סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

הלילה המטורף של עמיקם.

חלק שלישי.​

הדמות הכהה פסעה אל תוך מעגל האור, מאפשרת לעמיקם לזהות אותה.

זה היה גבר צעיר, שבהערכה גסה – היה צעיר מעמיקם לפחות בשלושה עשורים. גובהו היה ממוצע, והוא לבש מעיל כבד שיצר את הרושם כאילו הוא רחב גוף ממה שהיה באמת. פניו היו לבנבנות ומנומשות, ומעל מצחו התנשאה רעמת תלתלים אדמונית.

ברגע שזיהה עמיקם במדויק את תווי הפנים של הצעיר, עלתה על פניו הבעה מוטרדת, מהורהרת, כאילו הצית בו המראה זיכרון עמום שהוא לא הצליח לשחזר בבירור. ״אני מכיר אותך,״ הוא אמר בהיסוס, ובקולו היה חוסר ביטחון – כאילו הוא עצמו אינו משוכנע בכך שהקביעה שלו נכונה. ״אני זוכר את הפנים שלך, אפילו את צליל הדיבור. אבל אני לא ממש בטוח שאני יודע מי אתה...״

על פניו של הצעיר עלה חיוך קלוש. ״בוודאי שאתה מכיר אותי, עמיקם,״ הוא אמר במלא הביטחון, נעצר במרחק של כמה צעדים ממקום עמידתו של עמיקם. ״אתה מוכרח להכיר אותי,״ הוא המשיך בנימה מתרה. ״אחרת זה יהיה מעליב מאוד״.

הייתה כנות בקולו של הצעיר, והיה זה מוזר – בהתחשב בתוכן הרגשי של ההצהרה. נראה היה שהמפגש עם הצעיר בלבל מעט את עמיקם, שכן – למשך רגעים ארוכים, הוא עמד קפוא במקומו, מצחו מקומט ועיניו מהורהרות, כאילו התאמץ מוחו לדלות את הזיכרונות הרלוונטיים הקשורים למראה פניו של הצעיר.

״אני לא יודע...״ נאלץ עמיקם להודות לאחר שחלף פרק זמן ממושך. ״כלומר... ברור לי שהיה לנו משהו משותף בעבר. היינו יחד היכן שהוא – אולי אפילו שוחחנו זה עם זה, אבל אין לי מושג מתי זה היה ובאיזו מסגרת״. מול עיניו, התכרכמו פניו של הצעיר, והוא היסס לרגע לפני שהמשיך. ״האמת,״ אמר, ״שיש לי איזה שהוא זיכרון עמום שקשור אליך. אני לא מצליח לזכור כלום, אבל משום מה – עולה לי בראש תמונה שקשורה איכשהו לאיזו תחרות. ייתכן שהשתתפנו בתחרות כלשהי שאתה ניצחת בה?! או אולי... צפיתי מן הצד בכזו תחרות?!״ הוא קימט שוב את מצחו, כאילו ניסה להבין באיזה הקשר ייתכן וקרה אותו מאורע עלום, ואז – הבריקה הבנה בעיניו. ״אתה אולי ספורטאי?!״ שאל בתקווה. ״מישהו מפורסם?!״

הצעיר פרץ בצחוק חינני. ״לא, לא, הלכת רחוק מדי,״ אמר, חיוך רחב על פניו. ״אני לא מפורסם, ובטח לא ספורטאי. אני רק יואב, הייתי ביחידה שלך לפני איזה שלוש שנים. התחרות שאתה זוכר, היא כנראה משהו קצת אחר. כשהייתי פעיל ביחידה, קיבלתי אות הצטיינות מהמפכ״ל, והיה מסביב לזה טררם שלם...״

עמיקם צמצם את עיניו, ואז – באחת, הוארו פניו. ״כן, נכון,״ הוא אמר, ומשום מה – היה משהו מרוחק בעיניו, כאילו שאב אותו הזיכרון למחוזות אחרים. ״אני זוכר אותך, היית משהו חריג. כמה זמן שרתת אצלי?! זה היה קצר מאוד, אם אני זוכר טוב...״

הצעיר הנהן במבוכה. ״זה באמת היה קצר,״ הודה. ״אולי שלושה חודשים, אולי קצת יותר. אני לא יודע מה אתה זוכר מהתקופה ההיא, אבל הסתובבתי אז לידך הרבה, אולי אפילו הצקתי לך קצת. קצת מוזר בעיניי שלא ידעת לזהות אותי מיד, אבל כשאני חושב על זה – נראה לי שאני מבין אותך. בשבילך, אלו היו רק כמה שבועות מתוך עשרות שנים. מה הסיכוי שתזכור אותם?!״

עמיקם הנהן בחטף, ואז הסיט את מבטו – כאילו חש אי נוחות מהכיוון אליו התגלגלה השיחה. ״טוב,״ הוא אמר לאחר כמה רגעים של דממה מביכה, ובקולו הייתה תכליתיות נמרצת שלא תאמה את אופיו. ״אז אתה יואב,״ הוא סיכם, ״ולפחות בעבר – היית שוטר. השאלה היחידה שמטרידה אותי, קשורה לפעילות שלך היום. אתה עדיין במשטרה?!״

הצעיר נראה כמו מי שציפה לשאלה מהסוג הזה. ״בהחלט,״ הוא השיב. ״אני יודע שהיה חשוב לך שהשותף שלך למשימה יהיה שוטר בתפקיד, אז בקטע הזה – אתה יכול בהחלט להיות רגוע. אני אמנם לא ממצה את הפוטנציאל שלי במשטרה, כך שזו כנראה הסיבה שאתה לא שומע את שמי לעיתים קרובות, אבל אני בהחלט במערכת...״

הצעיר נראה כמו מי שלא היה מתנגד להרחיב עוד בנושא, אבל עמיקם לא היה נכון להקשיב לו עוד. עיניו התכווצו פתאום בחשד, והוא הניף את ידו – משתיק באחת את רצף הדיבור של הצעיר. ״רק רגע...״ הוא אמר. ״משהו לא מסתדר לי״. הוא הרהר רגע, כאילו רצה לברר עם עצמו את הנקודה הבעייתית.

