אתגר אתגר דו שבועי - משתי נקודות מבט

  • הוסף לסימניות
  • #1
דבר ראשון - תודה רבה ל @אניגמאמין על האתגר היהודי כל כך, ועל כך שנתן לי את האפשרות להתעלל קצת בחברי הכותבים... ;)
אשתדל כמה שיותר.
ועכשיו - לאתגר!

אחד הדברים שהופכים סיפור לאיכותי - הוא נקודת המבט. לפעמים הסיפור יכול להיות קלאסי מידי, מוכר להחריד, או קיטשי. אבל כשמביאים אותו מזווית ראייה אחרת - פתאום הוא מרתק.
אני רואה את העניין של נקודת המבט קריטי, אבל לא הרבה יודעים להשתמש בה היטב. [גם אני לא, מה לעשות? ;)]

האתגר בשבועיים הקרובים יהיה לכתוב סיפור קצר, נקודה זעירה מחיי היום יום. לא פנטזיה מטורפת, לא יצירתיות הזויה, אלא אנקדוטה. אישה שנשפך תוכן התיק באמצע אוטובוס, מנקה רחובות שמצא עשרים שקל, או תיק שנתקע במכונת כביסה. קטע קצר, מנקודת המבט של אדם מסוים.
וכאן מגיע השלב השני: לכתוב את אותו הסיפור - רק מזווית ראייה שונה. אולי נהג האוטובוס חשב שהתיק הנשפך הוא קשור לפיגוע, או שאברך אכפתי השאיר את עשרים השקל עבור המנקה היהודי קשה היום. אולי הילד הקטן חושב שהתיק שלו נתקע לעולם. לא משנה.
הרעיון הוא, להיכנס לתוך דמויות. לכתוב את הרגשות שלהם. מה הם רואים, מה הם חושבים. וככל שנכנסים טוב יותר , כן הציון עולה.

אם חובה על השופט [בדורנו, עד כמה שאני יודעת, הזרוע המשפטית מעל החוק...] לתת ציון מדויק - אז אאלץ להוסיף בהודעה הבאה. אני אישית - שונאת אחוזים.

הזכייה תקבע, כמה הגיוני - לפי יצירתיות בנוגע לזווית הראייה הנוגדת, היכולת להיכנס לדמות ולהביע אותה כמו שצריך, וכתיבה טובה.
אין פה אחוזים, כתיבה לא טובה - קשה מאוד להעריך שהיא תכפר על רעיון מעולה. [יש שופטים אחרים שכן מסוגלים להתעלם, אני קצת בעייתית בקטע הזה. איזה יופי שיש דמוקרטיה!]

אז לסיכום:
1. לכתוב אנקדוטה קצרה, מנקודת מבט של אדם אחד.
2. לכתוב על אותה אנקדוטה מזווית ראייה שונה לחלוטין.
3. לכתוב טובבבבבב!
[4. להחמיא. להעיר. לבקר. אולי יעלה אחוזים ;)]
בהצלחה!!
לנספח
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
בגדול אני ילד שנברא בטעות. כמו הבמבה האחת-עשרה שהגיעה במארז של העשר. השתרבבה בטעות.

האמת זה לא ממש דומה, בבמבה המפעל שימח איזה משפחה שקיבלה עוד חבילה. בסיפור שלי אף אחד לא התפנק מהתוספת המיותרת הזאת, זה רק מצער את כולם. הכי טוב היה אם לא הייתי נכנס בטעות לסיפור הזה.

איך אני יודע את זה?

מאוד פשוט: אני הרי לוקח אוכל, שכר לימוד לחיידר, הוצאות כספיות, ובעיקר – צריך איזה מישהו מבוגר שיהיה איתי. לפחות שעתיים ביום. בקיצור – נטל.

שלא תבינו לא נכון – אני לא אמור לדעת את כל זה. בכלל לא. אף אחד בעולם לא יודע שראיתי את הטפסים עם כל החתימות מהבית משפט, בשידה בחדר שינה של סבתא.

באמת ילדים קטנים בגילי לא צריכים לראות דברים כאלו, זה לא בריא. אבל אני ראיתי. אי אפשר להסתיר ממני דברים, אני יותר חכם ממה שכל הגדולים חושבים, ככה נראה לי. אז כשסבתא יצאה יום אחד לקניות, אני נכנסתי, חיטטתי ומצאתי. והבנתי.

הם רבו עליי, כל אחד רצה שאלך לגור אצל השני.

מאז היו תקופות שלא רציתי ללכת אליהם. לא כי נפגעתי מהם. בכלל לא. אני ילד שלא נפגע אף פעם משום דבר.

רק שריחמתי עליהם. מסכנים. מה הם צריכים לגדל אותי, לשלם עליי כספים. הם רוצים להמשיך כל אחד את החיים שלו, לשכוח מהעבר המעצבן הזה – ואז מגיע אליהם איזה ילד קטן ומשבש אותם. מחייב אותם להיות עדיין בקשר עקיף, דרך סבתא. אז מה אם אני בן שלהם?

האמת, אני מסכים איתם. הם צודקים.

מה שהכי כואב לי שגם סבתא, שאני גר אצלה כבר שנתיים, לא אשמה בכל הסיפור הזה. ולמה דווקא היא – שאני אפילו לא הבן שלה - צריכה לסבול אותי.

אבל זה לא יהיה חכם לעזוב אותה. כל ילד צריך איזשהו בית. אז בינתיים אני אצלה. אבל זה רק בינתיים. כי מה יהיה אם יום אחד חס וחלילה, חס ושלום...


***​

החלום שלי זה לחסוך הרבה כסף. לשכור איזה מחסן קטן, אפילו מאוד מאוד קטן, ולגור שם.

אני חולם על זה כל היום. כבר חסכתי קצת יותר ממאתיים שלושים שקל. אני כל הזמן מתפלל על זה ורוצה שעד הבר-מצווה שלי (עוד שלוש וחצי שנים וקצת) אני כבר יוכל לגור במחסן הזה. הלוואי.

אבל אל תספרו לאף אחד. אני לא רוצה שידעו שאני יודע מהכל. הם מנסים לעשות כאילו הם רוצים אותי, הם קונים לי לפעמים מתנות. אבל זה בכלל לא מעניין אותי, אני ילד שלא מתרגש מכלום.

פעם כשהייתי אצל אמא שלי, אז היא בכתה לסבתא-ירושלים בטלפון. היא דיברה בשקט, אבל שמעתי. אמרה שכבר אין לה כוח בכלל לכלום, אין לה כוחות לקום בבוקר מהמיטה.

אז הבנתי שהיא קמה רק בגללי, ואז אמרתי לה שאני רוצה לחזור. היא יצאה מהחדר עם עיניים נפוחות, קצת חייכה, נישקה אותי והלכתי.

כשהלכתי, אפילו שאני בדרך כלל לא בוכה, כי אני לא בת או ילד קטן – הפעם ירדו לי קצת דמעות, רק טיפה. אבל מיד ניגבתי אותן.

גם אבא לא בוכה אף פעם, אפילו שכשהגעתי אליו לא היה לו כלום כמעט מה להביא לי לאכול. המקרר היה ריק ולא מחובר בכלל לחשמל.

אבל ככה זה בנים לא בוכים. גם אם עצובים, הם שומרים את זה בלב שלהם.

גם אני, אפילו אם אני מאוד מאוד עצוב (זה קרה לי כבר כמה פעמים), אני לא מראה את זה לאחרים. ואם אני לא מתאפק ממש, אז אני הולך לשירותים קצת בוכה ואחרי זה יוצא כאילו לא היה כלום.

אבל מ'אכפת לי, אני לא תינוק.


הקטע הזה כבר התפרסם לפני כשנתיים. חשבתי שהוא מביא זווית ראיה מצוינת וכואבת. מדיי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
פעם ראשונה שאני משתתף באתגר ---- תמיד יש פעם ראשונה

יום חמישי בערב ,,,נו ?!!! ,,,,,,,,,
שוב פעם הסרט הזה
עומד בתור לקופה "באושר עד " עם עגלה עמוסה "בהרבה נחת "
מאחל לעצמי רק" אושר לעד" והרבה כח לנחת
והילדים כבר מאבדים את הסבלנותתתת,,,,,,,,,,,
זו ממש בעיה שהבייבי סיטר לומדת למבחנים דוקא היום
בקושי ,,,,,, מרים את האבטיח אחרי יום מתיש --ומניח אותו על המסילה הנעה
לא יכול להסתיר את העייפות ,,,,,,, להרגיע את עצמי ואת הילדים
מנסה לשדר עסקים כרגיל --- הגיבור שלא נשבר בשום מצב
פתאום פונה אלי בחור צעיר -- שואף אויר כמו בלון נפוח -- חדור מוטיבציה ורעננות
"מה קורה אחי ?? הכל טוב??!!! ------צריך עזרה ---אני פה !!!!!
אמרתי לו אחי -ואוו - תודה ,- מלאך- ה יברך אותך --- תהיה משכורתך שלמה מאיתו יתברך ,,,,,,,,
אתה יכול לעזור לי בתשלום בקופה ??????
לא מבין למה פתאום ---החליף צבעים --קול ענות גבורה הפך לקול ענות חלושה ,,,, מלמול חרישי
אהה אחי ,,,,,, אהה,,,,, -- סליחה --תבין ?? !! ,--,,,,מחילה אני לא ,,,,, ה- יעזור
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
"עוד ישמע בהרי יהודה" מעגלים מעגלים הסתחררו מסביב לחתן. עוד אחד ועוד אחד, שיר רודף שיר, מעגלים בתוך מעגלים. אח, חתונה יהודית אמיתית עם שירים שידעו אבותינו.
בין "אנא עבדא" ל"כי בי ירבו ימיך", ניגשתי לבר לשתות כוס מים.
חבר חבר, אבל בחתונה בכתר הרימון החתן- ובפרט אבא שלו- לא באמת מתכוונים שאני אשב לסעודה. אבל מה לעשות? הגרון יבש, כולי נוטף מים מזיעה, הרגליים כבר לא נושאות את עצמן מרוב ריקודים.
על כוס מים וצלחת קוגל נשענתי על הבר והעפתי מבט סביבי. מנסה לאמוד במבטי את קהל המשתתפים. מי יודע? אולי אחד מכל אלו יהיה בעתיד גיסי/ מחותני/ השדכן שלי.
ההוא שם שמגיש מיץ אשכוליות לחתן למשל. הוא אדם מקורי. וכי מי מעלה בדעתו שמשקה זה ראוי למאכל כלב? רק אדם מקורי ביותר.
אני מכיר את החתן מקרוב. חבר חדר מזה 3 שנים. אני בעיני חזיתי כיצד פעם אחר פעם הבחירה האולטימטיבית שלו תהיה מיץ אשכוליות.
קפה או תה? אשכוליות.
תפוזים או קולה? אשכוליות.
אקסל או בירה? אשכוליות.
אבל למי עוד ידוע הפרט השולי הזה בעולם שבו לא מגישים את המיץ לסביבת בני גילו של החתן?
אם כן מיהו זה ואיזהו?
אחיו? לא. הוא בן יחיד.
בן דוד? גם אין לו בני דודים קרובים בגיל. שכנות לחדר של 3 שנים גורמת להכרות מעמקיה במיוחד.
מעניין.
*******
כבר מהרגע הראשון נקשרנו אני וגיסי החדש.
כבר כשנפגשנו לראשונה בווארט, ראיתי שגיסי החדש הינו לטעמי. האנין יש לציין.
ברגע שראיתי על שולחן הכבוד מיץ אשכוליות, ואני לא אמור לשבת בו, הבנתי שיהיה לי חבר לצרה.
מאז היותי בן 10 אני חריג בסביבה. בסביבה שבה מיץ אשכוליות שייך למבוגרים על סף קשישות, ילד בן 10 שהתאהב על המשקה מאז טעם אותו בטעות! בתום לב מוחלט!
הייתי בהחלט חריג. כ"כ חריג ששקלתי לפתוח קבוצת תמיכה לבני 0 עד 60 שאוהבים מיץ אשכוליות.
כל זה היה נכון עד לפני כשלושה חודשים. אז נכנס מנחם למשפחתינו.
בשבת הראשונה בה ביקר בבתינו- כשבועיים לאחר הווארט- לא שאלתי כלום. לא נעים ולא יפה. אך בהחלט שמתי לב לכך שנהנה להתכבד מבקבוק המיץ הפרטי שלי. אף אחד לא עדכן אותו שהוא שייך לי.
אבל בפעם השניה- לפני כחודש- כבר העזתי להעלות את הנושא.
וכשמינו אותי להיות שר המשקים בחתונה, כבר ידעתי מה אני הולך לעשות.
למלאות את תפקידי בנאמנות.
להגיש לחתן מה שהוא רוצה באמת.
כוס מיץ אשכוליות אם אפשר. תודה.
הבטחתי- קיימתי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
השעה כבר 3:30 ואני שוב תקוע בפקקים המתישים של שעות אחר הצהרים.

מעיף מבט עצבני ברכבים שלפניי, תוהה למה הם לא יכלו למצוא להם זמן אחר לנסוע, ולהותיר את הכביש פנוי בשבילי.

הפגישה עם הבחור ממשרד הביטחון אתו אני אמור לדון בפרטי החוזה בין תעשיינית הנשק בה אני משמש כסמנכ"ל למשרד הביטחון עומדת להתחיל בעוד 29 דקות בדיוק, ולא מתחשק לי לעצבן את הבוס באיחור מטופש שעלול להותיר רושם בלתי חיובי בעליל על הצד השני של העסקה.

שתי צפירות עצבניות לא גורמות לכביש להתפנות ולא ללחץ שלי להרפות, ואני מחליט, באקט מטופש למדי, לרדת לשוליים לכמה קילומטרים.

מסתבר שזה לא היה החלטה נבונה במיוחד, כיוון שתוך דקה אני מזהה ניידת משטרה מאחורי.

מנסה לחזור לנתיב בכמה הבהובים באורות גבוהים לחבר'ה שבפנים, אבל הם, כמו בכוונה, ממשיכים להזדחל בצפיפות, לא נותנים לי להיכנס.

והניידת מתקרבת עוד, ועוד. זה מה שחסר לי עכשיו, דוח ועיכוב.

אני כבר יכול לראות את עיניו הניציות של השוטר, שבטח מתכנן את הרגע בו הוא יעצור אותי עם האאודי החדישה שלי וייתן דוח שמן.

הדמיון שלי מתפרע להנאתו, בעוד אני מנסה בקדחתנות להיכנס לנתיב.

אבל מסתבר שיש ניסים גלויים בימינו, כי הניידת עוברת על פני באלגנטיות ועיניו של השוטר שלמעשה אינם כה ניציות עוברות עליי בנינוחות, וזהו- ממשיך הלאה.

נושם נשימת רווחה קולנית, ומצליח סופסוף להשתלב בנתיב.

בסוף אני מגיע לפגישה על הדקה, מגלה שהבחור ממשרד הביטחון איחר גם, תודה שהתעניינתם.

__

סוף יום עבודה ואני סוף סוף בדרך הביתה, אבל לא ממהר לשום מקום.

מבחינתי הפקקים של אחרי הצהרים הם הזדמנות נפלאה להירגע מיום העבודה ולאגור כוחות לקראת סדר היום העמוס בבית.

הניידת מחליקה באיטיות על הכביש, גורמת ללא מעט נהגים לפזול אלי, מי בפחד, מי בבוז, ומי בפרצוף שמנסה להיות תמים.

אני מגחך לעצמי, כי מבחינת האזרח הרגיל- כל ניידת משטרה היא מתכון לדוח. מתי הם יקלטו שבתור שוטר במשמר הגבול- ממש, אבל ממש לא מעניין אותי עברות התנועה שהם עושים. מצידי הם יכולים לעשות מה שבא להם, ושהחבר'ה ממשטרת התנועה יעשו את העבודה השחורה של נתינת דוחות משעממים לנהגים מסכנים.

ולכן אני לא מעיף יותר חצי מבט על האאודי החדישה שנוסעת על השול בנסיעה לחוצה, וזה נראה שההוא שבפנים רועד ממני ממש.

אבל עדיף ככה, כל עוד אנשים מתנהגים בזהירות יתר בגלל ניידת משטרה שעוברת לידם בלי שום כוונות זדון- אין בזה שום דבר רע....
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
יום שישי, זה היום לו אני ממתינה כבר שבוע בדריכות. מחכה כל כך לתיקיה שתחזור כבר מהגן. גיחוך עולה על שפתי כשאני רצה יחד עם דוד בן השלוש לדלת כשהן מפציעות, הילדה והתיקיה. דוד רוצה את הממתק של קבלת השבת, ואני חייבת לראות את היצירות שהבכורה המתוקה שלי עשתה בשקדנות. היא רצה אלי בהתרגשות, שולפת ציור שהיא צבעה "המון המון זמן, אז, ביום הזה שכל הידיים שלי התלכלכו בגוניש", ועבודת 'קו לקו' ש"בטוח עושים ככה בבית ספר". אני לוקה בראיה סלקטיבית, לא מבחינה בצבע, באור. רואה רק את מה שחששתי ממנו כל כך, מושא חרדותיי בשבועות האחרונים. "הקבר נודד". התוכן המרתיע, לא תואם הקשר וגיל, מתנוסס שם גם הפעם. כתוב באותיות גדולות ומתפרצות, תואמות גיל.

בלילה, אני מסיימת שיחה מטילת אימה עם חברה שלמדה גרפולוגיית ילדים, ומרפרפת על אשכול ההתייעצות שפתחתי בפרוג, שכולל תשובות מגוונות בעלות גורם משותף של הלחצה קולקטיבית. ואני מתחילה להאמין באמת ובתמים שמדובר בקללה שרודפת על ראשי, סוג של קפידת נפטר או משהו בסגנון. כי אין שום הגיון שילדה בת חמש תחשוב על גלגול מחילות ועל קברים. ודאי לא כאלה נודדים, שאינם נחים על משכבם בשלום.

***

אני הילדה הכי חכמה בגן, זה בטוח. כל הילדות אוהבות לשחק איתי, וגם אמא מפטפטת איתי כל יום, אומרת לי שאני החברה שלה. גם עכשיו אמא רוצה שנדבר. אני יודעת את זה כי היא מסתובבת סביבי כל הזמן ושואלת אם אני רוצה שוקו אפילו שבכלל לא ביקשתי. והכי מצחיק זה שהיא לקחה איתה לכל סיבובים האלה את הציור שציירתי בגן. הוא באמת מאד יפה, אבל אין מה לדבר עליו, בטח לא דיבורים מפחידים כאלה שאמהות לא מעיזות להגיד.

אני כבר קצת מבולבלת ואפילו לחוצה, כשאמא מחליטה סוף סוף לגשת אלי, קוראת לי לשבת איתה על הספה. הראש שלי מלא במחשבות שחורות כאלה, כמו הלילה, כמו כל המפלצות שמתחבאות כשמכבים את האור, ואני שותקת, מחכה. הקול של אמא קצת רועד כשהיא מחייכת חיוך לא אמיתי, ובכלל לא מתלהבת שרק אני מכל הגן יודעת לכתוב. היא רק שואלת אותי מה רשום בתחתית הדף, מצביעה על השם שלי, רבקה דדון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פתאום משום מקום ובאמצע הכל הוא שאל אותי:
"אמא, את מי אוהבת הכי בעולם? נכון אותי?"
כוס הקפה שאחזתי השתנקה בהפתעה.
הנחתי אותה ולקחתי לי שניה קדחתנית לנסות להישמע כנה, כשעניתי:
"בטח, מושון שלי, אני אוהבת אותך הכי בעולם".
כוס הקפה כחכחה.
גם המצפון שלי.
אההמממ.
השם, בבקשה תן לי לאהוב אותו ככה, הכי בעולם.
בלי כעסים נוטפי יאוש שמכסים אותה, את האהבה.
בלי מחיצות עשויות שרידי מאבק עקובים מדמע.
בלי אכזבות אינסוף שמקמטות את הלב עד שברון.
ככה, פשוט לאהוב.
הכי בעולם.
את מושון.
הנשמה המאתגרת כל כך שהפקדת בידי.
כוס הקפה מתפללת איתי.

***

בניתי את שורת הלבנים האחרונה בבית הלגו שלי.
הוספתי גם דלת ירוקה, ואיש שהגיע לגור.
פתאום שמעתי את מושון שואל את אמא:
"אמא, את מי את הכי אוהבת בעולם? נכון אותי?"
עצרתי.
איש הלגו לא נשם.
חיכיתי לשמוע מה אמא תענה.
ומה שהיא ענתה גרם לאיש הלגו להתנודד על מקומו בעלבון,
וללב שלי להתקמט כמו דף במחברת חשבון.
השם, בבקשה תעשה שאמא תאהב אותי הכי בעולם.
לא רק את מושון.
תעשה שהיא תשאל אותי:
אלחננוש שלי, אתה יודע את מי אני אוהבת הכי בעולם?
אותך!
ותחבק אותי חזק.
השם, בבקשה.
איש הלגו מתפלל יחד איתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לחיצה על כפתור.
תעופה קצרה.
שקשוק מפתחות.
נעלי בית.
כך תכננתי את חמשת הדקות הקרובות שלי.

"המעלית נפתחת", הכריזה הרובוטית החמודה ברמקול,
והנה מת התכנון.

כי עמדה שם כבר דמות. בתוך המעלית.
דבורה לאה.

היא לא חיכתה לי ואני לא חיכיתי לה. שתינו ידענו את זה.
אבל היינו במעלית לבד. שתי דקות של ביחד.
ואני רק רציתי כורסא שוקעת, בלי נעליים ושקט.
אבל אנושית, וחייבת.

"מה נשמע, דבורה לאה?", שמעתי את קולי מהדהד בין קירות המעלית.
עברה שניה. דממה.
"איזה חמוד יוסף שלך! בדיוק אתמול ראיתי אותו. חינני".
המעלית המשיכה לזרוק את הד קולי מקיר לקיר. היא לא הגיבה.

ראיתי אותה במראה, עיוותה פרצוף. אולי ניסתה לחייך. נראה שלא.
"תגידי, מאיפה הבגד"-
"המעלית נפתחת", הכריזה החמודה מהרמקול. נשמעה פלסטיק כמוני.
גם היא נעלבת כל פעם, כאנשים לא טורחים לחייך להודעות שלה?

יצאתי ראשונה מהמעלית.
"להתראות, דבורה לאה", הוצאתי את המפתח האפור מהתיק, "נחמד להיפגש מידי פעם".
פתחתי דלת.
צנחתי לספה.
למה היא דהויה כל כך?
למה היא לא משחקת איתי את הקטע של השכנות החביבות, לפחות במעלית?

גרדת, הכובד שלה עושה לי.


________________________________________________________________



אפור.
זה מה שהוא ראה.
אישה אפורה.

הוא פלט נשיפת אכזבה חרישית. נפנה לדמות הכפופה שנכנסה פנימה בפנים דהויות.
"דבורה לאה, בואי שבי".
היא לא הסתכלה עליו. נראה שהיא כועסת.
נכון, הוא הכריח אותה לצאת מהבית. לא השאיר כמעט ברירה.
אבל זה היה אחרי שבועיים של דעיכה מתמדת.
הוא חשב, התפלל, העז לקוות שמשהו בחוץ יעיר אותה לחיים, שהשמיים התכולים יגרמו לה לחייך.

"אני מצטער אם זה היה קשה, היציאה", הוא גרר כיסא, התיישב מול אשתו.
שקידש פעם. ששמח בה.
"בפעם הבאה שאתה מכריח אותי לצאת, תדאג שאחזור במדרגות".
היא הפנה את מבטו אליה. שקוף שנוא עמד לה בעיניים.
אה- אה.
היא בטח פגשה במעלית שכנה מתוקתקת, שמסמנת וי על כל תחום בחיים.
הייתה אבק.

אוף. איך לא חשב על זה. הציץ לשעון, השעה 15:35,
זאת השעה בה הנחמדות מסיימות להצליח בעבודה, מתחילות להצליח בבית.

קם.
הגיש כדור נוגד דיכאון.
היא דחפה אטמים לתנוכי אוזניים.
הוא לחץ על מתג.

חושך.
היא חזרה לישון.

פטפוט שכנות עליז חדר פנימה.
הפלדלת לא אטומה מספיק
, חשב.

נעל פעמיים. ידית מתכת קרה נרטבה מדמעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
*סליחה מראש על האורך, מחולק לספוילרים לצורך נוחות הקריאה.*
(קרדיט על הרעיון חלוקה: @משולש ברמודה ).


