שיתוף - לביקורת אסון. שמחת תורה.

[אוראל סולטן]

בין אסון לשיגעון.

חושב לעצמי.

איך יכול להיות שכבר עברה שנה.

שנה מאותה אזעקה בשש בבוקר, זאת שהחריבה את עולמם של עשרות משפחות.

שנה מאותה כניסה של המרצחים יימח שמם אל תוך מחוזותינו, הורגים וטובחים ללא רחם.

שנה, מעוברת גם.


ובתוך כל התימהון, האכזבה.

קולט שדווקא עכשיו צריך לשמוח.

בשמחת. התורה.

פשוט לשמוח.

לא לחשוב על 'למה' 'מה' ו'איך', לא להסתחרר מהיצרים שבנו.

לשמוח, כי ככה זה, כי הצלחנו לשרוד בחיים את השנה הזאת ולסיים פעם נוספת את התורה.

צריך גם לזכור שיש אנשים שלא יכולים לשמוח, כאלו שעצם אזכור המילים 'שמחת תורה' גורמות להם לרטוט בבכי חסר מעצורים.


וזה קשה, הלשמוח הזה.

בטח כשאני לא יודע איך אפשר.

אולי צריך לקחת את המקום הזה של הקושי, ומתוכו לעלות ולפרוח?

אולי צריך להתעלם מההרהורים הקשים ולתת לעצמך לרקוד?

אולי צריך רק להיראות שמח, מבחוץ?

לעולם לא אדע, כנראה.

לעולם.


ובינתיים אנסה לשמוח.

וגם אם לא אצליח, אדע שלפחות ניסיתי.

ואולי בסוף בשמיים יחשיבו דווקא את החוסר הזה שבי, כשלמות.


אני מבולבל, לא יודע מה לעשות.

צריך שמשיח יגיע.

כי עד עכשיו זה פשוט סיפור ארוך בהמשכים שעדיין לא הסתיים.

אבל אולי אני, הקטן, יצליח לגרום לו להיגמר?

 

[אדם מהשורה]

לא בטוח אם זה שיר או מאמר אבל הוא מדייק לבטא תחושות של רבים.

 

[סבתא חביבה]

פה הזדהיתי:

אני מבולבל, לא יודע מה לעשות.

צריך שמשיח יגיע.

כי עד עכשיו זה פשוט סיפור ארוך בהמשכים שעדיין לא הסתיים.

ופה התרגשתי:

אבל אולי אני, הקטן, יצליח לגרום לו להיגמר?

 

[אוראל סולטן]

פה הזדהיתי:


ופה התרגשתי:

לא בטוח אם זה שיר או מאמר אבל הוא מדייק לבטא תחושות של רבים.

תודה רבה על התגובות מחממות הלב. פשוט כתבתי כל מה שאני מרגיש לגבי עצמי, וכנראה שזו גם ההרגשה של כולם...


נ.ב: כתבתי בשורה דלעיל 'וכנראה' אחרי פסיק. אז נזכרתי שאני צריך להודיע כאן בקהילה ידיעה שרוב העם אינו יודע:

תקני לכתוב וא"ו החיבור אחרי פסיק וגם אחרי נקודה!

אלא שוא"ו החיבור אחרי פסיק, תבוא בד"כ רק עם היא פותח מעין נושא חדש (כגון כאן.)...