שיתוף - לביקורת שלושת הסופרים, ותחרות בעיתון

[אבינועם גולדברג]

א היה אדם בעל כישרון כתיבה בינוני. לא מבריק, לא גרוע. יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, ונדלק.
כל הלילה כתב, ומחק וכתב. הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון. ושוב למטבח ושוב לחלון.
בבוקר החליק באצבע רועדת על הנוסח הסופי, נשק לנייר, קיפל בזהירות, הכניס למעטפה ושלח.
הוא לא זכה.
לאחר חודשיים שוב הייתה תחרות.
ושוב כל הלילה, כותב ומוחק, מטבח, חלון. בבוקר נשיקה, קיפול, מעטפה.
לא זכה.
וכך פעם אחר פעם. מכתבי דחייה נערמו, ביטחונו נסדק, אבל הוא המשיך.
אחרי שנה וחצי - זכה.
הזכייה לא הייתה סוף הסיפור אלא תחילתו. תחנונים לעורכי עיתונים, מאבקים עם מו"לים, תיקונים אינסופיים, דחיות נוספות, ויתורים.
תקוות נסיונות אכזבות.
אבל הוא התעקש.
לבסוף, ספר יצא. ועוד אחד, ועוד. קולו נשמע, שמו התפרסם.

אתם בוודאי מכירים אותו.

++++

ב היה כותב מצוין. מוכשר באמת.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, אמר "שיהיה".
שרבט משהו, ושלח.
זכה מיד.
אמר לעצמו: "נו, נו, הלך לי הפעם".
הוא שלח עוד פה ושם, פרסם מעט, הוציא ספר קטן אחד. וחדל.

כמה ממכם שמעו עליו. אולי.

++++


ג היה הכותב הטוב ביותר שאי פעם נולד.
כישרון נדיר, חד, עמוק, כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים.
הוא נאנח בזלזול, “אין לי סיכוי”
והמשיך לקרוא את העיתון.

למרבה הצער. אתם לא מכירים אותו.

++++

 

[משך]

א היה אדם בעל כישרון כתיבה בינוני. לא מבריק, לא גרוע. יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, ונדלק.
כל הלילה כתב, ומחק וכתב. הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון. ושוב למטבח ושוב לחלון.
בבוקר החליק באצבע רועדת על הנוסח הסופי, נשק לנייר, קיפל בזהירות, הכניס למעטפה ושלח.
הוא לא זכה.
לאחר חודשיים שוב הייתה תחרות.
ושוב כל הלילה, כותב ומוחק, מטבח, חלון. בבוקר נשיקה, קיפול, מעטפה.
לא זכה.
וכך פעם אחר פעם. מכתבי דחייה נערמו, ביטחונו נסדק, אבל הוא המשיך.
אחרי שנה וחצי - זכה.
הזכייה לא הייתה סוף הסיפור אלא תחילתו. תחנונים לעורכי עיתונים, מאבקים עם מו"לים, תיקונים אינסופיים, דחיות נוספות, ויתורים.
תקוות נסיונות אכזבות.
אבל הוא התעקש.
לבסוף, ספר יצא. ועוד אחד, ועוד. קולו נשמע, שמו התפרסם.

אתם בוודאי מכירים אותו.

++++

ב היה כותב מצוין. מוכשר באמת.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, אמר "שיהיה".
שרבט משהו, ושלח.
זכה מיד.
אמר לעצמו: "נו, נו, הלך לי הפעם".
הוא שלח עוד פה ושם, פרסם מעט, הוציא ספר קטן אחד. וחדל.

כמה ממכם שמעו עליו. אולי.

++++


ג היה הכותב הטוב ביותר שאי פעם נולד.
כישרון נדיר, חד, עמוק, כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים.
הוא נאנח בזלזול, “אין לי סיכוי”
והמשיך לקרוא את העיתון.

למרבה הצער. אתם לא מכירים אותו.

++++

המשך.
>>>

ד.
היה סופר מחונן-מדופלם.
בפרוג שירבט וחלם.
מקלדתו קימץ ובלם.
צץ ונעלם.

למרבה הצער אנחנו "רק קצת" מכירים אותו.
@אבינועם גולדברג

 

[איש המילה הכתובה]

אני רק אכתוב כאן "ווואו" אחד ענק ומהדהד, ואלך לי לדרכי.

 

[צביה ר.]

מדהים!
מסר מיוחד, והכתיבה -

כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.

הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון.

יותר מתאים בלשון עבר, כמו כל הקטע.

 

[אבינועם גולדברג]

יותר מתאים בלשון עבר, כמו כל הקטע

נכון. תודה רבה

 

[להאמין ביכולות שלי]

מקסים, מקסים!
התחברתי מאוד לתוכן.


אם יורשה לי, בתור אחת שניסתה שנים לשלוח לעיתונות ולהוצאות לאור ויודעת שיש עוד שניסו לשלוח, לכתוב את דעתי:

יש גם אדם שניסה והשתדל שנים על גבי שנים ו... לא הצליח.
וגם הוא צריך מקום של כבוד.

כי אפשר לשלוח לעיתונות, תשלחו לעיתונות בלי הפסקה ככל שניתן, למה לא? אם בא לכם להתאמן בסבלנות ולחכות שיום אחד הכתיבה שלכם תמצא חן בעיני מישהו שיש לו השפעה לתת לכם משרה או מקום בתחום.

אבל יחד עם זה תנסו ליצור משהו אישי, עצמאי, בלי להמתין לאישור של איש.

כמו שאומרים: מקסימום תצליחו.

וגם אם לא הצלחתם באופן מובהק – תגיעו למקום בו הבנתם שפעלתם! ותתפתחו באישיות שלכם.

את האישור האדם אמור להביא לעצמו. וככל שיאשר את עצמו יותר – כך יותר יצליח!

ואלף מחיאות כפיים לא שווים למילה טובה אחת אמיתית שאדם יגיד לעצמו, ואלף שריקות בוז לא שווים למילת זלזול של אדם כלפי עצמו.

אם כל אדם צריך אדם אחד שיאמין בו – למה שזה לא יהיה אתה שתאמין לעצמך? למה שאת לא תאמיני לעצמך?

ואם את לא שלימה עם הטקסט ברמה שלא בא לך שיגיע לציבור – זה סימן שאת אמורה ויכולה לכתוב משהו חדש.

המדד הוא התחושה שלך ולא האישור של הסביבה, שלא תמיד מתעניינת או מבינה, ושיש לה אינטרסים מאוד מגוונים ובלתי אובייקטיביים, כי אין אדם שמצליח להיות אובייקטיבי.

המדד הוא אתם והתנועה שלכם, תנועה של התקדמות היא תנועה של הצלחה גם אם מסתמן כשלון...

 

[דודה]

רעיון נכון כל כך, בהגשה מיוחדת כל כך.
לוקחת איתי.
תודה!

הצעה- אולי היה עוצמתי יותר לכתוב בסדר הפוך?
לסיים בטעם הטוב של ההצלחה?

 

[אבינועם גולדברג]

הצעה- אולי היה עוצמתי יותר לכתוב בסדר הפוך?
לסיים בטעם הטוב של ההצלחה?

את מדברת מהצד של הסופרים.
מהצד של הציבור, הסיפור הראשון הוא עם טעם רע של כישלון - קיבלנו משורר בינלאומי חסר כשרון

 

[דודה]

חסר כשרון

??

חשבתי שהקטע בא לספר בדיוק את ההיפך.
סופר שיצירותיו אינן אהודות על הציבור, אינו מתפרסם.

 

[דיונון]

אפשר את אופציה ה'?
ה.
הוא היה כותב ענק מהרגע הראשון!
כמובן היה לו מה להשתפר, כמו שהוא הבין תקופה ארוכה אחרי שהתחיל לכתוב כשקרא טקסט ראשוני שלו. אבל מה שבטוח - היה לו את זה!
והוא שלח לעיתונים, ולהוצאות לאור, וכתב בפרוג, ובפרוג חלק פרגנו לו, וחלק פחות, אבל ככה זה. אדרבה! זה מעיד שיש לך סגנון כל כך ייחודי שנוגע רק לאנשים מסוימים בלב, ולאנשים אחרים פחות, וזה בסדר.
והוא המשיך לשלוח לעיתונים. ובכלל העיקר זה המימוש העצמי! והוא ימשיך לשלוח לעיתונים.
ואם תשאלו מישהו אחר שהוא לא הוא או אחד מהניכפולים שלו, הוא גם יענה לכם,
שהוא כותב משמים וטרחן, שאמנם במהלך שנותיו בפרוג הוא שיפר כמה טכניקות, אבל דבר אחד לא השתנה - פשוט אין לו את זה! אבל הכי הזוי הוא שהוא דבק במטרה שהוא סימן לעצמו, ולרגע לא עוצר לבדוק אולי הוא חותר למקום הלא נכון. כאילו, אמנם לכתוב זה אכן מימוש, אבל זה לא אומר שזה כתוב טוב, או לפחות ברמה שיספק למישהו את דקות הפנאי שלקח לעצמו כדי להנות מאיזו הסחת דעת מנוסחת היטב.
ודווקא חבל, יש לו תחומים אחרים שהוא ממש טוב בהם, בין אם בתחומי היצירה האמנותית כמו ציור ומוזיקה, ובין אם בתחומי הבין אישי כמו יחסי אנוש מצוינים, חינוך, תורת הנפש וכאלה. אבל הוא תקוע כמו בורג שמסתובב על ריק.

