סיפור בהמשכים סודות מן החדר

  • הוסף לסימניות
  • #23
סליחה על האיחור...


"תאמיני לי אפרת, שום דבר לא שווה את זה", אמרה לי אמא בלילה אחד שכבר לא היה בי את הכח להסביר לה עד כמה אני שונאת את עצמי ככה, שונה. "הייתי שם, בעולם הזה. עולם השקר. הכל נראה יפה ונוצץ רק מבחוץ. המסיבות, הבילויים, הטיולים - זה הכל הבל. הבל הבלים" .

לא ידעתי איך לומר לאמא שלצאת עם חברה ליוגורט זה לא בילוי מיותר, לא ידעתי איך להסביר לה שאני צריכה את החופש הזה, לא יכולה לשרוד בלעדיו.

לא היה בי את הכח להתווכח. לפתוח ספרים, להוכיח: "אבל אמא, הרי כתוב במפורש 'וקווי ה' יחליפו כח''

התישו אותי הויכוחים לתוך הלילה, המילים שלא אמרתי, הדמעות שנשארו בתוך השק.

כל ויכוח התחיל בשאלה סתמית, נגמר בבכי חנוק של אמא: "אפרת, אני רוצה בטובתך. כשתגדלי, תביני".

גדלתי ולא הבנתי כלום. הילדות שלי חלפה מול עיני מבלי שאספיק להכיר אותה. הפכתי מילדה שותקת לנערה שותקת.

בצניעות ודרך ארץ קיבלתי ראוי לשבח. אמא טענה שמגיע לי טעון שיפור.

"אני לא מבינה איך המורות שלך הולכות ככה, עם חצאיות קצרות כל-כך", אמרה לי בכל פעם שחזרה מאסיפת ההורים שלי.

בשביל אמא, אמצע היה קצר. ללבוש גרבי רגל זה צביעות, "הרי זה דומה כל-כך לצבע הרגל, אז מה הטעם בגרבים?!" הייתה שואלת אותי.

ולי, כבר לא היו תשובות.

אז הלכתי ככה, עם בגדים כהים וחצאיות שמלטפות את הרצפה.

שנאתי את החולצות המכופתרות, המשובצות. שנאתי את הגרביים הכהות. שנאתי את עצמי ככה: ילדה בתחפושת בסתם יום של חול.

וכמה שאמא ניסתה להסביר לי שזכיתי, חיכיתי ליום הזה, שאברח. אשאיר בית מאחור, אתחיל ילדות מחדש.

ואולי, אולי רק אז אתחיל לחיות. אחיה את העבר וההווה ביחד. אתחיל ילדות מחדש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
יפיפה!
הייתי חייבת לחזור לקרוא את הפרק הראשון.
סיפור מהמם, כמובן שעוקבת:)
מחכה להמשך..
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
וואו
כאב לי נורא נורא שקראתי
ההורים ממש בני אדם של שחור ולבן...
שחור- החיים של לפני כולל כל הנלווה
לבן- החזרה בתשובה אני מנחשת וכל הנלווה לצדיק ורע לו :(
קיצוניות אף פעם לא טוב לאף צד

את כותבת מדהים, ממש לקחת אותי לטיולון קטן בעולם שלה
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אף על פי שהצהרתי שלא מדובר בסיפור בהמשכים - מצאתי את עצמי כותבת חלק נוסף. תודה על ההשראה שאתם נותנים לי.


את תוכנית הבריחה שלי בניתי מגיל שש עשרה. ידעתי שיבוא יום ואצטרך להחליט על חיי בעצמי. חיכיתי ליום הזה. פחדתי ממנו.

לא ידעתי איך לגשת לאמא. לא היה בי את האומץ להישיר מבט לאבא.

שעון חיי התקדם בקצב מדאיג. כל שרציתי היה להקפיא את הזמן, להחזיר אותו לאחור. חיוך עגמומי התפשט בקצוות

שפתיי בכל פעם שהרהרתי בעצמי בעוד כמה עשורים: אישה כבת שבעים יוצאת למחנות חורף, מתלהבת מהמנונים.

חיה את חייה של הילדה ההיא, שהייתה קבורה בתוכה שנים.


* * *

שבוע לפני גיל שמונה עשרה, גלשו סודות מהחדר של ההורים.

קול פנימי לחש לי שמדובר בי - בנוגע לעצמאות שלי. אהבתי את הקול הזה. חיכיתי לשמוע אותו בוקע מהגרון של אמא.

'אפרת, תבחרי את הדרך שלך'. אמא. 'אנחנו סומכים עלייך'. אבא.

טיילתי על עננים, שקעתי בתוכם. חלומות הם דבר טוב.

שבועיים לאחר מכן אמא קראה לי לחדר. אבא היה לצידה.

"אפרת, יש לנו משהו לספר לך", העיניים שלה סיפרו לי שהיא מתרגשת.

"קיבלנו הצעת שידוך מעולה בשבילך", המשיך אותה אבא.

"מה??", קימטתי מצח.

"בחור עילוי, חד בדרא. משהו מיוחד ממש", אבא הבחין בהבעה המסויגת שהצטיירה על פני.

"לא. ממש ממש לא!"

"למה?". אמא.

"את מפסידה". אבא.

"ככה! כי אני לא מתכוונת להתחתן בגיל שמונה עשרה".

"אבל הוא עילוי. בחור ירא שמיים ממש", ניסתה לשכנע אותי אמא.

"אני לא רוצה עילוי. לא מתאים לי להתחתן עם עילויים".

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

"אוף. אתם לא מבינים אותי! אתם לא מכירים אותי בכלל!!", יצאתי בסערה מהחדר שלהם ונעלתי פעמיים את הדלת

בחדרי. השענתי את הגב על הדלת, גלשתי באיטיות אל הרצפה. היא הייתה קרה.

הדמעות שלי היו חמות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
את תוכנית הבריחה שלי בניתי מגיל שש עשרה. ידעתי שיבוא יום ואצטרך להחליט על חיי בעצמי. חיכיתי ליום הזה. פחדתי ממנו.

לא ידעתי איך לגשת לאמא. לא היה בי את האומץ להישיר מבט לאבא.

שעון חיי התקדם בקצב מדאיג. כל שרציתי היה להקפיא את הזמן, להחזיר אותו לאחור. חיוך עגמומי התפשט בקצוות

שפתיי בכל פעם שהרהרתי בעצמי בעוד כמה עשורים: אישה כבת שבעים יוצאת למחנות חורף, מתלהבת מהמנונים.

חיה את חייה של הילדה ההיא, שהייתה קבורה בתוכה שנים.


* * *

שבוע לפני גיל שמונה עשרה, גלשו סודות מהחדר של ההורים.

קול פנימי לחש לי שמדובר בי - בנוגע לעצמאות שלי. אהבתי את הקול הזה. חיכיתי לשמוע אותו בוקע מהגרון של אמא.

'אפרת, תבחרי את הדרך שלך'. אמא. 'אנחנו סומכים עלייך'. אבא.

טיילתי על עננים, שקעתי בתוכם. חלומות הם דבר טוב.

שבועיים לאחר מכן אמא קראה לי לחדר. אבא היה לצידה.

"אפרת, יש לנו משהו לספר לך", העיניים שלה סיפרו לי שהיא מתרגשת.

"קיבלנו הצעת שידוך מעולה בשבילך", המשיך אותה אבא.

"מה??", קימטתי מצח.

"בחור עילוי, חד בדרא. משהו מיוחד ממש", אבא הבחין בהבעה המסויגת שהצטיירה על פני.

"לא. ממש ממש לא!"

"למה?". אמא.

"את מפסידה". אבא.

"ככה! כי אני לא מתכוונת להתחתן בגיל שמונה עשרה".

"אבל הוא עילוי. בחור ירא שמיים ממש", ניסתה לשכנע אותי אמא.

"אני לא רוצה עילוי. לא מתאים לי להתחתן עם עילויים".

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

"אוף. אתם לא מבינים אותי! אתם לא מכירים אותי בכלל!!", יצאתי בסערה מהחדר שלהם ונעלתי פעמיים את הדלת

בחדרי. השענתי את הגב על הדלת, גלשתי באיטיות אל הרצפה. היא הייתה קרה.

הדמעות שלי היו חמות.
אאוצ'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
  • הוסף לסימניות
  • #37
אף על פי שהצהרתי שלא מדובר בסיפור בהמשכים - מצאתי את עצמי כותבת חלק נוסף. תודה על ההשראה שאתם נותנים לי.


את תוכנית הבריחה שלי בניתי מגיל שש עשרה. ידעתי שיבוא יום ואצטרך להחליט על חיי בעצמי. חיכיתי ליום הזה. פחדתי ממנו.

לא ידעתי איך לגשת לאמא. לא היה בי את האומץ להישיר מבט לאבא.

שעון חיי התקדם בקצב מדאיג. כל שרציתי היה להקפיא את הזמן, להחזיר אותו לאחור. חיוך עגמומי התפשט בקצוות

שפתיי בכל פעם שהרהרתי בעצמי בעוד כמה עשורים: אישה כבת שבעים יוצאת למחנות חורף, מתלהבת מהמנונים.

חיה את חייה של הילדה ההיא, שהייתה קבורה בתוכה שנים.


* * *

שבוע לפני גיל שמונה עשרה, גלשו סודות מהחדר של ההורים.

קול פנימי לחש לי שמדובר בי - בנוגע לעצמאות שלי. אהבתי את הקול הזה. חיכיתי לשמוע אותו בוקע מהגרון של אמא.

'אפרת, תבחרי את הדרך שלך'. אמא. 'אנחנו סומכים עלייך'. אבא.

טיילתי על עננים, שקעתי בתוכם. חלומות הם דבר טוב.

שבועיים לאחר מכן אמא קראה לי לחדר. אבא היה לצידה.

"אפרת, יש לנו משהו לספר לך", העיניים שלה סיפרו לי שהיא מתרגשת.

"קיבלנו הצעת שידוך מעולה בשבילך", המשיך אותה אבא.

"מה??", קימטתי מצח.

"בחור עילוי, חד בדרא. משהו מיוחד ממש", אבא הבחין בהבעה המסויגת שהצטיירה על פני.

"לא. ממש ממש לא!"

"למה?". אמא.

"את מפסידה". אבא.

"ככה! כי אני לא מתכוונת להתחתן בגיל שמונה עשרה".

"אבל הוא עילוי. בחור ירא שמיים ממש", ניסתה לשכנע אותי אמא.

"אני לא רוצה עילוי. לא מתאים לי להתחתן עם עילויים".

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

"אוף. אתם לא מבינים אותי! אתם לא מכירים אותי בכלל!!", יצאתי בסערה מהחדר שלהם ונעלתי פעמיים את הדלת

בחדרי. השענתי את הגב על הדלת, גלשתי באיטיות אל הרצפה. היא הייתה קרה.

הדמעות שלי היו חמות.

וואו הודיה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #38

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה