שיתוף - לביקורת שלושת הסופרים, ותחרות בעיתון

  • הוסף לסימניות
  • #1
א היה אדם בעל כישרון כתיבה בינוני. לא מבריק, לא גרוע. יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, ונדלק.
כל הלילה כתב, ומחק וכתב. הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון. ושוב למטבח ושוב לחלון.
בבוקר החליק באצבע רועדת על הנוסח הסופי, נשק לנייר, קיפל בזהירות, הכניס למעטפה ושלח.
הוא לא זכה.
לאחר חודשיים שוב הייתה תחרות.
ושוב כל הלילה, כותב ומוחק, מטבח, חלון. בבוקר נשיקה, קיפול, מעטפה.
לא זכה.
וכך פעם אחר פעם. מכתבי דחייה נערמו, ביטחונו נסדק, אבל הוא המשיך.
אחרי שנה וחצי - זכה.
הזכייה לא הייתה סוף הסיפור אלא תחילתו. תחנונים לעורכי עיתונים, מאבקים עם מו"לים, תיקונים אינסופיים, דחיות נוספות, ויתורים.
תקוות נסיונות אכזבות.
אבל הוא התעקש.
לבסוף, ספר יצא. ועוד אחד, ועוד. קולו נשמע, שמו התפרסם.

אתם בוודאי מכירים אותו.

++++

ב היה כותב מצוין. מוכשר באמת.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, אמר "שיהיה".
שרבט משהו, ושלח.
זכה מיד.
אמר לעצמו: "נו, נו, הלך לי הפעם".
הוא שלח עוד פה ושם, פרסם מעט, הוציא ספר קטן אחד. וחדל.

כמה ממכם שמעו עליו. אולי.

++++


ג היה הכותב הטוב ביותר שאי פעם נולד.
כישרון נדיר, חד, עמוק, כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים.
הוא נאנח בזלזול, “אין לי סיכוי”
והמשיך לקרוא את העיתון.

למרבה הצער. אתם לא מכירים אותו.

++++
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
א היה אדם בעל כישרון כתיבה בינוני. לא מבריק, לא גרוע. יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, ונדלק.
כל הלילה כתב, ומחק וכתב. הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון. ושוב למטבח ושוב לחלון.
בבוקר החליק באצבע רועדת על הנוסח הסופי, נשק לנייר, קיפל בזהירות, הכניס למעטפה ושלח.
הוא לא זכה.
לאחר חודשיים שוב הייתה תחרות.
ושוב כל הלילה, כותב ומוחק, מטבח, חלון. בבוקר נשיקה, קיפול, מעטפה.
לא זכה.
וכך פעם אחר פעם. מכתבי דחייה נערמו, ביטחונו נסדק, אבל הוא המשיך.
אחרי שנה וחצי - זכה.
הזכייה לא הייתה סוף הסיפור אלא תחילתו. תחנונים לעורכי עיתונים, מאבקים עם מו"לים, תיקונים אינסופיים, דחיות נוספות, ויתורים.
תקוות נסיונות אכזבות.
אבל הוא התעקש.
לבסוף, ספר יצא. ועוד אחד, ועוד. קולו נשמע, שמו התפרסם.

אתם בוודאי מכירים אותו.

++++

ב היה כותב מצוין. מוכשר באמת.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, אמר "שיהיה".
שרבט משהו, ושלח.
זכה מיד.
אמר לעצמו: "נו, נו, הלך לי הפעם".
הוא שלח עוד פה ושם, פרסם מעט, הוציא ספר קטן אחד. וחדל.

כמה ממכם שמעו עליו. אולי.

++++


ג היה הכותב הטוב ביותר שאי פעם נולד.
כישרון נדיר, חד, עמוק, כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים.
הוא נאנח בזלזול, “אין לי סיכוי”
והמשיך לקרוא את העיתון.

למרבה הצער. אתם לא מכירים אותו.

++++
המשך.
>>>

ד.
היה סופר מחונן-מדופלם.
בפרוג שירבט וחלם.
מקלדתו קימץ ובלם.
צץ ונעלם.

למרבה הצער אנחנו "רק קצת" מכירים אותו.
@אבינועם גולדברג
;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #6
מקסים, מקסים!
התחברתי מאוד לתוכן.


אם יורשה לי, בתור אחת שניסתה שנים לשלוח לעיתונות ולהוצאות לאור ויודעת שיש עוד שניסו לשלוח, לכתוב את דעתי:

יש גם אדם שניסה והשתדל שנים על גבי שנים ו... לא הצליח.
וגם הוא צריך מקום של כבוד.

כי אפשר לשלוח לעיתונות, תשלחו לעיתונות בלי הפסקה ככל שניתן, למה לא? אם בא לכם להתאמן בסבלנות ולחכות שיום אחד הכתיבה שלכם תמצא חן בעיני מישהו שיש לו השפעה לתת לכם משרה או מקום בתחום.