ממולו, פכר הצעיר את כפות ידיו, כאילו חשש מפני מה שהוא עומד לומר, ובעיני עמיקם – הייתה זו תגובה מחשידה עוד יותר, כזו שאולי מעידה על כך שיש לצעיר ממולו ממה לחשוש. ״לפני כמה רגעים,״ פתח עמיקם בסבר פנים חמור, ״כשנפגשנו״, הוא המשיך תוך כדי שהוא משלב את ידיו, ״אמרת שלא היה לך מושג שאני עומד להיות השותף שלך. אפילו הופתעת כשראית אותי, או שלפחות עשית את עצמך כאילו אתה מופתע. אבל עכשיו, אני פתאום שומע ממך זמירות אחרות. פתאום אתה מספר לי, שלא רק זהותי ידועה הייתה לך – אלא אפילו את הדרישות שלי הכרת, עוד לפני שהופעת פה. איך אתה מסביר את התופעה הזו?!״

״אני מסביר אותה בקלות רבה,״ השיב הצעיר מיד בלי להתבלבל. ״עוד לפני שהגעתי לפה, כבר קיבלתי הרבה מאוד מידע. בכל זאת, זוהי לא משימה שגרתית, והתנאים שהציב לי נמרוד – היו קשוחים, וגם מוזרים – ברמה שלא נפגשתי מעולם במשהו שדומה להם. אפילו נמרוד, שאם יש משהו שחשוב לו בחיים – זה הנאמנות של האנשים שלו, והציות המוחלט לכל דרישה, הרגיש כנראה שזה לא הוגן להציב לי כאלו תנאים בלי להסביר אותם. כך יצא, שהוא שחרר לי קצת מידע, אבל את הזהות של השותף שלי – הוא הסתיר ממני. לאורך כל השיחה שלנו, הוא פשוט כינה אותך ׳המומחה לזיהוי פלילי׳, וכששאלתי אותו מה השם שלך – הוא ענה לי משום מה ׳יוסי׳. במחשבה לאחור, כשאני משחזר את זה, הוא היה די מבודח כשהוא אמר את זה, והוא זרק את השם לאוויר – כאילו זה השם הראשון שעלה לו בראש. הייתי צריך כנראה להבין שזו הדרך שלו להתחמק מלענות, אבל בזמן אמת לקחתי אותו ברצינות...״

״לא! לא טעית!״ קטע אותו עמיקם בחדות.

״סליחה?!״ התבלבל הצעיר.

״לא טעית כשלקחת אותו ברצינות,״ הסביר עמיקם, קולו מרוחק. ״הוא לא סתם זרק את השם הזה. הוא התכוון בדיוק למה שהוא אמר, וזו גם כנראה הסיבה שהתייחסת אליו ברצינות בזמן אמת. ׳יוסי׳, הוא בהחלט שם שמייצג אותי כרגע, ואם כבר הזכרנו את זה – אז זו ההזדמנות לומר, שאני אעדיף אם תפנה אליי כך – ולא בשם שאתה מכיר״.

בתגובה לדרישה החריגה הזו, נפקחו עיניו של הצעיר, והייתה בהן תהייה עמוקה. ״לא הבנתי,״ הוא אמר בבלבול. ״אתה רוצה שאקרא לך יוסי?! במקום עמיקם?!״

״בדיוק,״ חייך עמיקם בשלווה. ״אני רוצה להאמין, שהיום זהו השם שמייצג באופן המדויק ביותר את מי שאני״.

מבלי שהוא עצמו הבחין בכך, התרחק הצעיר צעד אחד לאחור, ובעיניו היה חשש – כאילו קלט פתאום שהוא לא באמת מכיר את האיש שממולו. ״אוקי,״ הוא אמר בקול יבש, כאילו נכפה עליו להסכים. ״מה שתגיד״.

על פניו של עמיקם הופיע חיוך קלוש, מעין צל חיוור של חיוך – שלא הייתה בו שמחה. ״אני מבין את הרתיעה שלך,״ הוא אמר. ״היא מוצדקת, הדברים שאני אומר – אכן עשויים להישמע לך חסרי פשר. אני מניח שאתה מצפה ממני לשמור לעצמי מחשבות מהסוג הזה, אבל לצערי – לא אוכל לעמוד בציפייה. לא היום. חשוב שתדע לקראת מה אתה הולך, משום שכרגע – לא ייגרם נזק ממשי אם תבחר לעזוב. בהמשך, לעומת זאת, יהיו השלכות לכל חוסר נאמנות. אתה תשמע דברים חסרי פשר, ואתה תתמודד מול הסברים שההיגיון בהם לא יהיה מובן לך. לא תוכל לעצור, אסור יהיה לך לערוק. אתה מבין אותי?!״

הצעיר נראה הלום. ״לא... כלומר, אני מבין את הרוח הכללית של הדברים. אתה רוצה לדעת שאפשר לסמוך עליי, וזה הכי מובן שיש. אבל...״ הוא השתתק לרגע, על פניו הבעה הססנית - כאילו התלבט אם להמשיך, או באילו מילים לבחור.

״אבל מה?!״ דחק בו עמיקם, וההבעה שעל פניו נעשתה קפואה משהייתה, אולי אפילו מאיימת.

אישוני עיניו של הצעיר התרוצצו, סומק התפשט בלחייו, ובאופן כללי – הוא נראה כמו מי שנקלע למלכוד בלתי צפוי. ״פשוט...״ הוא אמר בחוסר רצון, ״הבקשה הזו שלך, היא גורמת לי להרגיש רע עם השותפות הזו...״ מול עיניו, הצטמצמו עיניו של עמיקם, והוא מיהר להמשיך. ״שלא תבין לא נכון,״ אמר בנימה מפייסת. ״אני לא מצפה לשותפות שווה. אתה פה על תקן המומחה, ויהיה טיפשי מאוד מצידי אם אפילו אחשוב שיש לי סיכוי להתחרות בך. במובן הזה, אני מבטיח לך שאתה יכול לסמוך עליי ללא כל חשש. אני נמצא כאן, כדי לעשות מה שתאמר, ללא כל התנגדות ובלי לערב את דעתי האישית. למרות כל זה, אני חושב שיש הבדל די רציני בין ביצוע הוראות בשטח לבין ציות לדרישה כמו זו שהצבת עכשיו...״

״למה?!״ לחש עמיקם בתגובה. ״במה זה שונה?!״

לרגע שררה דממה, הצעיר נראה כמו מי שמנסה לנסח במחשבתו את ההבדל, אולם עמיקם הקדים אותו. ״אתה חושב שזו דרישה לא רציונלית,״ אמר בקול מסתורי, כאילו חש שיש לו את היכולת לקרוא את מחשבותיו של הצעיר שממולו. ״אתה רואה את זה כניסיון לשלוט עליך. לגרום לך לציית ציות עיוור. זה מקומם אותך, לא כך?!״

הצעיר הניד את ראשו באופן בלתי מחייב. ״אממ... אולי,״ אמר בקול רפה. ״לא חקרתי את זה עד כדי כך. פשוט, זה סתם נראה לי לא מקצועי״.

קשה היה להבין אם קיבל עמיקם את ההסבר, או שהוא עדיין מטיל ספק בשותף העתידי שלו. את הרגעים הבאים הוא הקדיש לסקירה מדוקדקת של כל פרט בהופעתו של הצעיר שממולו, והוא עשה זאת ברצינות תהומית ובמצח מקומט, כאילו עורר אצלו המראה מחשבות סבוכות ועמוקות.

״אתה יודע?!״ הוא אמר לבסוף. ״משהו פה נראה לי מוזר. ככל שאני חושב על זה, אני מתקשה יותר להבין, מה הסיבה שהוא שלח דווקא אותך?! כלומר: לנמרוד יש כל כך הרבה אנשים שיכולים היו להתאים, אבל מכולם הוא בחר דווקא את היחיד שיש לו עבר משותף איתי. נראה לך שזה סתם צירוף מקרים?!״

הצעיר משך בכתפו. ״אולי,״ השיב בנימה בלתי מחייבת.

משום מה, הכעיסה התשובה את עמיקם. ״נו, אל תהיה מגוחך,״ הוא פלט ללא מחשבה. ״אתה יכול לומר הרבה דברים על נמרוד, אבל טיפש הוא לא. אין לי ספק שהוא תכנן את זה, אבל המשמעות של זה לא ברורה לי...״

הצעיר הניד את ראשו. ״אני לא מסכים איתך,״ הוא הביע את דעתו. ״לדעתי, אתה מקשר כאן בין נתונים שלא מתחברים באמת. אני משוכנע שנמרוד אפילו לא זוכר את השבועות הבודדים שבהם עבדנו יחד, וצירוף המקרים הזה – כמו שאתה קורא לו, הוא לגמרי תוצאה של הדרישות שלך. אתה הוא זה שהצבת תנאים. אתה זה שדרשת, שהשותף שלך יהיה שוטר מכהן...״

״ואז מה?!״ דרש עמיקם מסקנה מפורשת.

״התנאים שלך,״ השיב הצעיר, ״צמצמו לגמרי את רשימת המועמדים. לנמרוד אין הרבה שתולים במשטרה, רק אני ועוד אחד – רוזנר. מכיוון שהוא הלילה במשמרת, המועמד היחיד שנשאר הוא אני״. הוא עצר לרגע את דיבורו, כאילו רצה שהמסר ייקלט היטב, ואז המשיך. ״האמת היא,״ אמר, ״שאם הייתי מחפש כאן קנוניה – הייתי מוצא אותה דווקא בהחלטה שלך להציב כזה תנאי מסובך וקשה ליישום. הדרישה הזו בהחלט מעוררת אצלי את התחושה, שמלכתחילה רצית מישהו שיש לך היכרות כלשהי אתו. אם באמת זו הייתה המטרה שלך, זה בהחלט יכול היה לעבוד. הרי רוב השוטרים שבמחוז עבדו איתך בעבר למשך תקופה כזו או אחרת, כך שבקלות רבה אפשר להניח – שצירוף המקרים הזה, כפי שאתה מכנה אותו, הוא למעשה תוצאה מתוכננת שאותה קבעת מראש...״

באופן בלתי צפוי, עלה על פניו של עמיקם חיוך מרוצה. ״זה מעניין,״ הוא אמר, וברור היה שהוא מתרשם לטובה. ״בהחלט מעניין. כמובן, שאני מכחיש בתוקף את התיאוריה שלך, אבל אם רצית להגן על ההחלטה של נמרוד – בהחלט הצלחת. אני רק שואל את עצמי, כמה אתה חזק?! כמה תהיה מסוגל להחזיק מעמד, מול שאלות בלתי פתורות?! כמה תהיה מוכן לתת בי אמון?!״

הצעיר חייך. ״זה נראה שאתה ממש רוצה לגרש אותי מפה,״ ציין. ״אבל למזלך, עשיתי שיחה עם נמרוד לפני שיצאתי. הוא היה נחרץ לגבי החשיבות של מה שאנחנו עומדים לעשות, למרות שהוא לא שחרר אפילו הסבר אחד קטן לגבי הפעילות עצמה. מבחינתי, זוהי חובה שלי כלפי נמרוד, ואם יש משהו בעולם שלא הייתי עושה – זה להפנות לו עורף״.

עמיקם הנהן בראשו, ונראה היה שהוא התרכך. ״אתה תצטרך לתת בי אמון,״ הבהיר.

לרגע שררה דממה, ואז – בצעד גדול אחד, התקדם עמיקם לכיוון הצעיר. ״תסתכל לי בעיניים!״ אמר בקול מעובה.

הצעיר נרתע אחורנית. ״מה אתה עושה?!״ שאל בקול מבוהל.

עמיקם שלח יד, לופת את הצעיר בזרועו. ״תסתכל!״ חזר שוב, בקול תקיף יותר.

הצעיר התפתל, אבל עמיקם הידק את אחיזתו – מאלץ את הצעיר להישאר קרוב אליו. לרגע נפגשו מבטיהם, ובמשנהו – שחרר עמיקם את לפיתתו. ״מה ראית?!״ חקר.

הצעיר התרחק, וההבעה על פניו שידרה בהלה אמיתית. ״תתרחק ממני, מופרע! מטורף!״ הוא אמר בקול רועד.

״אתה עושה טעות!״ הלם בו עמיקם בתגובה. ״זוהי ההזדמנות האחרונה שלך. מה ראית?!״

הצעיר היה מספיק רחוק, כדי לאפשר לעצמו להירגע. הוא התנשם בכבדות, וההבעה על פניו העידה שהוא עדיין שרוי בהלם. ״אתה לא בסדר!״ הוא הגביה את קולו. ״אתה צריך להיבדק!״

עמיקם צחק, וצחוקו הדהד בין ההרים – מה שגרם לו להישמע מאיים, מבשר רעות. ״זהו המבחן שלך!״ הרעים קולו. ״אתה באמת רוצה להיכשל בו?!״

עברו כמה רגעים עד שהמסר נקלט אצל הצעיר, וכשהבין את המשמעות – הוא התאמץ לייצב את עצמו. ״אני מצטער על התגובה שלי,״ אמר בקול קטוע, עיניו מתרוצצות עדיין בחשש. ״זה היה נראה לי כאילו איבדת שליטה. פשוט... לא חשבתי שגם אתה כזה... כלומר, לא זכרתי שהגישה שלך היא כזו״.

עמיקם זקף את גבו, משתיק את הצעיר במבט אחד נוקב. ״מה ראית?!״ חזר בפעם השלישית.

הצעיר תפס את ראשו בשתי כפות ידיו, מתאמץ לחשוב. ״לא ראיתי כל כך ברור,״ התנצל, ״אבל זה היה משהו לא רגיל. העיניים שלך, הן שונות״.

עמיקם התקרב בצעדים בטוחים, והאור הציף את פניו. ״שונות?!״ הוא חזר על המילה האחרונה. ״באיזה מובן?! איך אתה חושב שהן השתנו?!״

הצעיר היישיר מבט לתוך עיניו של עמיקם. ״הצבע שלהן,״ תיאר, ובקולו הייתה יראה מסוימת. ״הרבה כחול וקצת אדום. זה לא גוון טבעי, עמיקם. אין עיניים כאלו!״

״אם כך,״ הציע עמיקם. ״יכול להיות שאתה חולם?! אולי הוזה?!״

״לא!״ השיב הצעיר בהחלטיות. ״אני ער וצלול, ואתה מנסה לשחק לי בראש. אלו פשוט לא העיניים שלך, עמיקם. אתה מרכיב עדשות מגע, ואלו לא האיכותיות שבהן. ייתכן ורכשת אותן בחנות לאביזרי תחפושות, זה גם מסביר את הגוון המוזר״.

עמיקם הניד את ראשו בהתפעלות. ״לא רע,״ אמר. ״בהחלט לא רע״.

הצעיר הרשה לעצמו להעלות על פניו חיוך קלוש. ״אז עברתי את המבחן?!״ חקר.

״עברת,״ השיב עמיקם קצרות, ״אבל לא בהצטיינות״.

החיוך על פני הצעיר התחלף במבט שואל. ״מה פספסתי?!״ התעניין, במעין אדישות אובייקטיבית - שבבירור הייתה מזויפת.

בתגובה, נע עמיקם צעד אחד נוסף לכיוונו, מקפיד לשמור אתו על קשר עין. ״כשהבטת פנימה לראשונה, היה בך פחד נורא. כל כך נורא, עד שמנגנון ההישרדות שלך פעל מיד כדי לסלק אותו. הסרת את גורם הפחד, אבל לא נרגעת. הלב שלך דופק עכשיו מהר מהרגיל, האדרנלין בשיא, האצבעות שלך מזיעות. הוא לא עזב אותך, הפחד. הוא התרכך, הוא פחות איום, אבל הוא ישוב וילווה אותך – כאשר רק תהיה לו הזדמנות. הוא יתקוף אותך בשעות מאוחרות יותר, כשתלך לבדך בסמטה חשוכה או כשתהרהר ביום שעבר עליך רגעים לפני השינה...״

הוא השתתק לרגע, כאילו רצה לשוות למילותיו נופך דרמטי. אולם את הרגע הזה, ניצל הצעיר כדי לפרוץ בצחוק מבולבל. ״וואו!״ הוא קרא. ״איזה תיאור! זה היה יכול להיות ממש מוצלח, אם זה לא היה כל כך רחוק ממי שאני״.

עמיקם הניח אצבע על שפתיו. ״התנגדות,״ המשיך באותו קול חרישי – חדגוני, ״היא המעצור שלך. היא מונעת ממך להכיר במה שאתה. התרופה - היא שתיקה. היא מולידה ריפוי - הבנה. אתה רוצה להבין, יואב?! אתה רוצה לדעת, למה אתה מפחד כל כך?!״

משהו מהביטחון העצמי של הצעיר עזב אותו, במפתיע, ומשהו מהזחיחות שהייתה בו – התפוגג. ״אני רואה שאין לי דרך לברוח מזה,״ אמר בקול מיואש, וברור היה שהוא שרוי בחוסר נוחות קיצוני. ״אז תסיים עם זה״.

עמיקם הניע את אצבעו ימינה ושמאלה לאות שלילה. ״אני רוצה לעזור לך להבין,״ אמר בהבעה מיטיבה. ״אבל זה לא יכול לבוא מבחוץ״. הוא נשם עמוקות, ממלא את ריאותיו, ואז עצם את עיניו במעין רוגע מזויף, ונשף באיטיות את האוויר. ״אתה צריך לבטא את זה בעצמך,״ הוא המשיך, והפעם – היה פאתוס בקולו, אם כי – מן הצד הוא נשמע מגוחך, כמו מי שמנסה לחזור על נאום ששמע ועורר בו רגשות עזים. ״אתה צריך להוציא את הזעקה הפנימית שלך. אני רוצה שתאמר את זה בקולך. אני רוצה שתצעק אל הלילה את הרצון שלך, אני רוצה שתבקש להבין – למה זה מפחיד אותך״.

יואב הביט ימינה ושמאלה במבוכה - ספק אם משום שרצה לוודא שאיש אינו עד לאירוע, או שמא קיווה למצוא שם מפלט שיאפשר לו להתחמק מהאיש שממולו. כך או כך, הוא נאלץ בסופו של דבר להישיר מבט אל הגבר הגבוה ושופע הכוונות הטובות שממולו, ובשפל קול מלמל: ״אני רוצה לדעת ממה אני מפחד״.

״ממה פחדת, בעבר,״ תיקן עמיקם ברצינות תהומית, כאילו לא קלט שהוא מתפקד כבימאי של הצגה גרועה. ״והתשובה היא, שפחדת מסיבה הגיונית מאוד. פחדת, כי בדומה לרוב בני האדם – גם אתה פיתחת תלות בסדר, בחוקיות של העולם בו אתה נתון. בעולם שבו אתה חי, זה שכפוף לחוקיות מסודרת ובלתי ניתנת לשינוי, מאורע בלתי מוסבר עלול לערער את כל תפיסות העולם שלך. בעולם שהגדרת לעצמך, עיניים לא יכולות לשנות צבע, הן גם לא יכולות להיראות כך, כמו שהן נראות. בעבורך, זוהי סיבה לבהלה. אם עיניים יכולות להשתנות פתאום, נגד כל החוקים, מי יודע מה עוד יכול להשתנות?! מי יודע מה החוק הבא, שפתאום יתפוגג נגד כל התחזיות!״

הצעיר הנהן בראשו בחיפזון. ״זה יפה,״ אמר בקוצר רוח. ״מזכיר את התוכניות הנחמדות האלו, בקייטנות לשכבת מגמת ביניים. עכשיו אפשר להמשיך?!״

״עדיין לא!״ השיב עמיקם בכובד ראש. ״כי השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא, למה הפסקת לפחד?!״

״הפסקתי לפחד כי הבנתי שאלו עדשות,״ מיהר הצעיר להשיב, והיה חוסר רצון בולט על פניו – כאילו היה שיתוף הפעולה שלו מחוסר ברירה, אולי מפני שחשש ששוב ידרוש ממנו עמיקם לדקלם רגשות שהוא כלל אינו חווה.

״בדיוק!״ צהל עמיקם. ״הפסקת לפחד, כי עדשות מגע – הן בטווח החוקיות שלך, וזה כבר בכלל לא מפחיד. עיניים שמשנות צבע – זה לא סביר, אבל עדשות – זה הרי משעמם מרוב שזה מוכר. גם אתה יכול, אם רק תרצה, לרכוש לך צמד עדשות במחיר נמוך, והקסם כבר יקרה מאליו. הבנת עכשיו, למה ראית מה שאחרים לא ראו?! הבנת, איך בכזו קלות כבר מצאת את הפתרון?! זה פשוט מנגנון ההגנה שלך, שמאפשר לך להבין במהירות הבזק את מה שאחרת היה דורש הרבה יותר זמן. עוד לפני שהתחלת לחשוב, הוא כבר נכנס לפעולה. עוד לפני שהגדרת לעצמך מה ראית – הוא כבר מצא את התשובה, זו שמסתדרת כל כך יפה עם העולם שאתה מכיר, ואינה דורשת ממך להתמודד מול הפחד הכי גדול שלך – הרגע שבו הכול יתבלגן, והחוקיות לא תהיה קיימת יותר״.

מנקודת מבט אובייקטיבית, הייתה זו פרשנות מעליבה ממש, כזו שמגמדת את ההישג יוצא הדופן של הצעיר, ומאירה אותו באור שלילי במיוחד. מן הסתם, הייתה השפעה כלשהי לניתוח הבלתי הוגן על הצעיר, אולם קשה היה לזהות את רגשותיו. כרגע, הוא נראה היה כמו מי שאינו מתרשם במיוחד, לטוב או למוטב. עברו כמה רגעים, בהם הוא כנראה הכין את תגובתו, עד שזו פרצה והבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים – מה דעתו האמיתית על ניתוח האופי שניתן לו ללא כל הבעת רצון מצידו.

״אתה יודע,״ הוא אמר, מניף את ידו ומצביע לכיוון עמיקם, עוצם למחצה עין אחת – כאילו קורא הוא בכוח קסם כלשהו את מחשבות האיש שממולו. ״אני מניח שאתה עושה את זה הרבה,״ המשיך, ״ואני מתכוון לנטייה שלך לזרוק כל מיני פתגמים מחוכמים בנוגע לאישיות של מי שעומד ממולך. אני מניח שאם עדיין לא נמאס לך מזה – כנראה שניסית את זה עד היום רק על אנשים שהתרשמו מחוכמת החיים שלך, או לכל הפחות – היו מנומסים מכדי לגרום לך להרגיש לא טוב עם הנטייה הזו. לצערי, פה זה נגמר, כי אני לא מאלו ששומרים בבטן, ולמרבה הפליאה – אני גם מבין דבר או שניים בבני אדם. למדתי שלש שנים פסיכולוגיה באוניברסיטה, ואילולי הייתי בוחר בדרך חיים קצת שונה – גם היה לי תואר, ואולי אפילו עבודה בתחום. בקיצור, אני מכיר את המקצוע, וכאיש מקצוע אני רוצה לומר לך – שאתה לא עושה את זה נכון״.

אם ציפה הצעיר לפוגג את התלהבותו של עמיקם, הרי שהוא הצליח לפחות לגרום לו להתערער. עמיקם קפא על מקומו, ועיניו התרחבו. ״בוודאי שכן!״ הוא אמר בקול שפל. ״אני עומד מאחורי כל מילה שאמרתי״.

הצעיר צחק בשעשוע. ״אתה אולי עומד מאחורי כל מילה,״ הוא חזר על ההצהרה בנימה שאפשר היה לחוש בה חוסר כבוד מסוים. ״אבל לדעה האישית שלך – אין הרבה משמעות. בעיניי, כמאזין אובייקטיבי, הדברים שאמרת לא היו נשמעים מדויקים. כלומר: זה אפשרי, התיאוריה שלך. רגשות הם דבר כל כך מורכב, כל כך עמוק, רבדים על גבי רבדים, ואני בטוח שברובד כלשהו – יש משהו ממה שאמרת שהוא לא שטות מוחלטת. אבל במבחן המעשי – זה לא נשמע כמו משהו שאפשר להוכיח, או לכל הפחות – להפיק ממנו תועלת, ואני מניח שזה המקום לבקש – שבהמשך, תימנע מלשתף איתי תובנות שאין להן תועלת מעשית עבורי״.

הפנים הנפולות של עמיקם העידו, שגם הוא מבין – שהניסיון שלו נכשל, ובאופן הכי מביך שאפשר להעלות על הדעת. מצופה היה ממנו להחריש, אולי להעביר נושא, אבל משום מה – הוא בחר באפשרות הפחות רצויה – זו שיכולה רק להדגיש ולהעמיק את הכישלון.

״אתה יודע מה?!״ הוא אמר, ובקולו היה משהו מהוסס. ״יכול להיות שאתה מבין יותר ממני בתחום, אבל בסוף – גם אתה הסכמת, שיש רובד מסוים שבו הסיבות שהגדרתי נכונות. אני מניח שכאדם עמוק יותר, אני רואה את התמונה הנסתרת – זו שמוסתרת מאחורי הרבה סיבות אחרות, שהן לאו דווקא נכונות. אני כל כך מבקש, שלא תיתן ליוהרה המקצועית לשבש את יכולת החשיבה העצמאית שלך. אנשים כמוך בטוחים כל כך בידע שלהם, אבל ההמצאות הגדולות – באו מאנשים שלא היו חלק מהתחום. הנה, שמעת בוודאי על איינשטיין. ידעת שכשהוא פרסם את המחקר המדעי על תורת היחסות הוא בכלל היה פקיד במשרד הפטנטים בשווייץ?!״

מסיבות ברורות, נראה הצעיר מתוסכל לגמרי. ״בוודאי ששמעתי על איינשטיין,״ הוא התרעם. ״רק מעניין לחשוב, למה אותו בחרת – מתוך מאות מיליוני בני אדם שכולם הביעו ומביעים כל הזמן דעה במה שאינו שייך להשכלה שלהם בשום דרך שהיא״. הוא התנשם לרגע, בוחן את תגובת הדברים על עמיקם – ששמר בינתיים על הבעה סתמית קפואה. ״בכל אופן, להבא – כדאי שתזכור, שאיינשטיין למד פיזיקה ומתמטיקה עוד בגימנסיה. הוא לא ניסה להשתמש בתובנות האישיות שלו, רק כדי להרשים זרים...״

עמיקם לא הבין את הרמז העבה בדבריו של הצעיר, או שהבין – ולא רצה להראות זאת. כך או כך, הוא חזר ועטה על פניו את ההבעה המטיפה שהייתה שם קודם לכן, והצעיר הביט בו בכניעה – כאילו הבין, שבמוקדם או במאוחר הוא ייאלץ להאזין לכל המלל שהכין עמיקם במיוחד בעבורו. ״אתה יודע, יקירי,״ פתח עמיקם שוב, והייתה בפניו פטרונות בלתי נסבלת. ״גם אני הייתי כמוך, חשבתי שיש חוק ויש סדר, העדפתי להכניס כל דבר לתבנית המתאימה לו. כמה לעגתי אז לאלו שהעלו באוזניי תהיות על הסדר שבו האמנתי, כמה בזתי לעדויות על טירות אימים בהן שוכנים יצורי אופל...״

״ועכשיו?!״ שאל הצעיר, כאילו הופתע מהלגיטימציה המרומזת של עמיקם, עד שלא יכול היה לעצור את עצמו מלברר.

״עכשיו?!״ חזר עמיקם, ועל פניו הייתה שלווה מהורהרת. ״עכשיו, הדמיון שלך לא יוכל להכיל את מה שאני יודע. לא אוכל לומר לך מה אני חושב, אוכל רק – לפתוח לך צוהר. בדבר אחד תסכים איתי, יואב: בעיניך, נוח יותר להאמין שאני מרכיב עדשות, מלחשוב שזהו המראה הטבעי שלי...״

״אוקי,״ הסכים יואב, ״נניח שכך. אז מה?!״

״אז מה?!״ חזר עמיקם בתרעומת. ״אין שום רציונל באמונה הזו! מה ההיגיון, יואב?! למה זה כך?!״

״מה זאת אומרת?!״ התבלבל הצעיר. ״זה ברור, לא?! אתה עשית את זה, עמיקם. אני אמור לפחד מהיכולת שלך לגשת אל חנות אביזרי התחפושת הסמוכה לביתך?! תהיה רגע הגיוני, עמיקם!״

״אתה אמור לפחד!״ התעקש עמיקם. ״כי המשמעות, היא נוראה יותר! לרגע לא חשבת, למה עשיתי את זה. לא שאלת את עצמך, מי אני?! מה גרם לי לפעול כמו שפעלתי?! העדת על עצמך שיש לך רקע בפסיכולוגיה, שאתה מסוגל לקרוא את הרגשות האנושיים שלי, אז קדימה! תביע את דעתך! תסביר לי, באופן שמתקבל על הדעת, למה עשיתי את זה?! למה בחרתי ועודני בוחר, לסבול את האביזר המטריד הזה על העיניים שלי?!״

יואב קימט את מצחו. ״אתה חושב שאני אמור לנחש מה הסיבה לכל שיגעון כזה?!״ שאל, והייתה תהייה אמיתית בקולו. ״מן הסתם, רצית להשפיע עליי. רצית לבחון איך אגיב. לא תכננת שכל כך מהר אמצא את ההסבר ההגיוני, ובנית לעצמך איזו תכנית שנועדה לשחק לי במוח״.

משום מה, שעשע ההסבר את עמיקם, עד שהוא פרץ בצחוק מתגלגל. ״שוב היא חוזרת, החוקיות,״ אמר בקול מבודח. ״שוב אתה מנסה, הפעם בכוח, לדחוף את מה שלא מובן בתוך התבניות המוכרות לך, אלו שנועדו לגרום לך להרגיש טוב בעולם שאותו יצרת. גם אם היית מתאמץ הרבה יותר, עדיין היית רחוק מרחק שנות אור, מהבנה אמיתית של מה שבאמת קורה כאן״.

״בסדר,״ איבד יואב את מעט הסבלנות שנותרה בו. ״הבנתי את הגישה שלך. אתה אפילו לא מנסה להתייחס לתשובות שלי, במקום זאת - אתה תוקף את עצם העובדה שהעזתי להשיב תשובה! אם לא היית שואל אתה את השאלה, ומעודד אותי כמעט באלימות להשיב עליה, לא הייתי מתייחס בכלל לטענות שהעלית. אתה מאלץ אותי להשיב לך, רק כדי לחזק את הטיעון המוזר – שאני חושב לא נכון, כי אני מחפש חוקיות. אני מצטער, עמיקם, אבל גם אתה מחפש חוקיות. אתה מתקשר איתי במילים, שמסודרות במשפטים, ואני לא מכיר הרבה חוקים נוקשים כמו אלו שקשורים לשפה. אם היית מעל כל זה, היית פשוט משתמש בהברות חסרות פשר כדי לשוחח אתי, ואני הייתי מבין כבר מהרגע הראשון – שאין לי מה לחפש פה. אני לא רואה מטרה בהמשך השיחה הזו, ואני מעדיף לסיים אותה עכשיו, ברגע זה. אז אם אתה ממש משתוקק, תסביר לי את הכוונות שלך, ונסיים פה. אם לא – לא נורא. אני מבטיח לך שההחמצה לא תלווה אותי לאורך כל שארית חיי״.

החיוך המבודח ששרה על פני עמיקם, התפוגג באחת, מפנה את מקומו להבעה של כובד ראש. ״העיניים,״ הוא אמר במנגינה דרמטית, ״הן החלון היחיד בין מה שבפנים למה שבחוץ. דרכן, אנו סופחים פנימה את העולם, ממנו בונים אנו במשך שנים את מי שאנחנו. העיניים, הן גם חלון הראווה של מה שבתוכנו. הן מראות הכול, וכשאנחנו מתרסקים – הן הופכות את השברים לדמעות. העיניים הן מי שאנחנו, יואב״.

״זה לא ממש מדויק,״ ניסה יואב להתווכח, אבל עמיקם היסה אותו בתנועת יד.

״כשהעולם שבתוכנו משתנה ללא היכר,״ המשיך עמיקם בקול המסתורי האהוב עליו, ״מצופה מהעיניים להגיב בהתאם. אבל דווקא אז, הן מגלות עמידות. אי אפשר לבוא אליהן בטענות, כי הנחת היסוד שלך נכונה. העיניים הן חומר, הן כפופות לחוק, והחוק מסרב לאפשר להן את השינוי המיוחל״.

״העיניים האלו,״ הפנה עמיקם את האצבעות שבשתי כפות ידיו אל עבר העדשות המכסות את עיניו, ״היו עדות לאירוע מסמר שיער. הן ראו את עמיקם, איש החוק, זה שהתמיד בעבודתו כאוכף חוק במשך עשורים, נרצח ומתפוגג. הוא היה חלש, עמיקם. רך וחסר עמוד שדרה. במשך שנים הוא ספג כל גחמה, עבר ממחלקה למחלקה – כשמעולם לא הייתה מחלקה שמצאה חן בעיניו באמת. עמיקם הוא מדען, לא שוטר. הכימיה היא שהבעירה את הלהט בתוכו, לא העבודה הסיזיפית בזירות פשע. עבודתו במשטרה נולדה בטעות, רק כדי להוכיח שהוא איש ישר ושומר חוק, מאז – הוא פשוט נשאר, כי חשש לעזוב״.

״הרוצח,״ המשיך עמיקם בקול עוצמתי ומהדהד, ״בנה את עצמו מרסיסי האפר שהשאיר עמיקם החלש. יוסי, כך קוראים לו. הוא כל מה שעמיקם מעולם לא היה. חזק, מחוסן, בעל אופי, חסר עכבות. מבחוץ, זה נראה כמו אותו אדם. אבל בפנים?! אין ספק, זוהי אישיות אחרת לגמרי...״ הוא השתהה, מפנה את מבטו אל יואב שהיה מרותק למילותיו. ״אמור לי אתה,״ הפנה אליו במפתיע שאלה. ״האם עדיין תמשיך לחשוב, שלפניך עומד עמיקם – האיש שהכרת?! האם עיוור אתה עד כדי כך, שסבור אתה שהחומר הוא האדם ולא הרוח הפנימית?! הרי לא את גופו של עמיקם הכרת, אלא את מה שמעבר. האיש ההוא שהכרת, איננו עוד. את מקומו תפס מישהו אחר, שאינך מכיר״.

״אם הייתה ולו מעט בושה בעיניים האלו,״ הוא הרעים בקולו במנגינה מלאה תוכחה, ״הן היו משתנות מיד, מבשרות לכולם שהאיש שמפעיל אותן – איננו אותו אחד שהיה. אבל הן, בוגדניות שכמותן, ממשיכות לשרת את האדון החדש באותה נאמנות בה שירתו את זה שנרצח על ידו באכזריות. הן היו עדות למאורע, ועם כל זאת – המשיכו כרגיל, כאילו מאומה לא קרה. האם אין זה טבעי, שארצה לעשות צדק?! האם השינוי שעשיתי, הוא לא המתבקש והמובן מאליו?! מהי המציאות בעיניך?! האם המציאות היא זו החיצונית, זו שאינה מעידה במאומה על השינוי שאירע, או שמא – המציאות היא זו שעכשיו, זו שנאלצתי לבצע באופן מלאכותי באמצעות עדשות פלסטיק, רק מפני שהחוקים הנוקשים של הטבע – אלו שאתה כל כך אוהב ומוקיר, סירבו לשתף פעולה עם המציאות?! מהו הדמיון בעיניך, יואב?!״

על פניו של יואב, עלתה הבעה חומלת. ״לא האמנתי שאומר את זה,״ הוא פתח, והייתה רצינות על פניו, ״אבל אני בהחלט מבין אותך. כלומר: לא את הפעולות שלך, אלא את החוויה שמאחוריהן. אני לא יכול לומר שהייתי עושה כמוך, לדעתי – אתה פשוט סנטימנטלי מדי. אבל בכל הנוגע לחוויה – אין לי ספק שיש לנו משהו משותף״. הוא השתהה רגע, ואז אמר במהירות: ״תרשה לי לנחש, עמיקם, שזו הפעם הראשונה שאתה עושה את זה״.

״עושה מה?!״ התקשה עמיקם להבין.

״את זה,״ השיב יואב בהדגשה, וכאשר – כצפוי, לא הבין עמיקם את כוונתו המדויקת, הוא נאנח. ״אני מתכוון שזו הפעם הראשונה בה אתה פועל בניגוד לחוק,״ הוא אמר תוך כדי גלגול עיניים. ״אני צודק בניחוש שלי?!״

עמיקם השתהה מספר רגעים, ואז הנהן בראשו בהודאה מבוישת.

״אני מבין אותך, עמיקם,״ הצהיר יואב, והיה רגש אמיתי בקולו. ״אני בהחלט מבין אותך, ואני מוכרח לומר לך – שלדעתי אתה טועה״.

״טועה?!״ חזר עמיקם, כאילו לא מצא מילים משלו.

״בהחלט,״ השיב יואב. ״אתה טוען שעמיקם אבד, שהוא איננו. אתה טוען כך, כי חשוב לך לשכנע את עצמך שזה נכון. כל כך חשוב לך, עד שאתה עושה הכול, לרבות צעדים בלתי מועילים – כמו המצאת זהות חדשה, שם חדש, אפילו מראה חדש. אתה עושה את כל זה, כהתגוננות – מפני המצפון, מפני מי שאתה. ואם אתה מתגונן – המשמעות היא, שעמיקם עדיין שם. עמוק בפנים, מאחורי הכול, הוא עדיין צועק ומשתולל, הוא עושה הכול כדי למנוע ממך טעות שלא תוכל לחזור ממנה״.

