סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[הודיה לוי.]

תודה. מקווה להעלות המשך בקרוב.

 

[נודד]

אני משער שמדובר על עניין השקפתי.
משהו בסגנון - לנו זה לא מתאים כל הנהנתנות והעוילם הזה...

 

[הודיה לוי.]

סליחה על האיחור...


"תאמיני לי אפרת, שום דבר לא שווה את זה", אמרה לי אמא בלילה אחד שכבר לא היה בי את הכח להסביר לה עד כמה אני שונאת את עצמי ככה, שונה. "הייתי שם, בעולם הזה. עולם השקר. הכל נראה יפה ונוצץ רק מבחוץ. המסיבות, הבילויים, הטיולים - זה הכל הבל. הבל הבלים" .

לא ידעתי איך לומר לאמא שלצאת עם חברה ליוגורט זה לא בילוי מיותר, לא ידעתי איך להסביר לה שאני צריכה את החופש הזה, לא יכולה לשרוד בלעדיו.

לא היה בי את הכח להתווכח. לפתוח ספרים, להוכיח: "אבל אמא, הרי כתוב במפורש 'וקווי ה' יחליפו כח''

התישו אותי הויכוחים לתוך הלילה, המילים שלא אמרתי, הדמעות שנשארו בתוך השק.

כל ויכוח התחיל בשאלה סתמית, נגמר בבכי חנוק של אמא: "אפרת, אני רוצה בטובתך. כשתגדלי, תביני".

גדלתי ולא הבנתי כלום. הילדות שלי חלפה מול עיני מבלי שאספיק להכיר אותה. הפכתי מילדה שותקת לנערה שותקת.

בצניעות ודרך ארץ קיבלתי ראוי לשבח. אמא טענה שמגיע לי טעון שיפור.

"אני לא מבינה איך המורות שלך הולכות ככה, עם חצאיות קצרות כל-כך", אמרה לי בכל פעם שחזרה מאסיפת ההורים שלי.

בשביל אמא, אמצע היה קצר. ללבוש גרבי רגל זה צביעות, "הרי זה דומה כל-כך לצבע הרגל, אז מה הטעם בגרבים?!" הייתה שואלת אותי.

ולי, כבר לא היו תשובות.

אז הלכתי ככה, עם בגדים כהים וחצאיות שמלטפות את הרצפה.

שנאתי את החולצות המכופתרות, המשובצות. שנאתי את הגרביים הכהות. שנאתי את עצמי ככה: ילדה בתחפושת בסתם יום של חול.

וכמה שאמא ניסתה להסביר לי שזכיתי, חיכיתי ליום הזה, שאברח. אשאיר בית מאחור, אתחיל ילדות מחדש.

ואולי, אולי רק אז אתחיל לחיות. אחיה את העבר וההווה ביחד. אתחיל ילדות מחדש.

 

[R.E.Y]

וואו.
לא יפה לבקש המשך מיד כשעלה ההמשך הקודם
אבל פשוט מדהים עם טעם של עוד!

 

[חני כהן :)]

וואוו מדהים

היה שווה לחכות

 

[מתרגשת]

יפיפה!
הייתי חייבת לחזור לקרוא את הפרק הראשון.
סיפור מהמם, כמובן שעוקבת
מחכה להמשך..

 

[יוסף יצחק פ.]

3. אני לא מפחדת מביקורת.

אני מצדיע!

 

[Bestimedia]

וואו
כאב לי נורא נורא שקראתי
ההורים ממש בני אדם של שחור ולבן...
שחור- החיים של לפני כולל כל הנלווה
לבן- החזרה בתשובה אני מנחשת וכל הנלווה לצדיק ורע לו
קיצוניות אף פעם לא טוב לאף צד

את כותבת מדהים, ממש לקחת אותי לטיולון קטן בעולם שלה

 

[דנמרק]

כתיבה יפיפה.
שואבת עמוק.

 

[הודיה לוי.]

אף על פי שהצהרתי שלא מדובר בסיפור בהמשכים - מצאתי את עצמי כותבת חלק נוסף. תודה על ההשראה שאתם נותנים לי.


את תוכנית הבריחה שלי בניתי מגיל שש עשרה. ידעתי שיבוא יום ואצטרך להחליט על חיי בעצמי. חיכיתי ליום הזה. פחדתי ממנו.

לא ידעתי איך לגשת לאמא. לא היה בי את האומץ להישיר מבט לאבא.

שעון חיי התקדם בקצב מדאיג. כל שרציתי היה להקפיא את הזמן, להחזיר אותו לאחור. חיוך עגמומי התפשט בקצוות

שפתיי בכל פעם שהרהרתי בעצמי בעוד כמה עשורים: אישה כבת שבעים יוצאת למחנות חורף, מתלהבת מהמנונים.

חיה את חייה של הילדה ההיא, שהייתה קבורה בתוכה שנים.


* * *

שבוע לפני גיל שמונה עשרה, גלשו סודות מהחדר של ההורים.

קול פנימי לחש לי שמדובר בי - בנוגע לעצמאות שלי. אהבתי את הקול הזה. חיכיתי לשמוע אותו בוקע מהגרון של אמא.

'אפרת, תבחרי את הדרך שלך'. אמא. 'אנחנו סומכים עלייך'. אבא.

טיילתי על עננים, שקעתי בתוכם. חלומות הם דבר טוב.

שבועיים לאחר מכן אמא קראה לי לחדר. אבא היה לצידה.

"אפרת, יש לנו משהו לספר לך", העיניים שלה סיפרו לי שהיא מתרגשת.

"קיבלנו הצעת שידוך מעולה בשבילך", המשיך אותה אבא.

"מה??", קימטתי מצח.

"בחור עילוי, חד בדרא. משהו מיוחד ממש", אבא הבחין בהבעה המסויגת שהצטיירה על פני.

"לא. ממש ממש לא!"

"למה?". אמא.

"את מפסידה". אבא.

"ככה! כי אני לא מתכוונת להתחתן בגיל שמונה עשרה".

"אבל הוא עילוי. בחור ירא שמיים ממש", ניסתה לשכנע אותי אמא.

"אני לא רוצה עילוי. לא מתאים לי להתחתן עם עילויים".

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

"אוף. אתם לא מבינים אותי! אתם לא מכירים אותי בכלל!!", יצאתי בסערה מהחדר שלהם ונעלתי פעמיים את הדלת

בחדרי. השענתי את הגב על הדלת, גלשתי באיטיות אל הרצפה. היא הייתה קרה.

הדמעות שלי היו חמות.

 

[חני כהן :)]

את תוכנית הבריחה שלי בניתי מגיל שש עשרה. ידעתי שיבוא יום ואצטרך להחליט על חיי בעצמי. חיכיתי ליום הזה. פחדתי ממנו.

לא ידעתי איך לגשת לאמא. לא היה בי את האומץ להישיר מבט לאבא.

שעון חיי התקדם בקצב מדאיג. כל שרציתי היה להקפיא את הזמן, להחזיר אותו לאחור. חיוך עגמומי התפשט בקצוות

שפתיי בכל פעם שהרהרתי בעצמי בעוד כמה עשורים: אישה כבת שבעים יוצאת למחנות חורף, מתלהבת מהמנונים.

חיה את חייה של הילדה ההיא, שהייתה קבורה בתוכה שנים.


* * *

שבוע לפני גיל שמונה עשרה, גלשו סודות מהחדר של ההורים.

קול פנימי לחש לי שמדובר בי - בנוגע לעצמאות שלי. אהבתי את הקול הזה. חיכיתי לשמוע אותו בוקע מהגרון של אמא.

'אפרת, תבחרי את הדרך שלך'. אמא. 'אנחנו סומכים עלייך'. אבא.

טיילתי על עננים, שקעתי בתוכם. חלומות הם דבר טוב.

שבועיים לאחר מכן אמא קראה לי לחדר. אבא היה לצידה.

"אפרת, יש לנו משהו לספר לך", העיניים שלה סיפרו לי שהיא מתרגשת.

"קיבלנו הצעת שידוך מעולה בשבילך", המשיך אותה אבא.

"מה??", קימטתי מצח.

"בחור עילוי, חד בדרא. משהו מיוחד ממש", אבא הבחין בהבעה המסויגת שהצטיירה על פני.

"לא. ממש ממש לא!"

"למה?". אמא.

"את מפסידה". אבא.

"ככה! כי אני לא מתכוונת להתחתן בגיל שמונה עשרה".

"אבל הוא עילוי. בחור ירא שמיים ממש", ניסתה לשכנע אותי אמא.

"אני לא רוצה עילוי. לא מתאים לי להתחתן עם עילויים".

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

"אוף. אתם לא מבינים אותי! אתם לא מכירים אותי בכלל!!", יצאתי בסערה מהחדר שלהם ונעלתי פעמיים את הדלת

בחדרי. השענתי את הגב על הדלת, גלשתי באיטיות אל הרצפה. היא הייתה קרה.

הדמעות שלי היו חמות.

אאוצ'.

 

[הודיה לוי.]

אאוצ'.

כואב אבל אמיתי.

חייבת לציין שהפרק הזה הכי קרוב לאותו הסיפור. (יותר מהשניים הקודמים)

 

[הודיה לוי.]

3. אני לא מפחדת מביקורת.

האמת שהתכוונתי למה שאמרתי. אם כבר העליתי שלושה פרקים, אז ממש אשמח גם לביקורת.

 

[חני כהן :)]

אז ממש אשמח גם לביקורת.

היה לי קצת מוזר התגובה שלה.... אם היא ככה סובלת לא עדיף שתתחתן ותעזוב את הבית?

 

[Bestimedia]

היה לי קצת מוזר התגובה שלה.... אם היא ככה סובלת לא עדיף שתתחתן ותעזוב את הבית?

שתתחתן עם מי??
עם בחור שמתאים להורים שלה ולה לא?

 

[RIVKA W]

מלא רגש ועצוב כל כך.

 

[ליליאן]

אף על פי שהצהרתי שלא מדובר בסיפור בהמשכים - מצאתי את עצמי כותבת חלק נוסף. תודה על ההשראה שאתם נותנים לי.


את תוכנית הבריחה שלי בניתי מגיל שש עשרה. ידעתי שיבוא יום ואצטרך להחליט על חיי בעצמי. חיכיתי ליום הזה. פחדתי ממנו.

לא ידעתי איך לגשת לאמא. לא היה בי את האומץ להישיר מבט לאבא.

שעון חיי התקדם בקצב מדאיג. כל שרציתי היה להקפיא את הזמן, להחזיר אותו לאחור. חיוך עגמומי התפשט בקצוות

שפתיי בכל פעם שהרהרתי בעצמי בעוד כמה עשורים: אישה כבת שבעים יוצאת למחנות חורף, מתלהבת מהמנונים.

חיה את חייה של הילדה ההיא, שהייתה קבורה בתוכה שנים.


* * *

שבוע לפני גיל שמונה עשרה, גלשו סודות מהחדר של ההורים.

קול פנימי לחש לי שמדובר בי - בנוגע לעצמאות שלי. אהבתי את הקול הזה. חיכיתי לשמוע אותו בוקע מהגרון של אמא.

'אפרת, תבחרי את הדרך שלך'. אמא. 'אנחנו סומכים עלייך'. אבא.

טיילתי על עננים, שקעתי בתוכם. חלומות הם דבר טוב.

שבועיים לאחר מכן אמא קראה לי לחדר. אבא היה לצידה.

"אפרת, יש לנו משהו לספר לך", העיניים שלה סיפרו לי שהיא מתרגשת.

"קיבלנו הצעת שידוך מעולה בשבילך", המשיך אותה אבא.

"מה??", קימטתי מצח.

"בחור עילוי, חד בדרא. משהו מיוחד ממש", אבא הבחין בהבעה המסויגת שהצטיירה על פני.

"לא. ממש ממש לא!"

"למה?". אמא.

"את מפסידה". אבא.

"ככה! כי אני לא מתכוונת להתחתן בגיל שמונה עשרה".

"אבל הוא עילוי. בחור ירא שמיים ממש", ניסתה לשכנע אותי אמא.

"אני לא רוצה עילוי. לא מתאים לי להתחתן עם עילויים".

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

"אוף. אתם לא מבינים אותי! אתם לא מכירים אותי בכלל!!", יצאתי בסערה מהחדר שלהם ונעלתי פעמיים את הדלת

בחדרי. השענתי את הגב על הדלת, גלשתי באיטיות אל הרצפה. היא הייתה קרה.

הדמעות שלי היו חמות.

וואו הודיה!

 

[הודיה לוי.]

היה לי קצת מוזר התגובה שלה.... אם היא ככה סובלת לא עדיף שתתחתן ותעזוב את הבית?

אם זה היה בחור שמתאים לה - יכול להיות שהיית צודקת.

 

[ליליאן]

האמת שאני שומעת על הרבה פערים בין ציפיות של הורים וילדים בשידוכים

 

[ליליאן]

עכשיו את חייבת להמשיך.
לא חכמה לראות קונפליקטים
צריך לפתור אותם...