שיתוף - לביקורת אחי

[איפה אתההה??]

"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?

 

[איפה אתההה??]

סליחה על האורך...
רציתי לשלוח את הסיפור לעיתון שביקשו ממני מספר מילים גבוה מדי

 

[קשת החיים]

סיפור מאוד יפה, רק לא הבנתי כמה דברים. אם מאיר לא מבית דתי, אז איך זה שהוא לומד בישיבה ושהר"מ שלו שלח את שניאור לדבר איתו?
ויש כמה שגיאות מקלדת שצריך לתקן.
האם יהיה המשך לסיפור? זה נראה התחלה של סיפור מעניין.

 

[הבזק של שפיות]

@איפה אתההה?? כל ההודעה הראשונה שלך מאוקססת לי (נטפרי).

 

[חסיד הנודד]

@איפה אתההה?? כל ההודעה הראשונה שלך מאוקססת לי (נטפרי).

 

[מימיי]

"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?

איזה סיפור יפה!
אהבתי מאוד.

רציתי לשלוח את הסיפור לעיתון שביקשו ממני מספר מילים גבוה מדי

מותר לשאול לאיזה עיתון? סתם מסקרנות..

 

[NeWord]

אם מאיר לא מבית דתי, אז איך זה שהוא לומד בישיבה ושהר"מ שלו שלח את שניאור לדבר איתו?

הוא לא לומד בישיבה... הר"מ של שניאור ראה אותו בהפגנה בקפלן (כנראה מכיר אותו מהשכונה או משהו...) ושלח את שניאור להעביר לו את המסר. @איפה אתההה?? אני צודקת?

סיפור מיוחד! לא יודעת למה חיכיתי שהקצה של מאיר ושניאור יסגר אחרת, היה לי חסר לדעת אם הוא קיבל בסוף את המעטפה ומה היה בה...

 

[הילדה "המאומצת"]

וואו
ממש מרגש, סיפור יפה ונוגע ללב.

 

[איפה אתההה??]

הוא לא לומד בישיבה... הר"מ של שניאור ראה אותו בהפגנה בקפלן (כנראה מכיר אותו מהשכונה או משהו...) ושלח את שניאור להעביר לו את המסר. @איפה אתההה?? אני צודקת?

סיפור מיוחד! לא יודעת למה חיכיתי שהקצה של מאיר ושניאור יסגר אחרת, היה לי חסר לדעת אם הוא קיבל בסוף את המעטפה ומה היה בה...

אכן כן.
ותודה על ההערה אולי אוסיף עוד פרק על מאיר ושניאור...

 

[איפה אתההה??]

תודה לכולם על כל הפרגונים וההערות!
@קשת החיים א. אשמח לשמוע איזה שגיאות היו.
ב. בעזרת ה' כשיהיה לי זמן אשתדל להעלות פרק נוסף.

 

[איפה אתההה??]

המדריך ל'שליח' המתחיל:

• היה אתה!

רבים חושבים כי שלוח חב"ד צרך להיות חברה'מן, מסתדר עם כל אדם, מאיר פנים, כריזמטי, פעיל ועדיף שיהיו לו גם כישורים טכניים.

זה לא נכון. לא סתם ה' נטע בך תכונות של ביישנות, אומנות, רצון להיות לבד עם עצמך.

ואסתמה...

שניאור מניח את העיפרון, סוגר את המחברת בטריקה. תכלס' ברור לו שה' שם בו את התכונות הכי מתאימות לשליחותו בעולם, אבל...

פותח את המחברת, מרים את העיפרון.

כשאתה נמצא בחברת בחורים שחושבים שה' נתן לכל היהודים את אותה שליחות בעולם, זה לפעמים גורם לך לחשוב שמשהו בך דפוק. שאם אתה מתבייש להציע לאנשים זרים להניח תפילין או להביא לבחור חילוני שנתקעת איתו במעלית, מעטפה, או שאתה קצת מפחד ללכת במרכז תל אביב ולחלק עלוני חיזוק, אז אתה בעייתי. אתה לא עובד ה' ובטח ה' עצוב שיש לו בן כזה.

הוא מקשקש בחוזקה על הפיסקה האחרונה. הוא יודע שזה לא נכון, יודע שה' אוהב אותו כמו שהוא ובוודאי הוא צריך לעבוד את ה' יתברך עם התכונות שיש בו ולא אם אלו שאין. יודע, אבל מה עוזרת לו הידיעה בשכל כשכל חבריו יוצאים לרחובות לחזק את עם ישראל לקראת השבת המתקרבת ורק הוא נשאר לבד בישיבה. מילא היה לומד משהו, אבל הוא אפילו לא מקיים מצוות, רק כותב ללא מטרה.

הופך דף, רושם: רגישות היא ניסיון או מתנה?

***

פותח עין, עוצם. מתהפך לצד השני. קרני השמש מסנוורות את פניו, הוא מרים את השמיכה מעל ראשו, זה לא עוזר. הוא לא מצליח לחזור לישון, אין לו בשביל מה לקום.

"מאיר" נעלי עקב כבדות מתקרבות לעברו, יד מלאת צמידים מרשרשים מדליקה את המנורה "די לישון, ילד, בוא תקום, תעשה משהו עם עצמך".

מעיף את השמיכה, מתרומם לגובה מאה שבעים ואחת הסנטימטרים שלו. "מה אמא, למה את מעירה אותי? מתי כבר אני יוכל להחליט בעצמי באיזה שעה לקום".

חמש פסיעות מהירות והוא במטבח, פותח את הברז על הכי קר שאפשר.

"אתה יודע מה קורה שני נותנת לך להחליט בעצמך מתי לקום" קוראת אימו אחריו "אתה פשוט לא קם".

מה שנכון נכון, מודה בינו לבין עצמו, מורח משחה לבנה על מברשת ירוקה. תנועות הצחצוח המונוטוניות מרגיעות את עצבי הבוקר (אחת וחצי בצהרים!) והוא מספיק להתחרט על איך שצעק על אימו. זה לא מגיע לה, היא אישה כל כך טובה.

אבל גם אני בן אדם טוב, הוא מוחה, תוך כדי סירוק שערו הפרוע. גם לי לא מגיעים החיים הקשים האלו.

"ביי, אמא" צועק, טורק את הדלת אחריו. מדלג ארבע קומות למטה, לא משתמש במעלית, הספיק לו להיתקע לפני יומיים עם החבדניק המשתעל.

חולף על פני עמוס הזקן, כמעט מתנגש בצילה השכנה, לא מתנצל. טורק את דלת הבניין אחריו.

הוא יכול לשמוע את הגולגולות האדומות-ירוקות שריסס אי-אז על גדר החצר הלבנה ואת המשפט העקום שריסס בגרפיטי שחור: 'העולם לא הוגן!' מברכים אותו בברכת צהרים טובים. מצביעם עליו בלעג וצוחקים בציניות אכזרית "הנה הוא הבחור ה"טוב" שהעולם מתאכזר אליו".

 

[קשת החיים]

תודה לכולם על כל הפרגונים וההערות!
@קשת החיים א. אשמח לשמוע איזה שגיאות היו.
ב. בעזרת ה' כשיהיה לי זמן אשתדל להעלות פרק נוסף.

אוקי, מצטטת כאן:

יש דברים יותר קירטיים מתפילין.

קריטיים

למה שאני ירצה לצאת.

למה שאני ארצה לצאת

ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן

בקפלן

 

[איפה אתההה??]

פרק 3



שמיים שחורים פרושים מעליו, גלים מתנפצים מדגדגים את כפות רגליו, ערפל כבד מונע ממנו לראות את אור האוניות באופק.

יופי, חושב לעצמו, כך לא אוכל לראות חילול שבת.

"ריבונו של עולם" הוא לוחש, בקושי שומע את עצמו, "ריבונו של עולם, אתה יודע שאין דבר שאני יותר רוצה מלהגדיל את שמך בעולם." שותק, נותן לרוח הלילה הקרירה לשאת את מילותיו למלך העולם.

"אבא" ממשיך בטון קצת יותר גבוה "אני כל כך רוצה שכל הבנים שלך כבר יהיו קרובים אליך, אני רוצה להצליח להתגבר על התכונות החלשות שיש בי והיות שליח לקרב יהודים אליך. אבל אבא" מבלי משים מגביר את קולו, כמעט צועק "זה קשה, קשה לי שאין לי חברים, קשה לי שהר"מ רואה בי בחור חלש שצריך לתת לו משימות קלות כדי להכין אותו לחיים, ואפילו אותם אני לא מצליח לעשות. די אבא, קשה לי. למה בראת אותי כזה דפוק, למה??"

שניאור מתיישב על החול הרטוב, ראשו בין ברכיו וחולשה אופפת את גופו. מבוהל מן המילים שפלט ללא מחשבה. שום רצון לקדש את שם ה', צוחק קול קטן ורשע בתוכו, שום שאיפות עילאיות אין בך. אתה רק רוצה להיות מקובל בחברה, חתיכת גאוותן.

***

"אבא..." הוא שומע קול מוכר לוחש, מוכר אך לא מזוהה. מאיר לא מוצא שביב של כוח על מנת להפעיל את שרירי המוח ולזהות את בעל הקול.

קר לו, הוא רעב ועייף ובעיקר, מרוקן.

מוחו, כאילו בלופ אכזרי מתעקש לשחזר שוב ושוב את מה שקרה מאז שיצא מהבית בטריקת דלת. "היי, מאיר. ד"ש מהחברים החדשים ש'ך דוויד ואליוהו" מבטא גלי את השמות במבטא אשכנזי מודגש. "חחח, איך זה להניח קוביות לגו שחורות על הראש?"

"אולי תלמד אותנו גם, זה מסוג הדברים שעושים אקסטזה, אה?" צחק מני בפה פעור, נראה שהוא בעצמו לקח לא מזמן משהו מסוג הדברים שעושים אקסטזה. בא מוכן להשפיל אותו.

שלושת ה"חברים הטובים" שלו באו מוכנים להשפיל אותו וכך מצא את עצמו מאיר מרגע לרגע מקבל את צבע קיר הבניין האפור.

רז, ה'גבר' של החבורה תפס את הרגע הנכון. תפס אותו בכתפיו, הצמיד אותו לקיר וסינן בשיניים חשוקות "מאירק'ה, אתה רוצה שאבא'לה שלך ידע מה קרה ביום חמישי בבוקר?"

הוא רעד בכל גופו מעלבון, פחד ומתחושת בגידה "אתה... אתה... מה אתה חושב רז? מה אתם..." רצה לצעוק.

"ששש" קטע אותו רז "תסמן לי עם הראש, רוצה שהוא ידע או לא?"

מבולבל, מפוחד, נענע בראשו לשלילה.

"יופי" חייך רז חיוך עקום "אם אתה לא רוצה שאבא ידע אז..."

מאחוריו צחקו גלי ומני בלי שליטה.

 

[איפה אתההה??]

פרק 4



"החבדניק המשתעל" ההבנה נופלת לראשו באחת.

שניאור קופץ בבהלה, מישהו נמצא איתו בחוף הנידח של בת ים. מישהו שמע את תפילתו האישית.

"היי, אתה, אל תלך" המישהו קורא אחריו "אני צריך ל'דבר איתך"

מאט, מתלבט אם לעצור. מישהו בחוף נידח, בערב שבת אחרי חצות הלילה, רוצה לדבר איתו. פחד קר מזדחל אל ליבו.

"הו, זה באמת אתה. אוף, אתה הולך מהר" המישהו נעצר לידו, מתנשף.

שניאור מאמץ את עיניו הרטובות, בחור נמוך ושזוף, גופיה שחורה מקושטות באותיות אנגליות ענקיות בצבע כתום מזעזע, לרגליו מכנסי ג'ינס עם יותר קרעים מבד, לראשו תלתלים שחורים ולקינוח, שרשרת עם תליון בצורת רובה נוצצת על צווארו.

"אהה..." איכשהו תמיד בסיטואציות כאלו הגרון שלו מתחיל לכאוב והוא מאבד את המילים.

"שמע, אני חייב לדבר עם הרב ש'ך" מאיר לא פנוי להבחין בחרדה של העומד מולו, הפנים המפחידות של רז לנגד עיניו "דחוף"

הרב, זה הפתרון. הרב בטח ישמח לעזור ליהודי מבולבל שמשוטט בליל שבת בחופים נידחים. הוא יכול להפנות את הבחור הזה לרב ולשכוח מכל הסיפור, יש רק בעיה קטנה "זה דחוף? א-אני מניח שהרב ישן עכשיו"

"לא" נחרד מאיר "כלומר כן, כאילו אני חייב לדבר איתו הלילה. אם לא, אם לא, יקרה משהו רע"

"מה?" חסר טקט, מכה הקול הציני את שניאור, ואתה בכלל לא עוזר לו.

מאיר אומד את ה'דוס' שלפניו, כמו מתלבט אם יבין את גודל הבעיה. "אם לא, אבא שלי ידע שהנחתי תפילין"