סיפור בהמשכים הנענע שנשאר - סיפור היסטורי

אינפרא · 18/12/25

בס"ד פרק 25

״אז לא״, רק ה׳ יודע כמה מאמץ היתה צריכה כדי לומר את שתי המילים הבודדות הללו.

״זה בידיים שלך. מה שאת חושבת שבאמת יועיל לך״, ראובן מדוד כחמה בבוקר היום.

״זה ידוע, לא?״ יש במילותיה אירוניה שהיא מנסה לדחוס. לא מצליחה.

הנהון קטן.

שתיקה כבדה מלווה אותם בסוף. מפנה מקום לצלילים בדציבלים גבוהים וצעקות רמות אשר מחרידות חרשים.

"זה כאן". ראובן מחווה בידו העמלה בתנוחה משונה על מקום המפגש המסוכם. "והנה הם", עיניו מביטות לעבר קבוצה קטנה שנראית כמו עדר סוסים.

אולי זה לא יפה להשוות אנשים לבהמות גסות, רק שההתנהגות הגסה שלהם ממשילה רק בהמות. במיוחד לה, זאת שתמיד תמצא את הפרצה בכל התנהגות גויית וגסה כל כך.

סוחרי היין בעלי הטוניקות ברברו ביניהם ורק הגבוה בעל העיניים החודרות ונער צעיר התייחסו לראובן שניסה לצוד את תשומת ליבם.

רות מביטה ואחר פולטת אנחה. לא מעניין אותה על מה הם מדברים וגם איך בדיוק הולך להיות העתיד הקרוב. היא תרים ידיים ותשב בצד כמו כל בת ישראל צנועה וחסודה.

ובסוף גם זה נגמר.

הערפל על רציף הדייגים היה סמיך, והספינה עמדה במים כצל שחור. הם התקדמו לעבר האיש הגבוה שעמד בראש הגשר. האיש לא הוציא הגה מפיו; הוא רק נעץ בראובן מבט חודר, העביר את עיניו אל הציוד הרב, והחווה בראשו לעבר הנער שעמד לצידו.

ויליאם זינק קדימה. הוא קרא לאחד המלחים, איש כבד גוף אך חסון וביחד הם החלו להעמיס את התיבות הכבדות. ראובן עמד קרוב, עיניו עוקבות אחר הארגזים שבהם נארזו בעיקר המזון.

רות רעדה ושפשפה את כפות ידיה הקרירות.

מי הבטיח לה ששם המזון? למה דווקא להיתפס למשהו שיש לה אינטואיציה שלילית לגביו?

היא מעולם לא חשבה שהיא רואת שחורות, אך השבועות האחרונים הוכיחו שביכולתם לשנות אי אלו דברים. בעיקר את המבט שלה על העולם והמרירות הנוטפת ממנה מכל מחשבה או משפט.

והתא הקטן והמצחין לא גרם לשום שיפור מצב רוח. לא.

״זה התא שלנו?״ לאחר שראובן חזר מבדיקת מקום האחסון הנאות היא הייתה חייבת לוודא.

״כן. אני באמת מצטער אך האוניה הזאת נועדה בעיקר להעביר מטען. זה התא הכי משופר שניתן למצוא. הם לא השקיעו בתאים הללו במיוחד״, ראובן נאנח, משפיל מבט על הקרקעית עשויה העץ.

רות בולעת את רוקה, עיניה בוחנות את המצע הדל. ההפלגה לא אמורה להימשך יותר מדי זמן, אך רק זה גורם למסע להיצבע בצבעים אפורים וקודרים.

רק העלייה המטלטלת גרמה לבחילה שליוותה אותה להתחזק. כדי להגיע אל הסיפון, הם נאלצו לטפס על לוח עץ צר ומשופע שהתנדנד מעל המים ונראה היה כעומד ליפול בכל רגע. והכי מוזר, את כל החוויות הללו היה עברה פעמיים וזה לא השאיר עליה שום חותם. איך דווקא שהיא עושה מסע קצר ובלתי מזיק כבר הטלטלות גורמות לה לבחילות ומצב רוח זעוף.

למה שהיא הייתה ילדה המים היו נראים כתכולים ומלאי קסם והיום הם נראים לה שחורים וצופני רוע? ממתי היא נהפכה לכזו?

אולי ממתי שהגיעה לבית של מאר לתמיד, ואז העולם החשיך ונשא את כל תקוותיה לעשן נמוג.

אינפרא · 25/12/25

בס"ד פרק 26

״רות…״ פניו של ראובן עוטות הבעה מהוססת. ״בנוגע לנער ההוא…״

״מה בקשר אליו?״ רות מצמצמת את מבטה בחשד.

״הוא רוצה להגיע איתנו לקומיח״. עיניו האפורות של ראובן סוערות.

מליחות צורבת ננעצת בפניה של רות. ״מה זאת אומרת? הרי הם מתכננים להגיע לצרפת. הוא ואבא שלו. מה הקשר שלו אלינו?״ היא מצפה לתשובה. באמת. למה קול לגלגן טוען באוזנה שהיא נהנית מזה?

״כי משעמם לו. צרפת קטנה עליו והוא רוצה לטייל. לא אכפת לו מסכנות כמו שלנו אכפת״, את הנקודה הקטנה הזאת
ראובן מבליט. ״אבא שלו, ראש הקבוצה, לא בדיוק נלהב מהרעיון אך הוא מסכים. ואנחנו היחידים שנוסעים לאפריקה ואפשר להצטרף אליהם״.

היא בוהה. מתרוממת מישיבתה השפופה ורגליה שולחות מיד צרור תזכורות מכאיב. ״אבל אנחנו יהודים״. פולטת.

״רק עכשיו התגבש הרעיון כך שאין מישהו אחר, ובנוגע לעובדת היותנו יהודים״, הוא משגר מבט לח, ״הם לא נוצרים היישר מהכנסייה. לא אכפת להם. השאלה אם אכפת לנו״. זאת נקודה מרכזית. נער נוצרי קל דעת, יהודים שומרי תורה ומצוות. איך זה מסתדר בכלל?

״הוא לא יכול להפליג לבד? למה איתנו?״ הקול שלה יוצא צרוד.

״אבא שלו לא סומך עליו מספיק כנראה״.

זה נשמע מוזר ונטול הגיון. מדי מוזר. ויש לה תחושה שמשהו אחר מסתתר כאן.

רק מה?

״מה אתה רוצה שאני אגיד?״ רות חמוצה. הריח החמוץ שנודף בחלל לא גורם לה לתחושה טובה יותר.

״אמרתי את מה שהייתי צריך לומר. השאלה היא מה את חושבת״.

רות לוקחת נשימה עמוקה שמילאה את ריאותיה באוויר חמצמץ. ״משהו מסתתר כאן. זה מוזר. סוחר יין אנגלי לרוב מחוספס ונוקשה והוא ממש לא יסכים טיולים הרפתקנים סתם ככה. הוא רוצה להשיג משהו. השאלה היא רק מה״.

״מי אמר שהוא רוצה להשיג משהו?״ האישונים שמולה תמהים.

״ככה זה נראה לי״. היא בטוחה בעצמה. ״אני לא מכירה את ראש הקבוצה ואת האופי שלו. מה שאני יודעת זה שיש פה יותר מדי סימני שאלה וללא תשובות מספקות. ואם הוא סתם רוצה להרוויח סחורה מאפריקה ולמכור אותה כאן, זה מסביר הרבה. והוא מנצל. פשוט מנצל״.

ומה הבעיה בזה?

ולא, לא ראובן שואל את זה אלא קול קטן שמציק לה יותר מדי בתקופה האחרונה.

כי הוא מסתיר, היא עונה לקול העקשן בנחישות. אם ראש הקבוצה מסתיר סימן שיש פה משהו קצת פחות תמים מטיול אפריקאי של נער. אבא, נוקשה ככל שיהיה, לא יהיה מוכן לסכן את הבן שלו תמורת טיול מפוקפק.

וראש הקבוצה לא נראה מסוג הטיפוסים שלא אכפת להם מאף אחד מלבד עצמם. יש לו תוכנית מסוימת. והם צריכים לגלות מהי.

וזה לא הולך להיות קל. ממש לא.

אינפרא · 5/1/26

בס"ד פרק 27

מוכרת התבלינים מקומיח

יום אחד היא הגיעה. אישה כזאת עם מבט נחוש בעיניים וזרות נוקבת. קראו לה אסתר.

היא צחקה ושוחחה והעיניים שלה נותרו אותו הדבר. נחושה לעשות משהו, אפילו אחרי שגילתה את קבר בעלה.

זה היה עצוב. לראות אישה מסתכלת על הקבר בעיניים שלראשונה איבדו את הנחישות שלהן ורואות את המוות.

ואני, בתור אחת שראתה את המוות יודעת את התחושה הזאת של הסערה והשקט המצלצל מדי לאחריה.

נתתי לה את הפרטיות שלה, וגם שמלמלה שהכל משמיים את הקוד של יהודי הקהילה לכל דבר, נתתי לה מרחב לבכות.
לא היה לה למי. אפילו שפה אומרים שכן והוא תמיד שומע.

ואת רואה ילדה שאפילו לא בוכה, ששרדה במסע מסוכן ומפרך בכדי לראות מישהו שלא הכירה. אך כן לראות היטב את אמא שלה. בוכה.

הילדה הזאת שנסחבה ואיבדה כל יציבות ומרגישה תלושה. רות. ואפילו שזה היה לפני הרבה שנים אני זוכרת עדיין את התחושות הצפות באמא ובת שמנסות להתאקלם.

ובשביל מה?

להיזכר רק אחרי שנים לבוא בכדי לראות קבר של בעל נשכח, ובמקום לחזור להישאר במקום זר. בלי זיכרונות או שאולי עם. איני יודעת. בטח לא זיכרונות שתוכלי להתרפק עליהם בלילה אפל.

היא נזכרה מאוחר מדי ונותרה ילדה תלושה שנכרכת אחריה. בלי דמעות.

ומנסה, בלי ליפול, להתייאש, להתאקלם במקום זר שאפילו שפה בסיסית ומינימלית אין.

ואז לעזוב בפתאומיות. לחזור מהשוק עם איזה סל מרוט ולהודיע כאילו כל יום מפליגים לאיזה שהוא מקום והמסע בים הוא תענוג שנועד לכל מי שמלא בממון ללא שום סכנות או אי נוחות כלשהי.

איפה ההיגיון אסתר? איפה ההיגיון בכל מה שעובר איתך?

ויש לה סוד. ברור.

רק שלא נראה לי שהצלחתי לפענח מהו.

אני לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו. מתרפקת על זיכרונות מימים אפרוריים ועם מאה תהיות בראש. רק יודעת שאני רוצה לפגוש אותה פעם אחת ולשמוע. לראות מה יצא מהילדה המפוחדת ומה הסוד של המסע הקל לכאורה.

מה הסוד בכלל של החיים, ומה בעצם אני מחפשת.

כי אני לא יודעת. רק יודעת שאני לאחרונה כן מנסה לדעת ולתהות. וככה נזכרת שוב בעיניים האלה. בעלות המבע הכאוב.

כי אני רוצה לדעת מה הסוד.

