביטחון פעמיים.

צמד פתקים שכוחים נמצאים בתא המסתור שהכין אי אז, בפעם השנייה בה יצא שמו בגורל ומשמעות תפקידו הייתה נהירה לו היטב ומטרידה עוד יותר.

את הקופסא הוא מרוקן בזריזות, דוחק לתוכה את פתקיו וניגש למלאכה. שמונים ושתיים בקשות הצטרפות נוספו מאז שבוע שעבר, מרשים ומטריח למדיי. כעת רק נותר לגלות מיהם בעלי המזל שמהיום והלאה תתנוסס תחת שמם תגית 'כתיבה ספרותית'.

'מי יתנני להיכנס' הוא הניק הראשון. את זה חבוב, אל תשאל אותי. לא זכאי.

'קוראים לי C#', השני. יש פה יותר מדי הנדסאי תוכנה. זכאי.

'שלושה חודשים זה יותר מדי!', השלישי. נו, והם עברו. מה אתה רוצה עכשיו? לא זכאי.

'אנונימי', הרביעי. טוב, עליו אני חייב להציץ. לא זכאי.

'לבד בקומה', החמישי. מעניין ומקורי, אבל --- מה מסתתר מאחור? זכאי.

'ניקניק', השישי. זו טעות כתיב או שכפול ניק?! לא זכאי.

'סיפורים בע"מ', השביעי. כלומר מפעל?

ניהול קהילת כתיבה זונח את הקופסא, כפות ידיו מתאגרפות ושפמו רוטט מעל שיניו החורקות.

לא יקום ולא יהיה! סיפורים נכתבים במאמץ וביזע, דורשים תכנון מקדים או לפחות רקע כבסיס. הוא לא ייתן ידו לשום מפעל לקום לו כאן בקהילה אותה טיפח בעשר אצבעות, בגלגול עכבר ובתקתוק מקלדת.

"לא זכאי!", הוא צורח ומתרומם, הכיסא הנאמן מתגלגל ונתקע בקיר מאחוריו. "לא זכאי!" הוא צורח שנית, ממהר ליישם ומתיישב בפרצוף זחוח.

*

את החבטה ההגונה שקיבל הוא לא ישכח. אבל זה בסדר... גם אני לא!

 

[ברכת הגשם]

בית הספר "דבר אסתר" ירושלים
אימהות יקרות!
ביום שלישי הקרוב כ' כסליו תערך אסיפת אימהות עם המחנכות בכיתות.
האסיפה תתקיים בבית ספרנו רחוב פומרנץ 55 ירושלים.
בין השעות 17.30-23.00
למותר לציין את חשיבותה הרבה של השתתפותכן לטובת הבנות היקרות.

ברוכות הבאות!
הנהלת בית הספר

"אמא! תלבשי את החצאית הירוקה עם הסריג החדש התואם! זה מהממם! ולא, אל תשימי את השרשרת הזאת, המורה לא תאהב אותה. כן, את העגילים האלה, הצמודות. ואל תעשי בושות עם הסניקרס הישנות, אמא, שימי את הנעליים השחורות! אז מה אם הן של שבת, זה הכי יפה פה." מה לא אעשה בשביל גילי המתוקה, לובשת עונדת ונועלת הכל כבקשתה. העיקר שתהיה מרוצה ושמחה, גם ככה לא קל לה כל התקופה האחרונה, מצידי בכלל להישאר בבית, לא פנויה לשמוע שום דבר, לא מסוגלת בכלל לפגוש את האימהות והשכנות ,לפטפט שעות ליד דלת הכיתה עד שיגיע תורי. אבל מה לעשות? חיבת לשדר עניינים כרגיל. שאף אחד לא יחשוד ולא יעלה על קצה דעתו. הצצה נוספת למראה, גילי נותנת אישור וחיוך מרוצה, ואני ממהרת לצאת. חייבת לשכוח מהכל, מבית החולים, מהתיק הרפואי שרק גורם לי לבכות, מריח התרופות ,הדאגה לנחומי הרובצת ללא מנוח, כאילו משהו תקוע לי בגרון כבר חודשיים. אבל אסור שאף אחד ידע, חסר לי שידברו על זה בשידוכים? אנחנו משפחה טובה, לא בפיסגה אבל לפחות בממוצע. אז נכון שמחר יש אסיפת רופאים מורחבת לדון בהמשך הטיפול עם כל המימצאים החדשים. אבל אני חייבת לנסות לשכוח מהכל, להעמיד פנים כאילו הכל כרגיל. הנה, אמא של חגית כבר מולי, מצטרפת אלי בטיפוס בדרגות בית הספר לכיתה ד'2 השוכנת כבוד בקומה השלישית. "ערב טוב!" אני פורשת חיוך רחב(מאולץ), הרבה זמן לא נפגשנו!"


הוראות אחרונות לביבי-סיטר ואני ממהרת החוצה, ערב א-ר-ו-ך לפני. כל כך חיכיתי לאסיפת הורים שכבר תגיע. יש כמה אימהות שאני ח-י-ב-ת לפגוש, אי אפשר להמשיך ככה. הכי חשוב- אמא של גילי. חיבת לברר מה קורה. משהו עובר שם. האיחורים הרבים, הריחוף בשיעורים, הציונים הנמוכים, המורה כהן של כיתה ג' סיפרה על גילי סיפורים כאילו מדובר בילדה אחרת. חייבת לברר מה קורה כאן. משהו בבית? עובר משהו על הילדה עצמה? יש איזה קושי שלא אובחן עד עכשיו? סתם זלזול ? אתמול כשביקשתי מגילי להקריא מהחומש היא לא הבינה מה רוצים ממנה, הראש שלה נמצא במקום אחר. התאפקתי לא להעיר לה. ידעתי שהיום תהיה אסיפת הורים, נקווה שהתעלומה תיפתר הערב , שנוכל לדעת איך נכון לעזור לגילי. פרק תהילים "אשא עיני" ואני כבר בשערי בית הספר, מקווה להספיק כוס קפה לפני תחילת המשמרת.