 

[אבינועם גולדברג]

??

חשבתי שהקטע בא לספר בדיוק את ההיפך.
סופר שיצירותיו אינן אהודות על הציבור, אינו מתפרסם.

הכיוון היא יותר - לא האנשים המוצלחים בתחומם מתפרסמים, אלא דווקא אלה העקשנים והאמביציונרים. ונמצא העולם מפסיד, כי הרבה מוכשרים באמת נשארים בצללים בגלל חוסר הערכה עצמית. והרבה בינוניים נמצאים בפסגה רק בגלל האומץ.
(זה מזכיר קצת את העיקרון הפיטרי)

 

[דודה]

והרבה בינוניים נמצאים בפסגה רק בגלל האומץ.

ושם הופכים להיות טובים מאוד.

או שלא הבנתי את מטרת הקטע.

(זה מזכיר קצת את העיקרון הפיטרי)

לא מכירה.

 

[צביה ר.]

לא מכירה.

העיקרון הפיטרי – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אבינועם גולדברג]

ושם הופכים להיות טובים מאוד

אולי זה נכון במקרים מסוימים. אבל על פי רוב, ההגעה לפסגה לא הופכת אותך לטוב. אם כבר להיפך, אתה מתחיל לאבד את הכישרון לטובת הפופוליזציה.
איינשטיין אמר ככל שאני מתפרסם כך אני נעשה טפש יותר

 

[דודה]

אני חושבת שסופר, אמיץ ואמביציונרי ככל שיהיה, לא יהפוך לפופולרי אם יצירותיו אינן ראויות לכך.

האם הקטע מגדיר הצלחה של סופר, לפי כמות הספרים אותם הוציא? לא לפי איכותם?
דעתי הצנועה שהכמות משפרת את האיכות.

 

[אוראל סולטן]

קטע יפיפה ונכון במיוחד. בס"ד מושלמת הוא מגיע אלי בדיוק בתקופה שבה אני צריך אותו (בחודשים האחרונים אני במשבר כתיבה עמוק, ופתאום אחד אחרי השני מגיעים מכל מיני מקומות דברים שמעודדים אותי להמשיך... אז תודה רבה על הקטע המעולה הזה, שהחזיר לי עוד טיפה מהחיות אליה נזקקתי בשביל הכתיבה...)

 

[רינוש גרפיש]

שומרת לעצמי ----

אחד החזקים.

 

[Ayala10]

כתיבה יפה!
והמסר חזק!!

 

[יוסף יצחק פ.]

א היה אדם בעל כישרון כתיבה בינוני. לא מבריק, לא גרוע. יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, ונדלק.
כל הלילה כתב, ומחק וכתב. הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון. ושוב למטבח ושוב לחלון.
בבוקר החליק באצבע רועדת על הנוסח הסופי, נשק לנייר, קיפל בזהירות, הכניס למעטפה ושלח.
הוא לא זכה.
לאחר חודשיים שוב הייתה תחרות.
ושוב כל הלילה, כותב ומוחק, מטבח, חלון. בבוקר נשיקה, קיפול, מעטפה.
לא זכה.
וכך פעם אחר פעם. מכתבי דחייה נערמו, ביטחונו נסדק, אבל הוא המשיך.
אחרי שנה וחצי - זכה.
הזכייה לא הייתה סוף הסיפור אלא תחילתו. תחנונים לעורכי עיתונים, מאבקים עם מו"לים, תיקונים אינסופיים, דחיות נוספות, ויתורים.
תקוות נסיונות אכזבות.
אבל הוא התעקש.
לבסוף, ספר יצא. ועוד אחד, ועוד. קולו נשמע, שמו התפרסם.

אתם בוודאי מכירים אותו.

++++

ב היה כותב מצוין. מוכשר באמת.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, אמר "שיהיה".
שרבט משהו, ושלח.
זכה מיד.
אמר לעצמו: "נו, נו, הלך לי הפעם".
הוא שלח עוד פה ושם, פרסם מעט, הוציא ספר קטן אחד. וחדל.

כמה ממכם שמעו עליו. אולי.

++++


ג היה הכותב הטוב ביותר שאי פעם נולד.
כישרון נדיר, חד, עמוק, כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.
יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים.
הוא נאנח בזלזול, “אין לי סיכוי”
והמשיך לקרוא את העיתון.

למרבה הצער. אתם לא מכירים אותו.

++++

המשך.
>>>

ד.
היה סופר מחונן-מדופלם.
בפרוג שירבט וחלם.
מקלדתו קימץ ובלם.
צץ ונעלם.

למרבה הצער אנחנו "רק קצת" מכירים אותו.
@אבינועם גולדברג

אפשר את אופציה ה'?
ה.
הוא היה כותב ענק מהרגע הראשון!
כמובן היה לו מה להשתפר, כמו שהוא הבין תקופה ארוכה אחרי שהתחיל לכתוב כשקרא טקסט ראשוני שלו. אבל מה שבטוח - היה לו את זה!
והוא שלח לעיתונים, ולהוצאות לאור, וכתב בפרוג, ובפרוג חלק פרגנו לו, וחלק פחות, אבל ככה זה. אדרבה! זה מעיד שיש לך סגנון כל כך ייחודי שנוגע רק לאנשים מסוימים בלב, ולאנשים אחרים פחות, וזה בסדר.
והוא המשיך לשלוח לעיתונים. ובכלל העיקר זה המימוש העצמי! והוא ימשיך לשלוח לעיתונים.
ואם תשאלו מישהו אחר שהוא לא הוא או אחד מהניכפולים שלו, הוא גם יענה לכם,
שהוא כותב משמים וטרחן, שאמנם במהלך שנותיו בפרוג הוא שיפר כמה טכניקות, אבל דבר אחד לא השתנה - פשוט אין לו את זה! אבל הכי הזוי הוא שהוא דבק במטרה שהוא סימן לעצמו, ולרגע לא עוצר לבדוק אולי הוא חותר למקום הלא נכון. כאילו, אמנם לכתוב זה אכן מימוש, אבל זה לא אומר שזה כתוב טוב, או לפחות ברמה שיספק למישהו את דקות הפנאי שלקח לעצמו כדי להנות מאיזו הסחת דעת מנוסחת היטב.
ודווקא חבל, יש לו תחומים אחרים שהוא ממש טוב בהם, בין אם בתחומי היצירה האמנותית כמו ציור ומוזיקה, ובין אם בתחומי הבין אישי כמו יחסי אנוש מצוינים, חינוך, תורת הנפש וכאלה. אבל הוא תקוע כמו בורג שמסתובב על ריק.

ויש את אופציה י.
י. היה בחור צעיר שראה מודעה על תחרות כתיבה, והוא 'שבר ת'ראש', השקיע, כתב, מחק ושוב כתב, התאמץ ממש וקיווה לזכות, אבל ידע שהמזל בד"כ הולך לקרוא ספרים בשעה שיש תחרויות והגרלות, ותמיד מפספס את הרגע שהוא צריך 'למשוך בחוטים' ולתת לו לזכות, אבל בסדר, שיהיה... זה המזל שלו...
והוא לא זכה.
והוא שלח בשנה הבאה עוד קטע שכתב. אלא שהפעם הוא ניסה ללמוד מהטעויות של הפעם הקודמת, הוא אפילו ניסה לנתח מה גרם לסיפור של הזוכה משנה שעברה לזכות, אבל הוא נאמן לכתיבה שלו, והוא הגיש לבסוף את הכתיבה שלו, ולא את שלה.
והוא לא זכה.
אולי באמת הוא היה צריך להעתיק ממנה...

וזהו.

טוב, לא באמת. החלומות שלו עדיין מבזיקים לו בראש, הוא עדיין קורא ספרים (ולאחרונה ממש המון), והוא שומר רעיונות לספרים שעולים לו בראש, והוא מפנטז להוציא את הספרים הרבים שהוא מדמיין בראש וממש מתלהב מהם. ולמוד ניסיונות, הוא (חלילה וחס) מנחם את עצמו בראש, שגם אם חלילה לא ילך כמו שרוצים, הוא יוצא ספר בודד לעצמו, כרוך ומושקע, ויהיה מאוד גאה במה שהוא הצליח ליצור.
כי ההצלחה לא תמיד נמדדת במכירות ופרסום.
(אהממ... טוב, היא כן נמדדת, אבל ההצלחה האישית? היא אישית).

אבל הוא נהנה מזה, מבסוט שהוא הצליח לעמוד ביעדים האישיים שלו (וזה אומר, להתגבר על מלאנ'תלפים הסחות דעת שהיה יכול לעשות במקום להיות מול המסך הלבן והבוהק של ה'וורד', עם מקלדת שקטה ושחורה שבוהה בו בשקט תמידי, עם רעיון דל מילים בראש שהוא מייחל להגשים ב-400 עמודים (80,000 למקצוענים). והוא באמת ניסה להשתפר, והסביבה תמכה אבל הוא דווקא חיפש ביקורת, כי היה לו חשוב מזה.
אז במקרה כזה, יותר נוח לו.
הוא עדיין חולם להיות סופר, והוא ממש ממש ממש רוצה להגשים את החלום, אבל הוא לפחות בדרך.
הוא לא צריך את המקום הראשון בתחרות כתיבה כדי שיוכיח לו את זה...
הכותב הזה הוא @יוסף יצחק פ.





אוי, איזה רגשן אני... זה יצא אישי מדי...

 

[דיונון]

ויש את אופציה י.
י. היה בחור צעיר שראה מודעה על תחרות כתיבה, והוא 'שבר ת'ראש', השקיע, כתב, מחק ושוב כתב, התאמץ ממש וקיווה לזכות, אבל ידע שהמזל בד"כ הולך לקרוא ספרים בשעה שיש תחרויות והגרלות, ותמיד מפספס את הרגע שהוא צריך 'למשוך בחוטים' ולתת לו לזכות, אבל בסדר, שיהיה... זה המזל שלו...
והוא לא זכה.
והוא שלח בשנה הבאה עוד קטע שכתב. אלא שהפעם הוא ניסה ללמוד מהטעויות של הפעם הקודמת, הוא אפילו ניסה לנתח מה גרם לסיפור של הזוכה משנה שעברה לזכות, אבל הוא נאמן לכתיבה שלו, והוא הגיש לבסוף את הכתיבה שלו, ולא את שלה.
והוא לא זכה.
אולי באמת הוא היה צריך להעתיק ממנה...

וזהו.

טוב, לא באמת. החלומות שלו עדיין מבזיקים לו בראש, הוא עדיין קורא ספרים (ולאחרונה ממש המון), והוא שומר רעיונות לספרים שעולים לו בראש, והוא מפנטז להוציא את הספרים הרבים שהוא מדמיין בראש וממש מתלהב מהם. ולמוד ניסיונות, הוא (חלילה וחס) מנחם את עצמו בראש, שגם אם חלילה לא ילך כמו שרוצים, הוא יוצא ספר בודד לעצמו, כרוך ומושקע, ויהיה מאוד גאה במה שהוא הצליח ליצור.
כי ההצלחה לא תמיד נמדדת במכירות ופרסום.
(אהממ... טוב, היא כן נמדדת, אבל ההצלחה האישית? היא אישית).

אבל הוא נהנה מזה, מבסוט שהוא הצליח לעמוד ביעדים האישיים שלו (וזה אומר, להתגבר על מלאנ'תלפים הסחות דעת שהיה יכול לעשות במקום להיות מול המסך הלבן והבוהק של ה'וורד', עם מקלדת שקטה ושחורה שבוהה בו בשקט תמידי, עם רעיון דל מילים בראש שהוא מייחל להגשים ב-400 עמודים (80,000 למקצוענים). והוא באמת ניסה להשתפר, והסביבה תמכה אבל הוא דווקא חיפש ביקורת, כי היה לו חשוב מזה.
אז במקרה כזה, יותר נוח לו.
הוא עדיין חולם להיות סופר, והוא ממש ממש ממש רוצה להגשים את החלום, אבל הוא לפחות בדרך.
הוא לא צריך את המקום הראשון בתחרות כתיבה כדי שיוכיח לו את זה...
הכותב הזה הוא @יוסף יצחק פ.





אוי, איזה רגשן אני... זה יצא אישי מדי...

חזק ואמץ! אל תרתע ואל תחת!