אינפרא · 11/1/26

בס"ד פרק 28

"ואם הוא מנצל", היא לוקחת נשימה עמוקה, "והוא מסתיר, אז זה סימן שהוא רוצה משהו שאנחנו לא נשמח אם נדע מהי המטרה האמיתית. וגם", היא נושפת ארוכות את האוויר שלכדה, "הוא לא ירצה להשיג יין מאפריקה בגלל כל המוסלמים שם וההגבלות. תעשיית היין מפותחת מספיק באירופה הנוצרית ואין טעם לשלוח נער צעיר למסע חסר תועלת".

"יש לו סיבה רות". ראובן אומר בקול שקט.

"הסיבה היא לא תבלינים נכון? סוחר יין לא יהפוך לסוחר בתבלינים במזרח. אז מה?" השאלה נוטפת מפיה. מרירה.

"שבט הקומיח. הוא יודע שאנחנו רוצים להגיע לשם ויש לו אינטרס להגיע גם".

"ומהו?" היא מעקמת גבות. זעופה.

"איכות הברזל ירודה. החרבות נשברות והמחרשות מחלידות מהר וזה גורם לכאב ראש לא קטן. השמועה שהגיעה לאוזניהם דרך סוחרים ערבים שפגשו בצרפת היא ששבט הקומיח מפיק מתכת גמישה וחזקה פי עשרה מכל מה שמוכר במערב, בתהליך שמשלב מינרל ייחודי המצוי רק באדמתם״, ראובן משיר מבט. ״הם רוצים לדעת את סוד הייצור ולהביא אותו לאירופה. הם ירוויחו לא מעט אם הם יצליחו לייצר בעצמם את מה שכולם זקוקים לו נואשות״.

״ולכן״, רות מוסיפה בהרהור, ״הנער מסתכן בכדי להגיע לשטח שבט הקומיח המדובר. השבטים האלה קנאים מאוד לסודות הייצור שלהם, זה לא יהיה קל לגלות את את סודות הייצור״.

הכתפיים של שחו מעט. המסקנה שלה נפלה למצולות האי ידיעה. היא סתם מהנהנת ומוסיפה. לא מחדשת.

דרגש העץ כמו התחוור לגוון השחור שעטו הצללים ופניו המוצלות חלקית של בעלה. ״מה להגיד להם, רות?״ יש בקולו גוון קול מקולף.

״מה זה דורש מאיתנו בעצם?״ היא משלבת את ידיה.

״ליווי קל ובלתי מורגש החל מרגע ירידתנו מהאוניה עד שרגלנו נחות על אדמת השבט״. המילה קל מודגשת מעט. בעלת דו-משמעות.

״אני לא יודעת״. רות מצמצמת את עיניה במבוכה.

״אולי לא הבנת רות. אין לנו באמת ברירה אם לסרב או להסכים. הגויים האלה ברגע שכרון יוכלו לבצע בנו שפטים כי סירבנו. הם לא בדיוק יהיו חביבים שישמעו את ה׳לא׳״.

״אבל״, היא קוטעת בשטף, ״איך שאר הסוחרים והמלחים ידעו על כך?״

״מהסיבה הפשוטה שהסחר משותף, הם עומדים להתחלק ברווחים. וגם אם לא, ברגע שנסרב, ראש הקבוצה ישמיע לכולם במר יאושו וכעסו את התשובה שלנו ברגע שיטביע את גרונו בכוס״.

יש בדברים שלו הגיון חמצמץ. מחמיץ את הסירוב המתוק.

זאת אומרת שהיא תצטרך לסבול איזה נער פוחז עם בעלה ובעיות הלכתיות. אפילו רק במקרה פעוט של יין נסך.

המסע הזה הולך להיות יותר קשה משחשבה.

אינפרא · 13/1/26

בס"ד פרק 29

״ראובן״, היא קוראת. הקול שלה בוכה.

״כן?״ דווקא הקול שלו קטיפתי. מנוגד.

״יש איזו דרך לחמוק ממנו? כוונתי שהנער הגוי הזה לא יצטרף אלינו?״ רות נואשת.

ראובן חוכך בדעתו קלות. ״לא. יש המון דרכים אבל אף אחת מהם לא מוצאת חן בעיני מבחינת החסרונות שלה. רק לחשוב על הכעס שלהם, אני לא חושב שגלי אנטישמיות נוספים יועילו למצב המיעוט היהודי באנגליה״.

זה כל כך צודק ובו זמנית מקומם. לחשוב כל הזמן על המצב הרעוע. מספיק שיכור מריר אחד באיזה בית מזרח כדי לעורר פראות בלב כל האזור. אי אפשר לקחת סיכון כל עוד מדובר על אי-נוחות בלבד. צריך לרצות ככל האפשר את הנוצרים האלה.

״בסדר״, היא מובסת.

״אפשר לחשוב על זה באופן יותר חיובי. אפילו משרת, בן לוויה צעיר או כל מה שעולה על דעתך. האב התנה איתי שאנחנו משמשים לו גם מעין סיפור כיסוי לאנשי השבט. זה דווקא רעיון כיסוי מעולה להפוך למשרת״.

״אני לא רוצה להעביד אותו״. רות מבועתת. ״אני לא אכזרית. מצידי שלא יפריע לנו״.

״אני כנראה לא הסברתי את עצמי. הנער הזה לא סתם רוצה להצטרף, הוא יכול לנסוע עם אנשים שקצת יותר יעזרו לו. הוא פשוט צריך סיפור כיסוי משכנע שיגיע לקומיח.

וגם, הוא יודע שאנחנו לא נרצה את הסוד לעצמנו ונדליף את סוד הייצור או שנתחרה בו שגם אנחנו נייצר. הוא חיפש אנשים הגונים וגם שיתנו סיפור כיסוי שיבוא איתם, לעורר פחות חשד. לדעתו אנחנו האפשרות הטובה ביותר״.

באמת השאלה הזאת לא עלתה לה. אולי היא סתם מבולבלת ועצבנית מכל המאורעות האחרונים.

״ובאמת הוא יישם את הסיפור כיסוי של המשרת?״ רות חוזרת על השאלה במבט מהופנט.

״צריך לשאול את אבא שלו ואותו. נראה אם הוא מסכים או לא״. ראובן ספקני.

״וגם אם הוא יסכים זה יהיה רק לסיפור ובעיני אחרים״, היא מוודאת.

״בדיוק״.

״ואם יקרה משהו ואנשי השבט יעלו עליו שהוא רוצה לגלות את סוד הייצור? הם גם יקשרו אותנו לעסק?״ השאלה שניקרה בה תפסה מילים ושם.

״הם לא. הוא רק המשרת שלנו. האדונים לא אחראים על מטרות העבדים שלהם. ראש הקבוצה דאג להגיד לי מראש: אנחנו לא מסתכנים, חד משמעית. אם יהיה סיכון אנחנו נפרוש״. ראובן מחליק את כפות ידיו על העץ המשויף. מבטיח.

רות שותקת. אין לה כבר מה לומר.

אינפרא · 20/1/26

בס"ד פרק 30

השמש נטתה על צדה, צובעת את מימי נמל מרסיי בזהב נוזלי כשהאונייה הטילה עוגן. ראובן הידק את אחיזתו בצרור המיטלטלין, ידו השנייה תומכת ברות, שפניה היו חיוורות מתלאות הים. ריח חריף של דגים, מלח וקצף גלים מילא את נחיריה, שונה כל כך מהאוויר הלח והכבד שעזבו מאחור באי הבריטי.

ולא משנה שאת רוב ילדותה עברה בצרפת. כי את העיקר השאירה מאחורה. בקומיח.

והיא תמיד תתגעגע אל אותו בית קטן בפאתי קנטברי. אפילו שהיום הבית שלהם בלונדון מטופח פי שבעה. כי היא רוצה את העבר אך לא מוכנה לפגוש בו. כי הוא עדיין צורב. מדי.

וכעת די למחשבות. היא תנעל אותן בפאתי מוחה. הן תמיד מרירות, והיא רוצה לחייך עכשיו ולא מצליחה.

די.

כשרגליהם דרכו סוף סוף על רציף האבן היציב, הרגישה רות את האדמה רועדת תחתיה, זכר לתנודות הסיפון. "אנחנו בצרפת, רות," לחש ראובן, עיניו סורקות את ההמון הרב-לשוני של הסוחרים והסבלים. "כאן, בממלכת פרובנס, התורה פורחת."

"איפה ויליאם?" היא מהרהרת רק על דבר אחד. לא מסכימה לעצמה לחשוב על צרפת.
"הוא יצטרף אלינו להפלגה לאפריקה. אין לו טעם בהסוואה כאן בצרפת". ראובן מטעים את מילותיו. דווקא לאוזניה המילים המוטעמות חמוצות.

היא שותקת.

הם נעו בזהירות בין חביות יין וערמות בדים. רות התנשמה עמוקות.

ראובן עצר לפתע ליד סוחר בדים קשיש שזקנו הסגיר את מוצאו. צרפתית מהולה בניב אנגלו-נורמני שהתערבה לבליל של לשון הקודש הייתה הפתיח לדו-שיח נימוסי.

הסוחר הביט סביבו בזהירות, ואז החווה בראשו לעבר הסמטאות הצרות המתפתלות מעלה מהנמל, אל עבר הרובע העתיק. "עלו ב'ויה מריטימה'," שפמו רטט, "חפשו את חצר האבן הגדולה סמוך למגדל. שם תמצאו את הישיבה ואת בית הכנסת. אני בטוח שתמצאו מישהו שישמח לזכות במצוות הכנסת אורחים".

״תודה״, ראובן אומר.

״אין לי פה מקום מגורים״, הזקן מתנצל, עיניו עצובות. ״אני זקן ובודד. אין לי איך לארח אתכם״. לאחר הרהור קל הוסיף בקול מתנצל, ״הייתי רוצה״.

מול המלל העצוב והמבע האומלל, משהו לפתע חוסם את גרונה של רות באומללות.

״מסכן״, היא לוחשת לראובן אחר כך. ״זקן ובודד״.

״אני בטוח שהקהילה דואגת לו ככל יכולתו. הוא פשוט לא רוצה להזדקק לנדבות״. העיניים האפורות נענות כתגובה.

״אבל זה עצוב״. רות מגיבה.

״נכון״.

״אין איזו אכסנייה?״ היא אומרת לאחר רגע. ״כלומר, למה צריך לחפש מישהו שיארח אותנו?״

״אני לא יודע״. ראובן מתחיל לפסוע.

לא יודע!

היא שואלת, ותמיד יש תשובות. תשובות הגיוניות או מדריך נרחב אודות מושא השאלה, תמיד ראובן יודע.

והפעם לא.

הוא פשוט לא יודע, וכמה יפה שזה.

ואפילו לעצמה רות לא מצליחה לנסח למה זה כל כך יפה.

אינפרא · 5/2/26

בס"ד פרק 31

המחשבות שלה, אלה שתמיד רצות בלי שום אישור, מפגינות ומשוות לפרצופה מבט מהורהר ומריר, השתתקו לראשונה בלי שום כיבוי נרגן מצידה.

רק מול המראה המפעים הזה. שאין לו מילים בכלל. כי מחשבות הן מילים, ומילים לא יוכלו לנסח את זה בכלל.

ים מלוח וכחול.

⁦הים התיכון נפרש לפני ה"גליאה" כמרבד אינסופי של כחול עמוק ומתעתע. כשנמל מרסיי נמוג מאחור לכדי קו דק של חומות אבן, רות ניצבה על הסיפון, ידה האחת אוחזת בחוזקה במעקה העץ המחוספס

ראובן עמד לצידה. דומם. פניו חרושות דאגה המוסתרת תחת זקן כהה.

הם כאן, בהפלגה לתוניס. לאחר שיטוט של ראובן במציאת הפלגה שיוצאת מנמל מרסיי. היא רק ישבה בחדר בעל צלליות מטעם הכנסת האורחים של הקהילה היהודית ובכתה.

היא מחתה אז את דמעותיה וניסתה לשוות לעצמה מראה עליז, אך כל הדמעות התקבצו ליומיים שבהם עיניה היו אדומות.

ראובן מצא הפלגה קרובה של אניה בשם "גליאה" לנמל תוניס, וזאת הייתה עובדה מוגמרת. עובדה שגרמה לה להמון מחשבות וזיכרונות שלא חשבה בכלל שהיו לה אי פעם.

והתכלת הזה שמולה מחזיר אותה למים שקופים כמעט. להפלגה שלה עם אמא.

אמא.

כמה עוצמה טמונה במילה הזאת?

היא מנסה לשכוח. להביט מהסיפון על הכחול העמוק ולא לחשוב על כלום. המחשבות שלה משתתקות סוף סוף, כי העיניים דומעות גם בלי לחשוב. רק הלב פועם בכאב ומעלה תמונות צפות מול עיניה של נוזל שממלא את כל האופק
ואישה אחת עומדת לצידה בשפתיים חשוקות.

והאישה הזאת ממלאת את תאי ליבה בעצב עמוק ועכור.

ומתגעגע.

״איפה זה קומיח ביחס לתוניס?״ יום אחד היא שאלה לאחר שנמאס לה מהמים והאניה גם יחד.

״נצטרך לשאול. אף אחד באירופה לא יודע שקיים בכלל שבט כזה, ולכן אני לא יודע. בטח התוניסאים ידעו באופן יחסי
לאן עלינו להתקדם״. כאילו שהוא לא אמר זאת קודם. כאילו.

״באופן יחסי״, רות ממלמלת. נאחזת ביחס.

״כן״.

״אני לא זוכרת איפה קומיח שהייתי שם״, העיניים שלה דומעות פתאום, ״הייתי ילדה קטנה שמה שעניין אותה זה רק להישען על אמא שלה, ולאחר המאורע ההוא מתגעגעת לאמא שלה״.

״את זוכרת דווקא די הרבה משם״, ראובן אומר. מטשטש את המילים האחרונות שלה. ״הגיוני שלא תזכרי איפה זה בדיוק. היית ילדה קטנה״.

״ילדה קטנה וטיפשה שלא מבינה כלום״, היא אומרת ובוכה.

המרירות הרטובה הזאת ממלאת אותה לכמה רגעים, לא מסבה נוחם. ככה זה עצב עמוק שבוכה.

והיא רוצה להמשיך לבכות ושלא ינחמו אותה. כי כל הזיכרונות כאילו מיום האתמול, ולא משנה בת כמה הייתה אז. בת קטנה לא תזכור בעתיד את היומיום, אך את ההלם שספגה היא תסחוב לשארית חייה.

ותבכה על הכל יחד.

אינפרא · 10/2/26

בס"ד פרק 32

זה לא יפה להתלונן על הפלגה נוחה בלי שום סערות ומאורע יוצא דופן, כמו ילדה קטנה ומפונקת שהקושי היחיד שלה בחיים זה מאמץ קל בזרת.
אבל היא לא מפונקת!
אילו הייתה אישה עמלה היתה יכולה להאנח שהמחט נתקעה על אצבעה ויצרה פקעת בלתי הפיכה. אך הפקעת היחידה שהיא מוצאת קשר אליה זה פקעת מחשבות סבוכה. המחט לא יכולה להתיר פקעות מוחיות וספק גם פקעות חוטים.
היא לא אשת החלומות שיושבת בחדר בעל תאורה עמומה ועמלה ללא הפסקה על תפירות או מתרוצצת במטבח. אפילו לא הגבירה שבאה לרחרח איזה תבשיל המבשלת מתכננת להאכיל אותה עכשיו ולבדוק שלא נשרף שום דבר.
היא אמנם לא רוצה להיות גבירה בעלת חוטם ושפתיים משורבבות בעליונות מרגיזה, אך כן רוצה להיות אישה ששמחה בחלקה ולא מצטמצמת למחשבות עגומות ומקטינות.
והיא לא כזאת.
וקומיח רק צובעת את הכל בגוונים אפורים וקודרים שלא מאפשרים שום תקווה מחודשת.

...

החום של תוניס לא דמה לשום דבר שרות הכירה; הוא היה שמיכה כבדה של לחות ומלח. כשהיא פסעה על המזח, האדמה הרגישה לה מוזרה, יציבה מדי אחרי שבועות של טלטלות על סיפון הגליאה. היא לא הביטה בשמיים או במבנים המפוארים, אלא באנשים – בבליל הידיים המטלטלות, בשקים הנפרקים ובמבטים המהירים.

המעבר מהנמל אל תוך העיר היה כמו כניסה לתוך מבוך של צללים ואור. ראובן שכר סבל מקומי שהעמיס את ארגזי העץ שלהם על עגלה קטנה, והם החלו לצעוד בעקבותיו.

נקישות פרסות החמורים על האבנים ושירתם של בעלי המלאכה בתוך הסדנאות החשוכות הייתה מוזיקה גסה שגרמה לה
לבליל קולות שכמו חזר מן העבר וניצב מולה.

די.

האבק הלבן של העיר כיסה את שולי שמלתה והפך אותם לאפורים. בזה אפשר להרהר, היא נושכת את שפתה בכאב.

כואבת.

הרחובות הופכים צרים יותר ככל שהעמיקו פנימה. הבתים פה נבנו זה מעל זה, כמעט נושקים בקומה השנייה, יוצרים מסדרונות מוצלים שבהם האוויר עומד מלכת.

"לאן אנחנו הולכים בעצם?" היא מסיטה את מבטה. רק לא לבכות או להוציא רגשות.

"אני בטוח שנמצא מישהו שיארח אותנו", פניו של ראובן כאובות, היא רק לא מבינה למה. אולי מפני שויליאם פה, צועד בשקט כמו נער משרת שמציג את עצמו צייתן ונוח. לדעתה הם מדי מפחדים. בני השבט בטח לא נמצאים בתוניס בכלל, וכל ההצגה הטיפשית הזאת מיותרת.

היא מעיפה מבט שוב. מהדקת שפתיים כואבות ומנסה להתנתק ולו לרגע. לא לחשוב על המקום הזה או המשמעות שלו.

אך אולי מפני שהמקום מוכר לה קצת היא נזכרת לפתע בחדות בפנים של אמא.

פנים משורטטות, עצמות לחיים גבוהות, גבות דקות ודלילות ופה בעל שפה עבה.

וחיוך, קטן. אשר מצליח להפיל את כל החומות כולן.

אינפרא · 16/2/26

בס"ד פרק 33

קומיח. חום מדברי לוהט. שתי המילים הסתדרו כל כך יפה ביחד למול האדמה הצרובה. זאת ודומיה שבלעו דמעות וריצה של ילדה קטנה שרואה רק צהוב בעיניים שנסגרות באימה משתקת.

וזה היה דומה כל כך. עצוב כל כך.

אך היא לא בוכה ואפילו לא נסגרת בתוך תוכה.

היא מותשת, עייפה. בנס לא חטפה כמה מחלות אפריקאיות חשוכות מרפא. הם נדדו, הלכו וטעו בדרכם ועשו לא מעט סיבובים סביב עצמם. אילולא ראובן היא מזמן הייתה מאבדת את חשבון הימים ולא הייתה יודעת מתי שבת.

ויליאם דווקא היה שקט, ונבואתה הזועמת של מרי לא התממשה. הוא היה שקט וכנוע עד כדי כך שהיא חשדה שהוא חושב שהיא וראובן צריכים להשתכנע שהוא עבד חרוץ והם באמת המעסיקים שלו.

או האדונים. תלוי באיזה ארץ אתה נמצא.

אבל קומיח לא חיכתה כמו ילדה טובה, ולקח להם חודש וחצי כדי להגיע לאיזו אדמה צרובה ולראות באופק כמה בתי בוץ.

אפילו האפריקאים לא בדיוק ידעו על השבט הזה. הוא לא גדול שמטיל אימתו על כל הרדיוס הקרוב וגם לא מדי מפורסם.

סתם שבט קטן. נקודה שחורה זעירה על רקע צהוב וחם.

בלי שום מידע רלוונטי הם היו צריכים ללכת ימים ולישון בתנאי שדה בלילות, ורק בסוף למצוא איזה פליט מסכן מאחד השבטים הסמוכים ולהבין על פי המבט הנפחד ששבט הקומיח לא בדיוק סימפטי ונינוח.

וגם הוא החווה בתנועות מוזרות ולא בדיוק הצליח להסביר. השפה שלו הייתה דלה והוא ידע רק שפה משונה של אחד השבטים הנרדפים.

לפחות לקומיח אין איזו שפה.

ולאחר שלוש יממות ניתן לראות באופק כמה בתי בוץ ונקודות זעירות שמסמנות שאלו אנשים.

קומיח, מה את טומנת בחובך? האם זה שהיא עכשיו נאלמת ולא בוכה ומצליחה לעצור את עצמה יעזור לה גם לראות את השבט בעצמו?

כי אדמה צרובה מזכירה אותה לבד, אך שבט הקומיח גם מזכיר את אמא.

את אמא שלה.

והיא מתחילה להינמס שוב, לדמוע. רק מן הפחד הזה. היא הייתה כל כך טרודה בתלאות עצמן עד שלא חשבה בכלל.
והיא מליטה בכפות ידיה את פניה ונושמת עמוק, מוחה עקבות רטובות ומנסה לנשום שוב.

עמוק.

״מה אנחנו אמורים לעשות שנגיע?״ היא מתעשתת ושואלת במן הבעה לא ברורה. מנסה לא להישאב כמו מקודם.

״אני לא יודע, רות״. בקולו של ראובן יש מצוקה, פוכר את ידיו. היא לא מכירה אותו ככה. ״אני לא מכיר בכלל את המנטליות שלהם, איך הם מכניסים אורחים או כל דבר אחר״.

הוא לא מוסיף את ״את כן אמורה לדעת״. רות נושמת עמוקות, נס שלא. ראובן יודע מה להגיד ומה לא. שלא כמוה.

״נסתדר בכוחות עצמנו? בלי לתכנן שום דבר?״ היא מוודאת. האצבעות שלה מתקפלות ומתאגרפות. סוערות.

״כן, וה׳ יהיה בעזרנו״. הקול שלו בטוח.

היא לא.

והאמת היא, שהיא הכי חוששת מעצמה.

אינפרא · 22/2/26

בס"ד פרק 34

״הוא קרא לי״.

״מי?״ רות מתרוממת מעט.

״ראש השבט״. בעיניו של ראובן פעורה מן אימה משתקת. ״זה לא סימן טוב. הם אף פעם לא קראו למישהו מהקהילה אלא לסיבה גלויה מראש. כל השאר, לא אפשרויות טובות במיוחד״.

״בייחוד שהגענו רק לפני שבוע״, היא משפשפת את כפותיה. דוממת.

רק לפני שבוע הם הגיעו. מצוידת במאה מחשבות ואלף דמעות כמוסות נכנסו לתוך מבני הבוץ וחיפשו את הקהילה היהודית.

והם, כמו היהודים בתוניס, לא חיכו שיבקשו דבר מה או מקום מגורים, ולא שאלו לשם מה הגיעו בכלל. רק נתנו מקום אירוח ולאחר מכן גם בית נטוש שלא ברורה עדיין סיבת נטישתו. בית קטן. חמוד. קצת עלוב לדעתה, לאחר שהתרגלה לבית עם פריטי נוי ומטופח כמו שרק ביתה של מאר יכולה לקבל.

הקהילה היהודית אמנם הייתה קטנה משחשבה, אך עדיין לא העיזה להיכנס לתחום שבו זכורים לה קטעי זכרונות מדממים. היו לה כמה קשיים, כמה חלומות ביעותים, אך בסוף, זה לא היה נורא כמו שחשבה שיהיה.

ראובן פחות התאקלם, הוא לא הכיר את השפה הנפוצה ולא הכיר את המנהגים של קומיח. ובכלל, הוא היה עסוק עם הסיפור של ויליאם.

ויליאם הזה!

אולי בגלל זה קראו לו? מפני שויליאם משתכן פה לידם במחסן ונעלם בכל שעות היום? מה הוא מעולל באמת בשעות האלה? היא רואה גם תמיהה בעיניהן של נשות קומיח על המשרת האירופאי הבלתי יעיל ומרוסן.

מחשבת אימה פילחה בה. אולי באמת?

״אולי זה קשור לויליאם״, היא אומרת, ״הוא עולל להם משהו או עורר חשדות, והם מקשרים אותו אלינו״.

״זה לא״, החיוניות של ראובן חוזרת אליו, ״הוא לא הצליח ליצור קשרים איתם עדיין. הוא לא מכיר את השפה ולשון הקודש לא עוזרת לגויים לאחד ביניהם״.

״גם היהודים פה לא יותר מדי מכירים״, היא נאנחת ומורידה את כתפיה. ״בכל אופן לא ניהול שפה קולחת״. פניה מתקשחות פתאום. ״אם הוא לא מצליח אז למה קראו לך? ייקח לויליאם הזה זמן עד שיקלוט את השפה״. נס שהיא זוכרת את השפה לאחר שנות אי שימוש. נס.

״אני לא יודע״, המבט של ראובן לא ממוקד.

״וזה הכי מפחיד״, היא מסכמת. נעגמת פתאום.

״בדיוק״.

החוסן הזה נעלם לה פתאום שראובן הולך מן הבית קטן המידות ובעל הריח הקומיחי שלא הספיקה להתרגל אליו.

ראש השבט זה נענע. נכון? נענע.

תמונה שקופה מתנשאת למולה. ערפילי זכרונות שקופות ורטובות. תמונה רחוקה.

“הנענע לא שונא אותנו, הוא רק דורש כסף. והרבה”. למרות שהיא התאקלמה והשפה המוזרה והזרה הפכה לשפתה היומית התקשתה אסתר להבין.

“נענע? את מוכרת נענע? לא הבנתי”.

האישה צחקה, וצרור עלים נפל מידיה. “מדובר במנהיג השבט, הוא מכונה נענע”.

לאחר פטפוט קל אמא קראה לה. ״בואי חמודה, הולכים. נענע זה שם מוזר, נכון?״

כן רות? נענע זה שם מוזר?

כן אמא, וכמה חבל שאת לא כאן. להישען עלייך ולבכות בפורקן שתקחי עליך את האחריות הכבדה ותחייכי אלי ותבטיחי שהכל בסדר. נענע זה רק שם מוזר. רק.

רק.

ראובן

ראש השבט. בלשון הקודש אני יודע המון מילים. רק לא ראש השבט.

לא מכיר את השפה, המנהגים. מכיר רק יהודים כהי עור שמחייכים בעודם חולפים על פני ואף מתעניינים בחביבות.

והם גם התרו בי על גודל הסכנה שאיש מוזר כהה באופן מבהיל ומשמיע הברות משונות נעצר ליד פתח הבית ומרצה בביטחון ובמבט זועף לכיווני.

הם תרמו לתרגם, ואף להסביר את הלא נאמר.

מסוכן. אלף סימני קריאה והמון אותות מבהילים. זה אמנם לא קשור לויליאם, אך לא משנה מה - משהו לא מצא חן בעיניו של ראש השבט.

אני לא מכיר כאן כלום. לא יודע ולא מבין. אפילו רב אין כאן בקומיח. לא מכיר את מנהגי השלטון ואת חסרונותיו ביחס ליהודים. לא מכיר ברמה הבסיסי. מהם יחסי הכוחות ולאיפה בכלל הולכים כדי להיפגש עימו.

אין טירה. אוהל. זה מה שנותנים למנהיג שבט מכובד ואכזר. המון נקודות קטנות שמפרידות תרבות אירופאית מוקפדת ותרבות אפריקאית של שבט.

מקום מוכר, כזה שמתאקלם בו טוב. הולך לבית כנסת ללמוד משהו, חוזר הביתה. יש מוכר.

ופה הכל בכלל לא.

אבל אני לא יכול לשקוע בבית כמו רות, אני צריך לקחת על עצמי את האחריות.

כרגיל.

״ר׳ ראובן״, מישהו טופח על כתפי. השפה שבפיו עילגת מעט. ״מה אתה עושה כאן? אתה צריך… ללכת מיד… שהשליח אומר… לאוהלו של נענע״.

״אני… אני לא יודע איך הולכים לשם״, אני בולע את הרוק.

אין פגישות אצל מנהיג השבט של בעוד כחודש? ככה, מודיעים והולכים? אין שום התרגשות או בירור של מקורבים למלכות, סליחה, למנהיג השבט? שום דבר? מתפללים ומקווים לטוב? ומה עם השתדלות?

״זה…״ היהודי כהה העור בעל החיוך מסמיק. ״אני אלווה אותך״, הוא מבזיק חיוך. בעל החיוך מזדהה בשם סיקרי, שם בעל הגיה מוזרה ושום משמעות יהודית.

״ישלם לך ה׳ כגמולך הטוב״, אני זורק. לשמחתי הוא מבין אותי, אך אינו ממשיך לדבר. זה קשה לדבר בלשון הקודש להעלות פסוקים בכדי להבין אחד את השני. מתיש.

אנחנו מתחילים ללכת בדממה. דממה מחרישת אוזניים שקול אנשי הקהילה היהודית מפר אותה ונותן לה גוון עגום מעט.

הנוף משתנה אט אט ככל שאנחנו צועדים. מול השטח של ביתי בוץ מיושנים וחסרי הדר זה ניתק לפתע וניצב אוהל.

אוהל. יריעות בד אשר מצלות על שטח קטן להחריד. עד לפני כמה דקות לא ידעתי בכלל מה זה. קשה לשנות מקום, קשה שיש אישה שמסתגרת בבית ואתה הגבר. קשה להיזכר חזרה בלונדון בעלת העבים והגשם, אדמה לחה ולעיתים מושלגת. במשהו המוכר שהשארתי שם. לתמיד.

קשה. אך בחיים לא עושים תמיד את מה שקל, נכון?

גם אם הגוף מפורק ממסע כזה שבנס נגמר בטוב. יכלו לקרות המון תקלות, מלאכים שמרו עלינו בדרך. גם.

צריך רק להסתכל למעלה, ולנסות לחשוב שהכל טוב.

גם אם הכל בפנים מר ושרוי עמוק.

אינפרא · 8/3/26

בס"ד פרק 35

"שה' יצליח דרכך", פניו של סיקרי עטו לפתע הבעה רצינית. לפי שלל ההבעות הבנתי באופן יחסי שהוא מתכוון שאזהר בכל מקרה, לא אפטפט יותר מדי ולא אומר דברים שיתקבלו בשני אופנים שונים. ההבעה האחרונה מרמזת לי שהוא מתכוון לסור אחורה. לנענע מגיעים בלי מלווים שלא הוזמנו.

בכל אופן, אני מקווה שהבנתי נכון. לא יהיה נעים אם אגלה שהתרבות השבטית הזאת שונה ומפרשת לא נכון דברים שלא יתקבלו יפה על ליבו של נענע.

ומשהו, בחיוך האחרון שהוא מבזיק לעברי אני מגלה בעיניו מבע עז של רחמים. רחמים כאלה של מישהו שמסתכל על ידידו הולך בעיניים עיוורות לראש הצוק.

וזה קשה. מאוד.

החום של סוואנת אפריקה העיק עליי כמשא כבד כמעט כמו הפחד שחלחל כנוזל דביק ומעלה זיעה. מנסה להתחזק, לסגור שפתיים בכוח. להתקרר מן החום הנורא שגורם לפחד מצמית. אפילו שאם הייתי מפחד ממש לא הייתי מרגיש בחום בכלל.

צועד בין בקתות החמר והקש, משקפים מראה לח. עובר תחת מבטיהם השותקים של הלוחמים כהי העור ועזי המבט. משגרים מבטים מקפיאים שבכח קפאונם אפשר לשכוח לרגע מן החום.

אבל רק לרגע.

כמה חדורי מבע עז וחסונים כמו עץ בערבה ליוו אותי אל פתח המבנה הגדול מכולם. ריח חריף של עורות מעובדים ועשן מדורות הכה באפי כשחציתי את סף הדלת החשוך. הפעם לא הרגשתי בחום. מתפלל בלחש להצלחתי. נמס. העיניים עצומות. אני לא צדיק. אני לא.

ראש השבט יושב על כס עץ מגולף, פניו חרושות קמטים עמוקים ועיניו הקרות, נטולות כל שמץ של רחמים, נועצות בי מבט קר כאילו הייתי טרף ולא אורח שהוזמן בדברו.

בולע רוק. מתפלל. רוצה לצאת מזה בשלום. להיות טוב יותר.

נענע קם מכיסא העץ המגולף, תנועותיו איטיות ומדודות כמו של טורף שאינו ממהר. הוא לא הסתכל ישירות אלא נעמד בפתח האוהל, צופה אל האופק המאובק. "התקרב, איש המערב," אמר בקול עמוק שרעד בחלל החדר. "אתה רואה בדרכים מרחב פתוח, אך בעיניי – כל שביל מוביל בסופו של דבר אליי."

הפחד זוחל בתוכי. גוש קרח קפוא שמניס את החום הבוער. מנסה להתחזק. מתפלל.

הוא הסתובב בחדות, גלימתו הכבדה משמיעה רשרוש יבש על רצפת האדמה. "האדמה הזו אינה מקבלת אורחים, היא מקבלת רק שותפים או זרים שאיבדו את דרכם לעד." הוא צעד צעד אחד קדימה, נכנס כמו אל תוך הקיפאון והמורא ממנו, מבטו חודר ומקפיא. "יש לך כישרון שאין לאנשיי, וזה הופך אותך לחלק מהניצחון שלי. הדרך חזרה למערב נסגרה מאחוריך ברגע שנכנסת לכאן."

נענע הניח יד כבדה על שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים מספר אבנים צבעוניות, מסודרות במבנה שנראה כמו מפה. הוא הזיז אבן שחורה אחת הצידה בתנועה פסקנית.

"אני רוצה שתחדור אל לב המועצות שלהם," המשיך, והפעם קולו היה נמוך, כמעט לחישה מאיימת. "אנשיי מוכרים מדי; הפנים שלהם צרובות בזיכרון האויב, אבל אתה – אתה דף חלק." הוא הרים את אחת האבנים ובחן אותה מול האור הקלוש. "עבורם, אתה רק נווד שמחפש מסחר, וזהו השריון הטוב ביותר שתוכל לעטות."

הוא הניח את האבן בחוזקה חזרה על השולחן, צליל נקישה עמום הדהד בחדר. "אל תביא לי סיפורי גבורה, הבא לי חולשות. אני צריך לדעת מי מהמנהיגים שלהם חולה, אילו בריתות הן מילים ריקות, ומצא את הנתיב שדרכו הם מעבירים את הבקר. כשנשתלט עליו, הם יתחננו להצטרף אליי כדי לא לגווע ברעב."

הוא חזר והתיישב על כיסאו, נשען לאחור ושלב את ידיו, משאיר שתיקה כבדה.

סמיכה.

הקרח אט אט מפשיר, משאיר לי מראה סדוק. לא יודע מה לומר.

אינפרא · 10/3/26

בס"ד פרק 36

רות

"מרגל!" הבעת פניה מתקשחת. "שאתה תהיה מרגל! תסתכן בעבורו!"

"רות", בשונה מפניה, פניו של ראובן רגועות. שלוות. "זאת לא הבחירה שלי. אין פה כלל עניין של סירוב. הוא מאשר לנו להיות פה, רק אם נבצע דבר מה עבורו״.

״אז שנלך מפה״, היא מיואשת. הייאוש ניצב מולה. חודר.

״זה לא משנה, רות״, עיניו חולפות, ״אם הוא אמר אז הוא רוצה שנעשה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם נסרב. זה לא משנה לאן נלך או נברח, אנחנו מחויבים לבצע את מה שאמר. אחרת, הנקמה תהיה כואבת״.

״זה מסוכן״, היא אומרת, הפחד נשקף מעיניה.

״אני אזהר״, ראובן משגר מבט. מבטיח.

היא לא מעודדת. היא רק נותנת לה להרעיד מיתר אחד. רועד. כי החוט בין הצלחה לכישלון דק מאוד, ומאוד יהיה קשה להבדיל בין החוטים. להיזהר. לא לעורר חשד.

״תיזהר״, היא משגרת. בוכה בפנים.

-

ויליאם

האוויר בתוך המבנה העגול היה סמיך וכבד, תערובת של עשן עצים מתקתק וריח עמוק של אדמה לחה. קרן אור בודדת חדרה מבעד לפתח הצר, חושפת חלקיקי אבק שרקדו מעל רצפת הבוץ המהודקת. על הקירות, שהוחלקו ביד אדם בתערובת של חמר וקש, נחו צללים כבדים.

או בקיצור: מקום מלוכלך. טחוב. מקום שבו הוא אמור לבלות כמה לילות טובים. ואולי אפילו הרבה. הוא לא מצא מקום נורמלי יותר למגורים.

וראובן הזה!

הוא הניף אבן אחת בכעס. קרן האור הביאה צללים שחורים על אבן. נוגים.

הוא היה אמור לעזור לו לגלות את סודות הייצור! להזדהות ביחד איתו בפני הקומיחים החשדניים ולנסות לגלות אותם במינימום מאמץ. רק מה, פניו הוצפו באדום שוב, הוא הסתבך עם ראש השבט הזה, ולכן עכשיו הוא צריך לקיים משימה.

משימה!

משימה שבכלל לא קשורה לקומיח אלא לשבטים הסמוכים. האיש שהיה אמור לעזור לו אמור להתרחק ולהיות עסוק במשימה אחרת.

רק עכשיו הוא אמר לו, מתנצל בפנים חסודות כאלה. ועכשיו הוא לבד. תקוע בלא שום אדם שיעזור לו. אם היה עוד איכשהו מקבל את אמונם של אנשי הקהילה היהודית עוד היה איזשהו סיכוי. רק מה, הקהילה היהודית חשדנית, והקומיחים אנשים סגורים בתוך עצמם. מערביים לא מתערבים בתוכם. נקודה.

אבל יש לו תוכנית. אמנם לגלות את סוד הייצור זאת צריכה תוכנית נפרדת וסבוכה, אך בשביל לנקום בראובן הזה יש לו תוכנית מוצלחת.

הוא חיכך את ידיו המלוכלכות בעפר ופניו הוצפו שוב בסומק עז.

והפיסה ההיא הולכת לעזור לו מאוד.

אינפרא · 11/3/26

בס"ד פרק 37

ראובן

שערפילי הבוקר עוד נצמדו לאדמת אפריקה היבשה ותרמיל עור ישן נח על כתפי, אני משרך את רגלי, מעיף מבט. צעד צעד. חול חול. לא נגמר.

אפילו להיפרד מאנשי הקהילה היהודית אי אפשר. בני השבט לא סומכים שהשמועה לא תזלוג. שסכין נוצצת מולי באיום ואדם שמקורב לנענע מחייך חיוך מסוכן - אין הרבה ברירות. אין פרידות. אין עיכובים. מחר אתה יוצא, זה ברור?

ברור. כן. ברור.

האוהלים הפכו אט אט לכתם מטושטש. השקט של הסוואנה מתחיל לעטוף אותי.

סיפור הכיסוי צף מולי. אני סוחר יהודי המחפש נתיבים חדשים לבדי כותנה ויין.

וגם עליי להביא לנענע מידע.

השמש החלה לטפס במעלה הרקיע, צובעת את המרחב בצהוב עז. עוצר לרגע בראש גבעה צרובת שמש. מביט צפונה,
אל עבר עמודי העשן של השבט הראשון ברשימה של נענע. הזיעה החלה לזלוג על פניי, חם.

צופה על רכס הגבעות שבו שוכנים שבטי המדבר הסמוכים. כתמים מטושטשים. חולם לסיים. להרפות. להשאיר מאחורה אדמה צרובה בשמש.

"היי אתה!"

מסתובב לאחור. מבועת.

"אתה!" קשיש חסר שיניים מנפנף בד גרומה. פניו מעוותות וסנטרו שלוח קדימה.

משהו לא מסתדר לי. השפה שבפיו היא אנגלית. איך קשיש אפריקאי יודע אנגלית? האם אני הוזה?

"מה אתה מסתכל עלי ככה!" הקשיש מזדעף. "לא ראית אנשים שיודעים אנגלית!" הוא אומר כקובע עובדה. הקמטים שבצמחו עולים כלפי מעלה. זעופים.

"מנין אתה יודע?" אני שואל. תמה.

כתפיו של הקשיש עולות במרי ."יודע! יודע! הנפח ההוא לימד אותי פעם".

״איזה נפח?״ הקשיש לא היה נראה כשפוי, והתשובה האחרונה שלו רק חיזקה את התחושה.

״הנפח של קומיח. של נענע״, הקשיש נוזף, ״אל תסתכל עלי ככה! אני הייתי החבר של נענע הכי טוב. לי תמיד היו הקשרים ואני יכלתי לשכנע את נענע במה שאני רציתי. אך, היו ימים…״ על פניו המקומטות של הקשיש נחה רוח בעלת ניחוח על העבר. ״רק מה? התחבב עלי מאוד הנפח ההוא שייצר את המתכת הטובה ההיא… הוא המציא את הנוסחה וחוץ מנענע ולו לאף אחד לא היה שמץ של מושג על הנוסחה. רק מה? הוא התחבב עלי והוא התחיל ללמד אותי אנגלית. הוא היה אנגלי במקור שבא עם אשתו והוצרך לעבוד אצל נענע. אבל נענע ששמע שדיברתי איתו חשב שהדליף לי את הנוסחה והעיף אותי מהכל. הייתי צריך לברוח לאיזה שבט שאין להם ברית עם קומיח, לכן מצאתי את שבט המלחי״. הקשיש סיים את המונולוג בחריקת סיום צורמנית.

״נפח? יוצר ברזל מיוחד שמיוצר רק בשבט הקומיח?״ מתחיל להיזכר בוויליאם שמנסה לדעת את סוד הייצור. אם מדובר בזה, והקשיש לא בודה בדיות מליבו - חיים קלים לא הולכים להיות לו.

״ממש מיוחד! הברזל הזה סתם גרם לאיש הזה מאסר עולם אצל נענע. עד שהוא מת, נענע היה היחיד שידע חוץ ממנו את הנוסחה המלאה. שהוא מת לא הייתי שם, אבל״, הקשיש נטף אירוניה, ״נענע ביקש מבן השבט לייצר מעתה עד עכשיו. וגם הוא אומלל שלא תחשוב״, הוא נופף אצבע מתרה, ״גם לו יש מאסר עולם. אבל הקודם היה חכם: הוא כתב לאשתו את הנוסחה המלאה והצליח להבריח מתחת אפו של נענע. הוא בעצמו סיפר לי את זה. הוא אמר שהוא אפילו לא מבין למה הוא עשה את זה, אולי ההרגשה שהצליח לא להיות אדם כנוע כל הזמן״, הקשיש משך בכתפיו והיה נראה שהפעולה הסבה לו כאב עז.

״ואז?״ אולי חלק מהסיפור הפנטסטי כן אמיתי. אי אפשר לדעת מתי התערב הדמיון של הקשיש.

״אשתו הבריחה את הנייר לצרפת ולא שבה מאז. לא היה לה למה לחזור״. משהו בהבעתו של הקשיש המלא קמטים כאובה. אולי זה כן אמיתי אם הוא מצליח לכאוב.

״לשם מה אתה מספר לי את זה?״ אני קוטע, מודע לכך שיש המשך לסיפור.

״כי אתה טיפש אם אתה הולך למלחי היישר מקומיח. לשבט המלחי יש יריבות רבת שנים עם קומיח, והם יהרגו כל אחד שמתקרב לשטח שלהם. אין להם רחמים״. ההבעה של הקשיש מתקלפת. מגלה אדם חד כתער. ״אתה נראה אדם טוב אז שמע לעצתי: תפנה אחורה ותלך מכאן. אם אתה מוכן להסתכן אני מוכן לקחת אותך תחת חסותי, ויהיה לך סיפור כיסוי שנלך למלחי. כדי שתאמין לי סיפרתי לך. אני לא קשיש חובב סיפורים כמו שאתה חושב שאני״.

אינפרא · 15/3/26

בס"ד פרק 38

אני…" אני מתגמגם פתאום. משתתק.

"אתה טיפש, זה מה שאתה", הזקן מנענע בראשו. "אין לי כח להיות אחראי על טיפשים. תהיה חכם. אתה מישהו שפגשתי. ידיד ותיק מקומיח. הם יאמינו לי".

"בטוח?" אני קצת מפקפק. הקשיש לא נראה כאחד אמין ובטח שלא יאמינו לסיפור חסר בסיס.

"מאוד. אני לא עושה את זה הרבה", הוא נאנח. מנגב את מצחו המקומט משיבה. "יותר נכון לומר לא עושה את זה בכלל. רק מה, אתה איש טוב. לא נראה לי שתזיק. אפשר לסמוך על טביעת העין שלי".

אפשר?

כי בסוף, אני בא לרגל לטובת קומיח. ואם מלחי אויבים, בוודאי נענע ירצה כמה עובדות עליהם. ובסוף, לאחר הרהור בדבריו הוא צודק: אין סיכוי מקומיח להגיע למלחי. בטח לא קומיחים אמיתיים.

"איך אתה הגעת לכאן? אם הייתה להם יריבות תמידית, גם פעם לא היה קל להיכנס לכאן". השאלה שלי שהייתה מוצפנת בפנים עלתה בסוף לאחר חשיבה.

"פעם זה לא היום", אנחתו של הקשיש רועמת. "מאז הפלישה של קומיח למלחי המצב נהיה מתוח ושברירי. פעם היה פה מדי פעם מלחמות וכמה יריבויות קטנות. הפלישה הזאת רמסה את הכל. היא הייתה אכזרית וניתקה אנשים מביתם ורצחה אותם. את הנשים והילדים הם השאירו, שיהיו עבדים. מהגברים החזקים מעטים נשארו. מאז יש יריבות תמידית ומאוד מתוח".

"אני מבין", משהו בקול שלי יוצא צרוד. "ובטוח הם יאמינו לך? כוונתי, אין סיכון מסוים?"

הקשיש מחייך חיוך סדוק. "יש סיכון, אך קיים גם סיכוי. זה מעודד אותך? אני לא יכול להבטיח תוצאות", מבטו של הקשיש מרפרף, "אבל אני בהחלט יכול להבטיח שאשתדל ככל יכולתי. מכיוון שהייתי איתם בפלישה ונשאתי בתוצאות הם מאמינים לי יותר מפעם, אבל עדיין הם חשדניים. תיזהר".

"אני אזהר". מודע לכך שבשתי המילים הללו אני בעצם משליך את האחריות עליו. זוכר שאני משליך את יהבי לה', אבל כורח ההשתדלות צץ מולי.

אני יודע שהוא תמהוני, מוזר, והוא יודע לדבר אנגלית מדי טוב. מדי. אבל יודע שלסיים את המשימה של נענע בלי עזרתו היא חסרת סיכוי. והאנגלית הופכת אותו למישהו שאפשר לשוחח איתו, בשונה מנענע שאין לי מושג מנין למד אנגלית, הוא יוכל להדריך אותי במשעולי השפה הזרה.

ומי יודע, אולי אפילו אצליח בהשתדלות שלי לסיים את המשימה מהר אצל מלחי ואפילו לא לעבור אצל עוד שבטים ולחזור לקומיח.

וזה מסוכן. כן. אך לפני לא עומדות ברירות רבות.

אינפרא · 17/3/26

בס"ד פרק 39

ויליאם

פיסת נייר תמימה, כזאת שאפשר בקלות לגלות לאחר מסע ארוך. והוא הרי גילה אותה באוניה בשיטוט תמים. ולהביא אותה לנענע לא נראה מסובך מדי.

בסך הכל, נס שהיה משועמם מספיק כדי להסתכן בחיפוש בחפציו של ראובן שמה יש בהם דבר מה מעניין או סתם חיפוש בתור תעסוקה.

הוא לא חשב אז על הפיסה עם החירטוטים המוזרים שלא נראים כמו שפה כלשהי כמשהו מועיל, אבל עכשיו זה יעזור מאוד. הנס הוא שהחליט לקחת את זה ושלא ישאר אצל ראובן. והנס הכי גדול - חיוך עלה על שפתיו שהרהר על כך - שהם לא גילו שהפיסה לא אצלם.

הוא יצא מפתח ביתו המתפורר, מנער את האבק.

מגיע למרכז המחנה, מתנשף ומתעלם מהמבטים החתומים של לוחמי הקומיח. פתח המבנה המרכזי נגלה לנגד עיניו, שולח נקמה מתוקה. האוויר היה ספוף בריח השרף העמוק, הוא התנשם עמוקות, שואף לקרבו את הריח.

זה היה לא קל להיכנס, אך לאחר כמה תנועות ידיים סוערות הוא הורשה להיכנס על ידי בעלי הפנים הקפואות. הוא מקווה שהם הבינו אותו כמו שצריך ולא בטוחים בכל מיני מצבים שהוא יתן לנענע מידע שאין לו. אין לו מושג מה הם קלטו מהניפנופים הנמרצים רק העיקר שהם נתנו לו להיכנס סוף סוף.

ראש השבט ישב בהבעה חתומה. שפתיו הדקות נסגרו לכדי חריץ של קור, קו ישר וחסר רחמים שלא הניח לשום רגש לחמוק החוצה, ומבע עיניו היה כפור עמוק – מבט צלול ומצמרר שחדר מבעד לעורו של ויליאם וקילף ממנו כל יומרה של ביטחון.

"היהודי ששלחת לרגל," ויליאם מתנשף, שואף לקרבו את האוויר הדחוס ואת שיירי גאוותו הפצועה, "הוא אינו מי שהוא מתיימר להיות. ראיתי אותו בנמל בצרפת מקבל פיסת נייר מידיו של כומר רב-עוצמה. הצלחתי שהפיסה הזו תגיע אלי."

הנהון קטן וקפוא.

"הוא לא בא לסחור. הוא בא בשליחות הכנסייה כדי לדלות ממך את סוד המתכת ולהפיל אותך מכיסאך." אקורד הסיום נלעג, אבל לו זה כבר לא אכפת.

"אולי", קולו של נענע נטול רגש, "נמתין שיחזור ממה שהטלתי עליו ואז נבדוק זאת. אם יתברר שצדקת תתוגמל, ואם לא", קולו של נענע נטע לזווית מסוכנת, "אני לא צריך להגיד מה יהיה".

נהדר, אז השליחות המוזרה הזאת לא תקטע. אבל, לפי איך שמכירים את נענע, לא משנה מה האמת, משנה רק שכל
שטות מתקבלת כאמת ואין שום מצב שנענע ישתכנע אחרת אפילו אם משרת הכנסייה בעצמו יתייצב להעיד.

נענע מאמין לכל חשד, אין שום סיכוי שראובן יצליח להתחמק מזה שיחזור. אם יצליח לחזור, תחכה לו נקמה מתוקה.

ויליאם חיכך את ידיו, היא תהיה מתוקה מתוקה.

אינפרא · 17/3/26

בס"ד פרק 40

רות

לצאת החוצה, לשאוף אוויר. לשאת ראש לכוון גבעות החול ולדעת שבעלך נמצא שם לבדו בין שבטים עוינים ואת לבד כל כך.

ומפוחדת.

היא לא זוכרת כלום. העבר נמוג מעיניה בקטע של הבתים כך ששום זיכרון לא צץ לפתע. מכאיב.

היא לא מכירה אף אחת, לא מכירה חוץ מאישה אחת שכל כך מזכירה את מאר כנראה. ואולי זה טוב שהיא מפחדת על ראובן, כך היא מתרכזת בפחד על ההווה והעתיד ולא על העבר.

יש שוק, נכון? שוק פרימיטיבי כזה, שבו המוכרת ההיא מוכרת את מרכולתה. יש באמת שוק? כאילו, גם באפריקה יש שוק? מה יש בו? למה היא לא זוכרת?

מחשבה קנטרנית באה לראשה, זה טוב רות. תרפי, תשתחררי. בואי, תקני כמה ירקות, בטח חסר. את צריכה לנהל מטבח ולא תוכלי להסתמך רק על התבשילים שמגיעים לפתחך מנשות קומיח גומלות החסדים.

בהתחלה ראובן בדק מהי רמת ההקפדה פה על הכשרות. איך שוחטים ומה מבחינתם נחשב ׳כשר׳. בסוף הוא פסק שהם מקפידים מאוד על ההלכות ואפשר לאכול את הבשר שלהם. היא לא יודעת מה הייתה עושה אם הייתה צריכה לבשל לבד, ובשר בכלל היה יורד מהתפריט כי ראובן לא שוחט.

אז בואי, קחי איזה סל קלוע מתנת אחת מנשות קומיח היקרות, צאי החוצה, נשמי עמוק, חפשי את השוק המדובר ותתחילי לחיות. בואי, תתמקחי על המיקח, תבררי בדיוק כמה שווים התכשיטים שלך, תקני, תחשבי, תפגשי אנשים. זה לא טוב להתחפר בבית כל היום ולבהות בתקרה. אין את ראובן שיוציא אותך מזה ואת חייבת להתחיל לחיות ולא להסתכל רק על העבר.

אז היא יוצאת, לוקחת סל קלוע בפשטות מחומר דק ולא מזוהה, שמה שני תכשיטים כבדים, נושמת עמוק, מנסה להתעלם מצפצופים באוזניים חזקים, והולכת. אין לה מושג אפילו לאן.

במעמקי מוחה היא יודעת שבסוף היא תגיע לשוק. היא לא יודעת מתי הגיעה, כמה זמן זה לקח, רק יודעת שהיא נכנסה לתוך המולה רעשנית וצעקנית.

השוק של קומיח היה מערבולת של יצרים, ריחות ואבק דביק שתסס תחת השמש הקופחת. רות פילסה את דרכה בין דוכני עץ רעועים עמוסים בעורות בעלי חיים שריחם החריף מילא את האוויר, לבין מחצלות קלועות שעליהן נערמו גרעיני דגן כהים.

באוויר עמד ענן דק של חול אדמדם שנצבע בכתמי צבע עזים מבדיי האינדיגו והחרדל שהיו תלויים לייבוש. ריח של עץ חזק התערבב בריח הצחנה של האשפה בשולי השוק. תשאפי רות, תנשמי עמוק. הכל טוב.

אבל בסוף השורה עומדת אישה פשוטה ומדי מוכרת, בעלת גבות עבותות ולסת שמוטה, עומדת בצד כמו בת ישראל כשרה וחסודה ומוכרת עשבי תיבול.

אבל הפנים שלה, שהיו כל כך מצולקות, משום מה דמו יותר מדי למאר בעלת הפנים החלקות.

יותר מדי.

אינפרא · ביום חמישי בשעה 12:47

בס"ד פרק 41

הדמיון היה כמעט מכאיב, תעתוע אופטי בלב ליבו של השוק המאובק. ידיה של האישה נעו בזריזות בין עשבי התיבול, כאילו היא מסדרת מפיות כביסה לבנות בבית בבורדו.

רות קפאה על מקומה. הריח החריף של האזוב והכוסברה הכה באפה, משאיר ניחוח מכאיב. רצית לחיות, להשתחרר. לצאת מזה. לומר שלום ולא להתראות לעבר. למחשבות. ואת לא הצלחת, רות.

היא מעבירה מבט לח, נושכת שפתיים עד כאב.

המוכרת הרימה את עיניה. לרגע, הכפור במבעה נסדק. היא רכנה קדימה, מסדרת צרור של עשבי מרפא כהים, "מה את רוצה גברת?"

"לא באתי לקנות", היא מתנצלת באמת. "את מוכרת לי. ואני חשבתי ש… נוכל לדבר קצת".

"על מה? את מבינה גברת, אין לי זמן לפטפט. אני צריכה להתפרנס איכשהו, נכון?" האישה שולחת לה מבט חומל.

"את פעם דיברת המון", זה נפלט לה.

"פעם הוא לא היום, גברת צעירה", לפתע מבע עיניה התקשח. "מנין את יודעת? את נראית לי צעירה מדי מכדי לזכור".

"אני יודעת". היא אומרת בלחש. ליבה צועק.

המוכרת לא הרימה את מבטה מהצרור הירוק שבידיה, אך אצבעותיה המיובלות קפאו לרגע. "השמיר היום חריף מהרגיל, הלא כן?" קולה היה סדוק, כאילו לא השתמשה בו ימים ארוכים.

רות בלעה את רוקה, תוהה להקשר. "הוא... הוא מזכיר ריח של גינה רחוקה. רחוקה מאוד מכאן."

"גינות לא נודדות, ילדה. רק אנשים," המוכרת הרימה סוף-סוף את עיניה ובוחנת מקרוב. "את מזכירה לי מישהי שראיתי כאן פעם. היא הגיעה עם ילדה קטנה על הידיים. היא האחרונה שבאמת דיברתי איתה".

"למה?" כל הכאב גדוש בתוכה.

"למה?" המוכרת חייכה חיוך מר שחשף את לסתה השמוטה. "למה? לפעמים לא צריך לדעת הכל".

"והאישה הזאת", קולה רעד. "איך, כלומר, זה קשור אליה?"

"לא צריכים לדעת הכל. היא הייתה אישה שהייתה פה לשנה, זה הכל", המוכרת עצרה והושיטה לרות צרור של עשבים יבשים. "קחי, תניחי את זה במים חמים על בגד. זה עוזר מאוד לנקות כתמים".

רות קפאה. "למה את אומרת לי את זה?"

"כי את דומה לה מדי," לחשה המוכרת וחזרה לעסוק בעשביה. "והאישה הזאת עשתה המון דברים בשנה הזאת. בכל מקרה אני בטוחה שהעלים יעזור לך ולכל אישה באשר היא. קחי, זה בחינם".

"מה זאת אומרת שהיא עשתה המון דברים?" היא לא לוקחת.

"המון דברים. וכמו שאמרתי, לא צריכים לדעת הכל". קולה של המוכרת נוסק, לאחר מכן היא מפנה את מבטה לאישה שפנתה לכוונה. מתעלמת.

העלים נותרו בצד. שמוטים. היא לא לוקחת, רק חוזרת אחורה בצעדים קטנים. מודעת לכך שמבחינת המוכרת השיחה הסתיימה.

היא כלל לא מזכירה את מוכרת התבלינים העליזה שדיברה עם אמא, רק מוכרת אפורה וקודרת. והכי מפחיד, תובנה נלפתת בה פתאום. חונקת.

אולי השינוי הזה בגללן.

אינפרא · ביום חמישי בשעה 19:29

בס"ד פרק 42

ראובן

״תקשיב בחור צעיר, שאנחנו נכנסים אתה לא פונה לאף אחד, הבנת? לא יוזם שום שיחה ולא מתעכב עם אנשים. אה, עולה לי רעיון, אנחנו נציג אותך בתור חירש-אילם שלא מסוגל לתקשר. יש לי ידיד ותיק שזה מאוד נוגע לליבו והוא מקושר. זה יעזור לנו״. פניו של הזקן פוקדות.

״אילם?״ אני בולע את הרוק, גודל ההפתעה מהמם אותי.

הקשיש מתרכך. ״זה לא באמת. אבל הרבה עיניים ירדו ממך אם מציג את עצמך ככזה״, ניצוץ שובב מבהיק למולי בזווית עיניו. ״אתה מבין, אילמים לא מגלים סודות וגם לא שומעים אותם״.

״אני מבין״, אני אומר. ידעתי בהתחלה שאצטרך להעמיד פנים. לא דמיינתי עד כמה.

״נהדר שאתה מבין. עכשיו, אתה צריך לזכור לאטום טוב טוב את הפה אפילו אם משהו מבהיל אותך, מעצבן או מציק. אילמים שותקים בכל מצב וגם קצת מנותקים מהמציאות ולא זוקפים אוזניים ומתקרבים כדי לשמוע קטעי מילים. בקיצור להיות אילם עד הסוף״.

יסלח לי ידידי הקשיש שחשבתי לרגע שאינו צלול. חדות הפרטים והמחשבה לא משאירים מקום לתהיות.

״זה קשה לעשות את זה״, אני שומט כתפיים. מתיישר.

״נכון, וטיפש היית אם לא היית אומר זאת״, הקשיש זוקף אצבע. ״אבל זה לא כזה נורא כי נשתדל שלא תהיה יותר מדי בחברת אנשים. בכל אופן, יספיק לך שבועיים?״

הוא קלט משהו. ״למה?״

״להתיישבות שלך אצל מלחי. לא מעניינת אותי מה המטרה שלך, אני יודע שזה קשור לקומיח ולא בטוח. אבל אתה נראה איש טוב״, קולו יורד לפתע. ״אמרתי לך שאני לא טועה באנשים. אני מוכן לסייע לך בהסתננות וגם במטרה שלך אם תגלה לי מהי״.

״למה אתה עוזר לי בכלל אם אתה לא יודע מה המטרה שלי? מה האינטרס שלך?״ אני תוקף.

״אני עוזר לאנשים טובים. וגם, כסף לא מזיק אף פעם לאף אחד״.
אני חולק על הטענה הזאת, אבל אני הרבה יותר רגוע שזאת המטרה שלו בלבד ואין לו מטרה נוספת שלא תמצא כל כך חן בעיני בלשון המעטה.

״אז אתה רוצה כסף?״ אני שואל. המבט שלי ננעץ בעיניו העכורות של הזקן.

הקשיש לא השפיל את מבטו. הוא הרים את ידו המיובלת וגירד את סנטרו המצולק. "כסף הוא הדרך היחידה שבה אדם כמוני מבטיח את עתידו בעולם של זאבים, בחור. העזרה שלי היא לא מעשה חסד, והסיכון שאני לוקח בהכנסת זר ללב שטח המלחי שווה זהב. הרבה זהב".

"כמה?" אני מרגיש את היובש בגרוני מחמיר.

"חצי עכשיו, וחצי כשתצא משם עם מה שחיפשת", הוא פסק וזקף אצבע רועדת מולי. "אני איש שחי על הגבול. הכסף הזה הוא התשלום על הראש שלי אם יתפסו אותנו, והוא יקנה את השתיקה של הידיד שלי. יש לפעמים הוצאות קטנות ולו רק במחיר לחם ומים".

אני שולף שקיק מהצרור שארזתי להסתננות לשבטים. "זה כל מה שיש לי כרגע", חלק הכסף של מאר שארזתי.

הוא לקח את השקיק, שוקל אותו בידו המיומנת ומהנהן בסיפוק קר. "זה יספיק להתחלה. עכשיו, תיפרד מהקול שלך. מרגע זה ועד שנצא מהשטח שלהם, אתה לא קיים מלבד בעיניים שלך. תזכור טוב טוב את ההוראות. ועכשיו, בא אחרי".

הוא פנה והחל לצעוד לעבר קו הרכס, הולך בקצב לא תואם לגילו. אני משתרך אחריו בראש מורכן ושומר על פי חתום, מרגיש איך השתיקה המאולצת מתחילה להכביד עליי יותר מהחום הכבד.

אוהלים דהויים משקיפים עלינו מרחוק. מתקרבים אט אט. האדמה כאן הייתה צרובה וחרושה בעקבות רגליים. לוחמים בעלי פנים אטומים עטויי צבע כחול ניגשים אט אט. מאגפים את דרך הכניסה.

אני שותק, מתפלל בפנים. זה כל מה שנותר לי מכורח ההשתדלות לעשות.

אינפרא · במוצאי שבת בשעה 20:13

בס"ד פרק 43

הם היו גבוהים ודקים, עורם כהה כפחם ועל פניהם משורטטים פסים כחולים רחבים. החניתות שלהם, עשויות עץ קשה וקצוותיהן מבריקים מליטוש, הצטלבו מול חזהו של הזקן.

הזקן הרכין את ראשו בתנועה ששילבה כבוד עם עייפות. ״אנחנו צריכים לעבור, מלאין. ומוטב שזה יהיה מהר. אני צריך לפגוש את קלאם בדחיפות״.

אני לא מופתע שאני מבין את דבריו, בכל אופן קלטתי קצת את שפת הקומיח. אבל אין להם שפה ייחודית משלהם כמו לקומיח?

בפניו של הלוחם לא זז שריר. הוא סקר את הגמלים ואז נעצר עליי. מבטו היה קפוא. חודר. "ומי זה?" שאל, קולו נמוך ומאיים. "הוא לא נראה כמו אחד מאנשיך, זקן. העור שלו בהיר מדי והידיים שלו לא ראו עמל של רועים."

הלב שלי הלם בחוזקה. הלשון שלי נצמדה לחך. שותקת.

הזקן נאנח אנחה עמוקה, כמעט מלאכותית. "זה האחיין של אשתי, מסכן שכמוהו. חירש-אילם. שלחו אותו איתי מצרפת כדי שילמד לעבוד עם עורות. אולי לפחות הידיים שלו יביאו תועלת."

הלוחם המלחי צעד קדימה. הוא הרים את ידו הגדולה ונופף בה מול עיניי, מחפש רפלקס, תנועה של פחד, איזה ניצוץ של הבנה. נשארתי קפוא. בהיתי דרכו, מעבר לכתפו, אל האופק הרוטט. שומר על מבט חלול ומנותק.

בפנים, עמוק, הלב פועם בטירוף. נאחז בקצה הביטחון. מתפלל בלי קול. המילים שוטפות, רוצות לצאת אחורה ולפרוץ. אני מהדק חומה. לא נותן.

"אילם, אה?" גיחך הלוחם. פניו הפשירו מההבעה הקפואה האטומה. מגלות פנים מתנשאות עד בחילה.

נשכתי את שפתיי מבפנים עד שטעמתי דם. לא הוצאתי הגה. רק הנדתי את ראשי קלות, בתנועה מגושמת וחסרת בינה, והמשכתי לבהות בחלל.

"הוא באמת טיפש," קבע הלוחם השני בבוז והוריד את החנית. "קח אותו מכאן, זקן. הריח שלו ושל העורות שלכם מתאים זה לזה. קלאם מחכה לכם בבורות."

הקשיש שמר על פנים אדישות, דוחף אותי קדימה.

כשעברנו את השומרים משהו מהפנים האדישות הוסר. חושף פנים מזקינות וחסרות ברק.

"תראה, מה שהיה שם זה היה בדיחה למול עכשיו. שם יכולתי להציל אותך עם קצת כסף מתאים, הם מושחתים שם כולם. לא פלא שמלחי מפסיד כל הזמן״ האירוניה נטפה מפי הקשיש. ״בכל אופן הבנת את המשימה? המון אנשים ירצו לבחון אותך, אפילו להפיל חרס מאחוריך כדי לבדוק אם אתה נבהל. יהיו גם כאלה לא נחמדים שירצו לצבוט אותך כדי לבדוק אם אתה משמיע קול זעקה, וזה לא יהיה נעים. אתה צריך לשמור על הכיסוי שלך בכל מצב. גם שאתה חושב שאיש לא שומע. הבנת?״ פניו של הקשיש מתרות.

אני מהנהן.

״יופי, ומעכשיו שקט״. הוא פוקד. עיניו הטרוטות נפקחות לרגע בהתראה.

אנחנו מתחילים לצעוד. החום של שטח המלחי לא היה דומה לחום של קומיח; הוא היה יבש יותר, צורב, כזה שמקלף את השכבות העליונות של המחשבה ומשאיר רק דחף הישרדותי בסיסי. צעדתי בעקבות הקשיש, רגלי שוקעות בחול האדמדם, והשתיקה שגזר עליי החלה להתהדק סביב גרוני כמו חבל בלתי נראה.

חולפים על פני אוהלים דהויים מהשמש. מלחי לא בנו חומות חימר כמו נענע; הם חיו בתוך מבנים ארעיים מעורות כהים, פרוסים על פני המישור ככתמים שחורים תחת השמש הממיסה. הריח הכה בי. עשן מדורות וריח חריף, כמעט מתכתי, שעלה מהאדמה.

אזור הבורסקאות היה שקע טבעי באדמה שבו עמדו מכלי עץ ענקיים מלאים בנוזלים כהים ומצחינים. שם, רכון על עור ענקי, עמד גבר נמוך ורחב, שזרועותיו היו צבועות בשחור עד המרפקים מרוב עבודה עם חומרי צביעה.

הגבר הרים לפתע את ראשו. מסתובב. "הבאת לי עוד פה להאכיל, מכנן?" עיניו מפלחות כבוחנות את שוויי.

אני מופתע שהוא מדבר באנגלית, מנסה להסתיר את תמיהתי.

"הבאתי לך עוד זוג ידיים שלא יתלוננו על הריח. חירש-אילם," הזקן מצהיר. דוחף אותי לכיוונו.

״הוא לא כזה שווה הרבה. סתם מצאת מישהו שאפשר לנצל?״ עיניו השחורות של קלאם מרצדות.

״על פי הגרסה הוא אחיין של אשתי, אז תיצמד לזה. הוא סתם איש שבא, ניסה להיכנס. חירש-אילם בגרסה. הוא יעבוד טוב״. הזקן מבטיח. לא נראה כנבהל במיוחד.

״אני אבדוק אותו. נראה כמה הוא שווה. לכמה זמן הוא אמור להיות?״ קלאם משפשף את ידיו. פניו משועממות.

״שבועיים. זו פעם ראשונה שאני מכניס ככה אנשים. גם לי מותר״. הזקן לועס את מילותיו.

קלאם נוקשה. ״זה לא משנה, הכנסתי לכאן המון אנשים מקומיח וגם אלה שלא. הוא רק צריך לעבוד טוב ולהראות את המאמץ שלו להישאר כאן״. לפתע הוא ניגש אלי. אל אפי נודף ריח של זיעה. ״תקשיב טוב חירש שכמוך, פה עובדים. אם מתרשלים או לא מקדישים מספיק מאמץ אתה מועבר ישירות לראש השבט. תאמין לי שהם שמחים על כל קומיחי נוסף״, הלעג בפיו מושחז. ״תעבוד טוב ותוכיח את עצמך. בלילות אתה יכול לעסוק בשליחות האמיתית שלך. רק מה״, לפתע מבזיק מולי ניצוץ מסוכן, ״אתה לא מפליל פה אף אחד. שתדע, אתה נחשף, אנחנו יוצאים נקיים. אתה לא. אתה שומע?״

אני מהנהן.

״יופי. שומע החירש לנו״, קלאם מגחך, ״ושתדע, מי שהביא אותך לימד אותי אנגלית, כמו שאני מדבר איתך עכשיו. זה עוזר מאוד כשפה סודית בלי שאף אחד מבין״, הוא שולח חיוך זחוח לזקן. ״שיפרנו אותה ככל יכולתנו, אז אין שפה סודית, מבין? כי גם אנחנו דוברים אותה. כך אין סודות״. הוא מרחיק את מבטו ממני. מזדקף.

״איפה אני אישן?״ אני לא מתאפק. לאחר שנודע לי שהוא מודע לכך שאיני אילם השאלה פורצת ממני בכוח.

״או! פתח את פיו האילם!״ קלאם מחייך חיוך גס. ״אתה תישן איפה שאני ישן. מכונן יוביל אותך לשם. תרגיש כמו בבית״, הוא מצחקק, ״כי מחר אתה מתחיל לעבוד. ואני מזהיר: זאת לא עבודה קלה. תאגור כוחות״.

משהו בעבודה הזאת מפחיד אותי פתאום. אני לא יודע כלום על עורות ומה צריך לעשות איתן. זאת גם לא נשמעת עבודה לאניני טעם. אפילו ריח הצחנה הנוראית לא נראה לי מאיים כל כך פתאום. אני מקווה באמת שאצליח להשלים את המשימה הזאת פה במשך שבועיים.

לאחר מכן אלך לנענע. אגלה כמה פרטים שוליים שלא יגרמו לשפיכות דמים אך מצד שני גם בעלי ערך שגם נפשי תישאר לשלל.

בכל אופן, אני רוצה כבר להגיע. כי השמש מאותתת שהיא עומדת לשקוע ועוד לא התפללתי מנחה.

ויש לי המון על מה להתפלל, להודות ולבקש.

אינפרא · ביום ראשון בשעה 23:38

בס"ד פרק 44

רות

לחזור הביתה, איזה יופי שזה. לחזור עם סלסלה ריקה, אפס מצב רוח, ולזכור את מה שברחת ממנו.

רות מגיפה את דלת העץ הכבדה. נושמת עמוק.

רצית לצאת. להיות עוד אחת מנשות קומיח עקרות הבית החרוצות שתמיד יש להן תבשיל להגיש. להסתכל על ההווה בחיוך, לצחוק. פשוט לחיות.

ואת?

את הלכת לפגוש אישה טעונה כל כך. להיזכר בעבר עוד פעם, לדבר עליו. להתמלא עוד פעם ברגשות של אשמה וכאב ולזנוח את כל ההחלטות היפות שהבטחת לעצמך.

היא בוהה בחלל בעיניים אדומות. העיניים משוואות לה חלל חשוך, ספוג בריח של אדמה ישנה ועשן מדורות שדבק בקירות. נותן מראה מפויח כמעט כמו ההרגשה שלה עצמה. כל התקוות שלה נשרפו כולן. משאירות אחריהן שאריות של ריח שרוף ומפויח.

היא צריכה לדבר עוד פעם עם המוכרת ההיא. הבעיה שנראה שהמוכרת לא תשמח לראות אותה שוב או לחילופין לדבר איתה. היא צריכה תירוץ מספיק בשביל לדבר איתה מעבר לשיחת נימוסין.

היא יכולה לקנות, אבל המוכרת בטח רק תעמעם סביב התוצרת שלה ולא תיתן שום מידע רלוונטי.

כי אחרי, אחרי שתדבר איתה, תוריד את הלוט ותעלים את הערפל, היא תוכל סוף סוף לשכוח. כי אם ממילא הפצע נפתח, אולי כדאי שלא ידמם שום בפעם הבאה.

היא מסתובבת סחור סחור, מתיישבת וקמה. יוצקת למוחה שלל רעיונות אשר מהרה נדחים. מצחה מכווץ מחשיבה אינסופית.

לו רק היה פה את ראובן. אבל היא לבד. אין מי שיוציא אותה מהשחור הזה, ומי שתמיד עשה את זה הלך לו לבדו למקום סכנה. ואפילו לחשוב עליו היא לא מרשה לעצמה כי מספיק לבכות על העבר, לא צריך גם על העתיד.

אבל היא בוכה עליו, והתהום בנפשה רק מתרחבת מכל סדק קטן אשר נפער בתלמי העבר.

ועכשיו די, אל תחשבי על ראובן. תחשבי על רעיון שתוכלי לדבר עליו עם המוכרת. לאחר מכן תרפי והפצע ירפא אט אט. אז תורשי לכאוב. אבל עוד לפני, בטח הוא יחזור.

אולי הוא אפילו הצליח לפענח את מה שכתוב בפיסת הנייר ההיא. בעצם לא. הוא לא לקח אותה איתו. זאת אומרת שהיא כאן. עדיין. ואולי זה הפתרון שהמוח שלה מנסה לעלות; לשאול את המוכרת אם היא מצליחה לפענח מה כתוב, ותוך כדי גם לדבר על העבר ולנסות לסלק את הערפל.

זאת לא תוכנית מושלמת, שפתיה התעוותו בחמיצות מסוימת, אבל זה הפתרון הכי טוב שלה כרגע. היא רק צריכה למצוא את הפיסה ההיא.

היא ניגשה ישר לפינה הצפונית, אל המקום שבו האדמה הכבושה תחת המחצלת הייתה אמורה לשמור. היא כרעה על ברכיה, אצבעותיה נשלחו אל העפר המוכר בביטחון של מי שמצפה למגע העור הקשיח של הנרתיק.

היא חפרה. תחילה בנחת, ואז בתנועות מהירות וקדחתניות יותר. מסיטה גושי אדמה יבשים לצדדים. הציפורניים שלה ננעצו בעפר, מגרדות את תחתית החימר הקשה של היסודות, אך היד נתקלה רק בריקנות. היא הרחיבה את המעגל, הפכה את האדמה שוב ושוב, אך המגע הפריך של הנייר לא הגיע.

היא קמה בבת אחת, פונה אל ארגז העץ, הופכת את התכולה, מטלטלת כדים ובודקת כל סדק בקירות המפויחים. זה לא הגיוני שזה נעלם! ראובן לא לקח את זה, אז אין שום מצב שהיא לא מוצאת את הפיסה!

אפילו שזה לא עניין אותה במיוחד, היא עדיין כואבת שזה נעלם. אולי מפני שרק שדבר נעלם מבינים כמה ערך ייחסת לדבר באמת. אבל מה שהכי מעצבן אותה זה שהתוכנית שלה התבטלה. היא צריכה לחשוב על רעיון חדש או פשוט ללכת לקנות כמה עלי תיבול מיותרים.

אין לה שום כח לחשוב על רעיון חדש, אז אולי באמת היא תבצע את זה. כמה עלי תיבול לא הזיקו מעולם לאיש.

היא לוקחת עוד פעם סלסלה קלועה, מעבירה מבט על כמה משלוחי מזון מנשות קומיח גומלות החסדים שמשום מה מעצבנים אותה. היא יודעת שהיא לא הייתה מסתדרת בלעדיהם ואחרי שנותרה לבד בלא ראובן תכף קצב הייבוא. מי לא תירתם לאישה אומללה שבעלה הלך לשליחות מסוכנת ועברה מסע כה ארוך ועדיין לא התאקלמה?

היא לא הייתה שורדת בלי, אך זה מעצבן אותה לראות כמה היא נזקקת שזקוקה לחסדים. היא לא. מתחשק לה להעיף את הכל לפח, רק שבלעדיהם אין לה אוכל בכלל.

היא עוד תצא מזה. היא אישה שיכולה לנהל את חייה בעצמה. אבל כדי שהיא באמת תוכל לחזור לעצמה היא צריכה לפגוש את מוכרת התבלינים ההיא.

היא רק מקווה מאוד רק שהמוכרת תבין את זה ולא תאטום את פיה מולה אחרי כל המאמצים.

מאוד מקווה.

פרוגבוט

פרסומת

עדכון חשוב לגבי הגלישה באתר

סיפור בהמשכים הנענע שנשאר - סיפור היסטורי

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

פרוגבוט

תוכן שיווקי

כדי שהמכירה תהיה נוחה לכולם, כדאי לפרט בכל הודעה:​

אשכולות דומים

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

כדי שהמכירה תהיה נוחה לכולם, כדאי לפרט בכל הודעה: