הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בעז"ה
היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי
ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח
1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.
2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.
כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.
...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.
ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.
אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.
תודה שקראתם עד כאן שמחתי לשתף.
אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.
היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי
ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.
2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.
כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.
...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.
ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.
אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.
תודה שקראתם עד כאן
שמחתי לשתף.אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.
נערך לאחרונה ב:
סתם כך - כל ספר בסוף ייגמר במצב של 'בסדר' יחסי (אולי מלבד לספרי אימה). לדעתי הקורא מאבד אמון במתח כשהוא מגלה שפרק שהסתיים בנקודת מתח, לא המשיך כך לפרק הבא. מעין - אה, האריה שקפץ בפרק הקודם, היה סך הכול עכבר.
חידונים
מאמרים
תמונות
Reactions: ר' יהונתן, דיתי חן, yonatanr ועוד 23 משתמשים26 //