אבל יחד עם זה תנסו ליצור משהו אישי, עצמאי, בלי להמתין לאישור של איש.

כמו שאומרים: מקסימום תצליחו.

וגם אם לא הצלחתם באופן מובהק – תגיעו למקום בו הבנתם שפעלתם! ותתפתחו באישיות שלכם.

את האישור האדם אמור להביא לעצמו. וככל שיאשר את עצמו יותר – כך יותר יצליח!

ואלף מחיאות כפיים לא שווים למילה טובה אחת אמיתית שאדם יגיד לעצמו, ואלף שריקות בוז לא שווים למילת זלזול של אדם כלפי עצמו.

אם כל אדם צריך אדם אחד שיאמין בו – למה שזה לא יהיה אתה שתאמין לעצמך? למה שאת לא תאמיני לעצמך?

ואם את לא שלימה עם הטקסט ברמה שלא בא לך שיגיע לציבור – זה סימן שאת אמורה ויכולה לכתוב משהו חדש.

המדד הוא התחושה שלך ולא האישור של הסביבה, שלא תמיד מתעניינת או מבינה, ושיש לה אינטרסים מאוד מגוונים ובלתי אובייקטיביים, כי אין אדם שמצליח להיות אובייקטיבי.

המדד הוא אתם והתנועה שלכם, תנועה של התקדמות היא תנועה של הצלחה גם אם מסתמן כשלון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
הצעה- אולי היה עוצמתי יותר לכתוב בסדר הפוך?
לסיים בטעם הטוב של ההצלחה?
את מדברת מהצד של הסופרים.
מהצד של הציבור, הסיפור הראשון הוא עם טעם רע של כישלון - קיבלנו משורר בינלאומי חסר כשרון
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אפשר את אופציה ה'?
ה.
הוא היה כותב ענק מהרגע הראשון!
כמובן היה לו מה להשתפר, כמו שהוא הבין תקופה ארוכה אחרי שהתחיל לכתוב כשקרא טקסט ראשוני שלו. אבל מה שבטוח - היה לו את זה!
והוא שלח לעיתונים, ולהוצאות לאור, וכתב בפרוג, ובפרוג חלק פרגנו לו, וחלק פחות, אבל ככה זה. אדרבה! זה מעיד שיש לך סגנון כל כך ייחודי שנוגע רק לאנשים מסוימים בלב, ולאנשים אחרים פחות, וזה בסדר.
והוא המשיך לשלוח לעיתונים. ובכלל העיקר זה המימוש העצמי! והוא ימשיך לשלוח לעיתונים.
ואם תשאלו מישהו אחר שהוא לא הוא או אחד מהניכפולים שלו, הוא גם יענה לכם,
שהוא כותב משמים וטרחן, שאמנם במהלך שנותיו בפרוג הוא שיפר כמה טכניקות, אבל דבר אחד לא השתנה - פשוט אין לו את זה! אבל הכי הזוי הוא שהוא דבק במטרה שהוא סימן לעצמו, ולרגע לא עוצר לבדוק אולי הוא חותר למקום הלא נכון. כאילו, אמנם לכתוב זה אכן מימוש, אבל זה לא אומר שזה כתוב טוב, או לפחות ברמה שיספק למישהו את דקות הפנאי שלקח לעצמו כדי להנות מאיזו הסחת דעת מנוסחת היטב.
ודווקא חבל, יש לו תחומים אחרים שהוא ממש טוב בהם, בין אם בתחומי היצירה האמנותית כמו ציור ומוזיקה, ובין אם בתחומי הבין אישי כמו יחסי אנוש מצוינים, חינוך, תורת הנפש וכאלה. אבל הוא תקוע כמו בורג שמסתובב על ריק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
??

חשבתי שהקטע בא לספר בדיוק את ההיפך.
סופר שיצירותיו אינן אהודות על הציבור, אינו מתפרסם.
הכיוון היא יותר - לא האנשים המוצלחים בתחומם מתפרסמים, אלא דווקא אלה העקשנים והאמביציונרים. ונמצא העולם מפסיד, כי הרבה מוכשרים באמת נשארים בצללים בגלל חוסר הערכה עצמית. והרבה בינוניים נמצאים בפסגה רק בגלל האומץ.
(זה מזכיר קצת את העיקרון הפיטרי)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
  • הוסף לסימניות
  • #14
ושם הופכים להיות טובים מאוד
אולי זה נכון במקרים מסוימים. אבל על פי רוב, ההגעה לפסגה לא הופכת אותך לטוב. אם כבר להיפך, אתה מתחיל לאבד את הכישרון לטובת הפופוליזציה.
איינשטיין אמר ככל שאני מתפרסם כך אני נעשה טפש יותר
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אני חושבת שסופר, אמיץ ואמביציונרי ככל שיהיה, לא יהפוך לפופולרי אם יצירותיו אינן ראויות לכך.