קטע מסיפור שבעז"ה עתיד להישלח אל דוד החקיין, שנחשף כאן לראשונה...


1.

השמש החמימה של מקסיקו כבר נעלמה מאחורי רכסי ההרים, צובעת את השמיים באדום כהה שהלך והשחיר. המדבר השתרע לפניהם, שומם ודומם, כאילו נצבע על ידי צייר שחסך בפרטים. רק צמיגי הטנדר חרקו על העפר היבש, שוברים את הדממה.

יאיר אחז בהגה ביד אחת, האחרת נשענה ברפיון על ברכו. הוא נראה מרוכז בדרך, אבל באמת היה שקוע במחשבות. לצידו ישב אבנר, שקט מתמיד, ראשו נשען על החלון, ועיניו הביטו לעבר האופק המקדם את פניהם באפלה.

"השבעה נגמרת היום", אמר יאיר לפתע, קולו חתך את השקט שביניהם.

"אני יודע", ענה אבנר, קולו כמעט נשמע כאיננו. "אבל מה לעשות, לא יכולנו לבוא קודם."

"אולי עדיף שלא היינו באים בכלל", מלמל יאיר. "כל זה... מרגיש כמו טעות. למה אבא היה צריך למות ככה פתאום?"

אבנר נאנח. "זה לא הייתה בחירה שלו, יאיר. אנשים מתים. זה מה שהם עושים."

"לא ככה", אמר יאיר, ידו מהדקת את אחיזתה בהגה. "לא מהר כל כך. לא בלי שנספיק אפילו להגיד לו שלום."

"זה מה שה' רצה", ענה לו אבנר בנימה מנחמת, "לפחות עכשיו נעלה לקבר ונקרא תהילים".

הרכב היטלטל קלות כשעלו על הגבעה קטנה, ואבנר קירב את מבטו לשמשה הקדמית.
"הגענו", אמר בקול שקט.

לפניהם נמתח שביל צר שהוביל לשער ברזל חלוד, עליו הייתה תלויה שלט עץ מתקלף. האותיות כמעט נעלמו, אבל אפשר היה לקרוא את המילים: "בית הקברות סן מרטין."

יאיר החנה את הרכב ויצא באיטיות, מלטף את ברכיו שכאבו מישיבה ממושכת. אבנר יצא אחריו, ידיו תחובות בכיסים, מבטו סוקר את המקום.

"זה שומם יותר ממה שחשבתי", אמר יאיר, והרים את עיניו לעבר העצים הדלילים שתחמו את המקום. "כמו שדה קרב שנשכח איכשהו."

הם פסעו לאורך שביל החצץ, מנסים לזהות את הדרך אל תלולית הקבר הטרייה. כשהגיעו, עמדו בדממה, מביטים בערימת העפר שנחה באפלה. יאיר שלף את ספר התהילים הישן שקיבלו מאביהם והחל לקרוא בקול רך.

"אבא, אנחנו כאן", אמר לבסוף, קולו נשבר קלות. "אני יודע שאיחרנו קצת. אנחנו מצטערים."

הרוח נשבה קלות, מעיפה גרגרי עפר שנצמדו לנעליהם. אבנר הביט סביבו באי-נוחות. משהו במקום הזה לא הרגיש לו טוב.

"יאיר, בוא נסיים כאן ונלך," אמר לבסוף. "יש לי תחושת בטן..."

"אתה יכול לפחות להיות בשקט לכבוד אבא שלנו?" חתך אותו יאיר, עיניו עדיין נעוצות בתלולית העפר.

אבל אז, זה קרה.

קול חורק, כמו מתכת נגררת על אבן, נשמע מאחוריהם. שניהם קפאו במקומם.

"מה זה היה?" לחש אבנר, עיניו מתרחבות.

"כנראה הרוח", אמר יאיר, אך קולו לא נשמע משכנע.

הם הביטו בתלולית. עפר התחיל לזוז. זה היה איטי בהתחלה, כאילו משהו מתחת לאדמה מתמתח או בועט.

ואז, יד.

יד שחורה וגרומה בקעה מהעפר, אצבעותיה מתעוותות באוויר כאילו ביקשו ללפות משהו.

יאיר צעק, ספר התהילים נשמט מידיו.

אבנר אחז בזרועו ומשך אותו אחורה. "לרכב, עכשיו!" צעק.

הטנדר דהר בחזרה אל הכביש, צמיגיו מגלגלים עפר לכל עבר. שני האחים לא החליפו מילה, עיניהם עדיין פעורות לרווחה, מפוחדים מהמראה המצמרר שראו.

מאחוריהם, הרוח החלה לנשוב שוב, שורקת בין העצים. תלולית העפר נשארה שקטה, כאילו לא קרה דבר.

אבל בהמשך, יאיר ואבנר יגלו שזה היה רק ההתחלה.

2.

יאיר לא הפסיק להביט במראה האחורית. הכביש החשוך נמתח מאחוריהם כמו נחש שחור, מתפתל בין גבעות המדבר השוממות. הטנדר היטלטל על מהמורות הדרך, והמנוע נהם כמו חיה פצועה, כאילו לא רוצה להמשיך הלאה.

"איך זה קרה?" לחש יאיר לבסוף, קולו רועד. "אני לא מבין, אבנר. איך יד יוצאת מהקבר? איך זה אפשרי בכלל?"

"אני לא יודע", ענה אבנר, אחיזתו בהגה מתהדקת. "אני רק יודע שאני לא חוזר לשם. לא הלילה, אף פעם לא."

הרוח נשבה מחוץ לחלון, אבל בתוך הטנדר היה חם, חם מדי. זיעה נטפה על מצחו של אבנר, והוא ניגב אותה ביד רועדת.

"זה לא הגיוני", המשיך יאיר, מביט באובדן אל הספר שעדיין אחז בידו. "אני בטוח שראיתי את זה. את היד. היא -"

"די!" חתך אבנר בקול חד. "אל תדבר על זה. זה היה כלום. הזיה. משהו בראש שלנו."

אבל אז, בחלון הצדדי, משהו נע.

יאיר הפנה את מבטו אל הצד, וליבו כמעט עצר. רכב גדול, שחור כולו, נסע לצידם, שקט לגמרי, כאילו ריחף מעל הכביש. אור הפנסים שלו היה עמום, כמעט לא נראה, אבל המראה מבפנים היה ברור להחריד.

"אבנר..." אמר יאיר, קולו נמוך כמו לחש.

"מה?"

"אל תסתכל, פשוט תיסע מהר יותר."

אבל אבנר כבר הביט.

ברכב השחור, ממש במושב הקדמי, ישב אביהם. עיניו היו חלולות, כאילו נוקו מכל רגש. עורו היה אפור כצבע הקבר, ושפתיו נעו ללא קול. לצידו, שני נהגים זרים, פניהם קפואות וחסרות הבעה, הביטו קדימה.

"הוא... זה לא יכול להיות", מלמל אבנר, רגלו לוחצת על דוושת הגז. "הוא מת. ראינו אותו מת."

הרכב השחור המשיך להיצמד אליהם כאילו לא נזקק לנהיגה, אלא פשוט נסע על פי רצונו. יאיר נשם בכבדות, עיניו נועצות מבטים לסירוגין ברכב ובכביש.

"מה הם רוצים?" שאל יאיר, אך לא היה לאבנר תשובה.

לפניהם הופיע עיקול חד, אך הרכב השחור לא האט. הוא נסע במהירות בלתי טבעית, ונראה כאילו הוא נעלם בתוך האפלה.

"הם הלכו", מר אבנר, אך קולו רעד.

"הם לא הלכו", ענה יאיר, מביט שוב במראה האחורית. "הם מחכים לנו."

הכביש הצטמצם לדרך עפר צרה, והטנדר היטלטל בתזזית מה. לפתע, משמאלם, הרכב השחור חזר להופיע, הפעם קרוב יותר.

"מה עכשיו?!" צעק אבנר, מבטו קופץ בין הרכב לצידו ובין הכביש שמלפנים.

יאיר מבט נוסף בפנים שברכב השחור, אך הפעם הבחין בפרט נוסף. אביהם החזיק בידו משהו. זו הייתה התמונה המשפחתית שלהם, שהייתה הייתה מונחת על שולחנו בחדר העבודה.

"זה אבא שלנו", לחש יאיר, "אבל זה לא... זה לא באמת הוא."

אבנר לחץ על דוושת הגז עד הסוף. המנוע זעק, והרכב דהר במהירות על דרך העפר, עד שהכביש שוב התרחב. הרכב השחור נעצר לפתע, כמו חיה שמבינה שהצייד הסתיים.

האחים המשיכו בנסיעתם המסחררת, והגיעו אל הבית.

כשנכנסו פנימה, נעלו את הדלתות והורידו את התריסים. אבנר נשכב על הספה, עיניו מביטות לתקרה.

"מה זה היה?" שאל יאיר. "הרכב הזה... זה לא יכול להיות מציאותי."

"אני לא יודע", השיב אבנר, "אבל אנחנו לא יוצאים מכאן הלילה."

יאיר הנהן, אבל מבטו לא עזב את החלון. "אולי זה רק בראש שלנו", אמר לבסוף, כאילו ניסה לשכנע את עצמו.

אבל כשחדר החשכה, נשמע מבחוץ רשרוש קל.

מישהו עמד שם.

האחים הביטו זה בזה, ואז אל הדלת. קול נקי חלש נשמע, ואז קול גרירה, כאילו משהו נגרר על האדמה ממש מול הבית.

"אני לא פותח", אמר אבנר.

"גם אני לא", לחש יאיר.

אבל הרעשים נמשכו, מתגברים, ואז... דממה מוחלטת השתררה. חונקת מעט אפילו.

"טוב," אמר אבנר לפתע, "אני יורד לזרוק את הזבל. אל תדאג, אני לוקח איתי טלפון למקרה חרום."

יאיר הנהן במעט אימה, אבנר ירד עם השקית השחורה, סוגר אחריו את הדלת.

3.

אבנר, שטוף בזיעה קרה, ירד לזרוק את הזבל, מבקש רגע של שקט. אך כשהגיע לפח, שמע רשרוש מאחוריו. הוא הסתובב וראה צל אפל זז.

כשקרב, ראה לאימתו את אחד הנהגים שראה ליד אביהם ברכב. האיש נראה קפוא, כאילו היה חלק מציור קודר. הוא התקרב אליו. פניו היו קפואות, עיניו מבריקות באור אדמדם קלוש.

"שלום." אמר בקול עמוק ומצמרר.

"מה אתה רוצה?!" צרח אבנר, אך האיש לא ענה. במקום זאת הוא התקרב בשתיקה, ידיו מושטות, שולפות מזרק קטן.

אבנר התעשת לפתע, מטיח באחת את שקית הזבל על הדמות, נמלט פנימה אל הבית, נועל את הדלת.

כשהגיע לסלון, הוא נשען על הקיר, גופו רועד. "הוא היה שם. הוא ניסה... הוא ניסה לקחת אותי."

"מה קרה?" שאל יאיר בבהלה מצביע על חתך קטן בידו של אבנר.

"אני חושב שהוא לקח ממני דם."

...

למחרת בבוקר, הזעיקו האחים משטרה. הקבר נפתח שוב, אבל הפעם, מתחת לאדמה, התגלתה מערה צרה ועמוקה. שני השוטרים נכנסו לבחון, אך זמן קצר לאחר מכן נשמעה צעקה, ודלת סלע נסגרה מאחוריהם. המערה נסתמה.

בפנים, השוטרים נשארו קפואים במקום. "אני לא יודע אם אנחנו צריכים להמשיך", אמר הראשון, אבל חברו הניד בראשו.

"אנחנו חייבים לדעת מה זה היה."

לאחר שיטוטים רבים ברחבי המערה, מצאו שני השוטרים פתח קטן בדמות דלת ברזל, מאירים עליה בפנסיהם.
הם פתחו את הדלת באיטיות, פוסעים בחשש אל עבר הלא נודע.

שלט עב וירוק עמד בפניהם. "קובה", הוא הכריז. מדינת אויב.

לאחר מספר שניות, קבוצת חיילים קובניים התקרבה אליהם, מביטה במדיהם ובתגים שעל דש חולצתם. ברגע שלאחר מכן מצאו את עצמם השוטרים בתוך נידות, מואשמים בריגול.

...

לאחר מספר ימים, בהם השוטרים כבר הספיקו להשתחרר, הודות למאמץ הדיפלומטים המקסיקנים, הלכו האחים אל קבר אביהם, מביטים בחור שנפער באדמה. גופת אביהם נשארה בקבר. שלמה.

4.

לאחר שבוע.


דפיקות עדינות נשמעו בדלת. יאיר ניגש לבדוק, אך לא ראה דבר.

אבנר התיישב בסלון, נועץ עיניים בדלת הקדמית, בעוד יאיר הלך לפינת החדר, ספר התהילים בידו, אצבעותיו רועדות.

"מה אתה חושב שזה היה?" שאל אבנר, קולו שבור מלחישות של פחד.

יאיר לא ענה מיד. הוא הביט בחלון התריס החצי סגור, מנסה לקלוט תנועה של משהו בלתי מוסבר בחוץ. לבסוף, ענה בשקט: "לא יודע, אבל אני חושב שזה קשור לאבא."

עוד לפני שאבנר הספיק להגיב, נשמעה דפיקה נוספת.

שניהם קפאו.

"לא פותחים", אמר אבנר בלחש. "אני לא פותח."

יאיר הנהן, צעד לאחור והתקרב אל הקיר. קול הדפיקות חזר, הפעם חזק יותר.

"טוק-טוק-טוק."

הצליל נשמע כאילו ננעץ בעצמותיהם. מרעיש, מכאיב.

"מי זה שם?!" צעק אבנר לבסוף, קולו נשבר באמצע.

השקט ענה לו, אבל אז, קול נמוך, נשמע כמו גרגור עמוק של חיה, ענה מעבר לדלת: "אני רוצה לדבר."

יאיר הביט באבנר בעיניים פעורות. "מי אתה?" צעק.

"זה לא אתה, זה אני." ענה הקול, "אבל לא משנה עכשיו, פתח ותראה."

הם התקרבו לדלת בזהירות. אבנר אחז בידית, מביט ביאיר כאילו שואל אם לפתוח. יאיר הנהן בהיסוס, ספר התהילים שלו מוכן ביד אחת.

כשאבנר פתח את הדלת, עמד שם אחד מהנהגים, גבוה ורזה, עם עיניים אפלות ועמוקות כמו תהום. הוא חייך חיוך קטן, אבל השיניים שנראו תחתיו היו חדות מדי, מסודרות בצורה מושלמת מדי.

"לילה טוב", אמר בקול חלקלק. "אפשר להיכנס?"

"אין לנו מה לדבר איתך", ענה יאיר, קולו רועד.

"להיפך", ענה הנהג, "יש לנו הרבה על מה לדבר."

לפני שהם הספיקו לסגור את הדלת, האיש פשוט פסע פנימה, כאילו הרשות ניתנה לו. הוא עמד במרכז הסלון, מבטו סורק את החדר כאילו בחן פריט אבוד.

"מי אתה?" שאל אבנר, צעדיו נרתעים אחורה.

"אני. רק שליח", אמר האיש, מביט באחים כאילו היו ילדים קטנים. "אבל אתם חייבים להבין, אתם עושים משהו שלא תכננתם."

"למה הכוונה" שאל יאיר, אוחז בספר כאילו היה נשקו היחיד.

"מה שקרה בבית הקברות... לא היה קשור אליכם", ענה האיש, קולו יורד לטון מאיים יותר. "זה היה קשור לאביכם. אנחנו רק עשינו מה שצריך כדי לשרוד."

"מי זה 'אנחנו'?" שאל אבנר.

האיש חייך, צעד לאחור והתיישב בכורסה כאילו היה בביתו. "אני ואתה", ענה. "אנחנו. אלו שמנסים להציל את מה שאפשר."

"אתם חושבים שאתם יודעים מי היה אביכם?" המשיך האיש, עיניו נוצות באור קלוש. "הוא לא היה סתם אדם רגיל. לא. הדם שלו היה משהו מיוחד, משהו... יקר."

"זה אבא שלנו!" צעק יאיר. "הוא היה אדם פשוט."

"פשוט?" חייך האיש. "לא, ילד. הדם שלו היה נדיר, יותר נדיר ממה שאתה יכול לדמיין."

"על מה אתה מדבר?" שאל אבנר.

האיש קם, פסע לעברם, עד שעיניו השחורות כמעט נגעו בשלהם. אך בדיוק כשהאיש עמד מספיק קרוב כדי שיריחו את הריח החמצמץ שנדף ממנו, הבזק אור חזק חדר מחוץ לחלון. צללית נוספת נעה במהירות לעבר הבית.

"אתם לא לבד", אמר האיש, והפנה מבטו אל הדלת. "אבל אולי כבר הבנתם את זה."

לפני שהאחים הספיקו להגיב, האיש פתח את הדלת ונעלם לתוך הלילה, מותיר אותם קפואים במקומם.

"מה הוא אמר?" שאל יאיר בלחש.

"אין לי מושג", השיב אבנר, עיניו בוהות אל המקום שבו עמד האיש רק רגע קודם לכן.

5.

הלילה היה כבד, כמו שמיכה שחורה ועבה שעטפה את הבית כולו. האחים ישבו יחד במטבח הקטן, האור היחיד בחדר הגיע מנורה מהבהבת שהייתה תלויה מעל שולחן העץ הישן.

יאיר פתח וסגר את ספר התהילים באצבעות מהירות, כאילו דפדוף הדפים יצליח להרגיע את הדופק המהיר שברקותיו. אבנר ישב מולו, עיניו קבועות בדלת הסלון, עדיין ממתין שהדמות מהמפגש הקודם תחזור.

"אתה חושב שזה באמת קשור לאבא?" שאל יאיר לבסוף, קולו כמעט לא נשמע.

"אני לא יודע," אמר אבנר, בקול מתוח. "אבל אני יודע שהבחור הזה... מה שהוא אמר..."

"דם נדיר? זה לא הגיוני", קטע אותו יאיר. "אם זה נכון, למה אנחנו לא ידענו על זה? למה הוא אף פעם לא סיפר לנו?"

אבנר עיוות את פניו, משך בכתפיו. "לא יודע. אבל אני מרגיש שזה לא נגמר."

קול חריקה פתאומי נשמע מבחוץ, כאילו מישהו דרס את הכביש בחוץ. שניהם קפאו.

יאיר רץ לחלון המטבח והציץ מבעד לווילון. הדרך הייתה ריקה, אבל אז, מרחוק, ראה הבהוב של פנסי רכב.

"הם חזרו", לחש. "אני חושב שהם חזרו."

אבנר התקרב אליו, מניח יד על כתפו. "מה אתה רואה?"

"רכב שחור", ענה יאיר, נושם בכבדות. "כמו הזה שהיה בכביש. הוא עומד שם, בחוץ."

הם הביטו יחד ברכב, שהפנסים הקדמיים שלו גברו פתאום, שולחים אלומת אור חזקה מדי ישר לחלון. האור סנוור אותם, אבל לא הסתיר את העובדה שבפנים ישבו שני דמויות: הנהגים הבלתי ניתנים להסברה.

קול חריקות הצמיגים נשמע כשהרכב החל להתקדם באיטיות לעבר הבית. יאיר ואבנר התרחקו מהחלון, גופם קפוא מפחד.

"אנחנו לא יכולים פשוט לשבת כאן", אמר אבנר.

"מה בדיוק נעשה? נרוץ החוצה?" השיב יאיר בייאוש.

קול דפיקות נשמע שוב בדלת, חזק יותר.

"טוק-טוק-טוק."

"מי שם?" שאל יאיר, קולו נסדק.

"אנחנו לא רוצים להזיק", ענה לו קולו של אחד הנהגים, מאחורי הדלת. "רק להסביר."

לפני שהאחים יכלו להחליט מה לעשות, הדלת נפתחה לאט, כאילו הדמות שמעבר לה לא הייתה זקוקה לאישור.

שני הנהגים עמדו שם. אחד מהם - זה שנכנס קודם - נשא תיק קטן בידו. השני היה גבוה וחסון יותר, אבל פניו קפואות באותה הבעה של קור רגוע ומטריד.

"שבו", אמר הנהג הראשון, והניח את התיק על השולחן במטבח.

האחים לא זזו ממקומם. אבנר אחז בסכין מטבח שהייתה מונחת על השיש, ויאיר השעין את גבו על הקיר, ספר התהילים צמוד לחזהו.

"שבו", חזר הנהג בקול קר, והפעם התיישב בעצמו ליד השולחן. חברו נעמד לידו, ידיו שלובות, עיניו סוקרות את החדר כאילו בדק אם יש מקום לסכנה נסתרת.

"תפסיקו לשחק אתנו משחקים!" צעק אבנר, מניף מעט את הסכין. "מי אתם? מה אתם רוצים?"

הנהג הראשון לא זע. הוא רק פתח את התיק, שלף מתוכו ערכת מבחנות זכוכית, מזרק, ונירות שהיו מקופלים בקפידה.

"אנחנו לא משחקים", אמר, קולו יציב אך מלא צללים. "אנחנו כאן כדי לסיים את מה שהתחלנו."

"התחלתם?" שאל יאיר, מבולבל. "מה התחלתם? מה עשיתם לאבא שלנו?"

הנהג הרים את מבטו, ואנחה כבדה נפלטה מפיו. "אתם לא מבינים. זה לא התחיל אתנו. זה התחיל עם אביכם."

"שטויות", קטע אותו אבנר. "אבא היה אדם פשוט. הוא עבד קשה כדי לחזק אותנו, לא יותר מזה."

"אבל היה לו סוד," אמר הנהג השני, קולו עמוק ויציב. "משהו שהוא לא חלק אפילו אתכם."

האחים הביטו זה בזה, מבטיהם מתוחים כמו קפיץ שנמתח עד קצה גבולו. יאיר לקח צעד קדימה. "מה הוא לא אמר לנו?"

"הדם של אביכם", אמר הנהג הראשון, "הוא היה המפתח."

"המפתח למה?" שאל יאיר.

"לריפוי", ענה הנהג.

"מה זאת אומרת?" שאל אבנר, קולו גובר על הרעד שתקף אותו.

"קוראים לו 'אני' ולי 'אתה'. אנחנו גרים בקובה, אבל אבינו החולה מתאשפז פה, בבית החולים ליד ביתכם. סוג דמו נדיר ביותר", ענה השני, ידו נשלחת לעבר המזרק. "אביכם היה האדם היחיד שכשיר לתרום, היינו זקוקים לו."

"וכשאבינו מת?" שאל יאיר, קולו מתקשח. "מה עשיתם אז?"

"לא הספקנו להגיע לאביכם בזמן", הודה 'אני', נשען לאחור על הכיסא. "כשהגענו, הוא כבר היה מת. אבל היינו צריכים דם. רצינו לקחת מבחנה קטנה, דגימה אחרונה, משהו שיוכל לעזור."

"ואז חפרתם לקבר שלו?" צעק אבנר, מחזיק את הסכין חזק יותר.

"כן", ענה 'אתה' בקרירות, "אבל אז אתם הגעתם."

6.

ביום האחרון של השבעה, לקראת שקיעה.


"אתה!" צעק 'אני', "זדרז, נראה לי שיש פה מישהו למעלה!"

"טוב," נאנח 'אתה', "אז אני יוצא ראשון?"

"לא, אתה תצא ראשון!"

"זה בדיוק מה ששאלתי אותך, האם אני - 'אתה' יצא ראשון"

"אני זה אני ואתה זה אתה!" זעמתי (סליחה, זעם אני... זה מבלבל, מה לעשות?...).

"טוב, אתה יוצא..."

"מה פתאום, אני לא יוצא! אתה יוצא!"

"זה בדיוק מה שאמרתי!" נאנח אתה.

אתה הוציא את ידו מן האדמה החולית, שומע רעשי ריצה חולפים. אני לקח את הגופה, צועד אחריו.
במהירות הם נכנסו לרכבם השחור כעורב, מושיבים את האב המת כאילו היה אדם חי ורגיל.

"למה הרכב לידנו דופק כזה גז?" שאל אתה, מביט אל החוץ דרך החלון.

"לא יודע," השיב אני, "אני עדיין לא שאלתי את עצמי את זה... כלומר, את אני את זה..."

...

כעבור מספר דקות, בבית החולים.

לאחר שהשניים התחפשו לרופאים, מכניסים את הגופה אל חדר הקירור לבינתיים, יצא 'אתה' אל מחוץ למקום.

לאחר שניצב מספר דקות ליד פח הזבל הגדול בשעמום גובר, שם לב לאחד האנשים שראה לפני כמה דקות ברכב שלידם.

רגע, יכול להיות שזה הבן של האיש המת שלקחו? אם כן, יכול להיות שיש לו אותו סוג דם! שווה לבדוק...

"שלום." אמר בקול שיצא לו עמוק ומצמרר.

"מה אתה רוצה?!" צרח האיש אך הוא לא ענה. במקום זאת, אני התקרב בשתיקה, ידיו מושטות, שולפות מזרק קטן שמצא בכיסו, זכר לתחפושת הרופא שלבש.

הוא (כלומר אני... כלומר הוא...) שאב במהירות דם מידו של האיש, שברח במהירות לבניין הסמוך.

לאחר מספר שניות הוא כבר היה בתחפושת הרופא בבית החולים, בודק את סוג הדם, מוצא אותו מתאים.

"מצאתי משהו!" זעק לאתה, שהגיע במהירות.

"מה?"

"דם של מישהו חי!"

"אז בוא מהר, נזריק לאבא!"

7.

בבית האחים, הווה.


"הזרקנו את הדם לאבינו, וברוך הקל - הוא הבריא." סיים 'אתה' לספר, "כמובן שהחזרנו את אביכם לקברו, אבל תחושה מעיקה עדיין שררה בנו. מה עם נלחצתם? למה אתה, אבנר, נפצעת? הרגשנו שאנחנו צריכים להסביר לכם הכל."

"בהתחלה אני 'אני' הגעתי", המשיך אני, "אבל לאחר שראיתי שלא הבנתם כלום, הלטתי להגיע עם אחי 'אתה' ולהסביר לכם הכל בנחת. עכשיו הכל בסדר?"

אבנר ויאיר הנהנו כאחד.
"כן", אמר אבנר וצחקק בקצרה, "רק בפעם הבאה תודיעו לנו לפני שאתם עושים את זה."

הארבעה ישבו וחייכו, ממשיכים להעלות סיפורים לנוכח השמש העולה, נפרדים כידידים.

אך אי שם בבית הקברות, תלולית העפר זזה שוב.
צללית קטנה בקעה מהאדמה, יד מושטת לעבר השמיים...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
הקולות רועמים סביבי, חודרים פנימה, מסובבים את הסכין עמוק בלבי.

סכין בשר בסך הכול.

סכין שתפקידה לבצוע את הבשר לחלקים. שלוש־עשרה נפשות, שלושה־עשר חלקים. אבל לארבעה־עשר חלקים הוא בוצע את הבשר.

והיא ממשיכה להרעים:

"עוד לא נתת מנת בשר לילדי הבכור! ומה עם ילדי השני? וילדי השביעי – אתה יודע כמה רעבתן הוא, בבקשה תן לו כבר את מנתו! וגם לקטן תן מנה, גם אם טרם מלאה לו שנה! אני רוצה שכל ילדיי יקבל את מנתם!"

והמנה הארבע־עשרה. עיניה נעצרות עליה לאחר שסיימה לשטוח את בקשותיה הקולניות, ומוצרות באחת. והלב שבקרבי מתכווץ, כי יודע למי מיועדות המנה. ויודע למה עינה צרה.

"נו, למה אינך מחלקת את המזון לילדייך הרעבים?" קולה נשפך באוזניי, מסובב עוד יותר את הסכין. "הנה, קחי עוד מנה, חלקי להם! איזו מן אמא את?"

ואני שותקת. כמו תמיד – שותקת. מקבלת את המנה הנוספת – אך לא מסוגלת כלל לאכול את המנה הראשונה.

"הלא אנוכי טוב לך מכל עשרת בניה," הוא לוחש באוזניי. אבל אני ממאנת להינחם. כי אפילו הוא התייאש – אז מה לי להתפלל ולקוות עוד?

***

הסכין שוב משמיעה אוושה, בוצעת עוד מנה מן הבשר, מחלקת אותו לחלקים שווים לנגד עיניי הכלות. הוא נותן לה מנה נוספת, אף שהיא ערירית. מפנק אותה על פניי, לוחש לה מילים שאני לעולם לא אשמע.

והיא שותקת. כמו תמיד – שותקת. מקבלת את המנה הנוספת – אף שבראשונה כלל לא נגעה.

הקיפאון שלה מבעיר זרמים בלבי. עד מתי תשב היא כך, גלמודה. עד מתי תנצור בתוכה את היכולות הגלומות בה. אני יודעת שגם היא נועדה להיות אם – יודעת שכמו האימהות גם היא צריכה לפעול למען זאת.

קולי נצרד כשאני מתחילה להרעים:

"עוד לא נתת מנת בשר לילדי הבכור! ולילדי השני! ומדוע את אינך מחלקת מזון לילדייך הרעבים?"

היא חייבת להבין, אני יודעת. חייבת לדעת שעוד יהיו לה ילדים רעבים, שיצטופפו סביב הבשר כעדת זבובים, או טוב מזה – יותירו את הבשר למען העבודה במקום המקודש המתנשא מאחורינו.

אבל איך יהיו לה ילדים, אם היא כבר הפסיקה להתפלל ולקוות עוד?

***

מאוחר יותר היא תלך, תשמיע תפילה חדשה בלי מילים.

מאוחר יותר היא תישאר מאחור, תתפלל לקיומה של התפילה.

מאוחר יותר היא תלד, תנדור את הילד לעבודת ה'.

מאוחר יותר היא תקבור שני ילדים על כל ילד שנולד לה.

אבל עכשיו הן שתיהן, סביב מנת הבשר והמילים הרועמות והפנים השותקות, והן יחד, באחוות נשים, מתפללות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בס"ד

אסור לי לעשות את זה, לא עכשיו, לא מולו, אסור לי, אבל הדמעות לא מבקשות רשות מההיגיון כשהן מפלסות את דרכן במורד לחיי.

שוב פעם הדף הזה, קובע עובדות בכמה משפטים של דיו שחור זול:

"בהתאם לאבחון שנערך על ידי המאבחן חיים רוזנברג, נמצא כי דניאל שטרן סובל מקשיים חמורים בתהליכי קריאה וכתיבה המוגדרים כדיסלקציה ברמה גבוהה".

מי אתה מר חיים רוזנברג שתקבע מה הבן שלי יכול או לא יכול לעשות, הא? למה? כי למדת שלוש חודשים בקורס מאבחנים סוג ג'? כי אתה חוזה עתידות? ממפגש של עשרים דקות כבר הצלחת לראות כיצד יראו חייו של דני שלי עד מאה ועשרים? מי שַֹמְךָ?

כל הכאב והתסכול של שנתיים רוויות במאמץ ואכזבות התנקזו לתוך הדמעות האלו. אם ירחמיאל היה כאן יחד איתי הוא היה מקמט את הדף לכדור קטן, אומר לדני שגם מבוגרים מדברים שטויות לפעמים, וקולע אותו בקשת רחבה לפח הקרוב.

אבל אני לא יכולה, גדול עלי. כבר שבע שנים שירחמיאל לא לידי, נקטף השמיימה על ידי טויוטה אפורה ומקומטת. הוא השאיר לי צוואה לא כתובה, להשקיע בדני, המתנה היקרה שחיכינו לה אחת עשרה שנים, את כל המשאבים העומדים לרשותי.

חשבתי שאת ניסיונותיי בגלגול חיי הזה כבר עברתי, שדני יהיה התלמיד חכם שתמיד חלמנו שיהיה, אבל הקב"ה החליט שיש לי כוחות לסיבוב אחד נוסף.

כשגיליתי שעשרים ושתיים האותיות שכל ילד מצליח ללמוד כבר במכינה, לא מוכנות להישאר בצורה מסודרת במוח הקטן של דני, החלטתי שזו עומדת להיות משימת חיי מעכשיו והלאה. צמצמתי את שעות העבודה למינימום ההכרחי, מפנה את כל שעות אחר הצהריים לדני שלי, ידעתי שגם למורה הטוב בעולם לא תהיה יותר סבלנות ממני. בכל אופן, למי תהיה סבלנות לחזור על האות א' במשך שלושים ימים רצופים אם לא לי?

חודש לא', חודש וחצי לב', וחודשיים לג', לכל אות חדשה נדרש זמן ארוך יותר ללמידה, כי ברגע שלמדנו אות חדשה, דני כבר לא זכר את הישנה, לא משנה כמה פעמים חזרנו עליה.

היום, אחרי שנתיים של חריקת שיניים, שלי ושל דני יחד, הוא כבר יודע לחבר שתי אותיות יחד בלי להתבלבל, אבל למאבחנים הכבודים זה לא מספיק.

אסור לדני לשמוע את מה שאני חושבת, אבל אם אני בוכה פה לפניו, מאכזבת אותו, גורמת לא להפסיק להאמין בעצמו, אני כבר לא יודעת מה אצליח לשמור לעצמי יותר.

זה לא מגיע לו, כבר שנתיים שהוא נשאר בבית אחרי הצהריים, במקום לרוץ, לקפוץ, אפילו לריב, כמו כל בני גילו, בלי להתייאש הוא חוזר איתי יום אחרי יום, נותן את כל מה שיש לו כדי לעשות אותי שמחה.

איך אפשר לתת לו ציון באבחון של עשרים דקות?





אני רוצה לומר לה שלא תבכה, אבל מה היא אשמה שהבן שלה לא יודע לקרוא ולכתוב כמו כל ילד נורמלי בחיידר ?

חבל שלא זרקתי את הדף מיד כשקיבלתי אותו, מהסיפורים של אמא על אבא, אני יודע שזה מה שהוא היה עושה. פשוט לא היה לי דף אחר, וכל כך רציתי להחזיר לה על כל השעות שהיא נותנת לי, שלמרות שכולם אומרים אחרת, היא לא מפסיקה להאמין בי, להגיד לי שבסוף אני אדע ללמוד הכי טוב מכולם, שכל דקה של קריאה שלי שווה פי אלפיים מהדקה של שימי רוזן, או יוסי זאדה.

אם הייתי יודע לכתוב, הייתי לוקח את כל הדפים בעולם וממלא אותם, אבל במקום, יצאה לי רק מילה אחת.

הלוואי שאמא תסובב כבר את הדף ותראה שכל מה שעשינו לא היה סתם, שהדפים, והמדבקות והמתנות לא היו לחינם, שסוף סוף הצלחתי לכתוב לה "תודה".
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
העולם כולו נצבע בגוונים יפים.
המדרכה נראתה לו פתאום יפה, מנורות הרחוב הכבויות ליצירה יפה יותר מזו שעשה בחיידר, והכביש-
טוב, הכביש נשאר מפחיד כמו תמיד.
דילוגיו העליזים של מוישי נעצרו, והוא בחן בחשש קל את מעבר החצייה הקרוב.
מרוב שהוא הצטיין היום בחיידר, אמא נתנה לו חמש שקל לקנות לעצמו משהו טעים. המכולת קרובה ממש, אבל יש מעבר חצייה באמצע.
אמא אמרה לו שהיא סומכת עליו שיחכה יפה למבוגר שיעזור לו לחצות את הכביש, אבל הוא הוא מתבייש. מה, הוא יבקש מאנשים? ואם הם לא ירצו?
מוישי פסע באיטיות אל מעבר החצייה, ונעצר ממש בסמוך אליו. ידו השמאלית התהדקה על המטבע הכסוף ועיניו שוטטו ימינה ושמאלה. אומנם אין רכבים בכביש, אבל הוא רק בן שש. אמא לא מרשה לו לחצות לבד את הכביש.
אבל המדרכה, שמקודם הייתה נראית לו כל כך יפה, ריקה מאנשים. אוף.
הוא השפיל את ראשו אל האבנים האפורות, הגדולות. מה הוא יעשה עכשיו? יחכה סתם? אין לו כוח לחכות, אבל הכביש באמת מפחיד אותו, למרות שהוא ריק.
"הי, ילד, מה קרה?" אבא אחד גדול נעצר לידו, הבעתו מתעניינת.
"אני צריך לחצות את הכביש" מוישי מחה דמעה שהוא אפילו לא שם לב שזלגה לו, "אמא שלי לא מרשה לבד".
"בוא, אני אעזור לך" האבא נתן לו יד, והם חצו ביחד את הכביש לצד השני. מרחוק התקרבה מכונית, ומוישי נזכר במה שאמא אמרה, שמכוניות נוסעות מהר ולכן הוא לא יכול לסמוך על זה שהכביש ריק.
הם נעמדו שניהם על המדרכה, ועצרו.
מוישי חייך. הנה המכולת, בקצה מרחוק! "תודה, איש" הוא מלמל בקול ביישן ומיהר לכיוון המכולת, אצבעותיו עדיין מהודקות על המטבע בן חמשת השקלים.
הוא יקנה ממתק טעים ויחזור הביתה. איזה כיף!
....
עוד יום משעמם היה בעבודה.
הבניינים חלפו משני צידי הכביש, והנוף הקבוע רק הוסיף לשעמום.
ידיו היו יציבות על ההגה, והוא לכסן מבט אל הפלאפון המונח לצידו. מישהו שלחו לו הודעה. טוב, לא עכשיו. הוא יסתכל אחר כך.
אורן החזיר את מבטו וריכוזו אל הכביש. כאן בשכונה, שהדוסים בה רק מתרבים- צריך להיזהר שבעתיים. לך תדע איזה ילד יקפוץ לך פתאום לכביש. זה אומנם מעולם לא קרה, אבל לא חסר לו להיקלע לפעם הראשונה, ובדיוק אז להיות לא מרוכז.
גם כן הבניינים כאן, מכוערים כל כך. וכאילו זה חסר, אחד הדוסים החדשים בבניין רוצה להרחיב ולכער את הבניין עוד יותר.
מה, מה, טיפת התחשבות! רוצה להגדיל את הדירה שלו, ולחנוק את כל השכנים בו זמנית.
אורן פנה ימינה אל תוך הרחוב, מאט. מרחוק נראה מעבר החצייה שנמצא ממש מול בניין מגוריו. הוא רק יעקוף אותו, ימשיך קצת ויגיע לחנייה.
גבר דוס חצה את הכביש, יד ביד עם ילדון קטן, כנראה הבן שלו.
הילד המשיך, ואילו הגבר פשוט חזר על עקבותיו ופנה לחצות את הכביש בחזרה.
אורן האט עד לעצירה, מאפשר לו לעבור.
רגע, רגע!
זה כץ, השכן הדוס שרוצה להגדיל את הדירה שלו!
כץ סיים לחצות את הכביש, ונבלע בפתח הבניין.
מוזר. ידוע לו באופן מוחלט שלכץ יש רק בנות קטנות- הבנים שלו כבר גדולים ממש.
אורן הרים את גבותיו, ממשיך אל החנייה.
הילדון שחצה את הכביש נראה מרחוק, נכנס אל המכולת השכונתית.
אורן נכנס אל תוך החנייה, תוהה. הדוס הזה, כץ, חצה את הכביש רק כדי להעביר את הילדון ההוא. לא שזה כזה דרמטי, אבל קטע. הוא לא חושב שהוא עצמו היה עושה את זה.
הרי כץ היה כנראה בדיוק בדרך הביתה, ובמקום להיכנס אל הבניין סוף סוף- הוא העביר איזשהו ילד את הכביש.
אורן החנה את הרכב בזהירות הנדרשת, וכיבה את המנוע. הוא נטל את הפלאפון, יוצא מן הרכב.
מחוץ לרכב, לאחר שנעל אותו, הוא פתח את ההודעה שנשלחה אליו.
השולח היה כפיר, השכן מהקומה שלו.

'מה אומר, אורן, מצטרף אליי למאבק בכץ? נראה לי הוא חושב שהבניין של אבא'שלו, צריך להראות לו שגם אנחנו קיימים. זה לא לעניין'.

אצבעותיו של אורן נעו על המסך. 'עזוב, כפיר' הוא כתב, ולאחר מחשבה שלח הודעה נוספת, 'למה להיות רעים בכוח. לבן אדם יש מאתיים ילדים, תן לו לחיות לפני שתפתח לו קייטנה בחדר המדרגות'.
הוא פלט אנחה קצרה, והחל ללכת. במחצית הדרך אל הבניין המשיכו אצבעותיו כמו מעצמן לכתוב, 'זה לא אמור להיות כזה נורא מקסימום נקנה אטמי אוזניים בזמן של הבנייה'.
חצי חיוך משועשע נתלה על שפתיו, אולי אם הוא ישלח את דקל שלו- כץ יעזור גם לו לחצות את הכביש.
....
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הרמתי את עיניי לשמיים.

אתה באמת רוצה שאני אתפלל עכשיו? אני? אתה בטוח? אני, שלא קמתי לסדר עד שכבר לא היה למה להיכנס. אני, שדיברתי בהפסקת צהרים לשון הרע? אני?

אני לא. אני פשוט לא. לא מי שציפו ממני שאהיה, לא מי שאני מצפה ממני להיות. אני לא הצדיק שהיה אמור לצאת ממני, לא מכבד אותי ואת שם המשפחה שלי.

אני רשע. זהו. רשע מרושע. כל היום אני עושה עבירות. התפללתי היום שחרית במניין המהיר, בסדר א' דיברתי עם שיינברגר איזה שעתיים (אולי קצת פחות) מנחה הייתה מהירה, כי הגעתי דקה וחצי מאוחר, דקה וחצי! לא איזה כמה שניות, עד שסיימתי שמונה עשרה, החזן כבר התחיל חזרת הש"ץ.

אין לי טעם לנסות שוב, אין טעם. אני יודע שמחר אני אפול. יודע, לא חושב, לא משער, יודע. בוודאות.

ועכשיו אני אכנס למעריב? אחרי שלא הייתי בסדר מוסר, כי פוירשטיין ביקש ממני לעזור לו.

באיזה פנים אני אגיע אליו? איך הוא יראה אותי? את הבן שלו שסרה מן הדרך?

...

מוישי, מוישי שלי, בן אהוב, בחור ישיבה, אתה לא מתגעגע אליי?

אני נורא מתגעגע, מאז מנחה לא דיברנו, אני רוצה לשמוע את ההשיבנו שלך, את החננו מאיתך דעה בינה והשכל. מוישי, יקר שלי, אהוב שלי.

אני יודע שנפלת, זוהי דרכו של עולם. בשביל זה שלחתי אותך לעולם הזה, רציתי שתריב איתו, שתלחם. לא שתמיד תנצח.

יש ארבע כאלו שניצחו תמיד. ארבע. אפילו משה רבינו חטא.

אנשים בוכים בשביל חטאים כמו שלך, הלוואי על כולם. איזה חטאים מתוקים.
ראיתי איך התגברת בסוף ועזבת את השיחה בהפסקת צהרים, אפילו שהיה לך פרט נורא עסיסי להוסיף.
נהנתי איך קמת בסוף בצהריים, ועלית לעזרת-נשים ללמוד.
דיברת עם שיינברגר אולי חצי שעה, ואיזה יפה זה כמה שאתה עוזר לפוירשטיין.

שלא תבין לא נכון, לא שאין לך מעידות לפעמים.
רק שאתה לא אמור לא לחטוא, אלא תמיד לחזור אליי, תבכה אצלי בשמע קולינו. תתחרט.

איך אני אוהב את הלבטים האלה שלך, את החרטה. אבל אל תלקה את עצמך יותר מדי, זה לא מגיע לך, זה לא.

מוישי שלי, בן אהוב, חיים של אבא.

בוא.

תגיע.

תתקרב.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
אממ... ההגייה הראשונה שלי, אכן כן... איש כבן 28, אבל אממ... זה המילים הראשונות, אומנם לא שלי אלא של כתיבתי.
אז כמו שאתם מנחשים אני חדש כאן וזו הודעתי הראשונה [חוץ מהחתימה המפורסמת: "חתמתי ונושעתי" :) ].זה גם האתגר הראשון שלי בפורום, ואני מתרגש לראות איך כולנו יוצרים, משתפים ומלמדים אחד את השני.
מקווה שתהנו, וגם אני מקווה להנות וללמוד מכל מה שצפוי לי כאן!

---

הכיסא הריק

בקצה עיר סואנת, בין בנייני בטון אפורים ותנועה בלתי פוסקת, הסתתר בית קפה קטן. המקום, שנראה מבחוץ כמו עוד חלון ראווה פשוט, הפך מבפנים למפלט קסום. מרחב שבו אנשים יכלו לפנות את הלב ולשקוע בכוס קפה חם. האווירה בו הייתה של חיים מתמשכים, מלאי תנועה, אך גם של רוגע בלתי מוסבר, כאילו הקירות עצמם מזמינים את המבקרים לנוח.

השולחנות פזורים בקפידה, סביבם יושבים זוגות, חברים ובודדים. כל שולחן נושא עליו מטען של שיחות, מחשבות ולחישות. אבל בפינה אחת, ליד חלון שמשקיף לרחוב, היה שולחן אחד יוצא דופן. הוא ניצב בפינה ליד החלון, ומשהו בו תמיד בלט – לא בגלל עיצובו, אלא בגלל האיש שישב בו.

הוא נכנס לבית הקפה בדיוק בשעה ארבע, כמו שעון. גבר חסון כבן חמישים, גבוה ושקט, לבוש בקפידה אך בפשטות. מבטו רך, אך מרוחק, כמו מי שעיניו מביטות אל מעבר למה שנראה. הוא הזמין אספרסו קטן, התיישב ליד החלון והניח תיק שחור קטן על הכיסא שמולו. תמיד אותו כיסא.

נועה, המלצרית, הבחינה בו כבר מזמן. מבטו היה מהורהר, כמעט קפוא, כאילו היה שקוע במחשבות על מקום אחר או על זמן רחוק. בתחילה, היא התעלמה מהנוכחות החריגה הזו. אבל ככל שעברו הימים, התחילו רגשות התסכול לצוף. “מי הוא חושב שהוא?” שאלה את עצמה בכל פעם שעמדה מולו.

“אפשר להושיב מישהו בכיסא הזה? המקום מלא היום,” היא העזה לשאול יום אחד, כשבית הקפה היה גדוש באנשים המחפשים ליישב.

הוא הרים את עיניו אליה. מבטו היה שקט, אך נחוש, כמו שומר על סוד עתיק. “הכיסא הזה תפוס,” אמר בקול רגוע אך חד כתער.

נועה גלגלה עיניים בזעף, פנתה משם בכעס, אבל התסכול התבשל בתוכה. “תפוס?” חשבה. “בשביל מי בדיוק הוא שומר את הכיסא? למישהו דמיוני? איזה חוסר התחשבות! אנשים עומדים ומחכים לשולחן, והוא תופס שניים!”

הכעס שלה התחלף אט-אט בבוז. משהו בו הרגיז אותה יותר מסתם חוסר האכפתיות. אולי זו הייתה שתיקתו המתמדת, אולי מבטו הקר, שלא באמת ראה אותה או את מי שסביבה. הוא היה כל כך מרוחק, כאילו העולם שסביבו בכלל לא נוגע אליו.

תחושת חוסר האכפתיות הזו עצבנה אותה. זה לא היה רק הוא – זה היה כל מה שהוא שידר. שקט, סגור, כאילו כל העולם מחוץ לו לא משנה. אבל אולי זו בדיוק הייתה הסיבה שהיא לא יכלה להתעלם ממנו. הסקרנות החלה לעקצץ בה, אפילו אם ברגע הזה היא בעיקר כעסה על חוסר ההתחשבות שלו.
- - -​

אבל יום אחד זה קרה, משהו שאולי ישנה את כל חייה, הגבר, שבדרך כלל מקפיד לעזוב עם כל חפציו, השאיר אחריו את התיק.

נועה הבחינה בכך רק לאחר כמה דקות, כשאחד הלקוחות כמעט התיישב בכיסא הריק. “רגע!” היא קראה ומיהרה לחטוף את התיק מהכיסא.

היא הסתכלה סביב, מנסה לאתר אותו, אך הוא נעלם. “בטח יחזור,” חשבה לעצמה. ואז, כמעט באינסטינקט, פתחה את התיק.

לרוב היא לא הייתה חטטנית, אבל הפעם לא יכלה להתאפק. היא פתחה את התיק בזהירות, מבטה נמשך אל משהו שטמון בתחתית, מתחת לארנק ולמחברתו הקטנה, הייתה טמונה תמונה צהובה מרוב יושן.

