הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ישנה קבוצה שקטה, או אולי רועשת מדי, שמשום מה חומקת מביקורת ציבורית נוקבת. אלו הם אותם כוננים צעירים, חדורי מוטיבציה אמנם, אך כאלו שנראה כי התמכרו לאקשן ול"נייעס" הרבה לפני שהפנימו את ערך הצלת החיים.
הם מגיעים לזירה, ובעוד היד האחת אמורה להגיש עזרה, היד השנייה כבר שלופה עם המכשיר הנייד. המצלמה נכנסת לתוך חדרי השינה, מתעדת חדרי שירותים, חריצי דלתות ורגעים אינטימיים של חרדה. ידם קלה על המקלדת, והם ממהרים לחרוץ דין בטרם התבררו העובדות.
בתוך שניות, הרשתות החברתיות מתמלאות בתיאורים גרפיים ומבהילים: "חומרים מסוכנים", "שריפה דלקה בתוך הדירה", "ילדים מורעלים". הכל רץ, הכל ויראלי. האירוע הופך למפגן יחסי ציבור על גבם של הורים מבועתים, תינוקות חסרי ישע ומטפלות אובדות עצות.
אותו בחור פוחז, המבקש להיות "הראשון שדיווח", אינו מבין את המשמעות הקשה של חריצת הדין המוקדמת. התיקון שאחרי הוא כמעט בלתי אפשרי. לנסות להסביר בדיעבד שלא מדובר ברעל או במחדל, אלא אולי בטרגדיה של "מוות בעריסה" או אירוע רפואי אחר, זהו קרב אבוד מראש מול הדהד השמועה הראשונה.
מי ייתן את הדין על הטראומה המיותרת? מי יפצה את עשרות הילדים וההורים שכלל לא היו קשורים לאירוע המבודד, אך נסחפו למערבולת של בהלה, פינויים דחופים לבתי חולים וחרדה קיומית רק בגלל שמישהו קבע "מסמרות" בשטח ללא בדיקה?
מעבר לנזק הישיר, יש כאן חילול השם נורא שנגרם בעקבות הדיווחים הפזיזים הללו. כאשר שמועות חסרות בסיס נפוצות לכל עבר, המגזר החרדי כולו מוצג כ"חסר אחריות", כמי שמזלזל בחיי אדם או פועל בחובבנות. ההאשמות המיותרות הללו צובעות קהילה שלמה בצבעים שליליים, בשעה שהמציאות בשטח לרוב הפוכה לחלוטין. במקום לראות מלאכים בלבן העוסקים במלאכת קודש בצניעות, הציבור נחשף למחזה של רדיפת רייטינג זולה, ומשלם על כך במטבע של הכפשה קולקטיבית.
ההצעה המתבקשת, כונן שמגיע לזירת אירוע – הטלפון שלו חייב להישאר בכיס. חל איסור מוחלט על צילום, הפצת שמועות או דיווחים לא רשמיים. לו היינו מאמצים את קוד האתיקה הבסיסי הזה, כמה עוגמת נפש הייתה נחסכת? כמה אנשים היו ישנים בלילה רגוע יותר?, ואולי גם המטפלות האומללות היו זוכות ליחס הוגן יותר.
מוטב לנו לאמץ את השתיקה והמקצועיות על פני ה"לייק" המהיר. כי בנפשנו הדבר.
הם מגיעים לזירה, ובעוד היד האחת אמורה להגיש עזרה, היד השנייה כבר שלופה עם המכשיר הנייד. המצלמה נכנסת לתוך חדרי השינה, מתעדת חדרי שירותים, חריצי דלתות ורגעים אינטימיים של חרדה. ידם קלה על המקלדת, והם ממהרים לחרוץ דין בטרם התבררו העובדות.
בתוך שניות, הרשתות החברתיות מתמלאות בתיאורים גרפיים ומבהילים: "חומרים מסוכנים", "שריפה דלקה בתוך הדירה", "ילדים מורעלים". הכל רץ, הכל ויראלי. האירוע הופך למפגן יחסי ציבור על גבם של הורים מבועתים, תינוקות חסרי ישע ומטפלות אובדות עצות.
אותו בחור פוחז, המבקש להיות "הראשון שדיווח", אינו מבין את המשמעות הקשה של חריצת הדין המוקדמת. התיקון שאחרי הוא כמעט בלתי אפשרי. לנסות להסביר בדיעבד שלא מדובר ברעל או במחדל, אלא אולי בטרגדיה של "מוות בעריסה" או אירוע רפואי אחר, זהו קרב אבוד מראש מול הדהד השמועה הראשונה.
מי ייתן את הדין על הטראומה המיותרת? מי יפצה את עשרות הילדים וההורים שכלל לא היו קשורים לאירוע המבודד, אך נסחפו למערבולת של בהלה, פינויים דחופים לבתי חולים וחרדה קיומית רק בגלל שמישהו קבע "מסמרות" בשטח ללא בדיקה?
מעבר לנזק הישיר, יש כאן חילול השם נורא שנגרם בעקבות הדיווחים הפזיזים הללו. כאשר שמועות חסרות בסיס נפוצות לכל עבר, המגזר החרדי כולו מוצג כ"חסר אחריות", כמי שמזלזל בחיי אדם או פועל בחובבנות. ההאשמות המיותרות הללו צובעות קהילה שלמה בצבעים שליליים, בשעה שהמציאות בשטח לרוב הפוכה לחלוטין. במקום לראות מלאכים בלבן העוסקים במלאכת קודש בצניעות, הציבור נחשף למחזה של רדיפת רייטינג זולה, ומשלם על כך במטבע של הכפשה קולקטיבית.
ההצעה המתבקשת, כונן שמגיע לזירת אירוע – הטלפון שלו חייב להישאר בכיס. חל איסור מוחלט על צילום, הפצת שמועות או דיווחים לא רשמיים. לו היינו מאמצים את קוד האתיקה הבסיסי הזה, כמה עוגמת נפש הייתה נחסכת? כמה אנשים היו ישנים בלילה רגוע יותר?, ואולי גם המטפלות האומללות היו זוכות ליחס הוגן יותר.
מוטב לנו לאמץ את השתיקה והמקצועיות על פני ה"לייק" המהיר. כי בנפשנו הדבר.
Reactions: בסיבי1 //