האם הקטע מגדיר הצלחה של סופר, לפי כמות הספרים אותם הוציא? לא לפי איכותם?
דעתי הצנועה שהכמות משפרת את האיכות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
קטע יפיפה ונכון במיוחד. בס"ד מושלמת הוא מגיע אלי בדיוק בתקופה שבה אני צריך אותו :) (בחודשים האחרונים אני במשבר כתיבה עמוק, ופתאום אחד אחרי השני מגיעים מכל מיני מקומות דברים שמעודדים אותי להמשיך... אז תודה רבה על הקטע המעולה הזה, שהחזיר לי עוד טיפה מהחיות אליה נזקקתי בשביל הכתיבה...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
א היה אדם בעל כישרון כתיבה בינוני. לא מבריק, לא גרוע. יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, ונדלק.
כל הלילה כתב, ומחק וכתב. הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון. ושוב למטבח ושוב לחלון.
בבוקר החליק באצבע רועדת על הנוסח הסופי, נשק לנייר, קיפל בזהירות, הכניס למעטפה ושלח.
הוא לא זכה.
לאחר חודשיים שוב הייתה תחרות.
ושוב כל הלילה, כותב ומוחק, מטבח, חלון. בבוקר נשיקה, קיפול, מעטפה.
לא זכה.
וכך פעם אחר פעם. מכתבי דחייה נערמו, ביטחונו נסדק, אבל הוא המשיך.
אחרי שנה וחצי - זכה.
הזכייה לא הייתה סוף הסיפור אלא תחילתו. תחנונים לעורכי עיתונים, מאבקים עם מו"לים, תיקונים אינסופיים, דחיות נוספות, ויתורים.
תקוות נסיונות אכזבות.
אבל הוא התעקש.
לבסוף, ספר יצא. ועוד אחד, ועוד. קולו נשמע, שמו התפרסם.

אתם בוודאי מכירים אותו.

++++

ב היה כותב מצוין. מוכשר באמת.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, אמר "שיהיה".
שרבט משהו, ושלח.
זכה מיד.
אמר לעצמו: "נו, נו, הלך לי הפעם".
הוא שלח עוד פה ושם, פרסם מעט, הוציא ספר קטן אחד. וחדל.

כמה ממכם שמעו עליו. אולי.

++++


ג היה הכותב הטוב ביותר שאי פעם נולד.
כישרון נדיר, חד, עמוק, כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים.
הוא נאנח בזלזול, “אין לי סיכוי”
והמשיך לקרוא את העיתון.

למרבה הצער. אתם לא מכירים אותו.

++++
המשך.
>>>

ד.
היה סופר מחונן-מדופלם.
בפרוג שירבט וחלם.
מקלדתו קימץ ובלם.
צץ ונעלם.

למרבה הצער אנחנו "רק קצת" מכירים אותו.
@אבינועם גולדברג
;)
אפשר את אופציה ה'?
ה.
הוא היה כותב ענק מהרגע הראשון!
כמובן היה לו מה להשתפר, כמו שהוא הבין תקופה ארוכה אחרי שהתחיל לכתוב כשקרא טקסט ראשוני שלו. אבל מה שבטוח - היה לו את זה!
והוא שלח לעיתונים, ולהוצאות לאור, וכתב בפרוג, ובפרוג חלק פרגנו לו, וחלק פחות, אבל ככה זה. אדרבה! זה מעיד שיש לך סגנון כל כך ייחודי שנוגע רק לאנשים מסוימים בלב, ולאנשים אחרים פחות, וזה בסדר.
והוא המשיך לשלוח לעיתונים. ובכלל העיקר זה המימוש העצמי! והוא ימשיך לשלוח לעיתונים.
ואם תשאלו מישהו אחר שהוא לא הוא או אחד מהניכפולים שלו, הוא גם יענה לכם,
שהוא כותב משמים וטרחן, שאמנם במהלך שנותיו בפרוג הוא שיפר כמה טכניקות, אבל דבר אחד לא השתנה - פשוט אין לו את זה! אבל הכי הזוי הוא שהוא דבק במטרה שהוא סימן לעצמו, ולרגע לא עוצר לבדוק אולי הוא חותר למקום הלא נכון. כאילו, אמנם לכתוב זה אכן מימוש, אבל זה לא אומר שזה כתוב טוב, או לפחות ברמה שיספק למישהו את דקות הפנאי שלקח לעצמו כדי להנות מאיזו הסחת דעת מנוסחת היטב.
ודווקא חבל, יש לו תחומים אחרים שהוא ממש טוב בהם, בין אם בתחומי היצירה האמנותית כמו ציור ומוזיקה, ובין אם בתחומי הבין אישי כמו יחסי אנוש מצוינים, חינוך, תורת הנפש וכאלה. אבל הוא תקוע כמו בורג שמסתובב על ריק.
ויש את אופציה י.
י. היה בחור צעיר שראה מודעה על תחרות כתיבה, והוא 'שבר ת'ראש', השקיע, כתב, מחק ושוב כתב, התאמץ ממש וקיווה לזכות, אבל ידע שהמזל בד"כ הולך לקרוא ספרים בשעה שיש תחרויות והגרלות, ותמיד מפספס את הרגע שהוא צריך 'למשוך בחוטים' ולתת לו לזכות, אבל בסדר, שיהיה... זה המזל שלו...
והוא לא זכה.
והוא שלח בשנה הבאה עוד קטע שכתב. אלא שהפעם הוא ניסה ללמוד מהטעויות של הפעם הקודמת, הוא אפילו ניסה לנתח מה גרם לסיפור של הזוכה משנה שעברה לזכות, אבל הוא נאמן לכתיבה שלו, והוא הגיש לבסוף את הכתיבה שלו, ולא את שלה.
והוא לא זכה.
אולי באמת הוא היה צריך להעתיק ממנה...