היא שלפה את התמונה בזהירות, עיניה נמשכות מיד אל פניה של האישה שבתמונה. היא נראתה צעירה, אולי בסוף שנות השלושים לחייה, עם חיוך רך ועיניים שמספרות סיפור שלם של שמחה ועצב מעורבבים.

אבל משהו נוסף תפס את תשומת ליבה: המקום שבו צולמה התמונה. הרקע היה מוכר לה בצורה שלא הצליחה להסביר. מגדל ישן וכיכר קטנה. נועה מצמצה. “אני מכירה את המקום הזה... אבל מאיפה?”

נועה מצאה את עצמה בוהה בתמונה דקות ארוכות. “מי זו?” היא לחשה לעצמה.

כששאלה לקוחות אחרים בבית הקפה, תגובותיהם הוסיפו רק למסתורין. “זו אשתו,” אמר לה איש זקן, קולו עמוס במשקל זיכרון ישן. “היא נעלמה לפני כמה שנים.”

“נעלמה?” נועה חשה כיצד ליבה מחסיר פעימה.

“כן,” הוא אמר, אבל הוסיף מיד: “אל תשאלי יותר מדי. זה לא עניינך.”

פתאום, כל ההתנהגות של האיש קיבלה משמעות חדשה. הכיסא הריק... הוא שמר אותו בשבילה. כאילו בכל יום הוא מחכה שתיכנס ותשב ממולו, תחזור לחייו. גל של רגשות שטף את נועה. היא הרגישה שדמעות חמות זולגות במורד לחייה, ופתאום אף נהפכו לנהר שלם בלי שיכלה לשלוט בהן. איך הוא ממשיך ככה, עם אובדן כזה? לחיות בידיעה שהאדם שאתה הכי אוהב בעולם כנראה לא יחזור שוב? ליבו ודאי נשבר אינספור פעמים, במחשבה אחר מישהו שאהב שכעת אינו יודע אפילו את מיקומו.

המחשבות שלה שקעו עמוק יותר. היא נזכרה בכל הפעמים שבהן צחקה בליבה עליו, על הכיסא הריק, על ההתנהגות ה"עיקשת" שלו. תחושת אשמה צורבת עטפה אותה. איך היא תוכל להביט בו בעיניים? מה תוכל לעשות כדי להקל על כאבו?
- - -​

למחרת, כשהאיש חזר, נועה הרגישה שליבה הולם בפראות. היא אחזה בתיק בידיים מהוססות, ולבסוף אספה את כל האומץ שנותר בה וניגשה אליו. צעדיה היו איטיים ומהוססים, והיא עמדה מולו בשקט של מבוכה, כשהתיק בידיה.

“שכחת את זה אתמול,” אמרה בקול רך ורועד, עיניה מביטות ברצפה.

הוא לקח את התיק מידיה, פתח אותו, ועיניו מיד התמקדו בתמונה. פניו השתנו, הבעת כעס מעורבת בכאב עמוק התגלתה עליהן. הוא הביט בה בעיניים חודרות ושאל בקול נמוך, כמעט מאיים: “פתחת את זה?”

נועה חשה את גרונה מתייבש. היא ניסתה להשיב, אך קולה לא יצא. לבסוף לחשה: “אני... אני מצטערת. לא הייתי צריכה... אני רק רציתי לדעת איך למצוא אותך.” היא השפילה את מבטה. “אני מבינה שעשיתי טעות... זה לא היה ראוי. אני באמת מצטערת שפגעתי בך.”

“תודה,” אמר בקור, קולו חד ומרוחק. הוא הביט בה רגע נוסף, ואז הסתובב ועזב את המקום בצעדים מהירים.

נועה רצתה לומר עוד משהו, לעצור אותו, אבל המילים נתקעו, כאילו לא יכלו לצאת מגרונה. היא נותרה עומדת שם לבדה, מרגישה את כובד משקלו של טעותה צונח עליה.

מאותו יום, האיש לא חזר לבית הקפה. נועה ניסתה להעמיד פנים שזה לא קשור אליה, אך ידעה עמוק בפנים שהמעשה שלה הוא זה שגרם לו להיעלם. רגשות האשמה לא נתנו לה מנוח. היא רצתה להתנצל שוב, להסביר, להחזיר את הכיסא הריק למקומו אבל הוא כבר לא היה שם, האיש לעולם לא חזר.

היעדרו הותיר חלל עמוק בליבה של נועה. היא חשה אשמה צורבת, כאילו היא זו שגרשה אותו, שהעזה לחדור למקום שהיה שייך רק לו. מחשבותיה על התמונה ועל הכיסא הריק לא הרפו ממנה.
- - -​

כמה ימים לאחר מכן, בזמן שסגרה את הקופה, מצאה פתק בתיק האישי שלה. הכתב היה ברור וחד: “היזכרי היטב בתמונה. היא תוביל אותך אל התשובה, אולי תוכלי לכפר על מעשייך.”

לבה הלם בפראות. היא ניסתה להיזכר בפרטי התמונה, אך המראה היה מטושטש בזיכרונה. משהו בה דחק בה לא לוותר.

בעודה מרימה עיניים מהפתק, ראתה את השעון על קיר בית הקפה. פתאום, משהו ניצת בראשה. היא נזכרה בשעון – השעון שבתמונה. הוא היה תלוי בכיכר בעיר הולדתה, מקום שגדלה בו ושנשאה עמה זיכרונות מעורפלים של שמועות וסיפורים אפלים.

עכשיו נועה ידעה – עליה לחזור לשם. היא לא ידעה מה תמצא, אך הייתה בטוחה בדבר אחד: זה רק תחילתו של מסע, כזה שלא ייתן לה מנוח עד שתחשוף את האמת.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #15
רון שלח את ידו אל על עד ששמע צליל מתכתי קל, זו הייתה המנורה שהשתלשלה ממרומי החדר, מפיצה אור צהבהב בחוזקה אל פניו של דני. הוא הסיט אותה לצד והיא החלה מתנדנדת בתנועת מטוטלת.
"אתה יודע שאני בסוף אגלה את האמת, אז למה לך להתנהג כאילו מאום לא קרה?", רון הביט בדני שהשפיל את מבטו ונעץ אותם בשולחן הפלדה.
"ארבעת מצלמות האבטחה שהיו באזור צילמו אותך לוקח את המעטפה, יש לנו שני עדי ראייה נוספים, אני רק צריך הודאה שלך ושתחזיר את הכסף, והסיפור יסתיים הרבה יותר טוב מהכיוון שאתה גורר את כולם אליו".
המזגן זמזם בשקט, הרוח נשפה בעורפו. הוא הישיר לרגע מבט אליו וחייך.
"אתה רוצה לשמור על זכות השתיקה, בסדר, זכותך. אבל אל תשכח שאני כאן לטובתך".
דני המשיך לשמור על פה חתום.
"איזה בן אדם שפוי היה ממשיך לעשות את מה שאתה עושה?", הוא הטיח בכעס, בראשו החל לחשב את השעה ואת כמות הזמן שהוא ממתין לשווא בחדר האפור. "מה הקטע שלך?". רון התעצבן, קם בכעס מופגן ויצא מהחדר.

דני ישב בחדר הקטן, המזגן הקפיא אותו, התאורה סנוורה אותו, ידיו כאבו מאזיקי המתכת שלפתו אותם לשולחן, אך הוא המשיך לשתוק.
החוקר טלטל את המנורה, האור חדר לעיניו שוב ושוב. זו לא הרגשה נעימה. כמה מילים נוספות הוטחו לעברו, הוא השפיל את מבטו על השולחן.
"אם אני אספר לך מה באמת קרה תיתן לי ללכת הביתה?", הוא שאל את החוקר דרך מחשבותיו. "ארבעה מצלמות, שני עדים, אחלה תחקיר עשיתם, אני הייתי חייב את הכסף למשפחה. תכננתי להחזיר אותו, באמת, נודר לך".
דני הביט על החוקר בחיוך ציני, "אבל לא. אני הרע, אתה הטוב. אני נשבע לך שהמעטפה הייתה שוכבת שם לפחות שלושה חודשים, אני בזמן הזה אספיק לעשות קניות, לשלם כמה חובות ואולי גם למצוא עבודה כדי להחזיר את הכסף...".
"מה הקטע שלך?", החוקר היה נראה מותש, אולי גם מרוגז מעט. טריקת הדלת הותירה אותו לבדו.
"מה הקטע שלי... באמת, מה הקטע שלי...".
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ב"ה

-אמא יצאה במוצאי שבת, ממש היסטוריה.

-יופי בוא ונכין מלווה מלכה ראוי לשמו. אומר חיים לאחיו בקול צוהל.

-אמא הרשתה להכין צ'יפס בתנור, מצוין.

אולי כדאי לשדרג את הארוחה, הנה אני רואה כאן במקפיא נקניקיות, בוא נשים גם אותם בתנור.

-תראה יוסי, מדגים חיים לאחיו, אני מתבל את הצ'יפס תיבול טעים אש, הנה תראה כמה תבלינים הוצאתי.

יש כאן תבלין לתפוחי אדמה, שולף חיים את המוצרים המנצחים, ובוא נוסיף קצת גריל, ופפריקה חריפה.

עכשיו אני שופך שמן שיצא קריספי, חבל על הזמן, גם על הנקניקיות אני שופך שמן, זה מתכון סודי שלי.

אויש, נשפך קצת יותר מידי שמן על התבנית, לא נורא, אני בטוח שיצא עסיסי.

-לאחר כמה דקות שואל יוסי, חיים מה זה הריח השרוף הזה?

-אתה צודק, חיים, לא נורא אני פותח את החלון במטבח עוד רגע הכל יתאוורר.

הנה, אני מניח רטבים, קטשופ, רוטב צ'ילי, חרדל, מפרגן חיים ארוחה כיד המלך.

-חיים, יצא קטלני, מפרגנים כולם ואוכלים בתאבון רב, אתה אלוף, הצ'יפס פריך להתעלף, ואיך הנקניקיות יצאו לך כאלה טעימות?

-הכל טוב, עונה חיים, תאכלו ותהנו, עוד מעט אני מעלים ראיות.

----------------

נסיעה ארוכה זאת היתה, אני מהרהרת לעצמי, עייפה אך מרוצה, ב"ה זכיתי לבקר את ההורים שגרים במרחק ניכר ולשמח אותם.

זה היה רעיון מבריק לצאת במוצאי שבת, השבת יוצאת כל כך מוקדם ויש כל כל הרבה שעות במוצאי שבת.

פותחת את דלת הבית, רגע אולי התבלבלתי, שלושה זוגות נעליים מונחות בכניסה ליד הדלת, וכמה מפתיע, בחור זר יושב לו בניחותא על הספה, היי ושם במרפסת יושבים להם עוד שתי בחורים לבושים בפשמינות צבעוניות.

עוד רגע ואני מזהה גם את אחד הבחורים שלי, הוא חזר משבת טיול עם החברים, הם עצרו, והרגישו לגמרי בבית.

הבית היה נראה במצב סביר, יופי, אני נושמת לרווחה, ומנסה לחזור למציאות של היום יום, למרות כל הסחות הדעת.

רק צריך לטאטא פה צ'יפס אחד.

דווקא ניקו יפה פה הילדודס, החזירו את התבנית לתנור, יופי להם.

אנחנו מדברים קצת עם החבורה המטיילת, עד שהם נזכרים שעוד מעט עלות.

רק למחרת כשאני מכניסה משהו לתנור אני מגלה את הריח השרוף והעשן שעולה מן התנור.

אהה.

אז הם כן שמו שמן בצ'יפס, למרות שאמרתי להם שאין צורך, סוף סוף נופל לי האסימון באיחור של לילה, וכמה הסחות דעת.

הולכת להוציא את הנקניקיות מהמקפיא, היי, לא היו פה נקניקיות?

כנראה שהחבר'ה הכינו אותם.

פותחת את המקרר הקשטופ מונח בשכיבה, לא כמו שאני מעמידה אותו כמו חייל מסודר, וכנ"ל החרדל ורוטב הצ'ילי.

על השיש אני מוצאת זנב של גמבה.

בארון של התבלינים מונחים התבלינים חצי פתוחים, בדיוק כמו שלא אני סוגרת.

חיים חוזר מ"החיידר".

חיים נכון שהכנתם אתמול צ'יפס ותיבלתם אותו וגם שפכתם שמן, הוספתם נקניקיות ורטבים ואפילו חתכתם רצועות גמבה?

אני מתחקרת אותו בעדינות.

אתה יודע שאני לא מרשה לשפוך שמן?

אין תגובה.

אבל בלי מילים אני שומעת את חיים חושב לעצמו, איך אמא יודעת הכל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
כשהיא רווקה:

שיהיה מוכשר ועילוי, אבל לא מדי – לא פרופסור רחפן;

שיהיה צדיק, אבל לא מדי – לא צו"ל;

שיהיה כיפי וזורם, אבל לא מדי – לא ילדותי;

שיהיה רגיש ואכפתי, אבל לא מדי – לא מרצה;

שיהיה חתיך, שישקיע בעצמו, אבל לא מדי – לא יפיוף;

שיהיה לו ראש פתוח, אבל לא מדי – לא מודרני;

שיהיה בוגר ואחראי, אבל לא מדי – לא כבד;

שיהיה לו טקט, אבל לא מדי – לא יקה;

שיהיה לו ראש ישר ובריא, אבל לא מדי – לא טרחן.



כשהיא נשואה:

שרק יהיו לו עוד כמה דקות בשבילי...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
מעשה ביהודי אחד שהיה יושב על תלמודו בסלון ביתו, מפזם לעצמו ניגון מתוק, ומשתעשע במתיקות התורה - ללא הרף,

"בעל דבר", שמצדו פחות התחבר למחזה המרנין, החליט להציב משוכה גבוהה בפני הלומד הנכבד,
וממחשבה למעשה, קרא ליצור זעיר בן לשושלת טורדנית, ושיגר אותו למשימה חשובה - להפריע ללומד, להפסיק אותו מתלמודו ולהוציא אותו מדעתו,

כידוע "מלאך רע עונה אמן",
ותיכף ומיד פרש השליח המכונף - כנפים, ובמעוף ישיר דילג לעבר בית הלומד, שאת מיקומו מצא על פי הקולות המתוקים שבקעו ממנו - ופתח במשימתו, להחליף ניגון מתוק בזמזום מחריש אוזן, להיצמד ללומד ולא להניח לו בלימודו,

הלומד המופתע, הרים מבטו מהדפים המוצהבים, הבחין בפולש הטרדן, הניף ידו אל-על - בניסיון עקר לדחותו מעליו, אך ללא הועיל,

הפולש הזריז בדומה למשלחו, ניחן בעיניים ואינסטינקטים חדים, ומשכך צפה מראש בכל צל תנועה שמתקרב לתחום דלי"ת אמותיו, ונמלט בזריזות מאזור הסכנה, משאיר עשן למתגונן הנבוך.

היה רגע שהאיש כמעט הצליח לתפוס את בעל-ריבו, אבל האחרון נמלט בעור מפרקיו, והאיש ספק את כפיו בייאוש, מיצר על כך שלא דאג ביום שעבר לדף צהבהב מחבק כהוגן, סגולה-בדוקה ודביקה למשוך מעין אלה, שם הם מזמזמים את שירם האחרון ויוצאת נשמתם בזום אחד ארוך.
אבל עם חרטות לא קונים במכולת, והטרדן ביעף אמיץ המשיך להסתובב סחור סחור אל מול פניו המתוסכלות של איש ריבו, שמפספס אותו פעם אחר פעם, וחוזר ללימודו בידיים ריקות.

הלומד המאוכזב, טיכס עצה למגר אותו מפניו, ומשכך, הפנה מבט מזויף אל הספר המונח לפניו, "מיקד" את עיניו הפוזלות בשורות הטקסט, ובו ברגע שהטרדן כרכר סביבו - הניף את זרועו בתנועה חדה וזריזה ובמקביל ממש - אגרף את ידו בנחישות,
אך לשווא.
הנבל הצוהל הגיב בתרועה חד גונית מתישה, והמשיך בכרכור לעומתי.

גם כשגייס לעזרתו, ערימת חוטים משולבת שתי וערב מהודקים, שמסוגלת להכפיל את מרחב השליטה של זרועו, ולצמצם את האזור האישי של הטרדן בהתאם, זה לא עזר. והאחרון, המשיך בסללום רעשני, מקניט ומרגיז, חיכך שוב ושוב את ידו בהנאה, כמו סופק כפיים, מאותת על ביש מזלו של הראשון.

הפנים הלומד, שההתמודדות הניצבת לפתחו קשה מנשוא, והחליט לשנות מיקום לחדר תחום וסגור, שימנע אחת ולתמיד את השגת הגבול של היצור הבטלן, שמפריע לו בלימודו, ובקרוב ממש גם להוציאו מדעתו.
אך אבוי,
בני הבית נמים את שנתם ומרבית החדרים תפוסים, מלבד אחד שדלתו המתנדנדת פצועה בשיניה, ומהדרת בהכנסת אורחים לא רצויים במרווח בינה למפתן החדר.
למען השם, מה עושים? שאל את עצמו בייאוש טוטאלי, ושפך צוק לחשו לבוראו שבכוחו לבטח - לחסל את המתנקש שנטפל אליו בדווקנות יתירה,

ואכן לפתע נזרקה בו הארה,
לשנות אסטרטגיה בניהול המערכה עם הפולש האכזר,
ומאז כשהתייצב מולו המנוול, הניף ידו לעברו כבראשונה, אך הפעם גם כשפספס את האחרון - שהצליח להשתמט מבין אצבעותיו, השאיר את ידו המונפת בתנועה דינמית לכאן ולשם,

זה אמנם לא היה נוח בעליל להזיז אותה דקות ארוכות - כמו בעל-ריבו נמצא ממש לפניו,
אך מה שקרה, הטכסיס פעל כשורה, ובפעם האחרונה שהזר נקלע לידיו תרתי משמע, ספק את כפיו בזריזות וכבר כרע זה בפניו, משתטח אפיים ארצה, נושם את נשמותיו האחרונות, ומיצר על שאכזב את משלחו.

והלומד ספק כפיו בשמחה, הידד הידד, הושלמה המשימה.
הפנה מבט אוהב אל הספר המונח לפניו, מיקד את עיניו בשורות הטקסט, וחזר לפזם ניגון מתוק.


***
למחרת הוא שיתף זאת עם תלמידיו.

ירחמיאל הנהן בראשו לאות הסכמה, הזבובים האלה הם לגמרי מציקנים, מעצבנים, שליחים של 'הבעל דבר' - כמו שסיפר הרב'ה,

אבל המסקנה שגזר מהסיפור - הייתה חדה ונוקבת, והוא שיתף אותה בקול,
הזבוב הטרדן, מלמדנו יסוד עצום בהתמודדות עם היצר,

אל יניח אדם ליצרו לפתות אותו להתיש אותו,
אלא ירחיקנו מפניו, וידאג כל העת לעמוד על משמרתו, לבל יטרידנו שוב.

הרב'ה המדביר שהנהן בהסכמה לדברי תלמידו - הרהר לעצמו, "איך לא חשבתי על זה לבד?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
הסיפור שלא קרה, ב"ה. (אין קשר בין המכותבים למציאות. מרה ככל שתהא 🧐)

סוף סוף. הספירה לאחור הסתיימה, מותירה לי את הכבוד להיכנס לפרוג, לנתב את דרכי בין קהילות היוצרים לקהילת הכתיבה המובחרת, ללחוץ על הצטרף ולמלא פרטים. מנסיוני הראשון הוביל אותי הלחצן לדף שגיאה שלא הבהיר לי דבר, עד שבאחד הימים חשבתי לי אולי אקבל מידע עליו בתנאי הקהילה.

ואכן – צדקתי. ועל אף ששלושה חודשים הם פרק זמן נכבד למדי שלא ברור לי מה אעשה בו מלבד לבהות בבעלי המזל שנרשמו לפניי - אני מצליחה לאזור סבלנות ואפילו, לא נעים, לשכוח את רצוני הראשוני.

אבל הנה נזכרתי, וכבר אצבעותיי מקלידות מאליהן פרטים אישיים, סיבת הצטרפות מנומקת ומדוקדקת היטב ומצרפות קטע נשכח המאוחסן בזיכרון המחשב.

וזהו זה, כעת נשאר לחכות לאישור ולקוות בכל מאודי שאוכל לטפח את כישוריי עד לרמה בה אהיה ראויה לשם הניק עליו טרחתי לחשוב שעות וימים, בידיעה כי לא אוכל לשנותו לאחר מכן עקב הקדשת ממוני הרב לצרכים בסיסיים יותר.

אבל כמה זמן לחכות?! שאלה טובה, חבל שאין לה תשובה מודגשת בהודעה המבשרת לי, למקרה שפספסתי, כי התעניינתי להצטרף לקהילת כתיבה.

*

ניהול קהילת כתיבה הוא ניק רב מעש, מ. י. פרצמן גם היא אשת אשכולות. ועם כול הכבוד לקהילת הכתיבה המקצועית אותה הם מנהלים ביד רמה, בוטחת ונוקשה לא מעט – למטלת המעבר על מבקשי ההצטרפות החדשים – לא נותר להם ולו גרם קטנטן של סבלנות או זמן.

אבל חובתם היומית קוראת להם וכבר מובאת הקופסה השחורה, אליה נדחסים שלושה פתקים דרך החריץ הצר שבו עוברות בקושי צמד אצבעות. הפעם הזו תורו של ניהול קהילת כתיבה לשקשק את הקופסא ותורה של עמיתו לשלוף את הפתק המכריע.

"נו?" הוא שואל כשידיה משטחות את הפתק וגבותיה מתקרבות זו לזו יתר על המידה.

"במה להתחיל?" היא נאנחת. "בבשורות הקשות או בבשורות הקשות יותר?'"

"אהמממ", הוא נתפס הרהורים, אצבעו נוקשת על השולחן בקצב. "נתחיל בקשות", הוא מכריע.

"לצערי לא עלה היום 'אף אחד'", תסכולה ברור, מדביק גם אותו.

"אהה. ומה הבשורות הקשות יותר?" כסאו, כיסא מנהלים אורתופדי עשוי עור משובח, מבליע אותו אל תוכו, דורש שהתשובה תהיה אחרת ממה שחוזה לו מוחו.

פרצמן שותקת, מסובבת אליו את הקלף. הוא גונח, מליט את ראשו בין ידיו.

"בהצלחה", היא אומרת חרש וכבר מזדרזת לצאת מחדרו, בטרם יעלה בדעתו לבקש הגרלה חוזרת.

ההכרח לא יגונה, וניהול קהילת כתיבה יודע גם שלא ייעלם, ואם לא ימלא את חובתו – ייאלץ לבצע אותה מחר תחת עיניה הקפדניות של שותפתו לניהול.

אבל לו יש שיטה, מוצלחת ביותר. עיניו גולשות אל הדלת, הכיסא קופץ כשהוא מתרומם ופונה אליה, סוגר ונועל ליתר ביטחון פעמיים.

צמד פתקים שכוחים נמצאים בתא המסתור שהכין אי אז, בפעם השנייה בה יצא שמו בגורל ומשמעות תפקידו הייתה נהירה לו היטב ומטרידה עוד יותר.

את הקופסא הוא מרוקן בזריזות, דוחק לתוכה את פתקיו וניגש למלאכה. שמונים ושתיים בקשות הצטרפות נוספו מאז שבוע שעבר, מרשים ומטריח למדיי. כעת רק נותר לגלות מיהם בעלי המזל שמהיום והלאה תתנוסס תחת שמם תגית 'כתיבה ספרותית'.

'מי יתנני להיכנס' הוא הניק הראשון. את זה חבוב, אל תשאל אותי. לא זכאי.

'קוראים לי C#', השני. יש פה יותר מדי הנדסאי תוכנה. זכאי.

'שלושה חודשים זה יותר מדי!', השלישי. נו, והם עברו. מה אתה רוצה עכשיו? לא זכאי.

'אנונימי', הרביעי. טוב, עליו אני חייב להציץ. לא זכאי.

'לבד בקומה', החמישי. מעניין ומקורי, אבל --- מה מסתתר מאחור? זכאי.

'ניקניק', השישי. זו טעות כתיב או שכפול ניק?! לא זכאי.

'סיפורים בע"מ', השביעי. כלומר מפעל?

ניהול קהילת כתיבה זונח את הקופסא, כפות ידיו מתאגרפות ושפמו רוטט מעל שיניו החורקות.

לא יקום ולא יהיה! סיפורים נכתבים במאמץ וביזע, דורשים תכנון מקדים או לפחות רקע כבסיס. הוא לא ייתן ידו לשום מפעל לקום לו כאן בקהילה אותה טיפח בעשר אצבעות, בגלגול עכבר ובתקתוק מקלדת.

"לא זכאי!", הוא צורח ומתרומם, הכיסא הנאמן מתגלגל ונתקע בקיר מאחוריו. "לא זכאי!" הוא צורח שנית, ממהר ליישם ומתיישב בפרצוף זחוח.

*

את החבטה ההגונה שקיבל הוא לא ישכח. אבל זה בסדר... גם אני לא!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #20
בית הספר "דבר אסתר" ירושלים
אימהות יקרות!
ביום שלישי הקרוב כ' כסליו תערך אסיפת אימהות עם המחנכות בכיתות.
האסיפה תתקיים בבית ספרנו רחוב פומרנץ 55 ירושלים.
בין השעות 17.30-23.00

למותר לציין את חשיבותה הרבה של השתתפותכן לטובת הבנות היקרות.

ברוכות הבאות!
הנהלת בית הספר


"אמא! תלבשי את החצאית הירוקה עם הסריג החדש התואם! זה מהממם! ולא, אל תשימי את השרשרת הזאת, המורה לא תאהב אותה. כן, את העגילים האלה, הצמודות. ואל תעשי בושות עם הסניקרס הישנות, אמא, שימי את הנעליים השחורות! אז מה אם הן של שבת, זה הכי יפה פה." מה לא אעשה בשביל גילי המתוקה, לובשת עונדת ונועלת הכל כבקשתה. העיקר שתהיה מרוצה ושמחה, גם ככה לא קל לה כל התקופה האחרונה, מצידי בכלל להישאר בבית, לא פנויה לשמוע שום דבר, לא מסוגלת בכלל לפגוש את האימהות והשכנות ,לפטפט שעות ליד דלת הכיתה עד שיגיע תורי. אבל מה לעשות? חיבת לשדר עניינים כרגיל. שאף אחד לא יחשוד ולא יעלה על קצה דעתו. הצצה נוספת למראה, גילי נותנת אישור וחיוך מרוצה, ואני ממהרת לצאת. חייבת לשכוח מהכל, מבית החולים, מהתיק הרפואי שרק גורם לי לבכות, מריח התרופות ,הדאגה לנחומי הרובצת ללא מנוח, כאילו משהו תקוע לי בגרון כבר חודשיים. אבל אסור שאף אחד ידע, חסר לי שידברו על זה בשידוכים? אנחנו משפחה טובה, לא בפיסגה אבל לפחות בממוצע. אז נכון שמחר יש אסיפת רופאים מורחבת לדון בהמשך הטיפול עם כל המימצאים החדשים. אבל אני חייבת לנסות לשכוח מהכל, להעמיד פנים כאילו הכל כרגיל. הנה, אמא של חגית כבר מולי, מצטרפת אלי בטיפוס בדרגות בית הספר לכיתה ד'2 השוכנת כבוד בקומה השלישית. "ערב טוב!" אני פורשת חיוך רחב(מאולץ), הרבה זמן לא נפגשנו!"


הוראות אחרונות לביבי-סיטר ואני ממהרת החוצה, ערב א-ר-ו-ך לפני. כל כך חיכיתי לאסיפת הורים שכבר תגיע. יש כמה אימהות שאני ח-י-ב-ת לפגוש, אי אפשר להמשיך ככה. הכי חשוב- אמא של גילי. חיבת לברר מה קורה. משהו עובר שם. האיחורים הרבים, הריחוף בשיעורים, הציונים הנמוכים, המורה כהן של כיתה ג' סיפרה על גילי סיפורים כאילו מדובר בילדה אחרת. חייבת לברר מה קורה כאן. משהו בבית? עובר משהו על הילדה עצמה? יש איזה קושי שלא אובחן עד עכשיו? סתם זלזול ? אתמול כשביקשתי מגילי להקריא מהחומש היא לא הבינה מה רוצים ממנה, הראש שלה נמצא במקום אחר. התאפקתי לא להעיר לה. ידעתי שהיום תהיה אסיפת הורים, נקווה שהתעלומה תיפתר הערב , שנוכל לדעת איך נכון לעזור לגילי. פרק תהילים "אשא עיני" ואני כבר בשערי בית הספר, מקווה להספיק כוס קפה לפני תחילת המשמרת.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

הרחפן עולה.
המשקפת מתמקדת.
המצלמה מבזיקה.
עין רואה!

באתגר השבוע נעלה על מסוק, נתצפת במשקפת או נצלם במצלמה - נתרחק, ונגלה מחדש סצינה מוכרת.

כלומר-
את המאבק בין איסתרק ליוסף שמענו וראינו מקרוב. איך זה נראה מרחפן?

ישראל הניח לאבריימי תפילין. אנחנו מכירים אותם מקרוב, וזה ממש ריגש אותנו. אך איך הסתכל על זה החייל שעמד מהצד?

המשימה של האתגר היא לבחור סצינה מספר קיים, ולתפוס ממנה מרחק. להיכנס לדמות של הצופה מהצד, מהרחפן או מהמצלמה.
הצופה לא יודע שום דבר על הסצינה, מעבר למה שהוא רואה.

איך נדע שכתבנו קטע טוב עבור האתגר?

1. אורך בין 150 ל1500 מילים
2. כתבנו מזווית ראייה חיצונית, ושמנו לב שלא הכנסנו שום מידע שהצופה לא יודע.
3. קטע מעניין, כתוב תקני ומפוסק טוב.
4. קטע שאפשרי לזהות מתוכו את הסצינה מהספר.
5. הסצינה מספר חרדי, כמובן(:

חשוב לכתוב בספוילר מאיפה הסצינה (אם אפשר גם עמוד - עוד יותר טוב😉)

בהצלחה רבה! מצפה לעומס בכמות ובאיכות😊

האתגר יינעל בעוד שבועיים מהיום, יום שני י"ט חשוון בשעה 00:000

לנספח
קבלו רצף עובדות מעניין:

אם אתם קוראים את מה שכתוב פה, אתם כנראה חברים בקהילת הכתיבה.

אם אתם יכולים להגיב למה שכתוב פה, אתם בטוח בקהילת הכתיבה.

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה אתם יודעים שזו כבר פעם שנייה שאני נדפק עם אתגר לפני החגים. (אבל זה לא קשור, אז אל תקראו את השורה הזאת... אה, כבר קראתם? לא משנה, תשכחו ממנה ותעברו פשוט לקרוא את ההמשך...)

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה שפרסמתם כאן קטע כלשהו. כל קטע - שיר, סיפור קצר או אולי אפילו סיפור בהמשכים. (ובמקרה ושפר מזלכם, יכול להיות שגם הצלחתם לא רק להתחיל אחד כזה, אלא גם לסיים אותו...)

וזה מה שהוביל אותי לאתגר הבא:

כתבו קטע קצר הממשיך סיפור / שיר שכתבתם כאן בעבר (סיקוול בלע"ז), או מספר מה קרה לפניו (פריקוול בלע"ז). אפשר שהקטע יספר מה קרה לגיבורים 20 שנה אחרי, 20 שנה לפני, יומיים אחרי, דקה וחצי לפני, או כל פריקוול / סיקוול שעולה על דעתכם. (בשיר פשוט אפשר לכתוב קטע שממשיך את השיר או נותן אליו הקדמה.)

אפשר גם לשלב בין השניים, ולכתוב קטע שתחילתו היא פריקוול וסופו הוא סיקוול והאמצע הוא הסיפור המדובר, אך לא תינתן תוספת ניקוד משמעותית לעושה כן. (אבל אולי כן איזו תוספת קטנטנה...)

אה, ובגלל שעכשיו אנחנו מתקרבים לחג הדיקטים-והקישוטים-הנופלים הססגוני, המשך הסיפור צריך להיות קשור בצורה כלשהי, ישירה או עקיפה, לחג הסוכות / למוצריו.

שימו לב! אם יועלה קטע מסיפור בהמשכים שעדיין מפורסם כאן הוא יפסל מידית, בנוגע לסיפור שכבר הסתיים, הרשות נתונה להוסיף קטע ככל העולה בעיניי רוחכם.

שימו לב 2! חובה לקשר לקטע המקורי בתחילת הסיפור. קטע שייעדר ממנו המקור ייפסל גם הוא במידיית.

אורך האתגר הוא ממינימום של 20 מילה ועד למקסימום של 1500.

האתגר ייסגר במוצ"ש פרשת נח, ג' חשוון התשפ"ו, בשעת חצות ליל בדיוק!

בברכת חג שמח לכולם! (רק במטותא מכם, אל תשכחו לשאוב מים בששון ממעייני הישועה. (מקסימום אפשר לבקש מהגש"ש שעובד שם, הוא יעשה את זה בשבילכם בחינם.))

לריכולים, פלפולים, מלמולים ושאר פירות מקולקלים.

שכוייח ל @Ruti Kepler על ההשראה לאתגר (עם הסיפור שהתפרסם במוסף של 'משפחה'), למיה קינן שכתבה פריקוול לאיסתרק באחד ממוספי סוכות הישנים ובזכותה התווסף שאר הרעיון, ולעוד רבים וטובים מהסופרים שעשו ועושים זאת, ובכך תרמו גם הם במקצת לפיתוח האתגר.

לכל מאן דבעי!​


להלן רשימת רעיונות ליצירת האתגר הבא.​

אתם מוזמנים לבחור את הרעיון המנצח ולהתקדם איתו.​

(לצורך יצירת הרשימה נעזרתי בבינה מלאכותית).


1. הצצה לעולם מקביל


בחר סיטואציה פשוטה מהיום־יום — חדר כיתה, תחנת רכבת, מקלחת בבית — ודמיין את אותו המקום בעולם שבו חוק אחד בסיסי משתנה: כוח הכבידה הפוך, בעלי חיים הם הדוברים, הזמן נע אחורה. איך זה נראה? כיצד האנשים מגיבים? ציור כזה מאפשר לפרוץ את גבולות ההיגיון ולחגוג דמיון חופשי דרך מציאות שנראית מוכרת – אך במהותה זרה.








2. שני עולמות באותה תמונה


צייר קומפוזיציה המחולקת לשניים: צד אחד מייצג את מה שרואים כלפי חוץ — מציאות, חיוך, סדר. הצד השני משקף עולם פנימי, רגש, חלום, טראומה או פנטזיה. שני החלקים מצוירים זהים בקווים הכלליים, אך שונים ברוחם ובפירושם. החיבור ביניהם יוצר עומק רגשי וחשיפה של השכבה שמאחורי המסכה.








3. הציור מתחיל – ואתה מסיים


התחל מצורת פתיחה לא גמורה – כתם צבע, קו אקראי או חצי דמות – והמשך ממנו ביצירה שלמה. אתגר זה מאלץ את המוח לדלות דימויים מתוך כאוס, לפתח אינטואיציה חזותית ולשלב קונספט עם צורה. זו דרך לפתח יצירתיות אמיתית: להתחיל ממשהו שאינו שלך – ולהפוך אותו לשלך.








4. הכול בקו אחד


צייר את כל היצירה מקו רציף אחד – מבלי להרים את היד כלל. אתגר טכני מובהק, אך גם תודעתי: כיצד יוצרים תנועה, משקל, הבעה ודימוי – מבלי "לחתוך" את הזרימה? עבודות כאלה מלמדות על קשר בין שליטה לקלילות, ועל יכולת לחשוב ציורית דרך קו.








5. ריאליזם פוגש סוריאליזם


בחר אובייקט אחד בלבד – ריאליסטי לגמרי (כף יד, תפוח, דמות) – והצב אותו בתוך סצנה הזויה, חסרת היגיון או חלומית. הקונטרסט בין השפה האמינה לבין התפאורה הלא רציונלית יוצר אפקט דרמטי, טעון ולעיתים קרובות עמוק יותר מכל ריאליזם "רגיל".








6. סיפור של רגע אחד


צייר רגע בודד – ללא הקדמה וללא סוף – שממנו אפשר לחוש את כל הסיפור שמאחוריו. נקודת שיא דרמטית, מבט טעון, פרט שנפל – זה יכול להיות כל דבר. המטרה: לגרום לצופה להבין שיש פה "לפני ואחרי", ולהשלים בעצמו את הנרטיב שלא סופר.








7. אובדן ושלמות


בנה קומפוזיציה עם ניגוד צורני ברור: צד אחד שלם, נקי, מסודר – והצד השני חסר, שבור או לא גמור. אל תמסגר את זה כסבל או הרס, אלא כהבעה של קיום דו־משמעי. האם החוסר הוא אובדן, או פשוט חלק מהצורה? כל יוצר יענה אחרת – וזה כל היופי.








8. עיני הילד


צייר סצנה מוכרת מנקודת מבטו של ילד קטן – גובה נמוך, קנה מידה מעוות, סדרי עדיפויות שונים: חפצים רגילים עשויים להיראות ענקיים או מאיימים, ואילו דברים "חשובים" למבוגרים כלל אינם נוכחים. אתגר מרתק בתפיסה מרחבית ורגשית.








9. האובייקט רואה אותך


בחר חפץ יומיומי – ונסה לדמיין את נקודת המבט שלו. מה רואה ספל הקפה שלך? מה מרגיש החלון בלילה? אתגר אמנותי־פילוסופי שמחייב כניסה לנעליים של "הדומם", תוך ניסיון להעביר רגש דרך תודעה שאינה אנושית.








10. רגע לפני הפגיעה


צייר את השבר שנייה לפני שהוא מתרחש. כדור רגע לפני שהוא שובר חלון, כוס נופלת באוויר, מבט של אדם רגע לפני שהאמת מתגלה. ציור כזה יוצר מתח מיידי, תחושת זמן מתוח, ודרמה חזקה – בלי להזדקק לאקשן ממשי.








11. השתקפות בלבד


בנה ציור שבו כל המידע החזותי מופיע אך ורק דרך השתקפות: מראה, שלולית, מסך. המציאות עצמה חסרה – אנחנו רואים רק את ההשתקפות שלה. אתגר צורני־קומפוזיציוני מרתק, ומרחב לפרשנות על מה אמיתי ומה עיוות.








12. פרספקטיבה בלתי אפשרית


צייר סצנה שמבוססת על חוקי פרספקטיבה שנראים נכונים – אבל אינם אפשריים. מדרגות שמתכנסות למקום לא קיים, חלל שבתוכו מתקיים פרדוקס. אתגר מורכב טכנית, אך עם פוטנציאל אמנותי מסעיר ביותר.








13. מנקודת מבטו של חיידק


צייר מהגובה הנמוך ביותר האפשרי – פנים מגוף, רצפה, שולחן – כפי שהיה נראה בעיני יצור זעיר. עיוותי קנה מידה, טקסטורות מוגזמות ותחושת התפעמות או אימה מפרטים קטנים – אלה הכלים שלך.








14. המבט מתוך הכלי


בחר אובייקט חלול – בקבוק, סיר, פה – וצייר את הסצנה מבחוץ כפי שהיא נראית מבפנים. זווית מבט יוצאת דופן שמאלצת אותך להפוך כל קונספט על הראש – ולגלות סידור חדש לחלוטין של המציאות.








15. צייר כאילו אתה עף


בנה קומפוזיציה "מלמעלה" – דרך עיני ציפור, רחפן או מלאך. הכל נראה מרוחק, קטן, מתוכנן – או דווקא כאוטי. מבט עילי משנה את היררכיית הדברים בציור, ומביא איתו תחושת ריחוף, בדידות או שליטה.








16. המראה מבפנים


צייר סצנה שמביטה החוצה מתוך מקום סגור – מתוך גוף, מתוך חדר פנימי, מתוך מנגנון מכני. זו לא רק זווית צילום – זו עמדה נפשית: איך העולם נראה מבפנים, כשאתה לא חלק ממנו, אלא מתבונן עליו דרך דופן.








17. החפץ שהוא השאיר


צייר חפץ יחיד, שאינו מסופר או מוסבר, אך ברור כי יש לו מטען רגשי: כובע ישן, מברג, שעון, פתק. הוא מונח שם לבד – אך כל הסיפור טמון בו. דרך היעדר האדם – מתהווה הנוכחות.








18. שיחה ללא קול


צייר קומפוזיציה שיש בה ניסיון לתקשר – אבל בלי קול: שפת גוף של שניים שאינם מביטים זה בזה, יד שמושטת אך לא מתקבלת, טלפון כבוי. ציור שמאיר את הריק דווקא בניסיון למלא אותו.








19. עוקב מרחוק


הצג דמות אחת בפעולה (ילד משחק, אדם אוכל) – ובקצה התמונה, מופיעה צללית של דמות אחרת, שמביטה מהצללים, מעבר לגדר, מתוך רכב. אין מגע. יש רק נוכחות אילמת שמסרבת להיעלם.








20. משהו שחסר בשרטוט


צייר סצנה מושקעת, הרמונית ומפורטת – אך בה חסרה חתיכה ברורה, כמו אובייקט שנחתך, דמות שנמחקה, או פרט חסר שצורח מתוך השקט. לא להשלים אותו – להפוך אותו לגורם המרכזי.








21. מכתב שלא נשלח


צייר מכתב חצי כתוב – אולי משורבט, אולי קרוע, אולי ריק. מכתב שיש בו פתיחה אך לא סיום, מילים עם קו מחיקה, ניסיונות התחלה. כל הטעון הרגשי נמצא במה שלא נכתב.








22. רק משטחים – בלי קווים


צייר ללא שימוש בקווים כלל – רק כתמי צבע, צל, אור וטקסטורה. אתגר אמנותי שמחייב אותך לבטא צורה בלי מתאר, לבנות נפח דרך תדרים צבעוניים בלבד.








23. מונו-מודע


בחר צבע אחד בלבד – וגווניו בלבד – וצייר בו סצנה שלמה. בלי קונטרסט צבעוני, בלי הפניות לבריחה. רק עומק, קצב, טקסטורה ואור בתוך מגבלה צבעונית אחת.








24. שקט והפרעה


בנה ציור שלם, עדין, הרמוני ושלו – ושתול בתוכו פרט צורם, צורח, לא במקום. משהו שמזעזע קלות את הסצנה מבלי להרוס אותה. זו ההפרעה שמחדדת את השקט.








25. המרחק כעיקרון


המרחק בין פרטים, בין כתמים, בין צבעים – הוא המרכז הקומפוזיציוני. צייר סצנה שבה דווקא הרווחים הם אלה שמובילים את העין, יוצרים משמעות, בונים קצב.








26. הפינה כאמצע


מקם את הדימוי המרכזי שלך באחת מפינות הקנבס – לא באמצע, לא במרכז. תן לקומפוזיציה להסתובב סביב שולי הפריים – ובדוק כיצד זה משפיע על המתח והאיזון של העבודה.








27. כל מה שאסור


בחר כלל אמנותי "קדוש" – איזון, ריכוז, צבעים משלימים, מיקום במרכז – ושבור אותו לגמרי. תבדוק אם מתוך ההפרה נולדת משמעות חדשה. זהו תרגול של חופש תחת מסורת.
0 תגובות
תמו"ז
זמני תשובה ממשמשים ובאים
זריזים מקדימים ועושים תשובה

פרשת בלק ידע הקב"ה לבד, וכן כל מה שעובר על כל יצור ונברא זה רק בידי הקב"ה הטוב ומטיב לכל גם בדרכים נוספות הידועות רק לו.

בחז"ל בלעם בבני אדם מדומה לתרנגול בעופות, כי רק שניהם יודעים לכוין הזמן, הן לקללה והן לברכה, בלעם ידע לכוין רגע לא טוב, ותרנגול כל בוקר את זמן תחילת היום. ללמדינו להיות בדימוי לתרנגול לתחילה חדשה שתהיה טובה.


נאום הגבר שתום העין, ...נופל וגלוי עיניים. כשהאדם מרגיש גבר בגובה, הוא מעין שְׂתוּם העין - שלא רואה מסביב - כי הוא למעלה, אבל אם חלילה נופל - משתנה משהו בסדר יומו - אז גלוי עניים - הוא מסתכל היטב מסביב לראות ולהיזהר.

פרשת בלק בין חמישים וארבע פרשיות התורה, חמש פרשיות נקראות על שמות אנשים. נח, יתרו, קרח, בלק, פנחס. על נח מעידה התורה "נח איש צדיק", יתרו הוסיף פרשה אחת בתורה "ואתה תחזה", קרח, הגמ' בסנהדרין [ק"י.] אומרת שהיה גדול בתורה, כפי שדרשו "קרואי מועד" שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, "אנשי שם", שהיה להם שם בכל העולם. דורשי רשומות אמרו "צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות קרח. פנחס קינא קנאת ה' וקידש שם שמים, ופנחס זה אליהו, וכמו שכתב רש"י בבבא מציעא [קי"ד:], וכן בשיר השירים רבא [פ"ב] וילקוט פנחס. אבל למה זכה בלק שתיקרא פרשה על שמו? בספר "ברכת אברהם" מביא את הגמ' בסוטה [מ"ז.], שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצאה ממנו רות שיצאו ממנה דוד ושלמה. עמדה לו לבלק זכותם של דוד ושלמה, ושל משיח שהוא מבית דוד.

בפרשת בלק אין אף הפסקה אחת, לא פתוחה ולא סתומה המבדילה בין ענין לענין. וכל זאת למה? אומר ה"חפץ חיים", כי אמנם בלעם נביא היה ונבואתו היתה מהשראה עילאית, "ואת אשר ישים ה' בפי אותו אדבר", אבל לא היו בו אותן הסגולות הנעלות והמידות הטובות של נביאי ישראל, דברי הנבואה לא השפיעו עליו, הוא לא התבונן בהם ולא למד מהם כלום. ורש"י [בתחילת פרשת ויקרא] כותב שההפסקות היו משמשות כדי ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, אבל אותו רשע היה נסחף והולך בשטף דברי נבואתו בלי בינה ובלי דעת, לכן כל הפרשה ללא הפסק. [וכפי שגם כתוב בסיום "וישב למקומו... הלך לדרכו..., שלא השפיע עליהם כלום למרות שהיו אלו דיבורי קודש.]

ה"חתם סופר" בתשובותיו [יור"ד סימן שנ"ו] כותב: ויש לי לעורר בדבר אחד. "הנה אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו עידי ראיה, חוץ מפרשת בלעם", כי כל מופתי מצרים והמדבר, את הכל ראו עינינו ונעשה לפני שישים ריבוא ולא נשאר אחד מכל ישראל בחוץ שלא ראה, ואין האבות מנחילים שקר לבניהם, זה כמו שאנו ראינו זאת בעצמינו. "כל התורה כולה ראינו בעינינו" חוץ פרשת בלעם, מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד שבא לארצם, ולמה בא ומי הביאו ומי יודע שבנה מזבחות, שרצה לקלל ונהפך לברכה. מי בא בסודם? ואפילו משה רבנו ע"ה לא ידע, ורק מפה הקב"ה נכתבו הדברים. "הנה המאמין בכל התורה ומצוותיה ורק מסתפק בפרשת בלעם, הרי הוא כופר בה' אלוקינו ה' אחד".

ה"נתיבות המשפט" מתרץ, כשבלק שלח מלאכים אל בלעם, הם לא דיברו בלשון הקודש, כך גם תשובתו של בלעם, שהרי מנין שידע לשון זו, ובוודאי אין להם השגה בשורשי הדברים הנכתבים בתורה. זהו שהתכוונו חז"ל כשאמרו שמשה רבנו כתב "פרשת בלעם", הוא כתב בתורה את כוונת ההשגה שהשיג בלעם בלשון הקודש הכתובה בתורה שהיא מלאה בתילי תילים של סודות.

מלאך הוי"ה נצב בדרך: ר"ת בגימטריא מיכאל, עה"כ. לרמוז שזהו המלאך מיכאל.
ומגבעות אשורנו[עה"ת]=אלו משה אהרֹן בני עמרם יוכבד.

"וירא בלק בן ציפור" (כ"ב - ב') ראה שעמדה לו חמה למשה. [בעל הטורים]. שואל האדמו"ר מסאטמר, מדוע פחד בלק מנס זה שנעשה למשה יותר מכל הניסים שנעשו לישראל? ומתרץ, הרי כתוב [ע"ז - ד'.] "וקל זועם בכל יום", וכמה זעמו של הקב"ה? רגע אחד ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, שכתוב "ויודע דעת עליון", שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה ומתי כועס, כשהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב משתחווים לחמה, מיד כועס הקב"ה [ברכות ז'.]. א"כ, כיון שכל כוחו של בלעם היה שידע לכוין את רגע הזריחה שהיא שעת זעמו של הקב"ה, לכן כאשר ראה בלק כי יש בכוחו של משה רבנו להעמיד חמה, התיירא שמא יעמיד את החמה, ואז לא יוכל בלעם לכוין את רגע הזריחה ולקללם. [גם גוי יודע איפה לפחד מהיהודי כשזוכר שגם הוא היהודי פועל מעל הטבע.]

לא הביט אוֶן ביעקב: יהודי הוא טוב. ילד יהודי הוא טוב שבטוב. ילד יהודי המתפלל ולומד תורה, מתחנך לקיום מצוות ושואף לגדול בדרכי ה', הוא הטוב ביותר עלי אדמות. ואף אם חלילה יש בו רבב, ואולי גם פגם כלשהו, הוא נשאר מצוין. הכתם דורש ניקוי עדין, הפגם ממתין לתיקון קל, אך התלמיד היה ונשאר מצוין. - כאשר בלק מזמין את עמיתו בלעם הרשע לקוב את בני ישראל, עונה בלעם בעל כורחו ומכריז את האמת - הנצחית "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". אין סיכוי שאקלל - ואי אפשר לפגוע בבני ישראל, כי ה' רואה בטובתם, וכלל אינו מבחין באון ובעמל שבהם. מסופר על הרב אריה לוין אוהבן של ישראל, שסייר בחצר תלמוד תורה עץ חיים בהפסקת הלימודים, עקב הוא אחר מעשה התלמידים, כחלק מתפקידו כ"משגיח" בת"ת. מלמד צעיר ביקש לשמוע מפי הרב הישיש הדרכה והנחייה, ולהחכים ממשנתו החינוכית. הוא ניצל את ההפסקה והצטרף לרבי אריה. במהלך שיחתם תוך כדי סיור בחצר, פנה רבי אריה ושאלו "מה אתה רואה? הרי ילדי החיידר בחצר בהפסקה, מה ראית עד הנה?" ענה המלמד שאכן שם לב לכמה דברים שדורשים התייחסות! הוא צפה באברהמל'ה רץ - והכיפה ביד ולא על הראש, הוא ראה את איציק דוחף חבר, ואת יענקל זורק אבן!!! שמע רבי אריה, שתק לרגע, ואמר למלמד "ואני מה ראיתי? הנה יוסל'ה נועל סנדלים קרועים למרות שאנו בעיצומו של חורף, עלי לתמוך במשפחתו. ובנימין הקטן, כמה הוא רזה וחיוור, אשלח לו רופא לביקור בית. ובכלל אינני רואה היום את מאירק'ה, שמא שוב הסתבך המסכן, וחושש לבוא לחיידר..." שניהם ראו, אך אין ראייתם אחידה! על מה מסתכלים? מה רוצים לראות? מציאת הטוב בילד הוא יסוד בהתפתחותו הבריאה! הילד, בעקבותינו, ימצא את הטוב שבקרבו. איך מצא הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זכות בכל איש ישראל? כי חיפש! הוא הדין בתלמידנו. הוא חלש בלימודיו? מצא את יופי תפילתו. הוא ירוד בהקשבה? גלה את זריזותו בהגשת עזרה בטוב לבב. ילד מציג לאביו "תעודה" בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גליון מכובד, רצוף ב'טוב מאוד'. עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מגלה 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק לא התאמצת עוד קצת, ה'כמעט טוב מאוד' מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על כל הציונים הנהדרים? מיד מביט און ביעקב? תיכף רואה עמל בישראל? בשעה שבלק מוביל את בלעם להביט בבני ישראל ממרחק, אמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה. פירשו צדיקים, שבלק רצה להראות חסרון בעם ישראל, למצוא רוע, בכדי לעורר כעס וקללה. אמת, כאשר רואים את "קצהו" ניתן למצוא את הגרוע. הרי תמיד יש משהו בעייתי. אבל כאשר מביטים בכלל, בקומה השלמה וכולו לא תראה! לא תבחין בפגם. המעלות שיש בשלם גוברות על החסרונות. הבה נתבונן בתלמידינו השלימים, לראות מעלותיהם ואיכויותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה. נסה להפוך "כתם לידה" ל"נקודת חן", ונזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

אומרים בשם רבי אברהם נפתלי גלאנטי, כך זה כל הדורות, הגויים "רואים" רק מה שאנו עושים להם, אבל מה שהם עושים לנו כל הזמן, זה הם לא "רואים".

"ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא", לכאורה היה צריך לכתוב כי רבים הם? מתרץ ה"ישמח משה", כתוב בחז"ל, כשישראל מאוחדים, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. המדרש מביא משל, חבילה של קנים, אם יפרידו כל קנה וקנה בפני עצמו, אפשר בקלות לשוברם, אבל אם מחברים אותה באגודה אחת, אי אפשר לשבור אפילו אחד מהם. ואמנם, מצאנו בתורה, שכל מקום שהיו ישראל באחדות, התורה כותבת בלשון יחיד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", וכתב שם רש"י "ויחן - כאיש אחד בלב אחד". זו היתה סיבת חששם של מואב, "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא", אפילו שהם רבים, מ"מ הם בבחינת "הוא", מאוחדים כאיש אחד ואז אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם.

לפעמים אנשים בונים תילי תילים של הלכות על ראיות ומקרים שלא קרו. כתב ר' שמעון הירשלר מלונדון בספרו, סיפר לי מחותני הרב ר' יצחק וויס שו"ב דאנטוורפען, ששמע מהג"ר משה האגר ראש ישיבת סערט ויזניץ, שפעם אחת נכנס אל החזון אי"ש בבני ברק ומצאוהו שנפשו עגומה עליו. שאל אותו מה קרה? אבל החזו"א לא רצה לענות לו, ורק לאחר ששאל את החזו"א פעם שניה, והפציר אולי אני יכול לעזור, סיפר לו החזו"א מה שקרה: בשבת שעברה בבוקר, למדתי במרפסת הבית כשהייתי לבוש מעיל וכובע, פתאום פרח עוף ולכלך את כובעי בצואה, ודאגתי איך אכנס להתפלל מנחה, עם הכובע הזה אי אפשר שהרי הוא מלוכלך ואסור לנקותו בשבת, ללבוש מגבעת של יום חול ג"כ אינו מן הנכון, שהרי שבת היום, ולהתפלל בלי שום מגבעת ג"כ אינו נכון בגלל כבוד התפילה. לכן נפל ברעיוני להתעטף בטלית, וכך עשיתי שהתעטפתי בטלית וכך נכנסתי להתפלל. והנה, באותו יום, בזמן התפילה של מנחה, היה שם רב אחד שראה את הדבר המוזר הזה, וחשב בוודאי יש לו לחזו"א איזה ענין בזה, ולכן כשהלך לביתו חיפש בכמה מקומות, עד שמצא מקור למנהג זה, ושלח אלי מכתב עם "מראה מקומות" בו הוא מבאר את מקור הדבר ללבוש טלית במנחה של שבת, וסיים את מכתבו, "אקווה שכיוונתי לדעתו הגדולה של החזון איש". סיים החזון איש בכאב: מדוע לא שאל אותי, והייתי אומר לו את הטעם האמיתי, אבל כעת שהחליט בעצמו מה שהחליט, לא לדעתי התכוין, אלא כיון לדעתו של העוף המלכלך.

בספר "חוט המשולש החדש" מביא מעשה שהיה עם ה"חתם סופר". אחד מרבני דורו ביקש ממנו שימליץ עליו להיבחר לרב בעיר מסוימת. ה"חתם סופר" ידע כי רב זה מכהן כבר כרב וחשש אולי בני קהילתו אינם מכבדים אותו כראוי, או שאין פרנסתו מצויה ולכן הוא מחפש עיר אחרת. אמר לו הרב, חס וחלילה, התושבים מכבדים אותי ופרנסתי מצויה בשפע ולא חסר לי דבר, אלא שטבעו של עולם שכל אדם מבקש ושואף להתקדם הלאה, ואם בעיירתו הוא כבר מכהן ברבנות כמה וכמה שנים, הרי שלטעמו כבר הגיע הזמן להחליף לרבנות אחרת. הביט ה"חתם סופר" באותו רב ואמר לו, דוד המלך אומר בתהילים [ק"ו - כ'] "וימרו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", מה הכוונה במשל זה? אלא, העוקב אחרי מעשי השוורים יראה שכל הזמן עדרי השוורים מצויים בתנועה, אין הם נחים על מקום אחד, אלא מתרוצצים ללא הרף ממקום למקום. והדבר תמוה, הרי כל מאכלם הוא עשב ולא יותר, העשב מצוי בשפע מתחת פרסותיהם, ומה להם ללכת הלאה? אלא, כך הוא טבעם לחשוב שהעשב בהמשך ירוק יותר, ואולי גם טעים יותר. זו התנהגותם של שוורים! אבל יש גם בני אדם המתנהגים כמעשי השוורים, לא חסר להם כלום בעירם, פרנסה בכבוד וכל צרכיהם, אבל מבקשים להמיר את כבודם... במה? מנין לך ששם יותר טוב? זהו "תבנית שור אוכל עשב". זה גם מה שטענו מואב, התנהגותם של בני ישראל במלחמה זו היא חסרת היגיון, בדומה ל"תבנית שור אוכל עשב" המחפש להתקדם ולהיטיב עם עצמו, כשלמעשה הוא לא מרוויח כלום. וזה טענו לזקנו מדין, אילו היה מדובר במלחמה על בסיס טענות הגיוניות, היינו יכולים להיכנס איתם למשא ומתן של שלום, אלא שהם לא באו ללחום בנו, אלא "כלחוך השור את ירק השדה", וכנגד מגמה זו אין אנו יכולים לעזור ולהגן על מדינתנו.

לא הביט אוֶן ביעקב: בלק מלך מואב מביא אליו את בלעם נביא האומות, בניסיון להמיט אסון על עם ישראל. מנסים שוב ושוב לעורר קטרוג ולהביא בכך להסכמתו של הקב"ה לקלל את העם. שוב ושוב נכשלים הרשעים, כי על הקב"ה נאמר 'לֹא הִבִיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְּלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְּרָאֵל'. ה' אינו רואה בחולשתנו וברשעותנו. לא שאין במה לגנות אותנו, ושאין פגמים מבצבצים פה ושם. התורה מלמדת, שהקב"ה, מרוב אהבתו, אינו רואה בנו דברים אלה. לא רואים את מה שלא רוצים לראות, וכשלא רואים הרבה מֵהֲרָעָה מתנדף! מסופר על הצדיק רבי אריה לוין, אוהבן של ישראל, שהיה מסייר בחצר תלמוד תורה עץ חיים הירושלמית בהפסקות בין השיעורים. עוקב הוא אחר מעשי התלמידים, כחלק מתפקידו כ'משגיח' בת"ת. מלמד צעיר ביקש לנצל את זמן ההפסקה, לשמוע מפי הרב הישיש הדרכה והנחייה, ולהחכים ממשנתו החינוכית. המלמד הצטרף לרבי אריה בסיורו בחצרות. במהלך שיחתם, תוך כדי הליכה אקראית, פנה רבי אריה למלמד ושאלו "מה אתה רואה? כל ילדי ה'חיידר' משחקים בחצר, מה ראית עד הנה?" המלמד השיב שאכן שם לב לכמה דברים שבהחלט דורשים התייחסות! הנה אברימל'ה רץ, והכיפה ביד ולא על הראש! הוא רואה את איציק דוחף, ואת יענק'ל זורק אבן!!! שמע רבי אריה, שתק לרגע, ואמר למלמד "ואני, מה ראיתי? ראיתי את יוֹסַלֶה נועל סנדלים קרועים למרות שאנו בעיצומו של חורף. עלי להעביר תמיכה כספית למשפחתו. והנה בנימין הקטן, כמה הוא רזה וחיוור, אשלח לו רופא לביקור בית. ובכלל אינני רואה היום את מאירק'ה, שמא שוב הסתבך, המסכן, וחושש לבוא ל'חיידר'...". שניהם ראו, אך אין ראייתם דומה! על מה מסתכלים? רואים את מה שרוצים לראות! מציאת הטוב בילד הוא תנאי בהתפתחותו הבריאה! חשוב שגם הילד, בעקבותינו, יגלה את הטוב שבקרבו. איך מצא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע זכות בכל איש ישראל? כי חיפש! הוא הדין בתלמידינו. הילד חלש בלימוד? מְּצָא את יופי תפילתו. הוא ירוד בהקשבה? גַלֵה את זריזותו בהגשת עזרה ברוחב לב. ילד מציג לאביו 'תעודה' בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גיליון מכובד, רצוף ב'טוב מאוד'. עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מוצא 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק אינך מתאמץ עוד, ה'כמעט טוב מאוד' כאן מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על שאר הציונים הנהדרים? וכי ה' מְּלַמְּדֵנוּ להביט און ביעקב ולראות עמל בישראל? בָלָק מוביל את בלעם לראש ההר, להראותו את בנ"י ממרחק, אומר לו 'תִרְּאֶנּוּ מִשָם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְּאֶה, וְּכֻלו לֹא תִרְּאֶה'. צדיקים פירשו, שבלק רצה למצוא חטא בעם, לחשוף רוע, ובכך לעורר כעס וקללה. אמנם, כאשר רואים את קצהו של דבר, מוצאים פגם, כי תמיד יש 'משהו' בעייתי. אבל כשמביטים בכלל, בקומה השלמה, וְּכֻלו לֹא תִרְּאֶה! כלל לא תבחין בבעיה. המעלות שקיימות בַשָלֵם גוברות על חסרונותיו. התבונן בילדינו הַשְּלֵמִים, וגלה מעלותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה שקיים בכל אחד. אם רק תְּשַנֶּה את זָוִית רְּאִיָתְּךָ ו'כתם לידה' יֵהָפֵךְ ל'נקודת חן'. נזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.(מעט דומה לקודם)

כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. בפרשיות שלח - קורח - בלק, יש דוגמאות למה שאמרו חז"ל באבות [ד' - כ"א] "הקנאה והתאוה והכובד מוציאין את האדם מן העולם". בפרשת "שלח" מצינו במרגלים שהנפילה שלהם היתה בגלל "כבוד" כמו שמביא ה"מסילת ישרים" [פרק י"ט] מהזוהר הקדוש שידעו שכשיכנסו לארץ ישראל ירדו מדרגתם ולא יהיו נשיאים. בפרשת "קורח" למדנו איך ה"קנאה" מפילה את האדם לשאול, כמ"ש רש"י בתחילת הפרשה, מה ראה קורח וכו' "נתקנא" על נשיאותו של אליצפן. ובפרשת "בלק" יש לנו את כל ג' המידות, כמו שאמרו באבות [ה' - י"ט] עין רעה, נפש רחבה, רוח גבוהה מתלמידיו של בלעם הרשע. ללמדנו כמה חשובים ה"מידות" אצל בני אדם, עד שאנשים גדולים כשלא השלימו מידותיהן ירדו לשאול תחתית.

מסופר על רבי גדליה אייזמן זצ"ל שנכנס פעם לישיבה ב"קול תורה" והתחיל לחפש... כשראוהו בני הישיבה שאלוהו מה מחפש, ויאמר להם: אני מחפש מישהו שגר בעולם הזה". השומעים תמהו: הרי כולנו גרים בעולם הזה... אמר להם ר' גדליה: הרי המשנה באבות [ד' - כ"א] אומרת "הקנאה והתאוה והכובד מוציאים את האדם מן העולם", וא"כ מי שחי עם מידות אלו הוא לא חי פה, ואני מחפש מי שכן חי פה...

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינן אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת. [אבות ה' - י"ט] צריך להבין מהו הכח שמשך את תלמידי אברהם אבינו לדבוק בדרכו ולהאמין בהקב"ה, הרי היה זה דור של עובדי אלילים ומאמינים באמונות הבל, וא"כ מה גרם לתלמידיו לדבוק באברהם נגד כל העולם? ומאידך, לעומתם, תלמידי בלעם הרשע שראו את כל הניסים הגדולים שהיה לבני ישראל ארבעים שנה, ובכל זאת נדבקו במעשיו הרעים? מתרץ רבי שלמה היימן, התנא בא ללמדנו, כי שורש הכל הן מידותיו של האדם. תלמידיו של אברהם אבינו היו מצוינים במידות טובות, היו נקיים מכל שוחד ונגיעה, ויכלו להגיע להשגת האמת. אבל תלמידי בלעם, שהיו בעלי מידות מושחתות ורעות, הם התאימו את השקפת עולמם לנטיות ליבם כשאמרו לאור חושך ולחושך אור, וזהו שגרם להם לדבוק במידותיו הרעות של בלעם הרשע. זהו שורש של כל הכפירה בעולם, שנובע ממידות רעות ותאוות מגונות, וכמו שאמרו חז"ל, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם גילוי עריות בפרהסיה. לעומת זאת, טוהר המידות הוא היסוד והשורש לעבודת השם טהורה וזכה.

ה"כלי יקר" מתרץ, המואבים באו למדין ואמרו להם, עם ישראל יצאו ממצרים, עכשיו הם סוגרים חשבונות עם מי שהביא אותם לארץ מצרים... מי הביא אותם, הרי כתוב בתורה, שלאחר מכירת יוסף, יוסף עבר כמה וכמה גלגולים, עד שהגיע לפוטיפר . התחנה האחת לפני אחרונה, לפני שהגיעו לפוטיפר , כתוב [בראשית לז - כח] "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויּעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף" אז היות שהמדינים מכרו את יוסף לפוטיפר, ומפוטיפר הגיע אחרי זה לכלא, ואחרי זה כל עם ישראל ירד למצרים, יעקב ושבעים נפש ירדו, אז עכשיו הם עושים חשבון עם כל אלו שהורידו אותם למצרים, ואתם בכלל החשבון הזה...

"הנה כסה את עין הארץ" (כ"ב - ה') מדוע בלק אמר זאת לבלעם? מסביר רבי יהונתן אייבשיץ, בלק ובלעם היו מכשפים, אבל כל הכישופים תלויים במזלות שבשמים וכל המזלות תלויים בשמש. ולכן כאשר השמש מכוסה בעננים אי אפשר לפעול בכשפים. בלק מבהיר לבלעם, עם ישראל מחופים בענני כבוד ובזה הם מכוסים מ"עין הארץ" שהיא השמש, ולכן אי אפשר לפעול כנגדם בכשפים רגילים.

הסבא מנובהרדוק על מה שאמר לבן ליעקב אחרי בריחתו עם נשותיו "יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע" [ל"א - כ"ט]. ולכאורה צריך להבין, איך מעיז לבן לומר שהוא יכול לפגוע ביעקב, הרי באותה נשימה הוא ממשיך ואומר "ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע", זאת אומרת שהוא לא יכול לעשות כלום? אלא, שהדבר יובן על פי מעשה שהיה. ישב יהודי בתחנת הרכבת, והנה הגיעה הרכבת, אבל הוא לא עלה עליה. ניגש אליו יהודי שהמתין גם הוא לרכבת, שואל אותו למה אינך עולה לרכבת? ענה לו: אין לי כסף לרכוש כרטיס. שאל אותו האיש, אם אין לך כסף, מדוע אתה יושב כאן? ענה לו, יש לי ביטחון בקב"ה שיזמין לי כרטיס. והנה, משמיע הרכבת צפירה אחת, צפירה שניה, ו... צפירה שלישית. כבר נשמע קול הקטר הנושם בכבדות, לפתע עובר יהודי במרוצה, וצועק ליהודי הממתין בביטחון "מה אתה יושב, הלא הרכבת כבר מתחילה לזוז. אם אין לך כרטיס, קח כרטיס ועלה מהר קרון", וכך עשה, עלה לרכבת והיא התחילה לנסוע. ניגש אליו אותו יהודי שלעג לו ולבטחונו, ואומר לו: תראה אזה מין שוטה אתה, איך אתה יכול לסמוך על הביטחון שלך? אילו איחר היהודי הזה בשניה אחת, לא היית יכול לנסוע..., סיים הסבא מנובהרדוק (שכנראה הוא עצמו היה אותו יהודי שהמתין בתחנת הרכבת וכולו מלא במידת הביטחון) ואמר: זה מה שלבן אמר: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" תוך כדי שאומר "ואלוקי אביכם אמש אמר אלי וכו' השמר לך וכו'", כי כמו כופר, גם כשאתה מוכיח לו ועונה לו תשובה מוחצת, הוא שומע דבר אחר, את מה שליבו חפץ. כך גם לבן, הקב"ה מזהיר אותו שלא יתקרב ליעקב, והוא ממשיך ואומר "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", כי מי שמתרגם כל ענין רק באופן שהוא חפץ לשמוע ולראות, אפילו אם ייפתחו לו ארובות השמים ויראה הכל בגלוי, בכל זאת לא יאמין.

בספר "פענח רזא" מסביר את שינוי הלשון. הראשונים היו שרים של בלק, אבל דרגת נאמנותם לא היתה גבוהה לעומת השליחים האחרונים שהיו בדרגת נאמנות גבוהה יותר, עד כדי כך שהוא יכול לשלוח בידם הצעת שוחד לבלעם ולא חשש שיפרסמו את הדבר. נאמנותם היתה מוחלטת כעבד לרבו, שזו דרגה גבוהה יותר משר למלכו.

בלעם אומר להם "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי' ה', כלומר, הקב"ה יותר חזק ממני, אבל אילו רק יכולתי... ומנגד, ר' יוסי בן קיסמא אומר, שגם בעבור אלף אלפי דינרי זהב, הוא לא יהיה מוכן לגור אלא במקום תורה. וההבדל ביניהם, שבלעם מוכן עבור כסף וזהב לעבור על התורה, ואילו ר' יוסי בן קיסמא מוכן לוותר על מלוא כסף וזהב על מנת לגור במקום תורה.

ה"חפץ חיים" היה אומר, בלעם אומר אל עבדי בלק בצדקנות: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי". תראו איזה רמאי היה בלעם, כלפי חוץ הוא מראה כאילו ליבו שלם עם הקב"ה, אך בלב פנימה, כל כולו מעשה פעור.

בלעם בדבריו רצה לעורר את מידת הדין על ישראל, ולכן היה מבקש להזכיר שמות המורים על מידת הדין, אבל הקב"ה ברחמיו, שם בפיו תמיד שם של רחמים. כשהוא רצה להזכיר שם "אלקים" (דין), שם הקב"ה "חכה" בפיו לדקור את לשונו שלא יוכל לגמור את השם, אלא יאמר "א-ל", שהוא שם של רחמים. וכשביקש לומר "י-ה" (דין), שם הקב"ה "רסן" בפיו והכריחו להוציא לשונו ולומר את כל שם ה' "י-ה-ו-ה" (רחמים). וזה מה שאמר בלעם "מה אקוב לא קבה א-ל", איך אוכל לקוב אם חייב אני לעצור על ידי החכה שאני אומר "א-ל" שהיא מידת הרחמים, "ומה אזעום לא זעם י-ה-ו-ה", איך יכול אני לזעום אם ה"רסן" מאלצני להזכיר שם "י-ה-ו-ה" במלואו, שהוא מידת הרחמים. זה מה שאמר בלעם "את אשר ישים ה' בפי", היינו רסן או חכה, "אותו אשמור לדבר". על זה אומר בלעם לעבדי בלק "לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי", אין באפשרותי להזכיר שמות של דין כרצוני, "לעשות קטנה" - לקצר שם "ה-ו-י-ה" ולומר רק י-ה, "או גדולה" להאריך בשם אלקים, כי החכה והרסן מכריחים אותי להאריך ולקצר כרצון ה', להקטין ולהגדיל בשמותיו כדי שלא אוכל לקללם.

"ויעמוד מלאך ה'" (כ"ב - כ"ד) אומר הגר"א מוילנא, עשר פעמים נאמר בפרשה "מלאך ה'", כנגד עשרה ניסיונות שהתנסה בלעם הרשע ולא השגיח בכולם. א'. "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רכב על אתנו ושני נעריו עמו" [פסוק כ"ב]. ב'. "ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו" [פסוק כ"ג]. ג. ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה" [פסוק כ"ד]. ד'. "ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויסף להכתה" [פסוק כ"ה]. ה'. " ויוסף מלאך ה' עבור ויעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאול" [פסוק כ"ו]. ו' "ותרא האתון את מלאך יהוה ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל". [פסוק כ"ז] ז'. "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלפה בידו ויקד וישתחו לאפיו" [פסוק ל"א]. ח'. "ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי. [פסוק ל"ב] ט'. "ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. [פסוק ל"ד] י'. "ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר. [פסוק ל"ה]. כנגד עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, נתנסה בלעם עשרה ניסיונות ולא השגיח בהם כלל. היה עומד על כך רבי אייזיק שֶר ראש ישיבת סלבודקא, צא ולמד מה בין ניסיונותיו של אברהם אבינו ע"ה, לבין ניסיונותיו של בלעם. בעוד שניסיונותיו של אברהם אבינו היה לקיים רצון ה', הרי בלעם רצה לעבור את פי ה', ולא עזרו לו עשרת הניסיונות, האזהרות שהוזהר לסור מדרכו הרעה. המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין מוסיף, על הפסוק "ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו", כתב רש"י, מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד. פרשה זו צריכה לעורר את האדם. אם בלעם הרשע, ראש וראשון לכל דבר שבטומאה, משתדלים בו מן השמים ועושים את כל העצות כדי שלא יאבד, על אחת כמה וכמה עושים בשביל כל יהודי כדי להצילו מן החטא. ועוד יש ללמוד, כי כאן בעולם הזה, משתנה הטבע ונשלח משמים שליח של רחמים להציל את האדם, אבל צריך לדעת שזה דווקא בעולם הזה, עולם של עשייה ובחירה, אבל לעולם הבא, נעשה האדם "חופשי" ואז נאבד הוא לגמרי בחטאיו. יסוד זה היה שונה רבי יצחק בלזר, בעולם הבא כבר לא נכיר את הקב"ה, ושלא נסיק ונלמד מהתקרבותו אלינו בעולם הזה לאשר צפוי לנו בעולם הבא.

מֵאֹהֶל למשכן: משפט מרתק קראתי בשם המשגיח בישיבת מיר רבי ירוחם ליוואביץ זצ"ל, במאמר שנכתב לאחרונה לרגל 80 שנה לפטירתו. "אינני חושש מיצר הרע גדול" התבטא המשגיח "כמו מיצר הטוב קטן". נפילת האדם באה מתוך חולשותיו, רפיסותו, ודלות חיבורו הפנימי לקדושה. כאשר יצרו הטוב 'קטן' מצליח יצרו הרע לגבור ולנצח. הקב"ה מגלה "בראתי יצר הרע" ואף את גודלו ברא. תפקיד היהודי, תפקידנו כהורים ומחנכים להעצים ולהגדיל את יצר הטוב מיצר הרע. זאת באמצעות "תורה תבלין". ויטמין מְחַסֵּן ומציל. תבלין הוא דבר הנותן טעם. לא די בלימוד התורה גרידא להגדלת ולחיזוק יצר הטוב. על התורה להיות מתוקה בפה וערבה לנפש. המתיקות היא המעניקה עוז מול אשליות יצר הרע, הצבועות במתיקות מדומה. אנו מרגילים ילד לתורה, מתחילת דרכו, ע"י ממתקים לגוף ולנפש. ידועים דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק 'חלק' (פיהמ"ש סנהדרין) כי דרך המלמד הוא להעניק לתלמידו הצעיר 'תמריצים' עד שיזכה ללמוד תורה לשמה. בתחילה מעניק לו מיני מתיקה, תאנים, אגוזים ודבש. כשמתבגר הוא מטעים את הלימוד ע"י בגדים נאים ונעליים, בהמשך מעניק לו 'כבוד' ומעמד. חיזוקים הללו הם אמצעים ארעיים, אך הכרחיים. בלק בן ציפור מלך מואב רוצה 'לפתות את הקב"ה' שיתרצה לזממו לקללת בנ"י. בהדרכת בלעם הרשע בונה הוא שבעה מזבחות ועל כל מזבח מקריב שני קרבנות לה'. דבר זה חוזר על עצמו שלש פעמים בשלשה אתרים שונים. חז"ל לימדונו (נזיר כג) 'אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לִשְמָן, שמתוך שלא לִשְמָן בא לִשְמָן, שבשכר מ"ב (42) קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות'. בפועל, בלק כיבד את ה', לא מתוך דחילו ורחימו, לא ביקש קרבת אלוקים, אלא כמניפולציה נגד ה' ועמו. אך פעולה טובה משפיעה ושמורה. אין הקב"ה מקפח שכרו. נכדתו, רות, בת בנו עגלון מלך מואב, התקרבה ובאה לה' ולעמו. זכתה להיות אִמָהּ של מלכות. מכאן, ממעשה בלק הסב הבליח נר דוד מלכא משיחא. בא לשמה! "לעולם יעסוק אדם... שלא לשמה" איננה הנהגה של בדיעבד. הרמב"ם קובע שגישה זו הכרחית! עלינו לחולל דרכים יצירתיות כיצד לקרב כל אחד ואחד לתורה, כל אחד ב'שלא לשמה' שלו. התמודדתי השנה בת"ת עם נער מְאַחֵּר כרוני. ידעתי את אופיו שלחץ לא יפעל בטווח הארוך. כיבדתי אותו ומניתי אותו (כאילו באקראיות) על עדכון 'לוח ספירת העומר' בכניסה לת"ת. בתוך ההנחיות הבלעתי שיש לעשות זאת 'מיד בבוקר' כך שהילדים הנכנסים יראו את המנין היומי. פעולה זו הביאה אותו לת"ת מוקדם גם בתום ימי המ"טמונים. כַמַטְמוֹנִים תַחְפֶּשֶׂנָה! – בספה"ק (אור החיים הק' ועוד) נדרש הפסוק מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹ מִשְׁכְנֹתֶיךָ יִשְׁרָאֵל בדרך זו. הרובד הנמוך בעם - מכונה 'יעקב', הוא עדיין בבחי' יושב באהלים, מבנים ארעים. לימוד התורה עדיין ארעי בחייו. דרגה זו נאמרה ראשונה, כי זה השלב שכולנו עוברים ראשון, תקופת ה'שלא לשמה". בהמשך נזכה ללמוד תורה לשמה, אז קרויים בדרגה הגבוהה 'ישראל', כי התורה כבר קבועה בחיינו, בבחינת משכן בנוי ויציב. מַה טֹבוּ שניהם! הארעי יִקָבַע! רבי יוסי בן פזי זכה לתורה, כי רבו, רבי אבא, ידע היאך לקרבו 'מתוך שלא לשמה'. רבי יהודה הנשיא הציל את נכדו של רשב"י מרדת שחת ע"י פיתויים חיצוניים. בדרך זו הלך רבי יוחנן ועולם התורה זכה בריש לקיש. חובה עלינו לזכור, כי את יצר הרע הגדול לא נקטין רק כאשר נגדיל מולו את יצר הטוב, עד שיאפיל עליו. ימין מקרבת, מעמדי חלוקת פרסים מצולמים, תארי כבוד ותעודות הוקרה, הם 'התורה תבלין' סם החיים וְשִקוּי הנצח!

"ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה גדר מזה" (כ"ב - כ"ד) סתם גדר של אבנים הוא. [רש"י]. מאי נפק"מ ממה היתה עשויה הגדר? מובא בספר "מעיינה של תורה" בשם ספר "תולדות יצחק", יעקב אבינו כרת ברית עם לבן, ולאות - הם עשו גל אבנים - "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה את המצבה הזאת לרעה" [בראשית ל"א - נ"ב]. הראשון שהפר את הברית היה בלעם, כאשר בא לקלל את ישראל, ולכן אל האבנים האלו נלחצה רגלו של בלעם ועשתה אותו חיגר [א.ה. כן כתב במדרש תנחומא בסוף פרשת ויצא, שהגל אבנים שבנו לבן ויעקב היה הגדר אבנים שנלחץ עליו רגלו של בלעם]. ולזה התכוון רש"י בציינו שהיתה זו גדר של אבנים, היינו, שהיה זה אותו גל אבנים ששימש אותו לברית שכרת יעקב אבינו עם לבן.

"מה אקֹב" (כ"ג - ח') כותב בספר "ראה חכמה" המילים "מה אקב" הם ר"ת מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו, כי בזכות הברכות שבני ישראל מברכים על המצוות שמקיימים, אין הם ראויים לקללה אלא לברכה, וכן תיקן דוד המלך לומר מאה ברכות בכל יום להצילם ממגיפה ע"י הברכות. ועוד: האם אנו שמים לב למילים הנאמרות מידי בוקר ומתקיימות כמה פעמים בכל יום "אשר קדשנו במצוותיו", המחכים יבחין שבכל יום נוספות לו הרבה הזדמנויות של קדושה בכל מצוה, ומיכך נחכים ונידע שטוב להקשיב למה שאנו אומרים בכל בוקר בתפילות "לשם יחוד".

"הן עם לבדד ישכון" (כ"ג - ט') כתוב במדרש [שמו"ר ט"ו], כל האותיות שבא"ב מצטרפות אחת לחברתה למנין עשר. א'- ט' = עשר, וכן ב'- ח', ג'- ז', ד'- ו', ורק האות ה' אין לה בת זוג לצירוף עשר, רק עם עוד אות ה'. גם האות נון אין לה צירוף למאה, אלא רק עם האות נון. י'- צ' = מאה, וכן כ'- פ', ל'- ע', מ'- ס', ורק הנון אין לו בת זוג. וזה הרמז כאן, "הן", כמו האותיות ה' ונ' שאינן מצטרפות למספר היסוד לשום אות אחרת, כך "עם לבדד ישכון", אין ישראל יכולים להתחבר עם שום אומה ולשון. אומר הגר"א מוילנא, גם כ' סופית (ך') אין לה בן זוג, כי ק' - מאה, ר' מאתיים, ש' = שלוש מאות, ת' = ארבע מאות, וגם האותיות הסופיות נחשבות לגימטריה, ולכן ך' = חמש מאות, ם = שש מאות, ן' = שבע מאות, ף' = שמונה מאות, ץ' = תשע מאות. מכאן ש- האות ץ'+ק' = אלף, ף'+ר' = אלף, ן'+ש' = אלף, ם'+ת' = אלף, האות ך' נשארת בלי בן זוג. אומר הגאון מוילנא, זה מה שכתוב בשיר השירים [א' - ט"ו- ט"ז] "הנך יפה רעיתי הנך יפה עינייך יונים הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה", אומר הקב"ה לישראל, "הנך", רק אותיות אלו, וישראל שאין להם בן זוג, עונים להקב"ה, "הנך יפה", רק אתה.

"תמוֹת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (כ"ג - י') בהגדה של פסח "שרפי קודש" מביא, זקן אחד אמר לפני הרב הקדוש רבי יעקב מאיזיביצא, הלוואי ואזכה למות כיהודי כשר. גער בו: הלא זו היתה בקשתו של בלעם הרשע, "תמות נפשי מות ישרים", אבל יהודי צריך לשאוף לחיות כיהודי כשר.

"אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (כ"ג - י"ג) "קצהו", אומר הרבי מקוצק, בפרט ביחיד בישראל "תראה", יכול אתה לפעמים לראות חיסרון. ו"כולו", אבל בכלל ישראל "לא תראה", לא תמצא לעולם פגם וחיסרון.

בשם רבי ישראל מרוז'ין אומרים, אפילו כשישראל חוטא, גם כשהוא בעומק התהום, עוד יש בו ניצוץ אלוקי, שביב אור של תשובה מהבהב בליבו, גם בשעת החטא "ה' אלקיו עמו". ויש אומרים, מי שאינו מדבר רע על ישראל ואינו רואה כל פגם ביהודי, סימן ש"ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", הוא נמנה על גדודיו של הקב"ה.

יהודי ניגש אל מרן החזון איש זצ"ל, ודיבר עמו הרבה מאוד זמן על ענייניו. כשסיים את השיחה, התנצל אותו אדם בפני החזון איש על זה שהאריך מדי הרבה בשיחה, ואמר "אני מקווה שאין לרב קפידא עלי שהארכתי בשיחה הרבה זמן". ענה לו החזו"א, "אני לא יודע איך מקפידים, סחורה כזו של קפידא אינה מצויה אצלנו במחסן". החזו"א בכל דבר ראה רק את הטוב, וכשרואים טוב אין על מה להקפיד ולכעוס.

באור החיים, הגמ' בפסחים אומרת, בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אומר האור החיים, שזו מציאות, שכל שנה בליל הסדר שהקב"ה מוציא אותנו מהמצרים שלנו, ולכן מוציאם בלשון הווה, שלא היתה יציאה אחת, אלא כל שנה ושנה הוא "מוציאם ממצרים".

"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" (כ"ג - כ"ג) אומר האדמו"ר הראשון מסלונים, יגיע הזמן ששני יהודים יפגשו וישאלו אחד את השני "מה חדש", וייענה מיד "שמעתי היום חידוש גדול! כתוב בגמרא ש..." כלומר, בעתיד כששני יהודים ייפגשו, החדשות יהיו "מה פעל א-ל".

"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (כ"ג - כ"ג- כ"ד) אומר ה"גדול ממינסק" רבי ירוחם פרלמן, כאשר יצאו כלל ישראל ממצרים, היו אומות העולם מלעיגים ומכחישים רוממותם ומעלתם של כלל ישראל, ושואלים "מה פעל א-ל". אבל "כעת" כבר ניכרת לעין כל מעלתם וגדלותם, "הן עם", "הן" לשון חידוש ופליאה, עם זה שהיה שבור ורצוץ, מוכה ומושפל, הרי במשך זמן קצר השיג דרגות מופלאות והתרוממות הנפש. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", והרי כל מי שרואה משתומם ומתפלא איך זה שבתקופה כל כך קצרה התרוממו והגיעו לפסגות, אין זאת אלא "פעל קל".

סיפר רבי ראובן קרלינשטיין, משגיח בישיבה פנה אל אחד הבחורים ושאל אותו, אתה מרוצה מהחברותא? "לא". איך המגיד שיעור? "גרוע". איך החברים בחדר? "קשה לי איתם". איך האוכל בישיבה? "מתחת לכל ביקורת". בקיצור, בחור שאף פעם לא מרוצה משום דבר. אמר לו המשגיח, למה אתה מקלל את עצמך בקללה של הנחש? הנחש, עפר לחמו - "אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר" [יומא ע"ה.], במקום שהנחש יהנה מכל המטעמים של המאכלים השונים, הוא מרגיש בכולם טעם אחד בלבד, ואם לפחות היה זה טעם ערב, ניחא, אבל הטעם היחיד שהוא מרגיש, בכולם טעם עפר. כך האיש שאין לו עין טובה, הוא לא יודע להנות משום דבר, הכל נראה לו שלילי, האיש הזה מקולל בקללת הנחש. יש שתי דרכים לעבור את החיים, אפשר לעבור אותם ב"אנחה", להאנח ולרטון על כל דבר, אך אפשר גם לעבור את החיים בחיוך, הכל טוב, הכל בסדר. איך אומר העולם? תחשוב טוב יהיה טוב.

בספר "בוצינא נהורא" מסביר: אפשר לומר שהכוונה לפי מה שאמרו חז"ל פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. אם אדם מישראל מראה רצון כל שהוא לתשובה, פותח רק פתח קטן, פותחים לו מהשמים פתחים גדולים לקרבו ולהכניסו תחת כנפי השכינה. וזה הפירוש "אין פתחיהן מכוונים", הפתחים לא שווים ולא דומים זה לזה, בעד פתח קטן פותחים להם פתחים גדולים, בזה ראה בלעם עד כמה חשובים ישראל למעלה. [בשם האמרי אמת אומרים, שהסביר מהו המשל כפתחו של אולם. המשנה (מסכת מדות פ"ה מ"ה) אומרת, כל השערים במקדש היו להם דלתות, חוץ מהאולם שלא היו להם דלתות והיה תמיד פתוח. וזוהי הכוונה, אם יש לאדם זיק של רצון טוב, פותחים לו פתח שלעולם לא ייסגר.]

"מה טובו אהלך יעקב" (כ"ד - ה') הגמ' בברכות [י"ז.] שואלת, נשים במה זוכות, מה שכרן, הרי אין להם מצוות תלמוד תורה. מתרצת הגמ', "ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה, וגם בהיותם אצלן הם טורחות ומשתדלות שיהיה לבעליהן ישוב הדעת ללמוד תורה. על הפסוק [שמות י"ט - ג'] "כה תאמר לבית יעקב", כתב רש"י, אלו הנשים. רמז לדבר בפסוק "מה טובו אהליך", מי נמצא באוהל, הנשים, "יעקב", ולכן הגברים יכולים ללמוד מתוך ישוב הדעת - "משכנותיך ישראל".

"יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" (כ"ד - ז') בספר "פניני דניאל" כותב, תיבת "מים" מרומזת ארבע פעמים בפסוק זה. "יזל מים", "וזרעו במים רבים", "יזל מים מדליו" ראשי תיבות מים, וגם "מדליו" בגימטריה מים, כי התורה מתפרשת בארבעה אופנים: פשט, רמז, דרש, סוד.

"וירא פנחס בן אלעזר הכהן" (כ"ה - ז') ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא (קורא האיגרת הוא יפרשה). [רש"י]. שאלו את החידושי הרי"ם, אחרי שפנחס נזכר בהלכה וידע אותה, למה שאל את משה מה לעשות? מכאן ענה החידושי הרי"ם, שאם אדם רוצה לעשות מעשה רב כזה, אף שהוא כדין, בכל זאת צריך לשאול את רבו אם לעשותו.

אברהם או בלעם?: עמית, איש תבונות, השמיע באזני, "מה בעצם ההבדל בין אתרוג לבין תפוז? למה מחיר התפוזים עומד על שקלים בודדים לשקית מלאה, ואילו האתרוג יימכר אף במאות שלקים ליחידה? הסיבה נעוצה במטרה! אדם קונה תפוז לצורך עצמו, על כן המחיר נמוך. האתרוג אינו נקנה להנאה, אלא לכבוד יוצרנו, לצורך גבוה, ולכן מחירו יאמיר". מה ערכה של עבודתנו בשדה החינוך? כיצד מעריכים 'למעלה' את מלאכתנו, היאך מתמחרים את עשייתנו? יתכן ובוחן כליות ולב חוקר ויודע מה בראש מעיינינו. האם עובדים בהוראה בכדי להתפרנס, או שאגב ההוראה מתפרנסים. האם החינוך וה'מלמדות' הם אמצעי להשגת שכר נאה + הטבות וחופשות, או שעבודת הקודש 'בראש'. בלעם זכה לנבואה, אך לא התעלה אלא איבד את עולמו. למדנו בין מידותיו הרעות כי היה בעל 'נפש רחבה', מחמד ממון אחרים. בלעם לא היה בעל עקרונות וערכים, הוא לא גילה נאמנות לאיש. סגד לממון והכסף ענה את הכל. פעם היה לצד האמורי בכיבושם את מואב, בהמשך סייע למלך מואב בניסיונו להצר לבני ישראל. אחר כך הציע את - שרותיו הנלוזים לבני ישראל עצמם במלחמתה בצורר המדיני! הכסף היה מוביל אותו, וסנוור את עינו השתומה. כשבלעם משכים לחבוש בעצמו את אתונו, קרא לעברו הקב"ה "כבר קדמך אברהם אביהם". המפרשים שואלים, וכי משום שאברהם אבינו עשה כן אף הוא, ימעט ערכו של בלעם? אלא, הקב"ה זוכר את ברית אברהם שהשכים לעקידה מרוב אהבת ה', ואף 'קלקל את השורה' וחבש בעצמו את החמור. נכון שבלעם משכים, הוא מגלה חריצות, אך הוא עושה זאת בעבור בצע כסף! אין הקב"ה מתפעל ממעשיו, לא ההשכמה ולא החבישה, כי כוונתו לממון! כיצד נבחר אנו מקום עבודה? האם השאלה הראשונה היא "כמה"? ברור שאדם זקוק לפרנסה בכדי שיעבוד במנוחת הנפש. אפילו הברכה המשולשת, ברכת כהנים, פותחת ומתחילה ב'יְבָרֶכְךָ' בממון, כי ללא קמח אין תורה (ראה 'ספורנו' שם), אך חובה לזכור שהממון חשוב כשהוא אמצעי לקדושה, כַף אַחַת עֲשָרָה זָהָב כאשר מְלֵאָה קְטֹרֶת! – לגאון הרב יעקב קמינצקי באו מלמדים שביקשו 'היתר' להשבית את הלימודים, כי לא שולם שכרם. השיב בסיפור, "בילדותי, בעיר סלבודקא, היה אדם שתפקידו היה לצעוק בקול גדול כשפורצת דליקה. בעל קול חזק היה, ניצב על גזוזטרה גובהה, ושומר שלא תהיה העיירה חלילה למאכולת אש. בבית המדרש היה יושב בכותל מערב. כילד, הרהרתי לעצמי, הרי איש זה 'חשוב' מאוד! מדוע לא הושיבוהו ב'מזרח'? ארע, והקהילה נקלעה לקשיים, לא שילמו ל'כָרוֹז האש' את שכרו. בו ביום הפקיר את משמרתו בקריאה "שהכל יישרף". הבנתי שהוא אינו 'חשוב' באמת! הבה נראה כיצד מורים שונים מחליטים על בחירת מקום עבודה: יש הנמשך לת"ת עם סגל הוראה איכותי, וחפץ הוא לשמש במחיצתם. יש שמוותר על סביבת עבודה המותאמת לרוחו ולנפשו, רק מתוך שבת"ת אחר יש חופש בערב שבועות ובל"ג בעומר. יש מלמד שיעדיף חיידר מסוים כי שם המנהל או המפקח ידריכו וילוו לאורך השנה, והאחר יבחר 'את ככר הירדן כי כולו משקה' כי בת"ת פלוני עושים יום גיבוש לצוות הכולל מנגל וטיול ג'יפים. טיול הוא נחמד, וחופש בל"ג בעומר הוא לעתים חלק ממציאות החיים אך אין אלו בראש! המצהיר בבחירתו "מלא – בית כסף וזהב" משפיל את ערך עובד ההוראה, הופך את 'מלאכת שמים' לג'וב כלכלי, ונמצא כבוד שמים מתחלל. מתלמידיו של אברהם אבינו אנו! אברהם נתברך בכסף, אך לא אהב את הכסף, הראייה זה היה לו כבד! וְאַבְרָם - כָּבֵד מְאֹד בַמִּקְנֶה בַכֶסֶף וּבַזָהָב... אמנם זקוקים לפרנסה, אך לא נעשה עיקר לטפל. כשנשקיע במלאכת שמים, גם אם השכר הכלכלי לא נראה במלואו, נסמוך 'קצת' על הקב"ה, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כח לַעֲשוֹת חָיִּל (כתרגומו). לא ניתן ל'עובי דינר' להחשיך בעדנו. בנינו רואים את יחסנו לממון. רואים ולומדים 'מה קודם למה', וזה כלל גדול בתורה!

לקראת ימי "וקוֹוֵי ה' יחליפו כוח": פורסם בשנת תשע"ב בימים אלו ב"מרוה לצמא" סיפור, אודות בת צעירה כבת 8 שבאה לבי"ס לטיול שנתי בלי אישור מהוריה, ושלחוה הביתה להביא אישור, ונותר עד זמן הטיל כחצי שעה, אמה היתה בעבודה, אולם היא סברה שאביה נמצא בבית בשעה זו, וכשנכנסה הביתה שמעה את אביה מבעד לדלת לומד גמ' בנעימות, והיא עצרה! עם כל הלחץ שלפני טיול וכו', כך 5 ו10 דקות, והיא עומדת!! אחרי עוד שעה האב סיים והיא הֶחְתִימה אותו מהר, ורצה לבי"ס אבל כבר היה מאוחר, היא הפסידה... וכך היא חזרה הביתה בוכיה וכאובה, שאל אותה אביה: למה לא נכנסת הייתי חותם לך?! ענתה הילדה בתמימות: "לא חשבתי שיתכן להפסיק אבא מלימוד תורה בשביל טיול שנתי...". ובימים אלו ומי שקשה לו ללמוד בעצמו, חסר לו חשק או כוח וכדו', יש לו לכה"פ להחשיב ולשמוח בלימוד של יהודי אחר, הוא לומד עכשיו! תכבד את התורה של מי שכן לומד, תורה של יהודי בעולם מוסיפה קדושה גם לך!. סיפר אברך מבוגר, שעדיין עומד מול עיניו הסיפור ולא מש מזכרונו, בהיותו בחור צעיר בישיבה, ראה את מנהל הישיבה הגשמי, שהיה בעל בעמיו יהודי בעל המאה ובעל הדעה, ולא היה בן תורה בעצמו כלל, ועכ"ז שם לב איך שיום אחד הוא עלה לישיבה למעלה להיכל ביהמ"ד, הציץ פנימה ונשאר לעמוד ביראת כבוד, כך עמד שם דקות ארוכות, עד שראה שבחור מסוים שעבורו הוא המתין פסק ללמוד, ואז הזדרז ורץ אליו ומסר לו מעטפה שהיה צריך למסור לו וברח החוצה, אמר לי המספר: מחזה זה נחקק בליבי, ראיתי מה זה כבוד לתורה, יהודי לומד - לא מפריעים לו!.

