פרק נ'/ רק עוד רגע
השער של הפנימייה היה פתוח למחצה כשנכנסתי. ככל הנראה, לא הייתה סיבה מיוחדת. פשוט מישהו שכח לסגור.
השעה הייתה שתים עשרה שלושים וארבע אחר חצות. אף אחד לא חיכה לי ליד השער. שום דרמה לא עמדה מסביב.
נכנסתי בשקט, מביטה ימין ושמאל, מנסה להסדיר את קצב פעימות הלב. רק שמישהו לא יבחין בי. רק שמישהו כבר לא הבחין. המשכתי ללכת. השמיים מעליי לבשו כוכבים ולילה, בדיוק כמו אתמול.
לשווא עליתי את המדרגות במהירות. יכולתי לעלות אותן באיטיות מעוררת בחילה. בלאו הכי אף אחד לא היה שם לב לדמות הרועדת שהשתחלה פנימה.
פתחתי את דלת החדר, נזהרת שלא תחרוק.
בחדר שמעתי נשימות. נשימות שקטות, רגועות. סידרתי את הדברים שלי בשקט והלכתי לישון.
בבוקר אם הבית פתחה את הדלת. היא קראה לאמילי, רחל תהילה ועמליה. בישרה להן על השמש שכבר שלחה קרניים לעולם, ביקשה שיתעוררו.
גם אני הייתי שם, בין אמילי לרחל תהילה.
אם הבית חזרה וביקשה מהן להתעורר, ואז סגרה את הדלת.
התעוררתי גם, על אף שאיש לא ביקש שאקום. בין פיהוק למשנהו, שאלתי את חלל החדר מה השעה. שלוש בנות הביטו זו בזו, החליפו ביניהן חיוכים טומני סוד. לא ענו.
קרן שמש חיוורת טיפסה על הקיר. שאלתי שוב. רחל תהילה קרצה לאמילי, פרץ צחוק ילדותי גלש משפתיה של עמליה. רחל תהילה אמרה: 'בואו, בואו, יוצאים'.
שלוש בנות יצאו מהחדר. הבת הרביעית נשארה על מיטת עץ שידעה ימים טובים יותר.
כיווצתי את ברכיי לסנטר. בחילה עלתה בי פתאום. מציאות טרייה הצליבה מידע לזיכרון ישן.
חזרתי לכיתה ו'. לבוקר ההוא שהשמש שיקרה לי כל הדרך, הבטיחה חום ואהבה. נכנסתי לכיתה, המזגן היה על שש עשרה מעלות. שמש כבר לא הבטיחה שום דבר. זוכרת איך שלושים ושתיים בנות לא ענו לי כשאמרתי בוקר טוב. והיה להן את אותו המבט. סוד משותף שנרקם ביניהן, התגלגל מאחת לאחת כמו בחבילה עוברת.
התלבשתי לאט, כאילו שמש, ירח וכוכבים הבטיחו לעצור איתי את הזמן.
הטלפון שלידי לא הפסיק לרטוט. המורה חיה התקשרה. פעם, פעמיים, שלוש. לחצתי על השתק, ולאט לאט הרגשתי איך גם אני מתחילה להאמין באי קיומי.
יצאתי למסדרון. עיניים בכל הצבעים נדבקו אליי. היו גם לחישות וזמזומים.
מחשבה שקטה חלפה בי. כשדבורה עוקצת היא מתה. לו הייתה ממיתה את האדם אותו היא עוקצת וממשיכה לחיות, אולי החיים היו מסוכנים הרבה יותר.
הלכתי אל חדר האוכל. אם הבית חלפה לידיי. התכווצתי אל תוך עצמי, מחפשת במוחי תשובה הגיונית לשאלה של איפה היית אתמול.
התשובה הדמיונית שלי הייתה מיותרת. אם הבית לא טרחה לסובב לעברי מבט. המבט שנשאר תקוע אל הקיר היה כועס אף הוא.
בלעתי רוק. מיששתי את עצמי. היו לי חמש אצבעות בכל יד. משאלה קטנה צמחה בתוכי: הלוואי שמישהו ידבר איתי שוב על השריפה. הלוואי שמישהו יאשים. כך אדע שאני זו אני. שזהותי לא נשכחה שם על האספלט או על ספסל הרחוב.
משאלות לא תמיד נוהגות להגשים את עצמן. נשארתי עם השקט. בצעדים מהירים יצאתי אל המסדרון. טרקתי את הדלת בחדר. כבר לא הייתי רעבה. שבעתי שתיקות.
בצהריים חזרתי לשם שוב, אל חדר האוכל. הטבחית ראתה אותי מסתובבת סביב עצמי, שאלה אם הכל בסדר.
הכל היה לא. בכל זאת הנהנתי. היא אמרה "אז את אפרת?"
זוג עיניים תמהות נשלח לכיוונה. מעולם לא דיברנו לפני כן.
"מתנצלת על הדוגריות", היא לחשה. "אבל הסיפורים שמתגלגלים עלייך כאן, לא עשו את הרושם הכי טוב".
"על מה את מדברת?", שאלתי כשמזגתי חצי כוס מים פושרים.
"עזבי, לא משנה", היא ביטלה את דבריה בהינף יד.
אפילו להתעקש לא יכולתי. לא מצאתי בי כוחות.
"אבל את יודעת מה", נשרך קולה מאחורי גבי. "רק בגלל שאת נראית נערה מתוקה כל כך, ורק בגלל שאני אישה חכמה כל כך עם ניסיון חיים עשיר, אולי כדאי שאתן לך טיפ קטן".
הסתובבתי לאחור.
"בחיים שלך" היא אמרה והדגישה כל מילה. "אבל בחיים שלך, אל תנהגי בכפיות טובה".
"אני?", שאלתי. והקול שלי יצא קטן יותר ממה שהתכוונתי.
"כן, את", חיוך רחב נמתח על פניה והסגיר קמטים נסתרים. היא ניגבה את ידיה במגבת משובצת בחום ולבן והמשיכה. "תיראי מה נותנים לך כאן. "מיטה, אוכל, אהבה, ביטחון, שייכות. לא כל אחת זוכה לכל זה. אל תזרקי הכל בגלל שטות אחת".
היא מנתה כל טובה שקיבלתי באצבע אחרת. חמש אצבעות. כפוית טובה אחת.
רציתי לשאול איזה שטות. רציתי לשאול מי סיפר. רציתי לדעת ממתי שתיקה היא הוכחה. אבל לא אמרתי כלום.
"ואני אומרת לך את זה לא כהטפה", היא אמרה במהירות, כאילו קראה את מחשבותיי. "איבדתי יותר מדי בחיי בשביל להטיף סתם. כשאני מדברת – אני יודעת על מה".
שתקתי מול אישה וקמטים. מול ניסיון חיים שלא יכולתי להתכחש אליו, מול אמת זרה שלא יכולתי לערער עליה.
אמרתי תודה והסתובבתי לאחור.
היא אמרה: "אין בעד מה, מתוקה", והחום שפיזרה אליי המשיך להמיס אותי כל הדרך אל החדר.
חזרתי אל החדר. הדלת הייתה נעולה. ביקשתי "תפתחו". אף אחד לא ענה. דפקתי שוב עד שכאבו פרקי אצבעותיי ומבפנים הייתה דממה.
יצאתי ממבנה הפנימייה. בחוץ היה אוויר קר ושמש שקרנית. טיילתי בין עצים ואנשים והרגשתי שאני לא אוהבת. לא אוהבת אף אחד. אני שונאת. שונאת את כולם.
'את לגמרי משוגעת' הזכיר קול מתוכי. עניתי שנכון, אני משוגעת. אבל לא רק אני משוגעת. כולם משוגעים. אני חיה בעולם משוגע. ולאף אחד כאן אין אות על המצח. כי מי רוצה להישאר רעב.
***
בלילה שוב חזרתי אל הפנימייה. השער היה פתוח למחצה. נכנסתי פנימה ואז נעלתי.
פתחתי את הדלת של החדר, ויכולתי רק לקנא בנשימות השקטות שהתנגנו בחלל. סידרתי ארונות, מגירות. הרגשתי שאני רעבה למשהו שלא קיים.
כשהגעתי לארון התליה, שמלת הכלה הייתה הראשונה שתפסה את עיניי.
***
זה קרה בדיוק לפני כשלושה שבועות. אם הבית נכנסה אל החדר בחיוך מנצח כששקית יוקרתית תלויה על ידה.
רחל תהילה הייתה שקועה בספר, עמליה שיחקה עם המכשיר שבידה ואני האזנתי למוזיקה שקטה.
אם הבית התקרבה אליי, אמרה: "אפרת, יש לי הפתעה בשבילך". שש זוגות עיניים ננעצו בה. עמליה עזבה את הנייד ואמרה: "מה זה ההפליות האלו. גם אני רוצה!".
אם הבית צחקה ושלפה באיטיות את השמלה הכי מכוערת בעולם.
שמלת שמנת בגוון צהבהב נפרשה מולי באיטיות. פייטים בכל מקום. רחל תהילה שאגה: "וואו שלמותת". עמליה שיקרה: "כן, זה נראה טוב". ואמילי רק הביטה על השמלה בעצב ולא אמרה דבר.
שמלת הכלה שחלמתי עליה הייתה צחורה. מינימום קישוטים. רחוקה שנות אור מהשמלה המפויתת שעמדה מול עיניי.
אם הבית שאלה: "נו, איך זה?"
"זה... נחמד", אמרתי. והרגשתי איך המילים נתקעות בגרוני.
אם הבית ביקשה שאמדוד את השמלה. עמדתי מול המראה המלבנית, בחילה עלתה בי.
הקולות סביבי היו אופטימיים לחלוטין. 'יושב עלייך מהמם' – רחל תהילה. ''אהבתי את הפייטים' - עמליה. 'את נראית זוהרת' – אם הבית.
***
באמצע הלילה, כשהנשימות סביבי המשיכו להעמיק ואף אחד לא ראה, מדדתי שוב את השמלה.
אור ירח חיוור האיר את השובל שנשרך אחריי. עמדתי מול הראי ורציתי לבכות את חיי. הסתובבתי חצי סיבוב לימין, חצי לשמאל. ואז הבטתי שוב בעצמי ורציתי לנפץ אותי.
ניצבתי מול הבחורה שמולי ואמרתי לה: 'את השמלה הזו את לא לובשת'. 'עם האיש הזה את לא מתחתנת'.
שום זיקוק לא ליווה את ההחלטה שלי. היה שקט. ולילה.
הלכתי אל החלון ופגשתי כמה כוכבים. ידעתי שיש מיליארדים. אבל זה כל מה שהצלחתי לראות.
עמדתי מול כיפת שמיים מנצנצת וירח זוהר. הייתי צריכה שמישהו יפזר עלי קצת מהקסם הזה של הלילה, שיזכיר לי שאני לא לבד, לא בבחירות ולא בהחלטות.
ידיי הנוצצות נשענו על החלון, רוח שקטה זחלה אליי באיטיות. כל מה שהייתי צריכה באותם הרגעים היה עוד קצת מהשקט הזה, מהטוב הזה שנפרש מעליי. רק שמישהו יגיד לי אני כאן. רק שמישהו ילחש לי קרוב קרוב: את לא לבד, בת. רואים אותך מלמעלה.
הנושאים החמים
Reactions: שמואלזון, SH0548549432, גל של תקווה ועוד 6 משתמשים9 //