״עמיקם חי,״ המשיך יואב, והייתה עצבות נוגה בקולו, ״אבל הוא לא יישאר כך הרבה זמן. תאמין לי, יש לי ניסיון בזה. הוא ימות, כשתפסיק לחשוב עליו. כשתפסיק להילחם בו. עכשיו זה נראה לך מופרך, אבל ההרגל – הוא חזק מכל רגש. מתי שהוא, אתה תתרגל לפעול בניגוד לחוק. מתי שהוא, זה כבר לא יגרום לך לכאב לב, וזה גם לא ייצור בתוכך את הריגוש הזה שאתה חווה עכשיו. זו תהיה העבודה שלך, אתה תשכח כל מה שהיית, וגם אם תרצה מאוד – לא תוכל לחזור אחורה. אז, כשעמיקם יפסיק להיות בזיכרונות שלך, הוא בהחלט ימות...״

עמיקם נשך את שפתו בכאב, ברור היה שהוא מתקשה להתמודד עם המציאות בה הוא נתון.

״תקשיב!״ אמר יואב בהחלטיות. ״אני מוכן לעזור לך. שום דבר לא נעשה, שום דבר עדיין לא קרה. אני מבין שיש לך פה משימה שבאת לעשות, אבל זה לא מוכרח להיות אתה. אני מוכן לתת לך יד, אם רק תסכים לקבל אותה. תאמר לי מה צריך לעשות, ופשוט תלך מפה. מה שזה לא יהיה, אני אעשה את זה. אתה יכול לסמוך עליי״.

עמיקם נראה מופתע לגמרי מההצעה. ״למה?!״ שאל לאחר מחשבה. ״למה שתסכים לעשות בשבילי את העבודה השחורה?!״

יואב הרהר קלות. ״אני לא יודע,״ אמר לבסוף בפשטות. ״אולי משום שאני מכיר אותך, וברור לי שאתה לא מבין מספיק לאן אתה נכנס. אתה מבוגר מדי, זה לא העולם שלך, אתה טוב הרבה יותר בעבודתך כאוכף חוק, ואם איבדת עניין – תוכל לעשות משהו מכובד אחר. אני מבין שזה קשור איכשהו לנמרוד, ואני יודע שיש לכם עבר משותף. אבל חשוב שתדע – שגם אם זה כך, אין לך סיבה לחשוש. נמרוד לעולם לא יידע את האמת. רק אני ואתה פה, ואם אתה לא תאמר לו דבר – אתה יכול להיות בטוח שזה יישאר בין שנינו. אם אתה חושש לשקר לו – זה בסדר. אני מוכן לקחת את האחריות. המעמד שלי בארגון שלו גבוה מספיק, שאני בטוח שיש לי את טווח הטעות הזו. תן לי לעשות את זה במקומך, ואני כבר אמצא את הדרך לסדר את זה מולו. הוא לא ירדוף אותך, אני מבטיח!״

עמיקם הרהר בהצעה במשך רגעים ארוכים, ובסופם – עלה מבע נחוש על פניו. ״לא!״ אמר בתוקף. ״אני מצטער, אני צריך לעשות את זה בעצמי״.

יואב נראה המום, ברור היה שהוא לא ציפה להחלטה כזו. ״למה?!״ הוא שאל, והייתה תחינה בקולו.

עמיקם היסב את פניו, משתדל שלא לפגוש את מבטו. ״אתה לא תבין,״ השיב בקול מרוחק. ״זה עניין מורכב, ויש פה דברים חשובים על הפרק. זה פשוט צריך להיות אני, ולא כל דבר אני יכול לומר. לא כרגע, לכל הפחות״.

״עכשיו אתה נשמע ממש כמו נמרוד,״ טען יואב, ולא היה דבר עצוב יותר מהחיוך שעלה על שפתיו. ״גם הוא טוען כל הזמן שיש לו נימוקים נסתרים, ושאם הייתי יודע – גם אני הייתי מתנהג כמוהו ממש. פעם האמנתי לו, עד שהוא שלח מישהו...״ הוא נעצר לרגע, כאילו התלבט אם להמשיך את המשפט. ״עד שהוא עשה משהו נורא,״ בחר יואב לתקן במקום להמשיך בתיאור. ״משהו שאין דרך לכפר עליו. עד היום, קשה לו למצוא אנשי ביצוע חיצוניים למשימות מורכבות, בגלל הפרסום שהיה למאורע ההוא. אתה מבין, עמיקם, אפילו בעולם שלנו – יש דברים שלא עושים. דברים שהם לא אנושיים. אתה חושב שיום אחד יבוא ובאמת אני אוכל להבין למה הוא נתן הוראה כזו?!״

עמיקם הרהר בדברים. ״לא,״ הוא השיב לאחר מחשבה מעמיקה. ״ויש צדק בדבריך. במחשבה שנייה אני די בטוח, שגם לו היית יודע את כל מה שידוע לי, לא היית בוחר לנהוג כמוני. העניין הוא, שאני פשוט חושב שפספסת את הנקודה העיקרית שלי, אבל אני לא מתכוון לחזור עליה. אני חושב שכשיגיע הזמן הנכון – אתה אולי תבין מה התכוונתי לומר״.

הוא העיף מבט בשעונו, ואז – כאילו נבהל ממה שראה שם, הוא מיהר להזדקף. ״הזמן לרעתנו,״ אמר בקול בהול. ״יש לנו פחות משעה, כולל הכול. אנחנו מתחילים עכשיו, ואתה אחראי על הציוד. הסברים אתה תקבל מאוחר יותר, תוך כדי המשימה״.

הצעיר התקשה להסתגל לשינוי המהיר בהלך רוחו של עמיקם. ״רגע,״ הוא אמר, ״זה אומר שאתה מסרב להצעה שלי?! אנחנו ממשיכים לפי התוכנית?! יש בכלל תוכנית כלשהי?!״

עמיקם הסתובב, מפנה את ערפו לעבר הצעיר. ״הזמן קצר,״ הוא חזר שוב. ״אני מצפה ממך להבין דברים מהסוג הזה לבד. כרגע, תביא את הציוד ונתחיל להתקדם״.

הצעיר נאנח. ״אני מבין שזה לא הולך להיות קל איתך,״ הוא פלט, וכשהבין שלא תהיה תגובה מצידו של עמיקם – הוא נאנח בשנית, והתנתק ממקומו. ״אני מבין שאתה מעדיף שלא אדבר,״ הבין באיחור, מביט תוך כדי הליכה אל גבו של עמיקם. ״טוב, זה לא שיש הרבה עם מי,״ המשיך בקול מיואש, נעלם מאחורי הפגוש האחורי של כלי הרכב.

עמיקם המשיך להתעלם.​