וזהו.

טוב, לא באמת. החלומות שלו עדיין מבזיקים לו בראש, הוא עדיין קורא ספרים (ולאחרונה ממש המון), והוא שומר רעיונות לספרים שעולים לו בראש, והוא מפנטז להוציא את הספרים הרבים שהוא מדמיין בראש וממש מתלהב מהם. ולמוד ניסיונות, הוא (חלילה וחס) מנחם את עצמו בראש, שגם אם חלילה לא ילך כמו שרוצים, הוא יוצא ספר בודד לעצמו, כרוך ומושקע, ויהיה מאוד גאה במה שהוא הצליח ליצור.
כי ההצלחה לא תמיד נמדדת במכירות ופרסום.
(אהממ... טוב, היא כן נמדדת, אבל ההצלחה האישית? היא אישית).

אבל הוא נהנה מזה, מבסוט שהוא הצליח לעמוד ביעדים האישיים שלו (וזה אומר, להתגבר על מלאנ'תלפים הסחות דעת שהיה יכול לעשות במקום להיות מול המסך הלבן והבוהק של ה'וורד', עם מקלדת שקטה ושחורה שבוהה בו בשקט תמידי, עם רעיון דל מילים בראש שהוא מייחל להגשים ב-400 עמודים (80,000 למקצוענים). והוא באמת ניסה להשתפר, והסביבה תמכה אבל הוא דווקא חיפש ביקורת, כי היה לו חשוב מזה.
אז במקרה כזה, יותר נוח לו.
הוא עדיין חולם להיות סופר, והוא ממש ממש ממש רוצה להגשים את החלום, אבל הוא לפחות בדרך.
הוא לא צריך את המקום הראשון בתחרות כתיבה כדי שיוכיח לו את זה...
הכותב הזה הוא @יוסף יצחק פ.





אוי, איזה רגשן אני... זה יצא אישי מדי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
ויש את אופציה י.
י. היה בחור צעיר שראה מודעה על תחרות כתיבה, והוא 'שבר ת'ראש', השקיע, כתב, מחק ושוב כתב, התאמץ ממש וקיווה לזכות, אבל ידע שהמזל בד"כ הולך לקרוא ספרים בשעה שיש תחרויות והגרלות, ותמיד מפספס את הרגע שהוא צריך 'למשוך בחוטים' ולתת לו לזכות, אבל בסדר, שיהיה... זה המזל שלו...
והוא לא זכה.
והוא שלח בשנה הבאה עוד קטע שכתב. אלא שהפעם הוא ניסה ללמוד מהטעויות של הפעם הקודמת, הוא אפילו ניסה לנתח מה גרם לסיפור של הזוכה משנה שעברה לזכות, אבל הוא נאמן לכתיבה שלו, והוא הגיש לבסוף את הכתיבה שלו, ולא את שלה.
והוא לא זכה.
אולי באמת הוא היה צריך להעתיק ממנה...

וזהו.

טוב, לא באמת. החלומות שלו עדיין מבזיקים לו בראש, הוא עדיין קורא ספרים (ולאחרונה ממש המון), והוא שומר רעיונות לספרים שעולים לו בראש, והוא מפנטז להוציא את הספרים הרבים שהוא מדמיין בראש וממש מתלהב מהם. ולמוד ניסיונות, הוא (חלילה וחס) מנחם את עצמו בראש, שגם אם חלילה לא ילך כמו שרוצים, הוא יוצא ספר בודד לעצמו, כרוך ומושקע, ויהיה מאוד גאה במה שהוא הצליח ליצור.
כי ההצלחה לא תמיד נמדדת במכירות ופרסום.
(אהממ... טוב, היא כן נמדדת, אבל ההצלחה האישית? היא אישית).

אבל הוא נהנה מזה, מבסוט שהוא הצליח לעמוד ביעדים האישיים שלו (וזה אומר, להתגבר על מלאנ'תלפים הסחות דעת שהיה יכול לעשות במקום להיות מול המסך הלבן והבוהק של ה'וורד', עם מקלדת שקטה ושחורה שבוהה בו בשקט תמידי, עם רעיון דל מילים בראש שהוא מייחל להגשים ב-400 עמודים (80,000 למקצוענים). והוא באמת ניסה להשתפר, והסביבה תמכה אבל הוא דווקא חיפש ביקורת, כי היה לו חשוב מזה.
אז במקרה כזה, יותר נוח לו.
הוא עדיין חולם להיות סופר, והוא ממש ממש ממש רוצה להגשים את החלום, אבל הוא לפחות בדרך.
הוא לא צריך את המקום הראשון בתחרות כתיבה כדי שיוכיח לו את זה...
הכותב הזה הוא @יוסף יצחק פ.





אוי, איזה רגשן אני... זה יצא אישי מדי...
חזק ואמץ! אל תרתע ואל תחת!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
אשמח מאוד למשוב מכל הסוגים.

המדף שלי / רות אשוש​



פעם היה לי חבר שרצה לכתוב לי מכתב. אבל לא היה לו עפרונות ועטים, לא היה לו שום בלוק נייר אפילו לא טישו קמוט, אבל הלב שלו היה עמוס וגדוש ומלא ברגשות ובסיפורים והוא כל כך רצה לכתוב לי מכתב. אז הוא הלך לחוף הים לקח ענף עץ וכתב לי על החול את מכתבו, הוא כתב וכתב. כל החוף היה מלא במילים חמות אלי, בסיפורים ובתחושות, אבל אז הגיע גל גדול ושטף הכל.

והחבר שלי נעלם עם הגל.

על המדף ליד מיטתי נשאר לו צדף אחד קטן מלא בגרגירי חול, שהיה היו פעם מילים חמות כתובות.



פעם היה לי חבר שרצה לקנות לי מתנה, מתנה שתביע את שבליבו, מתנה אוהבת, מתנה יקרה, אבל לא היה לו כסף, ואת הפרוטות שהשיג היה צריך בשביל לא לרעוב ללחם, אז הוא לקח את עלי העץ שנשרו וקלע איתם שרשרת יפהפייה. אבל העלים היו שבריריים מידי, והחיבורים חלשים מידי וכשהגיע הרוח היא סחפה אותם איתה.

החבר שלי נעלם עם הרוח.

ועל המדף ליד מיטתי נשאר עלה בודד אחד, חוליה מתוך שרשרת שהיתה פעם רחשי לב ותחושות.



כך אספתי לי חפצים ורגשות. שאיש מלבדי לא יכל להבין. שאיש לא ראה בהם דבר מלבד ערמת גרוטאות.



יום אחד פגשתי חבר, חבר חדש. מצוחצח מעונב, זקוף קומה, מעורר יראה. כולם רצו אחריו וצייתו לכל מילה שלו.

אני נבהלתי מהעוצמה ותפסתי מרחק, הייתי היחיד שראה את עיניו הכבויות הכמהות לחבר אחד אמיתי. בתוך הזיוף השקרי הוא נבלע. נבלע וטבע.

כבר לא שם לב לרגש אמיתי, לא האמין לחברות פשוטה.

ואני מרחוק הסתכלתי, והתחלתי להתקרב.

אבל החבר שלי, נו, בחור עסוק. אי אפשר לשפוט אותו, עסוק מידי. הוא היה מחפש אותי רק כשהיה לו איזה רגע פנוי ולא היה כזה כמעט, כדי לתת לי מעט תשומת לב ויחס אישי, לרומם אותי מ"המקום השפל שלי", מ"המעמד הנמוך שלי".

אבל את שמי הוא לא רצה באמת לזכור.



היו אנשים יותר חשובים ויותר מעניינים שיכלו להביא לו עוד מעט מזומנים ועוד קצת מעמד וכבוד, שהיה צריך להתייחס אליהם, והיה חשוב להתייחס וגם כדאי..

ואני, מה אני יכול לתת?

יום אחד הוא שאל אותי מה אני יכול להועיל לו? מה אני יכול לתת לו? למה אני מתאמץ כל כך להיות בסביבה שלו?

אז עניתי לו את האמת שלי, שאין לי שום דבר לתת.

כלום.

מלבד צדף עם חול ועלה אחד בודד.

החבר החדש שלי, עצם את עיניו.

חשבתי שהוא מרחם עלי.

הוא-מלא בכל טוב הארץ, ואני יש לי רק מדף אחד. ליד מיטתי.

חיכיתי.

הזמן הפנוי הנדיר שהיה לחבר שלי נגמר, הוציאו אותי מחדרו.

הוא לא פתח את עיניו ולא הביט לכיווני.

אבל אני את ליבו ראיתי.



לחבר החדש שלי אין זמן. הוא עמוס בכל שניה מעשרים וארבע השעות שמוקצבות לו ביום.

אבל פתאום הוא התחיל לקרוא לי יותר ויותר.

הוא היה יושב מולי, מיוסר. כאילו קרא לי בכח. כאילו כח בלתי מוסבר גורם לו שוב ושוב למצוא זמן בשבילי.

לפעמים היו יורדות לו דמעות ככה סתם ואז הוא היה מסב ממני את מבטו.

ואני ידעתי שזה גרגרי החול שצורבים לו בעיניים.



הזמנים השתנו וגלגלי העולם נעו ואני נהייתי עסוק עד מעל לראשי. אבל בכל יום הייתי מפנה את זמני לחבר החדש שלי. הוא היה מגיע מעונב, מחויט, עם נעליים מקולפות ומצוחצחות. ושפוף.

ואני- הייתי יושב אתו ושוזר שרשראות מעלי מחט דקיקים מהעץ שבחצר.

אמרו לי שיצירה היא דבר מרפא.

הוא היה מביט בי ושותק. אחר כך היה קם. והולך. עדין שותק.

הייתי משאיר את השרשראות ליד העץ, והן היו נעלמות משם תמיד.

ואני ידעתי שגם לחבר שלי יש מדף.



עברו כמה חודשים.

יום אחד הוא דיבר.

הייתה לו משאלה אחת. הוא ביקש לראות את המדף שליד מיטתי.

לקחתי אותו איתי. הוא עמד מול החדר הפשוט, הקטן, ליד המזרון המהוה, ליד ארון נעול של גביעים יקרים, הביט על השידה שהיו עליה קריסטלים מאובקים וטסי כסף שחורים.

וכן, הוא גם הביט אל המדף הקטן. המוחזק בכח. המדף הנקי, הישן האהוב, שיש עליו גרוטאות יקרות.

הוא הביט על הצדף על גרגירי החול ועל העלה. ובכה.

אין על המדף עוד מקום למתנה שלי, הוא אמר, והלך.

והוא לא ראה את המקום הענק, את השטח הרחב שיש לי בליבי.



למחרת חיכיתי לו מתחת לעץ כהרגלי.



הוא הגיע, מהסס. וביקש ממני בקשה נוספת, אחרונה.

ואז אני אלך באמת, הוא אמר, רק לראות את היומן שלך, יומן הפגישות.

נתתי.

הוא הביט, ונבהל.

הייתה צריכה להיות לך פגישה עכשיו. ודחית אותה.

וגם בעוד שעה.

וגם אתמול ולפני שבוע ולפני חודש.

ואתה ישבת פה, איתי על הדשא, מתחת לעץ בזמן הזה?

נכון, עניתי ברוגע.

למה? הוא שאל, למה עשית את זה? אתה יודע שאין לי דבר לתת לך.

אין לי כלום בשבילך.

וגם לך אין כבר מקום על המדף.

הוא כעס.

שתקתי.

כשנרגע קצת, הסברתי: אם אני אחפש רגעים פנויים כדי לפגוש אותך, אני אהיה סתם חבר שלך, אבל חבר אמיתי, מפנה רגעים במיוחד בשבילך.

אני-מפנה רגעים.

אני רוצה לתת לך מזמני.

אני רוצה לתת לך חברות.

אבל אין לי מה לתת לך. הוא חזר ואמר ובכה. אני לא נותן לך כלום. אין לי מה לתת.

קמתי אליו וחיבקתי אותו.

אתה נתת לי. לחשתי. אתה היית הראשון שהעניק לי חברות.

ואז איבדת את עצמך. וכך איבדת גם אותי.

ואני, אני הלכתי ואספתי חלקים ממך, אלי.

מהים.

משדרת העצים.

ומעמקי הלב.

אספתי ושמרתי אותם על המדף.

ותמיד חיפשתי אותך.

מתחת לחליפות מגוהצות ונעליים משופצות וחפתים ותיקים מהודרים.

מתחת לעיניים הקרות והפנים האטומות.

תמיד חיפשתי.

ומצאתי חלקים.

אבל אני לא רוצה חלקים. אני לא רוצה חפצים. אני רוצה אותך. ואת ליבך.

אתה יכול לתת לי.

את אהבתך. ואת מילותיך. אתה יכול לתת לי חברות.



הוא הרים אלי את עיניו.

הן היו עמוקות ומדברות.

הן היו מודות.



ואני ידעתי, יש לי חבר חדש-ישן, שוב.
הפרופסור שירך את רגליו על פני הקרקע הלוהטת. השמש קפחה על ראשו בעוז והטילה צללים ארוכים על הרחוב השטוף באור כתום. הוא הסיר את משקפיו העגולים ושפשף את עיניו, אינו מאמין שזה באמת קורה.

הרחוב המוכר שבו צעד כל יום, שינה לחלוטין את פניו.
השביל הסלול בדרך לביתו, שהוא הכיר בו כל אבן, נעשה זר לפתע.
הפרופסור בחן את סביבתו המוכרת למחצה בעיניים מצומצמות. מבנים חדשים שלא היו שם מעולם - צצו משום מקום, צמחים מזן שאף פעם לא ראה באזור - צמחו בן יום.

הוא שרק בשקט כשקלט את המשמעות. רקותיו פעמו בהתרגשות כשעיכל לאיטו את גודל הרגע.

שנים היה קבור במעבדתו הטחובה. הקדיש את גופו למדע בחייו. שיעבד את עצמו מהשעות הקטנות של הבוקר ועד השעות הגדולות של הלילה. שאף אל קרבו אדי חומצות וחלקיקי חומרים כימיים. התעלם מצרכיו הבסיסיים והתמסר למען האנושות.
אבל על אף שעבד בפרך - מעולם לא הגיע לפריצת דרך משמעותית. המחקר שערך היה מסובך ומורכב, פירמידה שנבנית באומנות ושוקעת שוב ושוב בחול הטובעני. פיתום ורעמסס.

והיום, כמעט באקראי, הוא מצא את הנוסחה הבלתי אפשרית לחזור בזמן.

הוא!

השלומיאל הכרוני, בעל כתב החרטומים, הפרופסור המפוזר והרחפן שהיה תמיד ללעג ולקלס בעיני חבריו המדענים, הוורקוהוליסט חסר המזל שלא הצליח לרשום על שמו אף הישג ראוי לשמו.

הפרופסור חייך בעונג, ההיסטוריה נרמסה תחת פסיעותיו הרחבות.

אשתו לא תאמין.

היא זו ששמעה את צעקתו האילמת. ראתה אותו חוזר בלילות בעיניים טרוטות, מתוסכל מפרדוקס הסבא. חמלה עליו, עודדה, לחצה. גם כשהנוגש חסר הרחמים שדחק בו - היה הוא עצמו.

אישה צדקנית, שתמיד האמינה שייגאל.
בזכותה הוא עוד ייצא ברכוש גדול, יגיע אל הארץ המובטחת.

המאמץ השתלם, בסוף הוא קלט את הפתרון: פשוט, מבריק, מגוחך כמעט.
הפרופסור הרגיש כמעט נלעג. רק היה צריך לזנוח את המבחנות, את התמיסות ואת חוקי הפיזיקה, ולחשוב בהיגיון בריא. כל הזמן הזה גישש את דרכו בחושך סמיך כדינר, ולא קלט שהאושר הנכסף, המתין לו קרוב כל כך.

הוא דחף במאמץ דלת כבדה, מגולפת בסגנון מצרי עתיק. היא חרקה מעט, והשתתקה.

אשתו העיפה בו מבט מבולבל, אחר כך בשעון, ולבסוף בשמש הקופחת שבחוץ.

"הקדמת?"

הוא זרח מאושר. "כן, חזרתי בזמן".
"הו! אתה פה! חיפשתי אותך," הוא התפרץ לתוך החדרון הקטן.

האיש הנמוך שהסתובב לכיוונו לא היה נראה מרוצה במיוחד "מה אתה עושה פה? למה באת?"

הוא נאנח. מראש ידע שזה לא הולך להיות קל "באתי כי זה כמעט התפוצץ, אתה יודע, אין לי ברירה אחרת"

הנמוך גילגל עיניים "הפניה לחוסר ברירה היא ברירת מחדל שיוצרת ברירה מאוד רחבה. למה אני הברירה שלך?"

המתפרץ מצמץ. הוא לא מבין את הדברים המוזרים שהנמוך אומר לפעמים אבל הוא חייב אותו דחוף "אתה יכול לעזור לי?"

"אני? אני לא מבין בדברים האלה, ולא מבין למה מלכתחילה פנית להתעסק איתם"

"כי לא הייתה לי ברירה!" הוא נואש "ובהתחלה הכל היה יציב, והסתדר מצוין. כבר הייתי בטוח שאני קרוב לסוף, אבל אז פתאום זה התחיל להתנהג מוזר, עלייה, ירידה, הייתה אפילו תנועה חזקה שהרעידה את הכל. עד שפחדתי שזה יתפוצץ, אז ברחתי"

בוז עמוק שוטף את עיניו של הנמוך "ברחת?! ומה בדיוק חשבת לעצמך? מה עם כל האנשים מסביב שיכולים להיפגע? זה מה שקורה כשמתעסקים עם הדבר הזה בחובבניות. זה עסק רק למקצוענים ילד"

"אני, אני כן חשבתי" המתפרץ בולע רוק, מנסה לאסוף את עצמו "אני לא רק ברחתי בלי לטפל בזה, אני שמתי הגנות, ומחסומים, הרבה מאוד הגנות. אבל גם אם ההגנות יחזיקו את זה לזמן מה, זה לא יציב בעליל ויתפוצץ בסוף! אני אומר לך! ובסופו של דבר גם אם אני לא שם אני אהיה הנפגע הראשי."

"לא יציב? איך טיפלת בו? אתה מתעסק בכלל בסוג תיקני? מפוקח?"

"לא חושב. אני... לא בטוח."

"אתה מתכוון בטוח שלא. נראה לי שאין לך ברירה, אתה חייב להיעזר במישהו שמבין בזה."

"אני לא יכול. ולא רוצה. לא סומך על סוג האנשים הזה. ההוא שנעזרתי בו בהתחלה לא השאיר בי רושם מי יודע מה ואם הסוג שהתעסקתי אתו לא מוכר, צריך מישהו מקצוען באמת. ולא אני ולא אתה מכירים אחד כזה. המקצוענים האמיתיים עובדים במקומות הגדולים וגם אם נצליח לגרום לאחד מהם לעזור לי עם זה אף אחד לא מבטיח כלום. הדבר הזה ממש מוזר" קצת ביטחון חודר לקול שלו.

"אולי אתה צודק ואולי לא. אבל לברוח? ולכמה זמן? אתה חסר אחריות. אתה צריך ללכת לטפל בזה מיד!" הנמוך נחרץ. אין לא כבר סבלנות למתפרץ.

"אבל פסיכולוג?!?! מה הוא כבר יכול לעזור? אני אומר לך שניסיתי. אתה סתם חוזר על עצמך כמו מחוגי שעון!"

"אבל אתה מתעקש שלא להפנים! כמה הגנות שתשים על הרגש שלך זה לא יעזור ואם הוא לא יציב הוא יתפוצץ בסוף. אתה בעצמך אמרת!"

"אני יודע מה אמרתי! אבל אמרתי את זה כדי שתגיד לי איך אני יכול לעזור לעצמי! לא שתחזור שוב על הדברים הקבועים שלך שלא עוזרים לי כלום."

"חה!" על אף קומתו הנמוכה הביט עליו הנמוך מלמעלה למטה, זלזול על פניו "ילד, לטפל ברגש שלך זה רק למקצוענים. לא לחובבנים כמוך. אתה רק בורח!"

קומתו של המתפרץ השתופפה וכל האוויר יצא מגופו בנשיפה אחת. עיניו מתעמקות ברצפה המכוערת שבחר הנמוך לחדר שלו.

"נו? אתה רואה? אין לך מה לענות לי" רגלו של הנמוך מטופפת קלות, כמו מועכת שוב ושוב את המתפרץ שמולו.

המתפרץ לקח נשימה עמוקה, בוחר את מילותיו תוך כדי דיבור "נכון שאני בורח. כל הזמן. אבל אני ברחתי אליך. אני ברחתי כדי לבקש עזרה. אני ברחתי כדי לחזור להתמודד" הוא מישיר את מבטו לנמוך שמולו "ואולי תגיד שהרגש שלי לא תיקני. שהוא לא בסדר. אבל אסור לך להגיד שאני לא מקצוען! אני המקצוען מספר אחת לרגש שלי! נכון שאני יכול להיעזר במקצוענים אחרים, אבל לרגש שלי אני מספר אחת! ואתה, לא מועיל לי במיוחד. אני אברח עכשיו. שוב. למקום אחר. כי הסוג הלא תיקני של הרגש שלי מזדעזע ומיטלטל מאנשים כמוך. אני בורח שוב, בשביל שאוכל אחר כך להתמודד עם זה. בתקווה שעד אז הרגש לא יתפוצץ. אני בורח שוב, כדי להפסיק לברוח" ובמילים אלה סבב על עקביו המתפרץ ופרץ בריצה פרועה כמו שרק סוג הרגש הלא תקני שנמצא בו יכול להוליד.

מותיר אחר את הנמוך מצמץ שוב ושוב בעיניו ההמומות, מהרהר על מוזרותם של בני האדם ועל מוזרותו של המתפרץ העולה על כולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה