76
הלילה המטורף של עמיקם.
חלק שני.
קצת יותר משעה לאחר מכן, ניצב עמיקם על פסגתו של צוק באמצע שום מקום.
מולו עמד שמשון מלכיאלי, מפוחד ומבולבל. רק לפני רגעים התוודה עמיקם בפניו על התרמית שבמעשיו, והוא נתון היה עדיין תחת ההלם הראשוני.
מבעד לעדשות התכולות, סקר עמיקם בדקדקנות את שמשון ההלום. ברור היה, שהוא חווה ברגעים אלו חוויה נוראה, כזו שתיחרט לנצח בליבו. ברור היה, שהוא אפילו לא מתחיל לעכל את המשמעות האמיתית של המלכודת שהכין לו עמיקם.
האומללות של שמשון הייתה כה בולטת, עד שאפילו מהאיש האכזר ביותר – מצופה היה לחוש איזו שהיא חמלה כלפיו. מעולם לא היה עמיקם ידוע באכזריותו, ועם זאת - ברגעים האלו, הייתה ריקנות מוחלטת בתוכו. מחשבותיו פעלו במלא המרץ, ומערכת הרגשות שלו – כאילו התנתקה, הופכת אותו למעין רובוט חסר מצפון וקהה רגש. כרגע, המשימה שלו הייתה להסתלק מהאזור, ובמוחו כבר הייתה תכנית סדורה. שלב אחרי שלב, פעולה אחר פעולה.
״ששש...״ הוא מצא את עצמו לוחש, וליבו הלם בעוז. ״חבל להפסיד את הרגע, תקשיב למנגינה...״
בלחיצה אחת על שלט הרחק שבכף ידו - הוא הפעיל את מערכת השמע של כלי הרכב, ומתוכו פרצה באחת מנגינה מופלאה שהפתיעה כל כך את שמשון – עד שהוא לא הצליח לעצור את עצמו מלסובב את פניו לכיוון מקור הצלילים.
״זוהי הסימפוניה השמינית של שוברט,״ השתמש עמיקם בקול המסתורי ביותר שיכול היה להפיק, פוסע תוך כדי כך אחורנית, מנצל את ההפתעה של שמשון כדי לצבור ממנו מרחק שיאפשר לו להיעלם בלי להתגלות. ״יש שמכנים אותה גם בשם הסימפוניה הבלתי גמורה,״ הוא המשיך לדבר, תולה את כל תקוותיו בבלבול של הצעיר שממולו. ברור היה לו, שאם יחליט שמשון הצעיר והגברתן לדלוק אחריו – תרד התוכנית כולה לטמיון, וההבנה הזו – היא שאפשרה לו להמשיך ולתקשר עם הצעיר כל העת. ״הסימפוניה הזו מדהימה אותי בכל פעם מחדש,״ הוא שיתף את שמשון ברגשות שכרגע לא היו קיימים בתוכו, מקווה שיצליח לרתק אותו לעוד כמה רגעים. ״יש לה התחלה, יש לה אמצע, אבל אין לה סוף...״
זהו.
הוא קרוב כל כך לקצה הצוק. עוד שבריר שנייה, וזה מאחוריו.
בצעדי ריקוד קלילים שלא הביעו שום דבר מתחושותיו האמיתיות, הוא הגיע אל שן הסלע. ממולו, החל הצעיר להתפכח, ולעמיקם היה ברור...
זה עכשיו, או לעולם לא.
בתנועה חדה - הוא התחמק אל מאחורי הסלע, ובלי להסס – הוא זינק אל המדרון שתחתיו, מותח את ידיו ומטה את גופו למצב מאוזן, כאילו הייתה זו קפיצת ראש אל תוך בריכה מלאה מים. לשבריר שנייה – החזיק גופו מעמד באוויר, אולם כוח המשיכה לא ויתר. ברגע הבא, הוא נשאב אל הקרקע, ותוך כדי שהוא חושק את שפתיו כדי לא לפלוט צליל שיסגיר את מקום הימצאו – הוטחו איבריו אל האדמה הבוצית.
השליטה על גופו ניטלה ממנו לגמרי, והוא מצא את עצמו גולש ומתגלגל במדרון התלול, כשהוא אינו מסוגל לבלום את ההידרדרות. ידיו נשלחו אל ראשו, מספקות לו הגנה מינימלית, אולם בכך – הוא הפקיר את שאר איבריו, שגם כך דאבו מהחבטה העוצמתית. בכל כוח האיפוק שלו, הוא נלחם עם עצמו שלא להשמיע הגה.
הפעולה שבה בחר התבררה אמנם כמסוכנת, והשלכותיה הסבו לו כאב נורא, אולם היא לפחות הייתה יעילה – והתכלית לשמה היא נועדה, הושגה במלואה. כך, כששכב עמיקם בתחתית המדרון, חבול ומיוסר, הוא יכול היה לזהות את דמותו של שמשון הניצבת בפסגת הצוק. האור הקלוש שסיפקו הכוכבים לא אפשר לו לבחון לעומק את תגובותיו של האיש, אולם די היה בצפייה בצללית הרחוקה – כדי לזהות שהאיש אבוד וחסר אונים. הוא הביט אנה ואנה, כאילו התקשה להבין להיכן נעלם המלווה שלו. המרחק שצבר עמיקם באמצעות הזינוק המטורף שלו, יחד עם הגלגול במדרון – שאותו לא זיהה מלכיאלי בזמן אמת, הפך את עמיקם לבלתי מושג בעבור האיש שעל הפסגה.
עם זאת, ברור היה לעמיקם שהוא אינו יכול לסמוך על הבלבול של האיש שמעליו. כרגע, עוד נתון שמשון במצב של הלם, שמונע ממנו לחשוב בהיגיון. אולם תוך זמן קצר – צפוי ההלם הראשוני לחלוף, וכשיתחיל שמשון לחשוב בכוחות עצמו, הוא בוודאי לא יתקשה להגיע למסקנה הנכונה. במוקדם או במאוחר הוא יבין, שהאיש שליווה אותו אל הצוק – עדיין בשטח, מסתתר היכן שהוא.
עמיקם זכר היטב, שבידי שמשון הושאר ציוד תאורה רב עוצמה, שבהחלט יכול היה לסייע לו בסריקות. משכך, ברור היה לעמיקם שהוא צריך לפעול עכשיו, בטרם יחלפו רגעי החסד האלו – שבהם שקוע עדיין שמשון בתדהמה ובבלבול הנורא שאחרי ההיעלמות הפתאומית.
הסיכוי ששמשון יבחין בתנועה כלשהי במקום בו עמיקם שכב, היה אפסי – משום שהוא בקושי הביט לאזור בו שכב עמיקם. גם אם היה מביט בדיוק לשם – לא היה לו סיכוי לזהות את עמיקם, שהיה מכוסה מכף רגל ועד ראש בבוץ. גם תנועתו של עמיקם – אם בכלל היה שמשון מבחין בה, הייתה נדמית מן הסתם בעיניו לתנועת מי הגשם במדרון, ולמרות שהנתונים כולם היו לטובתו - לא היה עמיקם מוכן להסתכן בשום דבר שהוא מעבר להכרח. רק ההבנה שעם כל רגע שחולף גוברים הסיכויים לגילויו, הצליחה לגרום לו לעזוב את מקומו. וגם כשעשה זאת, הייתה תנועתו צמודה לאדמה ואיטית במיוחד. בזחילת נחש, הוא התפתל על האדמה, מכוון אל שרשרת סלעים שהזדקרה מולו מתוך האדמה.
רק לפני שעה קלה, העיד עמיקם בפני שמשון – שהוא אינו מכיר את השטח. בזמן אמת, היה שמשון מספיק תמים כדי להאמין לו. אולם הפעילות הנוכחית של עמיקם העידה בבירור - שהיה זה שקר מוחלט. גם אדם שתמימותו עולה בכפלים על של מלכיאלי, לא היה נופל בפח - לאור ההתפתחויות האחרונות.
כבר מהאופן בו זינק עמיקם אל המדרון שמתחת לפסגת הצוק, ניתן היה להסיק שהוא מכיר היטב את תנאי השטח. הקפיצה הייתה מתוכננת מראש, ועל כך העידה המהירות שבה קיבל עמיקם את ההחלטה. בנוסף, הייתה חשיבות רבה לזווית ולכוונון של הנפילה. אם היה עמיקם נופל בסטייה של מטר או שניים לימין או לשמאל - היה גופו פוגע במשטח סלעי, שללא ספק היה גורם לגופו נזקים משמעותיים ואף גורם לו לבלוט על רקע המסלעה הבהירה.
אם את הצלחת הקפיצה ניתן היה לתלות במקריות נדירה, הרי שברגעים אלו הוכיח עמיקם - שההיכרות שלו עם תוואי השטח היא מעל לכל יכולת תכנון סבירה. רק שעות של סיורים בשטח, יכולות היו להקנות לעמיקם היכרות עם כל אבן וכל צמח במסלול הזחילה שלו. רק מי שהקדיש שעות ארוכות להתנסות אמיתית, כזו שכוללת אינספור חזרות בתנאי השטח האלו ממש, יכול היה לשחזר את התנועה החלקה של עמיקם. את הזהירות מפני כל אבן רופפת שעלולה ליפול ולהשמיע רעש, את ההתרחקות המוקדמת מכל שיח קוצני שעשוי לעכב אותו. את ההקפדה שלו לנטות ימין או שמאל כדי להתאים את עצמו באופן מדויק לתוואי הקרקע, כך שלאורך כל הדרך – יהיו השינויים בגובה הקרקע לטובתו, ויהיה לו מאחוריהם מחסה מושלם או חלקי.
היעילות שלו ברגעים שאחרי הקפיצה, הביאה אותו אל שרשרת הסלעים מהר מהמצופה. כך, כשעוד הסתובב שמשון סביב עצמו והתקשה לגבש החלטה על פעולה כלשהי, כבר היה עמיקם מאחורי הסלעים הזקופים – שמאחוריהם, הוא יכול היה להתרומם ולהמשיך בריצה שפופה. גם עתה, כשהסכנה חלפה כמעט לגמרי, לא נח עמיקם על זרי הדפנה. ברור היה לו, שבמוקדם או במאוחר – יזמן שמשון סיוע, והיה סיכוי משמעותי – שבזמן אמת יאמר שמשון משהו על המלווה שסייע לו להגיע לנקודה הזו, מה שבהחלט עלול להפוך את האזור לזירה פעילה שבה מסתובבים צוותי חיפוש. שוב באה לידי ביטוי ההיכרות המוקדמת המדוקדקת של עמיקם עם תנאי השטח, שכן מקום המסתור שהוא בחר לו - לא יכול היה להיות מאולתר, או כזה שהתגלה בהיסח הדעת.
בנקודה כלשהי, שאדם מן השורה מעולם לא היה מבחין בייחודיותה, נעצר עמיקם. בכפות ידיו החשופות, הוא הסיט שיח קוצני מדברי, שהיה יבש לגמרי – עד שעליו התפוררו בנקודות בהן נגע עמיקם. בתחילה נראה היה שהוא מתקשה להיאבק בענפים הקוצניים, אולם לאחר מאמץ קל – נכנעו הענפים ונפרדו, יוצרים רווח – דרכו ניתן היה לזהות בקלות את מטרתו של עמיקם.
מאחורי השיח, נחשפה נקרה לא עמוקה.
היא לא הייתה החלל העמוק ביותר, או המוסווה ביותר בשטח. היא גם לא הייתה גבוהה, או מרווחת, ומספיק היה להציץ בה כדי להבין שהיא אינה מתאימה לשהות ארוכת טווח. אבל היה בה יתרון עצום, עבור תנאי מזג האוויר הספציפיים האלו.
הקרקע שבה הייתה משופעת, והמדרון פנה כלפי חוץ.
כשכמות כה גדולה של משקעים יורדת בזמן כה קצר, כאשר כל בור או נקיק עלולים להתמלא מים ולהפוך למלכודת מוות, היה זה יתרון שהפך את הגומחה למקום היחיד בו ניתן לשרוד - ולו רק לזמן קצר. המידות הקומפקטיות שלה - היו במקרה הזה יעילות, שכן רק כך - יכול היה החלל להיות מוסתר מאחורי צמחייה, ורק כך יכול היה עמיקם לוודא שלא ממתינות לו בפנים הפתעות בלתי רצויות - כמו מכרסמים קטנים ומטרידים שמחפשים חללים טבעיים כמסתור מפני הגשמים.
מחגורתו, שלף עמיקם פנס רב עוצמה. בזהירות, הוא נכנס אל החלל הצר והנמוך, והתיישב על הקרקע הסלעית. את התרמיל הוא העביר מעל גבו אל ברכיו, פותח אותו בזהירות – עד כמה שהתאפשרה לו התנועה בין הקירות החלקים. את הפנס הוא כיוון אל תוך התיק, מפעיל אותו לרגע ומכבה – כאילו רצה לוודא שאין לאור יכולת לבקוע החוצה ולהסגיר את מקומו. כשהיה בטוח שאלומת האור מוסתרת היטב, הוא חזר והדליק אותה, משתמש באור כדי לחטט בתיק שעל ברכיו.
בסופו של דבר, הוא מצא את מה שחיפש. כשהבעה חמדנית על פניו, הוא שלף מתוך התיק כריך עטוף בנייר אלומיניום, ובידיים רועדות קילפו ידיו את העטיפה. בנגיסה אחת הוא קיפד את השליש העליון של הכריך, מתרווח בהנאה על מקומו.
אלו היו רגעים גורליים...
בתחתית הצוק, הייתה הרבנית חזן מוטלת – חסרת הכרה, מתנדנדת בין חיים למוות. כל רגע חולף, יכול היה לחרוץ את גורלה.
בפסגת הצוק הסתובב שמשון מלכיאלי סביב עצמו, ממתין בכיליון עיניים לחילוץ, משווע לעזרה. עם כל רגע שחלף – פחתה השליטה העצמית שלו והיציבות שלו התערערה. האיש שהחל את חייו הבוגרים כמתמודד נפש וסיים כמודל להצלחה ולצמיחה – היה קרוב מתמיד לחזור לנקודת ההתחלה.
וברגעים האלו, בתווך - בין הרבנית הגוססת שלמטה והצעיר המתערער שלמעלה, ישב קצין במשטרת ישראל, מפקד מוערך ואיש משפחה אהוב...
ואכל כריך להנאתו.
אולי היה עמיקם רעב במיוחד, ואולי הייתה זו פריקת המתח – שגרמה לו להתנהג ברעבתנות. כך או כך, הוא חיסל את הכריך במהירות הבזק, עד לפירור האחרון. כשסיים, הוא חזר והוציא מהתרמיל כריך ארוז נוסף. אצבעותיו כבר נשלחו אל העטיפה, אבל אז – נשמע ממרחק צליל עמום של טרטור רצוף, ועמיקם הזדקף – נוטש את הכריך ומאזין בריכוז.
הצליל הלך והתקרב, ותוך רגעים ספורים – ניתן היה לזהות אותו כטרטור מנוע של כלי טיס. ההבעה המתוחה חזרה אל פניו של עמיקם, והוא רכן קדימה – מניח את התרמיל לצידו, ומאזין בקשב רב לצלילים שבאו מבחוץ.
אם בתחילה צריך היה עמיקם להאזין היטב כדי לשמוע את הצליל שהשמיע המסוק, הרי שתוך זמן קצר – הפך הרעש חזק יותר ויותר, עד שבשלב מסוים – נאלץ עמיקם לסתום את אוזניו באצבעות ידיו, כדי להגן עליהן מעוצמת הרעש. לא היה ספק בכך שהמסוק נמצא ממש מעל הצוק, או לכל הפחות – בקירבתו. משום מה, הטרידה ההבנה הזו את עמיקם, כאילו חשש שבכל זאת יתגלה במקום המסתור שלו.
בשלב מסוים, החלה הקרקע הסלעית לרעוד, וכמה רגעים אחר כך – חצתה אלומת אור את הפתח מצד לצד. ענפי השיח שכיסו את הפתח – לא יכולים היו למנוע מהאור להסתנן, וכך – לרגע אחד קצר, הוארה הנקרה כולה באור מסמא. באופן אינסטינקטיבי, דחק עמיקם את עצמו אל הקיר והצטנף, מכסה את פניו בכפות ידיו, כאילו חשש שהאור יחשוף אותו למתבונן מבחוץ. החשש היה מיותר, משום שענפי השיח היו צפופים מספיק כדי למנוע תצפית אל הנקרה, ואף על פי כן – כשהסתלק האור, היה ליבו של עמיקם פועם בעוז.
בפעם הבאה שהאדמה רטטה, היה עמיקם כבר מוכן – וכשחלפה האלומה על סף הפתח, הייתה תגובתו מעודנת יותר. התופעה הזו – חזרה על עצמה עוד פעמיים, מעידה על כך שהמסוק חג במעגלים קבועים סביב הצוק. המעגלים כנראה הצטמצמו מפעם לפעם בהיקפם, והעדות לכך – היה הפער שבין הופעות האלומה, שנעשה קצר יותר עם כל פעם שהיא הופיעה.
בשלב מסוים, הפך הרעש שהשמיע כלי הטיס לבלתי נסבל, והאלומה פסקה מלהופיע. המשמעות הייתה, שהמסוק חג רק באוויר שמעל פסגת הצוק. ברגעים אלו לא היה המסוק כמעט בתנועה, כך שהשאון היה רצוף, ובמלא העוצמה. קירות הסלע העבירו היטב את הרעש, והתחושה הייתה – כאילו ניצב עמיקם בין שלושה מגבירי קול שכולם מכוונים לעוצמה המרבית. לא הייתה לעמיקם שום דרך להגן על אוזניו באופן מלא, והחוויה הייתה בלתי נסבלת.
כשהוא חסר אונים מול המטרד, ניסה עמיקם להסיר מעליו את המעיל ולכרוך את הבד סביב אזניו, והתוצאה אכן הקלה מעט על סבלו – אם כי, הוא עדיין המתין בחוסר סבלנות לרגיעה. דקות ארוכות חלפו עליו, כשהוא מכווץ ומכוסה במעיל, עיניו עצומות בחזקה וגלי הרעש תוקפים אותו מכל צד. הוא כבר התרגל לחוויה הקשה, עד כדי כך – שכשהחל הרעש להתרחק, הוא סירב להאמין שהוא אינו מדמיין.
ברגע שהיה ברור לו – שאכן, מתרחק ממנו כלי הטיס, ואין זו תקווה נכזבת, עלתה על פניו הבעה של רווחה. הוא הניח את כפות ידיו על חזהו, מטה את ראשו אחורנית, וכשפניו כלפי מעלה – נשם עמוקות, משחרר מיד לאחר מכן את האוויר בקצב איטי. הוא חזר על הפעילות הזו כמה פעמים, והייתה בכך עדות לעומק השחרור שהוא חש כרגע. מן הסתם, לא היה זה רק בגלל הרעש המטריד שאיננו, אלא גם ובעיקר – משום שהתרחקות כלי הטיס בישרה על השלמת המשימה. כוחות החילוץ, מן הסתם עזבו במלואם – יחד עם הפצועה, ועם מדריך הטיולים. המשמעות היא, שנכון לעכשיו – בן האנוש היחיד על הצוק השומם הוא עמיקם.
למרות שלא הייתה סיבה לחשוב שעל הצוק נותר עוד מישהו מלבדו, המשיך עמיקם להתנהל בזהירות שאפיינה אותו עד כה. תחילה, הוא הסיט בשתי ידיו את ענפי השיח הקוצני, מפריד אותם – ויוצר ביניהם רווח צר, שאפשר לו להשקיף החוצה בלי להסתכן כלל. למשך רגעים ארוכים הוא ניצב באותו המקום ללא תנועה, משקיף בעין אחת על המתרחש בחוץ. כשהתוצאה השביעה את רצונו, הוא הסתובב ונטל את התרמיל, מכתיף אותו בזהירות על שכמו. מיד לאחר מכן – הוא פרץ החוצה, כשהפעם – מגפיו הן שפילסו לו דרך, רומסות ומשחיתות את ענפי השיח הדקיקים.
משום מה, הייתה לו תחושה שהדממה סביבו עמוקה מתמיד. ייתכן שהיה זה בגלל הרעש שעמיקם התרגל אליו, עד כדי כך שבהיעדרו הוא חש חוסר נוחות, וייתכן שמה שגרם לכך הייתה העובדה - שברגעים אלו, לראשונה מאז חצות הלילה, שככה הרוח והגשמים פסקו מלרדת, כך שהצלילים היחידים שנותרו – היו הרחשים הסטטיים של פכפוך המים. באורח פלא, הסתלקו להם ענני הגשם הכבדים, והרקיע זהר פתאום באורם של אינסוף כוכבים, שהשתרעו למלא האופק מכל צד.
הדממה חיזקה את ביטחונו של עמיקם, והוא צעד בנינוחות על שבילי הסלע הטבעיים, מתקדם בזהירות אל המקום ממנו הוא התרחק רק לפני שעה קלה. המעלה התלול, אותו הוא חצה בהלוך בגלגול של כמה רגעים, ניצב לפניו עתה כמחסום בלתי עביר, והוא אפילו לא חשב על האפשרות לחצות אותו בטיפוס.
למרות שלא עמד על הפסגה העליונה של הצוק, היה המיקום שלו גבוה מספיק – כדי שהוא יוכל לצפות ממנו למרחקים. מכיס מכנסיו הוא שלף את הפנס הכהה אותו החזיק לפני כן, כשהסתתר בנקרה, ועכשיו – הוא ליטף אותו בזהירות, כאילו היסס לקראת השימוש בו. כמה רגעים עמד עמיקם ללא תנועה, מאפשר לרוח הקלילה לרפרף על פניו, שואף את האוויר – שבאופן נדיר, היה צלול ואיכותי למרות הסביבה המדברית החולית. הוא הביט סביבו בעיניים פקוחות לרווחה, כאילו רצה ליהנות לעוד כמה רגעים קצרים מהנוף הנפלא המואר באור הכוכבים.
ברגע אחד מסוים, נע מבטו אל השעון שעל פרק כף ידו, וכשהבחין בתנוחת המחוגים – נאנח, כאילו הבין שעליו להיפרד מהעיסוק בנוף. כשעל פניו הבעה קלושה של אכזבה, הוא הניף את כף ידו הימנית עד לגובה פניו. בציפורן האגודל שלו – הוא הסיט את מתג ההפעלה, ומיד – בלי להרים את כרית אצבעו, הוא שב והחזיר את המתג למצב כיבוי. שלוש פעמים חזר עמיקם על אותן הפעולות, והתוצאה הייתה – שלוש הבזקים מהירים, שניכרו היטב על רקע הצוק הכהה והאפל.
כשסיים, שילב עמיקם את ידיו והמתין. הוא היה נינוח, כאילו ברור היה לו – שיש משמעות לפעולה שעשה, ועם זאת – בפועל, לא ניתן היה לזהות שום שינוי ברקע שסביבו. רגעים ארוכים חלפו, ובשלב מסוים – גם הוא החל לחשוד שמשהו אינו מתנהל כשורה. בהבעה מודאגת, הוא הפך את הפנס, מביט אל הזגוגית שכיסתה את חלקו העליון, כאילו עלה בליבו פקפוק בנוגע לתקינות המכשיר. תוך כדי שהוא בוחן את הפנס - נשמע זמזום עמום ממרחק, ועמיקם הרים את עיניו – מביט לכיוון המשוער ממנו בקע הצליל.
הזמזום התגבר, ותוך רגעים ספורים – ניתן היה לזהות בו צליל של כלי רכב ממונע. בשלב הזה, עדיין לא נראה מקור הרעש, ולמרות זאת – די היה בצליל הקלוש, כדי להרגיע את עמיקם. ביד אחת, הוא החזיר את הפנס אל חגורת מכנסיו, מביט כל העת אל האופק.
מנקודה מוסתרת, הרחק בין ההרים שסבבו את הצוק עליו ניצב עמיקם, פרצה אלומת אור. רגעים ספורים לאחר מכן, הגיחה אל תוך שדה הראייה של עמיקם מכונית בהירה, שמנקודת התצפית שלו – נראתה כמו מכונית צעצוע. מימינה ומשמאלה התנשאו צוקי המדבר, והיא פילסה לה דרך במישור שבאמצע. תנועתה הייתה איטית, ולמרות זאת – התנשאו סילוני מים משני צידיה, מעידים על הצפה כבדה במישור אותו היא חצתה.
צמיגי המכונית חרצו חריצים עמוקים באדמה הרוויה, ומהזווית הגבוהה של עמיקם – נראה היה, כאילו מאחוריה משתרך שובל שמסמן את המסלול שלה. ההתקדמות שלה הייתה אמנם איטית, אבל לא היה בנסיעתה שום רמז לחוסר יציבות. כשהיא הייתה קרובה – ניתן היה לזהות שהיא גדולה יחסית לרכב משפחתי סטנדרטי. עמיקם נע קדימה, מכווץ את עיניו, מנסה לקלוט את המבנה המדויק של המכונית.
הפער בין כלי הרכב לצוק עליו עמד עמיקם הלך והצטמצם, ובסופו של דבר הוא כבר היה קרוב מספיק - כך שניתן היה לזהות בו סימני היכר חריגים. המאפיין הייחודי הראשון שתפס את תשומת ליבו של עמיקם, היה צבע המכונית. רק עכשיו הוא קלט, שהצבעים הכהים שנימרו אותה – לא היו צללים כפי שחשב בתחילה, אלא חלקים ניכרים ממנה – שנצבעו בצבעי כחול ושחור. לתופעה החריגה הזו, הייתה רק משמעות אחת, ולמרות שציפה לכך – הוא מצא את עצמו נסוג מעט אחורנית.
כשהתקרב כלי הרכב, יכול היה עמיקם לאשר בוודאות את ההשערה הראשונית שלו. הרכב, ללא כל ספק, לא היה בשימוש אזרחי. אם בתחילה הייתה זו תערובת הצבעים הנדירה שעוררה את תשומת ליבו, עכשיו – הוא כבר זיהה את שורת הפנסים המלבנית הקבועה אל הגג, ואת המבנה המוכר לו היטב מעבודתו היומיומית. ללא ספק, הייתה זו ניידת משטרה.
הזהירות חייבה אותו לסגת עד לנקודה שבה לא ניתן יהיה לזהות אותו מלמטה. כמובן, שגם שדה הראייה שלו הצטמצם מאוד, ובכל זאת – הוא הצליח לראות שתנועת המכונית פסקה. כמה רגעים חלפו עליו כשהוא שרוי במתח, ולאחריהם – הגיע האות לו הוא ציפה.
שלוש צפירות קצרות, ואחריהן אחת ארוכה. תבנית ברורה שלא יכולה להיות מקרית. אות מוסכם, שעמיקם נענה לו מיד.
כשעל פניו הבעה של שחרור, הוא נחפז אל המקום בו עמד לפני רגעים, מדליק תוך כדי כך את הפנס. ״אני כאן!״ צעק, מנופף באמצעי התאורה, תנועותיו רחבות. ״קדימה, לכאן!״ הוא חזר וקרא, קולו מהדהד בין ההרים.
צווחת מנוע עזה בקעה ממקומו של כלי הרכב, ורגע לאחר מכן – הוא פרץ קדימה, דוהר במהירות לעבר השליש התחתון של הצוק. בשאגה רמה, החלה הניידת להעפיל במעלה המוביל לכיוון הפסגה, ועמיקם התנתק ממקומו, והחל לנוע לכיוון היעד המשוער של כלי הרכב. בשלב מסוים, היה המסלול מאתגר מדי עבור נהג הניידת, והוא בחר לעצור. המרחק שצבר הרכב בכל זאת, חסך עבור עמיקם מאמץ רב, והוא הודה בליבו לנהג שזהותו עדיין לא הייתה ברורה.
דקה וחצי לאחר מכן, ניצב עמיקם במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מניידת המשטרה, ובהיסוס מסוים הוא התקרב אליה, מאפשר לאורות הפנסים לשטוף אותו ולהציג אותו במלואו מול היושב ברכב. האורות המסנוורים, הקשו עליו לזהות את הדמות שמאחורי ההגה, ובשלב מסוים – כשהמרחק הצטמצם למטרים בודדים, הוא נעצר. ״נו, צא!״ קרא, מקווה שהנהג מסוגל לשמוע אותו.
רגע אחר כך, נענתה הקריאה, והדלת הסמוכה למושב הנהג נפתחה. צללית כהה הגיחה מתוך המכונית, וגם בתנועותיה – הייתה הססנות מסוימת. רק כשהגיח האיש מאחורי דלת הרכב, הוא יכול היה לזהות בבירור את דמותו של עמיקם, וכשפגש מבטו את הפנים המלוכלכות שבהן ריצדו העיניים בעלות המראה המבעית – הוא השתהה רגע בהליכתו, כאילו רצה לוודא תחילה שיהיה בטוח להתקרב אל עמיקם.
״רגע,״ שמע אותו עמיקם אומר, אחרי שהקדיש כמה רגעים לבחינה מדוקדקת של הפנים, עליהן הייתה הבעה בולטת של חוסר סבלנות. ״יכול להיות שאני הוזה?!״ הוא שאל, מתקרב בזהירות. ״יכול להיות שאני באמת רואה פה את עמיקם טהרני?!״
עמיקם היסב את פניו, כאילו חש חשוף מדי. ״אל תאמר את השם הזה!״ סינן בנימה לחוצה.
האיש תפס את ראשו בשתי ידיו, הבעה המומה על פניו המשורטטות. ״יואו, אני בהלם!״ הוא קרא. ״זה באמת אתה! כלומר: אמרו לי שהם מגייסים את האיש מספר אחת בזיהוי פלילי, אבל בחיים לא חשבתי... כלומר, חשבתי שהם מגזימים. איך?! איך אתה פה?!״
עמיקם היה רחוק מלהצטרף אל ההתרגשות של האיש שממולו. ״מי אתה?!״ הוא בירר, נימת קולו נוקבת ותובענית. ״מאיפה אני מכיר אותך?! מי שלח אותך?!״
הנושאים החמים