כמה פעמים אתה עורך קניות לשבת במכולת ומתלבט האם לקנות מוצר זהה במחיר זול יותר או לא?... כמה פעמים אתה מתלבט אם לתרום לכולל וישיבה או לחסוך את הכסף?... אמת, שזהו ניסיון כמעט לכל אדם, אלא שכבר אמרו רבותינו: "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת, יום טוב ותלמוד תורה, שאם הוסיף – מוסיפין לו". כל הוצאה לכבוד שבת או לכבוד התורה אינה כלולה בסכום הנקצב עליך להוציא, אלא ה' מבטיח להחזיר לך את כל הכסף בחזרה. וכל שעלינו לעשות הוא להאמין בכך ולעשות זאת!. סיפר הרה"ג ראובן גולן שליט"א: "מעשה מרתק שמעתי בשם אחד מראשי הכוללים בארץ, וכה היו דבריו: "ב"ה זכינו לכולל אברכים צדיקים העמלים בתורה יומם וליל. את אחד האברכים הלומדים אצלנו, מכיר אני אישית כי הינו חי בצמצום רב עם משפחתו, וכי הם מחשבים כל שקל שנכנס ויוצא, ובלבד שיוכל הוא לשקוד באהבתו הגדולה בתורה הקדושה. אשתו עובדת, אך ההוצאות רבות. אלא, שעם כל זאת, מעיד הוא כי רואה הוא בחוש כיצד ה' מפרנס אותו מעל הטבע בכל פעם מחדש. והנה, בחודש חשון האחרון, ניגש אליי אותו אברך מבוייש ונבוך, ושאלה בפיו: "ברצוני לשאול את הרב האם נהגתי כשורה במעשה שאירע לי". האברך אחז בידו גמרא חדשה ומפוארת שקנה, ואמר: "הרב יודע כי מצבי הכלכלי הינו דחוק, אך אין תלונות, ב"ה רואים את ישועת ה'. אלא, שאמש, הלכתי לחנות הספרים על מנת לקנות גמרא, אך 'יצרי' תקף אותי ובמקום לקנות גמרא זולה ופשוטה, קניתי גמרא מהודרת ומפוארת שביידי ב-100 ₪ יותר, מרוב אהבתי לתורה. ושאלתי: האם נהגתי נכון או שמא הייתי חייב להתפשר על גמרא זולה?". התפעלתי מאד ממסירות נפשו, והשבתי לו: "אל דאגה, כבר קבעו רבותינו ואמרו: "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ולימוד תורה, שאם מוסיף – מוסיפים לו", הרי לך שאם הידרת בקניית הגמרא, ישלם לך ה' זאת ממקום אחר, ולא תפסיד מכך כלל". האברך שמע את דבריי ושמח מאד. למחרת, בעת אשר נכנסתי אל הקודש פנימה אל מרן הרב חיים קנייבסקי שליט"א, עם שני תורמים לכולל, על מנת שיעתיר עליהם ברכה, הוספתי לבסוף לשאול האם עניתי נכון לאברך בשאלתו אמש, או שמא היה לו לנהוג אחרת. מרן הרב קנייבסקי שמע זאת והשיב בשמחה: "ענית נכון. אדם צריך שתהיה לו גמרא יפה, כי בכך הוא ילמד יותר טוב, ויש בזה משום 'זה אלי ואנווהו'". שמחתי למשמע הדברים, אלא שאז, כשיצאנו מביתו הקדוש, פנו אליי שני התורמים בהתפעלות ואמרו כי הם מתפעלים עד מאד מאברך כזה שעם כל מצבו, הוא משקיע בתורה, וכי רוצים הם לקחת חלק בקניית הגמרא שלו. כל אחד מהם שלף שטר והעביר לי על מנת למסור לאותו אברך ולזכות להיות חלק מלימוד תורתו. התרגשתי מאד לראות כיצד ה' החזיר לאברך את כל הכסף שהשקיע בגמרא, ממש כהבטחת רבותינו בתלמוד, אלא שהמעשה לא נגמר... באותו יום, כאשר חזרתי לירושלים, ישבתי ליד חבר וסיפרתי לו בהתרגשות את כל השתלשלות המעשה עם אותו אברך. אותו חבר התרגש מאד מהסיפור ושלף לי 100 ₪ למסור לאברך. נדהמתי והוספתי זאת לשטרות של התורמים. למחרת, הייתי באסיפת הורים, ואז המלמד של בני סיפר לי מעשה על ר' חיים קנייבסקי. נהנתי מהמעשה וסיפרתי לו אף אני את המעשה שאירע לי עם אותו אברך ואת שאלתי לרב חיים קנייבסקי. המלמד התרגש מהמעשה ושלף לי 100 ₪ להעביר לאברך כשהוא אומר שהוא רוצה זכות להשתתף בתורתו של האברך הזה. איזו השגחה מופלאה. למחרת העברתי לאברך את כל הכסף בהתרגשות, והוא נעמד בפני האברכים ואמר: "לדעתי הישועה הזאת שגילגל לי ה' עם כל הכסף, הוא רק בזכות שבתחילת השבוע תרמתי לכולל מעשר מההכנסות שלי, למרות שאינם גדולות, ולכן זכיתי לכזו ברכה, וכן כדברי רבותינו שכל המוסיף להוצאות שבת ולימוד התורה, הקב"ה מחזיר לו זאת עד השקל האחרון". "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת ויום טוב ותלמוד תורה, שאם מוסיף – מוסיפין לו, ואם פוחת – מפחיתין לו". ה' מנהל את העולם ומשגיח, והוא המשלם שכר טוב ליראיו!.

כלל בידינו: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת", רק אדם שעמד במשך חייו בניסיונות, התגבר על תאוות וקשיים, השתדל בקיום המצוות, הוא זה הזוכה לראות את חסד ה' האופף עליו במשך חייו, ואף לעתיד לבוא יזכה הוא לראות בשכר הרב המגיע לו. סיפר הרב נחום דיאמנט שליט"א: "היה זה לפני כמה עשרות שנים, בזמן קום המדינה. יהודיה אמריקאית שהיתה מבוגרת מאד, התרגשה ושמחה עד למאד לשמע כי בארץ ישראל הוקמה מדינה בה מתגוררים יחדיו יהודים רבים, החיים תחת שלטון יהודי. אותה יהודיה אמריקאית היתה בעלת הון רב, וכאות תמיכה תרמה היא מיליוני שקלים מידי שנה לצבא, בכדי לשמור ולהגן על העם היהודי היושב בארץ. כך עשתה שנה אחר שנה. פעם אחת, ביקשו ראשי מערכת הביטחון לכבדה ולערוך טקס כבוד לכבודה, כאות הוקרה על תרומתה החשובה מידי שנה, ועל כן היא הוזמנה לסיור כבוד בארץ. מיד כשהגיעה ארצה היא התקבלה בכבוד גדול על ידי ראשי המינהל והצבא, אשר ערכו לה סיורים בבסיסים וחיילות שונים, ואף הראו לה טנקים ונשקים רבים שנקנו בכספים שתרמה. לסיום, התכבדה התורמת באירוע יוצא דופן ומיוחד, והוא: צפייה באימון מיוחד וסודי של אחת מיחידות העילית החשובות ביותר של הצבא. התורמת נעמדה על אחת הגבעות וצפתה בלוחמים עורכים אימונים קשים ומפרכים. כיצד הם מתגלגלים וזוחלים בתנאי שטח קשים, שאף גרמו לכמה מהם להיפצע ולמעוד. בסיום הטקס, פנה שר הביטחון של מדינת ישראל אל התורמת ושאל אותה כיצד היא מרגישה אחר כל מה שראתה באותו יום. התורמת לא הסתירה את התרגשותה ואמרה: "התפעלתי והתרגשתי מאד מדברים רבים שראיתי, אך דבר אחד היה קשה לי מאד לראות, ולמענו אני מוכנה לתרום עוד מיליון דולר ובלבד שתשנו אותו". "על מה גברתי מדברת?", שאל שר הביטחון בבהלה. "אני מתחננת שתיישרו את השטח ללוחמים המסכנים המתאמנים בתנאי שטח קשים, ובגלל כך הינם נופלים ונחבטים, ואף נפצעים. ולשם כך, אני מוסיפה מיליון דולר". מי שזוכר, באותה תקופה, דבריה התפרסמו בכל הארץ, ומדינה שלימה לגלגה ללא סוף על דבריה של התורמת התמימה שלא הבינה דבר אחד: חייל ולוחם שמיישרים בעבורו את השטח, לעולם לא יהפוך ללוחם עז ומיומן. דווקא תנאי השטח הקשים, ודווקא המעידות והנפילות הם אלו המכשירות והופכות אותו להיות מוצלח וחד. רק דרך קשה ועמידה בניסיונות מולידה אדם מוצלח. "אך האמת היא", חותם הרב דיאמנט, "כי רבים מאיתנו דומים לאותה תורמת. לכל אחד יש ניסיונות ותנאי שטח קשים שמזמנים לנו מן השמיים, וכל זאת רק בכדי לחשל אותנו ולפתח בנו את האמונה והבטחון בה'. ואנו, במקום להתמודד מול הניסיון ולהתחזק באמונה בה', אנו בוחרים לבכות ולהתחנן שמישהו יישר לנו את הדרך, וכי רק שנזכה לחיים קלים. עלינו לזכור, כי דוקא הניסיונות ששולח לך הבורא – הם האימונים הטובים ביותר להפוך אותך ללוחם ולזכות בחיים טובים ומאושרים. )'בארה של תורה'( במקום לנסות רק לחפש אחר סגולות וישועות, ננסה תוך כדי להבין שזהו ניסיון שמנסים אותנו מן השמיים, אשר כולו נועד לטובתנו, ואם נקבלו באהבה ונחזק את שריר הביטחון בה', נזכה לגדול ולפרוח ב"ה.

כלל ופרט וכלל כשבלעם מבין שלא יצליח לקלל, נאמר וַיִּשָא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַרְא אֶת יִּשְרָאֵל שֹׁכֵן לִּשְבָטָיו וַתְהִּי עָלָיו רוּח אֱלֹקים. גם בעינו הַשְתוּמָה רואה, ברוה"ק. מה רואה? מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב. ראה מעלתם שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה נגד זה, אין האחד מסתכל לתוך אהל חברו. וכי אין אצל גויי הארץ כאלה ש'כל אחד חי לעצמו', אדרבא! בנכרים אין ערבות, אין הדדיות, חיים כפי העולה על רוחם ללא חשבון וללא כלל. ומה מיוחד רואה הוא בעם ישראל? אלא, השבח של מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מתחיל בפסוק הקודם, וַיַרְא אֶת יִּשְרָאֵל שֹכֵן לִשְׁבָטָיו. חיים במשטר ובמסדר קבוצתי. כֵן כפופים לכללי חברה. כֵן מיישרים קו עם השבט והקהילה. אך עם זאת, בתוך אהלו חי כל אחד על פי הנתונים האישיים והדרישות הייחודיות שיש בו ובביתו הפרטי. את זה משבח בלעם וברך! כשרואה את היחיד משתלב ברבים, תיאום של כלל ופרט, ללא פריצות מוסכמות אבל עם רגישות ל'צרכי האהל' וַתְהִי עָלָיו רוּח אֱלֹקִים. בחברה תקינה ישנם קווים מנחים, אך לא גדרות תיל. בכל חוג וקהילה מטפחים סגנון ואפיון. זה חשוב ומתבקש. כל עוד שנזהרים מכפייה ו'משטרת מחשבות'. הללו פועלות לטווח קצר בלבד. הלחץ והדחק מזמינים זליגה ונשירה. הכלל חשוב ביותר, אך גם ליוצא מן הכלל יש מקום. הוא אינו 'יוצא' בִּמְכוָּן או חלילה מתוך מרידה והתרסה. הוא שונה! כַבְדֵהוּ! שתף אותו 'כמות שהוא'. כשמכבדים את השונה מסייעים לו להשתוות ולהשתייך. – הברכה 'שאין פתחינו מכוונים', היא על ראייה 'דו סטרית'. מבחוץ לא מציצים פנימה, וגם אנשי הבית אינם מתפעלים יתר על המידה מהנעשה בחוץ. די לסגידה לכללי 'כולם'. על הורים לחשוב מה טוב לילדיהם, גם אם זה לא לפי כולם. אם זה ילד שזקוק למסגרת לימודית ייחודית או לטיפול מיוחד, אין 'לקבור' את עתידו מחשש 'מה יאמרו'. נביט בקרב כותלי ביתנו וקירות ליבנו, בשתדלות לא לסתור קווי קהילתנו, ועם דעת תורה נעשה ונצליח. ישבתי השנה עם הורים שלא שלחו את בנם הפעוט ל'גן שפתי' למרות המלצה מקצועית, מתוך החשש 'מה יאמרו'. אמנם קיימת חברת מזון מובילה בהכשר הבד"צ בשם מיה. אך חברת מי"ה מה יאמרו הבריות אינה כשרה! הילד הפסיד שנה של התפתחות וקידמה, מחשש 'מה יאמרו'. בבגרותו יתקשה בהגייה, ישאל, מה יענו לו הוריו? החכמה היא לשלב את ראיית הכלל מול הפרט ואת הפרט בקרב הכלל, לבל יסתרו אלה את אלה. בדרך כלל נדרשת התייעצות תורנית, נטולת נגיעות, בכדי להגיע לאיזון הנדרש. לחברה איכותית דרושים בודדים מעולים, ומאידך, איכות הבודדים מתעלה באמצעות כללי החברה ומעלתה. ניתן להמליץ דברי רבי ישמעאל בברייתא די"ג מידות "מכלל שהוא צריך לפרט, מפרט שהוא צריך לכלל". יסוד זה מלמדנו הלל הזקן באומרו (אבות פ"א יד) אִם אֵין אֲנִי לִי לדאוג לצורכי האישיים והייחודיים מִי לִי. ומאידך גיסא, וּכְשֶאֲנִי לְעַצְמִי לבד, ללא גב קבוצתי וחברתי מָה אֲנִי... הקב"ה, בורא העולם כולו ובתוכו בורא נפשות רבות וחסרונן, חפץ בשוויון בין שֹכֵן לִּשְבָטָיו לבין מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ – יַעֲקֹב. מסופר שעיתונאי ביקש לראיין מלחין נודע, שלחניו זכו לתהודה עולמית. המלחין הקשיש הזמינו שֶיֵשֵב לצדו באולם בשעה שניגנו קונצרט מוזיקלי שכתב. בתום המופע עמד הקהל והריע לביצוע המרשים, ואילו המלחין עצמו ישב בשורה הראשונה כשפניו חתומות, מביט במנצח ובתזמורת ולא רווה מהם נחת. העיתונאי תמה "מדוע אינך מתפעל כמו כולם? זה היה נהדר!" השיבו המלחין "כתבתי יצירה זו עבור 15 כנרים, נכחו על הבמה 15 . חָסֵר כנר אחד!". הלה מתעקש "מי הבחין? זה היה נפלא גם כך!" משיב המלחין "לי זה חסר! לציבור רגיל אין הבדל, אך באוזני המקצועית חשתי חֶסֶר של תווים בודדים!" כך הקב"ה, מאזין לכל תו ותו, שירת כל נשמה, המשתלבת... בתחילה ראה בלעם רק את 'קצה העם' וחשב שניתן לקללם. אך כאשר רואה את 'כולו' אזי וַתְהִּי עָלָיו רוּח אֱלֹקִּים, עלתה בליבו לברכם. המבט הכללי עם הפרטי, בהרמוניה מגבשת, מעניק הבנה אחרת, הבנה מבורכת.

לכל אחד מאיתנו, לא משנה לאיזה עדה או חוג הוא משתייך, יש דבר משותף אותו אנו קובעים בביתנו, והיא: המזוזה. אלא, שרבים מאיתנו לא יודעים את רוממותה ומעלתה. "אמר רב הונא: הזהיר במזוזה - זוכה לדירה נאה" (שבת כג,ב). מסבירים בעלי המוסר כי אין רק הכוונה שעל ידי מזוזה מהודרת וכשרה בתכלית ההידור יזכה האדם שתהא לו דירה משלו, אלא הכוונה שיזכה שדירתו וביתו יהיו נאים בילדים בריאים ומוצלחים, בשלום בית, פרנסה מבורכת, שמירה והגנה, והכל בעבור הסמל של היהודי העומד בפתח ביתו והיא - המזוזה. סיפר הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א: "היה זה לפני כ-70 שנה. הרחק במדינת צרפת, התיישבה בסלון ביתה, אשה יהודיה, אשר כבר איננה צעירה, כשעיניה זולגות דמעות רותחות, בעודה כוססת את ציפורניה בדאגה ועצבות רבה. כבר שנים רבות שהיא סובלת ממצב בריאותה, אלא שעתה חרב עליה עולמה. לאחר ביקור אצל רופא מומחה בעל שם עולמי, אשר עבר על כל התיק הרפואי שלה, היא קיבלה הודעה חד משמעית: "גברת, על פי חוקי הרפואה – עד סוף ימייך לא יהיו לך ילדים". לא היה חסר לה דבר: ביתה היה גדול ורחב ידיים, ריהוט יוקרתי, נברשות מהשורה הראשונה, אך את הדבר העיקרי והאמיתי לא היה לה – ילדים רכים וחמודים שיקראו לה "אמא"... לחזור אל בית מלא בשמחה של שובבים קטנים המחכים לאוכל... אל הדבר אליו חיכתה כל כך הרבה זמן ותמיד האמינה שבסוף יגיע, כרגע היא התבשרה על ידי גדול המומחים כי הוא לעולם לא יקרה. רק לגבי מצבה הרפואי הסובלת ממנו שנים נתן הרופא תקוה ואמר: "על ידי ניתוח מורכב נוכל לשפר את המצב הבריאותי ממנה היא סובלת כבר שנים, אך ילדים לא יהיו לך לעולם". בעודה שבורה ורצוצה, התקשרה היא מיד אל קרוב משפחתה החי בארץ, ר' משה אהרון בוים, המתגורר בבני ברק ושפכה לפניו את ליבה על מצבה, כשהיא מוסיפה לבסוף בקשה ואמרה: "מקובלנו מדורי דורות, כי הזקוק לרפואה וישועה הולך לבקש את ברכתם של צדיקים. אנא, למעני, כנס אל גדול הדור, מרן ה'חזון איש' ובקש ממנו שיזכיר את שמי לרפואה וישועה, מפני שאיני יכולה לחיות כך, חרב עליי עולמי". ר' משה בוים ששמע את מצבה הנפשי הקשה, לא השתהה לרגע, וכבר באותו יום הגיע אל ביתו של החזון איש, ובעודו ממתין בתור, כתב הוא את שמה של האשה לברכה וישועה. והנה, בעת אשר הגיע תורו של ר' משה להיכנס אל החזון איש, קיבלו הרב בלבביות, וקרא את הפתק עם שמות הברכה. הוא הביט בפתק כמה רגעים ואז הרים עיניו ופסק: "אין לעשות ניתוח – מצבה של האשה יסתדר לבד, ואף בילדים הם גם יזכו בקרוב. אלא שכל זה תלוי בדבר אחד – מזוזות ביתם. אני מבקש ממך לצאת עתה אל ר' נחמן סופר, בעל חנות תשמישי קדושה בירושלים, תקנה ממנו 10 מזוזות כשרות ומהודרות ביותר, ללא פשרות והנחות. את המזוזות האלו תשלח מהר לביתה בצרפת שם יקבעו את המזוזות ובעז"ה יושיע הבורא". ר' משה בוים נעמד קפוא על מקומו, כזו בשורה וכזו הבטחה לישועה הוא לא ציפה ולא חלם. האם כל סבלה של קרובת משפחתו וציפייתה שנים רבות לילדים הולכים להתגשם והכל בזכות... מזוזה!. מי חלם ומי שיער?!... נרעד ונרגש אץ הוא אל ביתו והתקשר אל קרובת משפחתו השבורה וסיפר לה את כל הדברים. צמרמורת אחזה את גופה, והיא אמרה: "אכן יש בביתי עשרה פתחים בדיוק, בדיוק כמספר המזוזות שביקש החזון איש לקנות לביתי בלי ידיעה מראש". ר' משה בוים מיהר אל ירושלים שם רכש את עשר המזוזות המהודרות כדברי ה'חזון איש' ושלח אותם מהר לצרפת. המזוזות נקבעו בקדושה וטהרה, והבלתי יאומן... לא איחר מלהגיע. לאחר זמן קצר בלבד התבשרה האשה בבלתי יאומן – עומדת היא לחבוק בן זכר, ואף כאביה העזים התקופים אותה שנים נעלמו כלא היו ללא שום ניתוח מסובך, והכל בכוחן של מזוזות מהודרות וכשרות ביותר. עשרות שנים לאחר מכן, העמידה האשה את ילדיה המבורכים אל מול המזוזות, וסיפרה להם ברגש כיצד אותם מזוזות היו הפתח לישועה הגדולה והגעתם לחיים. המזוזה היא הברכה של ביתו של אדם לפני הכל, בה כתובות ברכות רבות, ביניהם: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" – אריכות ימים ושנים, בריאות טובה, פרנסה מבורכת, הכל בזכות המזוזה שביקש בורא עולם מכל יהודי לקבוע בפתח ביתו, אשר היא השמירה וההגנה עליו ועל כל בני משפחתו. וכבר אמרו חז"ל (מנחות מג:): "כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, ציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים. והם המלאכים המצילים את האדם מן החטא, שנאמר, "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". ובזכות מצות מזוזה נשמר האדם וכל בני ביתו מן המזיקים. ולכן כותבים על המזוזה שם "ש.ד.י", שהוא ראשי תיבות: "שומר דלתות ישראל". שווה להשקיע כמה מאות שקלים במזוזה איכותית מסופר ירא שמיים, ולזכות לראות איך כל ענייני החיים מסתדרים על הצד הטוב ביותר: בבריאות, הצלחה, פרנסה, והכל בעבור הסמל של היהודי!.

כתב ה'כסף משנה' (רבנו יוסף קארו זצ"ל): "כאשר המזוזה כתובה כתקנתה חופפת שמירת ה' יתברך על הבית". הוסיף על דבריו רבנו 'המרדכי' וכתב: "מובטח אני שכל בית המתוקן במזוזה כהלכתה אין שום מזיק יכול לשלוט בו". וכבר הבטיחו רבותינו בתלמוד ואמרו: "הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה".

בימים הקרובים הכוללים 3 שבועות ויום [יז תמוז - ט' אב, (וכנגדם 22 ימים של שמחה מ-א' עד כ"ב תשרי)] אנו מצפים לביאת המשיח ביותר ציפיה מכל ימות השנה, והם ימי חשבון נפש, וראוי להתפלל שתהיה באפשרותינו לנצל את החשבון כראוי בין אדם למקום בכלל ובין לחבירו בפרט, אם מצפים לישועות - בדרך כלל אם מבקשים בתפילה - יש חסד מאת ה' להיזכר בעניינים שבין אדם לחבירו ומגיעים לדעת את מי לפייס, לבקש על זיכרון זה ולהודות על מה שנזכרים ובוודאי להודות על הפיוס שבוודאי יגרום לישועות. (יש המונים את ה22 ימים: 8 פסח, 2 שבועות, 2 ר"ה, 1 יו"כ, 9 סוכות ושמ"ע. [- יש המונים ימים אלו כ"א ימים ללא יום ט' באב שהוא מוגדר "מועד", ועל כך אמרו א"ך טוב לישראל, וימים אלו יש בהם הכנה לימים השמחים, וגם בימים אלו אפשר להתקרב])

הדשא של השני ירוק - אבל בשלך, הדשא מתחת לאפור הוא ירוק עם אוצרות מרהיבים יותר, והוא רק נסתר מהאחרים.

להגיב באותה צורה הן בהפסד והן בניצחון - זה הישג חשוב ונצרך.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה