שיתוף - לביקורת השמשאים

  • הוסף לסימניות
  • #1
הבוקר נראה כמו כל בוקר אחר בשנים האחרונות. ג'וזף פתח את התריסים מתוך הרגל ישן, הדליק את האורות ופנה להעיר את בנו.
"בוקר טוב, רונלד. לקום, הגיע הבוקר".
"אבא, תכבה את האור", מצמץ רונלד כשהוא מכסה את ראשו בשמיכה. "זה מסנוור".
"בוקר. צריך לקום".

לאחר שעה קלה כבר היו האב הבן רכובים על האופניים בדרכם לבית הספר.
"היינו יכולים להרוויח עוד שעה כל בוקר אם היינו נוסעים במכונית או באוטובוס כמו כל האחרים", התלונן רונלד. "לא הייתי צריך לקום כל כך מוקדם".
"אתה צודק. אבל זמן זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אתה יודע שאנחנו נמנים על חברי ברית"---
"ברית השמשאים. אני יודע". נאנח רונלד. "אבל מה כבר יקרה אם נסע פעם אחת ברכב? כל החברים כבר צוחקים עליי. נמאס לי להיות שמשאי".
"אנחנו מצילים את העולם"
"די כבר עם הדרמטיות הזו. מצילים את העולם. אפשר לחשוב..."
"טוב, הגענו לבית הספר. להתראות רונלד. תלמד טוב".

בערב התיישבה קרולינה ליד בנה ולטפה את ראשו. "מה יש רונלד? למה אתה נראה עצוב?
"אני בכלל לא עצוב".
"אז מה?"
"כלום. זה בכלל לא אכפת לי".
"מה קרה שבכלל לא אכפת לך ממנו?" חייכה אמא.
"סתם. היום רציתי לשחק עם דיוויד בגיימג'ול החדש שהוא הביא. הוא שיתף מלא ילדים ורק אותי הוא לא רצה לשתף. הוא אמר לי 'אני לא משחק עם שמשאים. לך תשחק עם האופניים שלך'".
"אוי. זה באמת לא נעים". השתתפה אמא בצערו.
"נמאס לי כבר. למה אנחנו שמשאים? למה צריך בכלל שמשאים?"
"בוא חמוד, תתארגן מהר לשינה ואני אספר לך את כל הסיפור".

אחרי ארוחת ערב ומקלחת נעימה התיישבה קרולינה ליד בנה, "הכל התחיל לפני עשרים שנה", פתחה.
"אני לא אסבך אותך עם נתונים ומונחים מדעיים כמו התחממות גלובלית ואפקט החממה, אבל כדור הארץ הגיע אז למצב שבו הוא עמד לפני סכנה קיומית מיידית.
אני זוכרת את השנים הללו כמו קטסטרופה אחת מתמשכת. הימים היו חמים מנשוא, הטמפרטורות בקיץ היו בלתי נסבלות. הקרחונים הלכו ונמסו, מה שגרם לעלייה של גובה פני הים וסכנה לערי החוף. מי האוקיינוסים הפכו להרבה יותר מלוחים וזה פגע באקולוגיה בכל מיני רמות, למשל, כמעט ואי אפשר היה להשיג דגים. וזה עוד הנזק הכי קטן. אגמים ונהרות התייבשו כך שהיה מחסור במים לשתיה, מה שגרם למשבר חקלאי חסר תקדים. זה הביא להתפשטות של מחלות ומגיפות ומכאן המצב הלך והחריף כל הזמן. שיטפונות, בצורות, גלי חום והוריקנים. תחושה של סוף העולם.
ועידות האקלים הבינלאומיות הפכו לנושא הכי חם, תרתי משמע... כולם חיפשו איך אפשר לפתור את המשבר, לא היה אחד שלא הבין שאם לא תיעשה פעולה דרסטית - כדור הארץ יהפוך תוך כמה שנים לבית קברות אחד גדול.
ואז הגיע הרעיון הגאוני של פרופסור דארקן דסאן.

דארקן דסאן היה פיזיקאי ואקולוג מבריק שזכה בהמשך גם לפרס נובל. הוא הגה רעיון להעלות כלי טיס מיוחדים לגובה של עשרים ק"מ, לשכבה העליונה של האטמוספרה, ושם לפזר חומר מיוחד שנקרא חומצה גופריתית מהודרטת. החומר הזה ייצור שכבה שתחצוץ בפני הקרינה המסוכנת ובמילים פשוטות - תסתיר את השמש. תחשיך את כדור הארץ.
כמובן שבהתחלה זה היה נשמע רעיון מופרע, אבל עם הזמן אנשים ומדינות הלכו והשתכנעו שזהו הפיתרון היחיד למצב. כדי שכדור הארץ ישרוד, עליו לוותר על השמש.
ועדיין, לא כל כך מהר האנושות הסכימה לחיות בלילה תמידי. רק כשחצי מלוס אנג'לס נמחק בגלל הצפה של מי ים ואלפי אנשים נספו, העולם התעורר סופית והבין שאין ברירה אלא ליישם את הפיתרון של פרופסור דסאן לפני שכולנו טובעים.

הפרויקט השאפתני יצא לדרך. המטוסים עלו לשמיים, פיזרו את החומצה ולילה ירד על העולם. החודש הראשון היה הכי קשה. פתאום לקום לבוקר חשוך, צהריים ללא אור, וערב ללא תקווה לזריחה שתבוא מחר. אנשים רבים נכנסו לדיכאון.
ועידת האקלים הבטיחה שהפיתרון הוא זמני בלבד. זה יקח רק כמה חודשים, ואז נוכל להפסיק עם זה. אם רק יהיו מספיק אנשים שיקחו אחריות ויפסיקו לפלוט גזי חממה.
בשבועות הראשונים כולם הקפידו על ההמלצות. אבל לאט לאט רוב האנשים התחילו להתרגל לזה שאין שמש. היו אפילו כמה יתרונות במצב החדש. תוך שבועות ספורים כמעט כולם חזרו למנהגיהם הישנים.

אבל הייתה קבוצה לא מבוטלת של אנשים שעוד התגעגעו לשמש. הם הפגינו בכל מיני מקומות, ערכו כנסי הסברה וניסו לשכנע את העולם להפסיק לזהם, לסגור את המפעלים התעשייתיים, לא לנסוע ברכבים ובמטוסים כדי להפחית את פליטת גזי החממה כדי שנוכל לקבל בחזרה את השמש. 'השמשאים', כך קוראים לנו. חובבי השמש.
לצערי הרב רוב העולם התרגל למצב הנוכחי. אף אחד לא מוכן לוותר על הנוחות שלו בשביל לקבל בחזרה אור יום. אנחנו השמשאים מהווים אחוז קטן מאוכלוסיית העולם. אבל אנחנו פה. לא מוותרים. מוסיפים לנסות ולשכנע עוד ועוד אנשים להצטרף אלינו. ממשיכים להתעקש לא לנסוע ברכבים ובמטוסים ולא לרכוש תוצרים של תעשייה מזהמת.
"מה הבעיה?" אומרים לנו האנשים. "מה חסר לכם? אין אור? יש אור. יש פנסי רחוב. אי אפשר לייבש כביסה בחוץ? בשביל זה יש מייבשים חשמליים". לך תסביר להם שזה לא עניין טכני של אור או של ייבוש כביסה.
יום. שמש. זה משהו אחר לגמרי. אתה לא מבין רונלד, כמה אנחנו מתגעגעים ליופי של הזריחות והשקיעות. לצבעים חיים ואמיתיים, לראות את הטבע, לאור החזק שמציף את כל העולם. ליום, פשוט יום.

"אבל מה זה באמת?" שאל רונלד בעיניים פעורות. "מה זה יום?!"
"אי אפשר אפילו להסביר. אני יכולה אולי להראות לך תמונות, אבל זה לא זה. שום דבר לא ישווה לעולם האמיתי שבו חיינו.
נכון, רוב העולם לא איתנו. יש כאלה שצוחקים עלינו, שאפילו לא מבינים בשביל מה אנחנו מנסים לפעול. יותר ויותר אנשים כבר לא ממש לא זוכרים את החיים שהיו פעם. הם חיים בחושך וטוב להם עם זה. צעירים כמוך מעולם לא ראו יום אמיתי.
אבל אנחנו בשליחות. היחידים שעוד מבינים מה זה אור אמיתי. ואנחנו נמשיך ונתמיד במעשינו עד שנחזיר את השמש".

אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
לא נמצאו תוצאות עבור זריצקי שמשאים
האם התכוונת לחפש זרניצקי שמאים?


משרד יצחק זרניצקי - הנדסה ושמאות מקרקעין - זרניצקי - חפץ
http://www.zhcf.co.il › page


מאז 1988 פועל משרד יצחק זרניצקי בתחומי שמאות מקרקעין בעבודות בתחומים ההנדסיים, המשפטיים והכלכליים. המשרד מעסיק 7 עובדים מקצועיים בתל אביב ובירושלים. משנת 1992 ...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
איזה זריצקי? דוד?
בספר "המשורר בין ההרים" יש סיפור שמתחיל שנים רבות לאחר הזמן בו השמש לא האירה עוד. ישנה קבוצה קטנה של אנשים שעוד מאמינים בכך שהשמש עוד תאיר יום אחד, מה שאכן קורה בסופו של דבר.
בין המופלאים של דוד זריצקי.
והכל כמשל לגלות ולגאולה
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
משרד יצחק זרניצקי - הנדסה ושמאות מקרקעין - זרניצקי - חפץ
http://www.zhcf.co.il › page


מאז 1988 פועל משרד יצחק זרניצקי בתחומי שמאות מקרקעין בעבודות בתחומים ההנדסיים, המשפטיים והכלכליים. המשרד מעסיק 7 עובדים מקצועיים בתל אביב ובירושלים. משנת 1992 ...
כמה שילמו לך על זה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ואוו.
הזכיר לי משהו שכתבתי לפני כמה חודשים:

לקום בלילה זה קשה, זה כאילו לקום בדיוק לאותה נקודה שבה היית לפני שהלכת לישון. העולם עדיין חושך, שום דבר לא השתנה. רק יש קולות קטנים של המון דברים שזזים. אנשים, אוטובוסים וחתולה מייללת.

פעם, לפני שלילה שחור עטף את היקום לנצח היו ציפורים שצייצו על העצים בבוקר (בוקר, איזו מילה ישנה). אני זוכר די טוב איך זה היה מעצבן אותי. כאילו, יש לי עוד שעה לישון, מה הציוצים האלו עכשיו. מאז שירד הלילה יש מהן שקט. הכל יותר בשקט. בלילה לא מרעישים, הכלל הזה עדיין תקף. גם האנשים הולכים בשקט, יש כאלה שנראים כאילו מישהו עוקב אחריהם. מעיפים מבט אחורה מדי פעם, רואים רק את הצל של עצמם שנופל על המדרכה ממנורות צהובות, וממשיכים להתקדם בלי קול בחושך.

החושך קר. שתדעו. יש בו משהו מקפיא עצמות, מצמרר. משהו בחלקיקים השחורים שלו מכבה את הבערה הפנימית אולי. בהתחלה היה קשה. אנשים העדיפו להמשיך לישון, לחשוב שזה עוד סיוט לילה ולא להתעורר ממנו למציאות לילית וחשוכה. לאט לאט הם התחילו לחזור לחיים, עושים את הכי טוב שהם יכולים בלילה הזה. אבל היו כאלה הזויים שסירבו לחושך, לחמו בו, התעקשו שזה יחלוף, שהאור עוד יחזור. הם היו מתהלכים אחוזי תזזית, כאילו משהו עלום דוחף אותם זוזו זוזו. מאז שנעלמו הבוקר והערב והצהרים רוב האנשים נראו אפופי תנומה, ישנים בהליכה, אבל בהם הייתה מן דחיפות מוזרה. הם גם לא דיברו בלחש. לא הייתה להם שום בעיה לדבר בקול ואפילו לצעוק. עדיין יש כאלה, שמחכים ככה לאור שיבוא כבר שיבוא, הזויים.

עברתי אתמול ליד אחד מהם, זה שיושב מתחת לגשר האורות ושר תמיד את אותה שורה, אבל אני ממשיך בחושך לחתור ושואל ומבקש אייכה. הסתכלתי עליו, חשבתי מה זה אייכה ואיך חותרים בחושך. ופתאום הוא צעק - האור יבוא בסוף, אתה תראה. משכתי בכתפי. האור יבוא בסוף? לא נראה לי. אבל אני בסדר עם זה. למדתי לאהוב את הלילה, את האוויר הטוב השקט הזה עם כוכבים יפים בשמיים. לא כיף לקום לאותה נקודה בחושך, אבל אחרי הכל זה לא כזה נורא. ואם הייתי רוצה - יש תאורות בחיקוי אור יום למי שמעוניין. אני לא. האור הזה מרגיש לי חשוף מדי, מעדיף את הצללים שעוטפים אותי טוב טוב.

©BRYOND
beyondescribe*gmail.com
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
בספר "המשורר בין ההרים" יש סיפור שמתחיל שנים רבות לאחר הזמן בו השמש לא האירה עוד. ישנה קבוצה קטנה של אנשים שעוד מאמינים בכך שהשמש עוד תאיר יום אחד, מה שאכן קורה בסופו של דבר.
בין המופלאים של דוד זריצקי.
והכל כמשל לגלות ולגאולה
מעניין.
אבל ההקבלה בין גלות-גאולה לאור-חושך קיימת ומוכרת מימי אחוז סופר בקולמוס.
מכאן ועד לאלגוריה של חיים בחושך והמתנה לאור שיפציע - הדרך לא ארוכה,
לא מדובר בהברקה מיוחדת מבחינת הרעיון.
מה שמייחד כתיבת חומר שהרעיון שלו מוכר/לעוס היא צורת ההגשה.
כמו להגיש מנת שניצל עם פירה במסעדה - זה צריך להגיע בתוך עציץ נעל כדי להצדיק את עצמו.
במקרה דנן @הדוויג עשה את זה היטב.
לא רואה כאן חסרון בהישנות של הרעיון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
איזה יופי של כתיבה, רעיון, והגשה פשוט מתוקה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יום. שמש. זה משהו אחר לגמרי. אתה לא מבין רונלד, כמה אנחנו מתגעגעים ליופי של הזריחות והשקיעות. לצבעים חיים ואמיתיים, לראות את הטבע, לאור החזק שמציף את כל העולם. ליום, פשוט יום.
לחשוב לרגע אחד, שבעצם המצב החלומי שאנחנו לא מכירים הוא המצב התקין...
שינוי תודעה ממשי.
תודה.

נהנתי במיוחד מהדיוקים במשל, כמו העובדה שעשינו את זה לעצמנו, או העובדה שהשמש עודנה, רק שאנחנו לא רואים אותה...
יש הרבה מה להעמיק כאן.
(האם זה באמת נכתב במחשבה כזו?)
קצת הפריע לי שההורה עוד זוכר את הימים ההם, כאשר הנמשל מדבר על מרחק שנים גדול הרבה יותר. כלומר, זה עמעם מעט את ההקבלה, מבחינתי לפחות.

מתנצלת אם לא מקובל שאני קודם מתייחסת לכתיבות של אחרים, מבלי שפרסמתי בעצמי (חוץ מהאתגר הקודם)... בקרוב, בעזרתו יתברך ובלי נדר. מקווה שזה בסדר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
הסיפור, כמובן, הוא המלצה בלבד ולהמחשת הטעם.
אני עומד בתחנה, מחכה לאוטובוס. עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שאני יוצא על 50% - 50% - או שיגיע או שיבריז - והוא בחר באופציה השנייה, אין הסבר אחר לכך שפתאום הקו נעלם מהמסך והבא בעוד 25 דקות. מתוסכל וממהר, אני עורך ניתוח מצב זריז: לחכות לאוטובוס הבא, שגם הוא יחליט בכוחות עצמו אם שווה לו לצאת, לעצור טרמפ או לקחת מונית. מונית היא האופציה הפחות משתלמת מבחינת הכיס, ואני מושיט את ידי, מקווה שמישהו יסכים לעצור ברחוב הזה, ששמו מזמן נמצא רק בוויז. אך מסתבר שהנהגים פחות מבינים את הסיטואציה המורכבת, ופחות רוצים לעצור. יש כמה כאלו שמסמנים לך תנועה שאתה לא תבין עם היד. זה יכול להיות "אין לי מקום באוטו", "אני עוצר כאן", "הפרצוף שלך פחות מדבר אלי", או כל פרשנות הגיונית אחרת. גאון מי שחשב על זה ראשון. אחרי שעברו עשר רכבים ושבע עשרה דקות, אני מחליט לקחת מונית - מה שיהיה יהיה. אני מושיט את היד, מונית נעצרת לידי, אני עולה, סוגר את הדלת ומקליק את החגורה. אבל אני לא אוותר להם כל כך מהר! אני מתקשר לחברה המפעילה, אקסטרה, ודורש מהם הסבר הגיוני להיעדרות של הקו. אני נענה בתגובה אדיבה שמשמעותה "אני רק פקידה של פקידה, ואין לי איך לעזור לך כרגע".
אני יושב במונית, הנהג מאותת ימינה ואני מביט בחלון, כועס ומתוסכל. התחושה היא שאין לי, בתור האזרח הקטן, מה לעשות כדי שהוד כבוד מעלת הנהג יואיל בטובו לצאת מתחתנת המוצא! וזו לא רק תחושה, באמת אין לי מה לעשות, בכלל. ואני שואל את עצמי, עד מתי??? בקצב הזה כבר עדיף את אגד! המון תלונות ואיחורים, אבל בסוף אתה מגיע!
מה יהיה???

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת לתת(?)
קטע שכתבתי ונראה לי משום מה כמו של בינה מלאכותית.

אני יודעת שבעולם יש דין ויש דיין.
אינני יודעת איך הדין עובד, אבל כנראה שזה עובד בצורה כזו, בה הנשמה שלנו יודעת את האמת:

הנשמה יודעת שכולנו אחד, וצריך אחדות.
הנשמה סולדת מחוסר קדושה,
הנשמה רוצה רוחניות, תפילה, לימוד תורה, מחשבות טובות.
הנשמה יודעת את העובדה שכולנו שווים והיא גם יודעת שלא טוב לשלוט ולנצל את הזולת, ושכעס זה דבר שלילי.
הנשמה רוצה לחוות ביטחון
הנשמה רוצה להתבטא, למלא את שליחותה.,

*
אבל אנחנו בעולם הזה, ובעולם הזה יש הסתרה.
זה המשחק, אילו לא היה הסתרה - לא היה מאבק,
כולנו היינו טובים וזהו, אבל כדי לקבל שכר, צריך לבחור בטוב.

אנחנו לא יודעים מה הרצון האמיתי של הנשמה.
אנחנו עוברים מסע, מחפשים בחוץ: הכרה, הערכה, תשומת לב.
אנחנו נלחמים, גם בזולת וגם בעצמנו.

והנשמה? היא שותקת, מקשיבה.
אבל גם כואבת את הנפרדות, את הריחוק, את השקר.

העולם פשוט, כל כך פשוט.
אנחנו בוחרים לחפש דרמות, כבוד, פרסום, קמצוץ של הכרה.
לפעמים גם מחפשים אשמה עצמית, כעס, תסכול.
שוכחים את הפשטות והיציבות שיש בנשמה.

הנשמה, לפני שירדה לכאן, הסכימה לקבל על עצמה סבל וכאב שיזכירו לה מי היא באמת, את המרגלית היקרה שהיא.
שהיא לא צריכה את העולם, אלא שהיא רוצה לתת, כל הזמן לתת. זה מה שיתן לה אושר.
אבל אנחנו לא נותנים לנשמה לתת. אנחנו כולאים אותה, נלחמים בה.
אולי כי גם לנתינה יש גבול, וצריך איזון.

כשהנשמה סובלת, זה מתבטא במחלות, בכאבים, בחרדות.

הנשמה תהיה משוחררת, כשנשחרר אותה.
כשניכנע לתורה ולמצוות מתוך אהבה ופחות מתוך כפיה,
כשנסכים להיכנע לעובדה שצריך לאהוב את עצמנו ואת העולם.

לשחרר את הנשמה,
זה להיכנע לחשיבה טובה.

אני חושבת שהדין בעולם - הוא השפיטה של עצמנו, אנחנו מאמינים ברע, אנחנו כועסים, אנחנו שופטים, אחנו חושבים רע, אנחנו מאמינים בדין.

התפקיד שלנו זה להפוך את החשיבה - לרחמים, לחמלה.

לא לשפוט. לדון לכף זכות.
לא לחשוב רע, לחיות בחשיבה טובה כמה שניתן.

אבל זה קשה, קשה לחיות כל הזמן בטוב.
יש מחשבות ויש חששות ויש תחושת אשמה ויש עולם של עשיה
שדורש לצאת מאזור הנוחות.
ויש את העולם מסביב, שמערער את החשיבה היציבה.

אבל זו המלחמה.
נאמר: טוב מושל ברוחו מלוכד עיר.

הנשמה רוצה טוב,
היא רוצה לחוש בסדר, ולא לחוש אשמה.
היא רוצה לחיות בתחושה טובה של שמחה, של רוגע.

כשנביא לנשמה את מה שהיא צריכה,
העולם יהיה יפה ומואר, הלוואי.


האמת - שהנשמה לא רק מתמודדת עם אמת ושקר,
היא פשוט, רוצה להתגלות ולהאיר.
בלי מסכות. פשוט להיות.
שיתוף - לביקורת איזה שעמום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה