הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה
הסבלנות שלי בימים כאלה?
לא קצרה… היא כבר יצאה לחל"ת.
יש מלחמה.
וזה משנה הכל.
דברים שפעם הייתי מדלגת עליהם באצילות נפש,
היום מקבלים זום אין, סלואו מושן, וקריינות דרמטית.
נגיד יוסי.
"יוסי, תוציא את הפח."
משפט פשוט, נכון?
רק שהוא כבר עבר אבולוציה:
בקשה → תזכורת → בקשה נרגשת → נאום מוטיבציה → איום מרומז → קבלה בשתיקה → הדחקה → ואז…
אזעקה.
עכשיו שימו לב לתזמון המושלם:
בדיוק כשהוא כבר כן קם עם השקית ביד,
בום.
אזעקה.
כאילו יש שם מישהו עם סטופר:
"אה, הוא זז? עכשיו! עכשיו תפעיל!"
ואז קורה הדבר הבלתי נסלח:
יוסי מניח את השקית בסלון.
לא בצד.
לא במטבח.
בסלון.
והיא… מטפטפת.
וזהו.
נגמרה המלחמה.
עכשיו זה אישי.
אני עומדת שם,
ומנהלת שיחה פנימית:
יש מלחמה.
אנשים במקלטים.
צריך פרופורציות.
אבל מצד שני,
יש טפטוף.
ואני שואלת את עצמי:
מה יותר חמור?
מצב ביטחוני?
או רוטב זבל על הרצפה?
(התשובה ברורה. אל תיתממו.)
ואם כבר פרופורציות,
מנחם היה צריך לכתוב פתק איחור.
כותב:
"ממד"
בלי מרכאות.
בלי גרשיים.
בלי כלום.
סתם ממד.
כמו אדם בלי עברית.
ואני קולטת:
אני היחידה במדינה שעוד נלחמת על סימני פיסוק.
כולם במלחמה.
ואני?
במלחמה על המרכאות.
ואז אומרים לי:
"נו, מה את רוצה? יש מלחמה."
נכון.
יש מלחמה.
אבל תגידו,
במלחמה לא משתמשים בפח?
לא מטפטפים?
לא שמים גרשיים?!
אתמול ניסיתי לצאת לקניות.
כלומר, תכננתי.
יצאתי.
חזרתי.
התלבטתי.
נשמעה התרעה.
חזרתי שוב.
בסוף נשארתי בבית עם רשימת קניות ותחושת הישג.
אבל בדרך,
העולם?
כרגיל.
פארק מלא.
חנויות מפוצצות.
אנשים עם עגלות כאילו אין מחר,
ואני מסתכלת סביב,
וחושבת:
רגע…
אולי אני היחידה שקלטה?
אולי יש הודעה שכולם קיבלו ורק אני לא?
"אין מלחמה. סתם ניסוי כלים. המשיכו כרגיל."
ואני?
עומדת שם עם עיניים פעורות,
ומוכנה לצעוק:
"סליחה! יש אזעקות! יש מציאות! קורה משהו!"
אבל אף אחד לא עוצר.
כולם ממשיכים.
ואז הבנתי.
לא שאני היחידה הנורמלית.
אני היחידה שעדיין מתרגשת מהנורמליות.
והכי גרוע?
שגיליתי שאני פראיירית.
לא פראיירית של כסף.
לא של זמן.
פראיירית של מציאות.
מאמינה למה שקורה.
לוקחת ברצינות אזעקה.
מתרגשת מטפטוף.
נפגעת מחוסר מרכאות.
בקיצור,
אם יש תואר חדש בארץ,
אני זכיתי בו בהצטיינות:
פראיירית רשמית לענייני "יש מלחמה באמת".
תעודה בדרך.
עם גרשיים.
ברור.
הסבלנות שלי בימים כאלה?
לא קצרה… היא כבר יצאה לחל"ת.
יש מלחמה.
וזה משנה הכל.
דברים שפעם הייתי מדלגת עליהם באצילות נפש,
היום מקבלים זום אין, סלואו מושן, וקריינות דרמטית.
נגיד יוסי.
"יוסי, תוציא את הפח."
משפט פשוט, נכון?
רק שהוא כבר עבר אבולוציה:
בקשה → תזכורת → בקשה נרגשת → נאום מוטיבציה → איום מרומז → קבלה בשתיקה → הדחקה → ואז…
אזעקה.
עכשיו שימו לב לתזמון המושלם:
בדיוק כשהוא כבר כן קם עם השקית ביד,
בום.
אזעקה.
כאילו יש שם מישהו עם סטופר:
"אה, הוא זז? עכשיו! עכשיו תפעיל!"
ואז קורה הדבר הבלתי נסלח:
יוסי מניח את השקית בסלון.
לא בצד.
לא במטבח.
בסלון.
והיא… מטפטפת.
וזהו.
נגמרה המלחמה.
עכשיו זה אישי.
אני עומדת שם,
ומנהלת שיחה פנימית:
יש מלחמה.
אנשים במקלטים.
צריך פרופורציות.
אבל מצד שני,
יש טפטוף.
ואני שואלת את עצמי:
מה יותר חמור?
מצב ביטחוני?
או רוטב זבל על הרצפה?
(התשובה ברורה. אל תיתממו.)
ואם כבר פרופורציות,
מנחם היה צריך לכתוב פתק איחור.
כותב:
"ממד"
בלי מרכאות.
בלי גרשיים.
בלי כלום.
סתם ממד.
כמו אדם בלי עברית.
ואני קולטת:
אני היחידה במדינה שעוד נלחמת על סימני פיסוק.
כולם במלחמה.
ואני?
במלחמה על המרכאות.
ואז אומרים לי:
"נו, מה את רוצה? יש מלחמה."
נכון.
יש מלחמה.
אבל תגידו,
במלחמה לא משתמשים בפח?
לא מטפטפים?
לא שמים גרשיים?!
אתמול ניסיתי לצאת לקניות.
כלומר, תכננתי.
יצאתי.
חזרתי.
התלבטתי.
נשמעה התרעה.
חזרתי שוב.
בסוף נשארתי בבית עם רשימת קניות ותחושת הישג.
אבל בדרך,
העולם?
כרגיל.
פארק מלא.
חנויות מפוצצות.
אנשים עם עגלות כאילו אין מחר,
ואני מסתכלת סביב,
וחושבת:
רגע…
אולי אני היחידה שקלטה?
אולי יש הודעה שכולם קיבלו ורק אני לא?
"אין מלחמה. סתם ניסוי כלים. המשיכו כרגיל."
ואני?
עומדת שם עם עיניים פעורות,
ומוכנה לצעוק:
"סליחה! יש אזעקות! יש מציאות! קורה משהו!"
אבל אף אחד לא עוצר.
כולם ממשיכים.
ואז הבנתי.
לא שאני היחידה הנורמלית.
אני היחידה שעדיין מתרגשת מהנורמליות.
והכי גרוע?
שגיליתי שאני פראיירית.
לא פראיירית של כסף.
לא של זמן.
פראיירית של מציאות.
מאמינה למה שקורה.
לוקחת ברצינות אזעקה.
מתרגשת מטפטוף.
נפגעת מחוסר מרכאות.
בקיצור,
אם יש תואר חדש בארץ,
אני זכיתי בו בהצטיינות:
פראיירית רשמית לענייני "יש מלחמה באמת".
תעודה בדרך.
עם גרשיים.
ברור.
Reactions: chaim המלך, טובבבבבבב, צפונבון ועוד 4 משתמשים7 //