שיר אבן מאסו

[@Simcha]

מִכָּל עֵבֶר נְשָׁמוֹת הוֹמִיּוֹת

יְפָחוֹת, יְבָבוֹת וּטְפִיחוֹת

וַאֲנִי, קָפוּא.

בִּסְלִיחוֹת לְפָנָיו מִשְׁתַּפְּכִים

בְּכֵנוּת מִתְחַטְּאִים מֵחַטָּאִים

וַאֲנִי, קוֹרֵא.


מִכָּל עֵבֶר לְבָבוֹת שְׁלֵמִים

מַרְגִּישִׁים, מַבִּיעִים וַחֲשׂוּפִים

וְשֶׁלִּי, שָׁבוּר.

נִגָּשִׁים הֵם אֶל הַלֵּב פְּנִימָה

בְּטִבְעִיּוּת בּוֹקְעִים בִּרְקִיעִים

וְשֶׁלִּי, קָבוּר.

​

מִכָּל עֵבֶר יִסּוּרִים וּתְהִיּוֹת

לִבִּי נִשְׁבַּר, נִטְמַן בְּתַחְבּוֹשׁוֹת

וְאַתָּה, חָשׁ.

אָדִישׁ לְמִקְרָא, לְמִשְׁמַע עֲווֹנוֹת

קַר לְמַרְאֵה יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת

וְאַתָּה, מֻתָּשׁ.


מִכָּל עֵבֶר נַחְשׁוֹלִים וּתְהוֹמוֹת

מִתְנַתֵּק, מְטַפֵּס, נִרְתַּע מִמַּחֲשָׁבוֹת

וְאַתָּה, רָגוּעַ.

נָע וְנָד, מְשׁוֹטֵט בְּלִי מַטָּרָה

מְחַפֵּשׂ מִשְׁכָּן, כָּרִית וְאַהֲבָה

וְאַתָּה, קָבוּעַ.
​

אַבָּא,

תּוֹדָה עַל הַתַּחְבֹּשֶׁת לַלֵּב,

חָסְכָה מִמֶּנִּי הַרְבֵּה כְּאֵב.

הִגִּיעָה הָעֵת לְהַחֲלִיף אֶת הָאֶבֶן,

אוּלַי מַסְפִּיק לְרַפֵּד קְצָת בְּתֶבֶן.

רוֹצֶה גַּם אֲנִי לָחוּשׁ אוֹתְךָ,

לִלְחֹשׁ בִּדְמָעוֹת, סְלִיחָה.​

 

[@Simcha]

כמובן שהשיתוף מיועד לביקורת מכל סוג וללא מסננים.
אני כאן כדי להשתפר ולהתמקצע ועל כן כל דעה, הארה והערה תגרום לי לקורת רוח והתרוממות הדעת.

 

[ליאורהA]

כתיבה מקסימה. ואי אפשר שלא להזדהות עם התחושות המועברות. לי אישית קשה יותר לבקר שירה, וכן לענ"ד השיפור וההתמקצעות לאו דווקא מגיעים מביקורת מאולצת אחרי תחנונים מרובים (אומרת את זה גם לעצמי...) אלא פשוט מכתיבה ועוד כתיבה ועוד, ועם הזמן רואים את ההתקדמות. אבל אולי אלה שמתמחים בשירה יוכלו לעזור יותר.
רק משהו קטן, בעניין החרוזים.
זה:

וַאֲנִי, קָפוּא.

וַאֲנִי, קוֹרֵא.

וזה:

אֶל הַלֵּב פְּנִימָה

בּוֹקְעִים בִּרְקִיעִים

אבל חוץ מזה, שאר החרוזים זרמו היטב.

 

[anotherית]

ואו. אין מילים וכל כך מדויק ):

 

[@Simcha]

כתיבה מקסימה. ואי אפשר שלא להזדהות עם התחושות המועברות.

ואו. אין מילים וכל כך מדויק ):

תודה רבה!

וכן לענ"ד השיפור וההתמקצעות לאו דווקא מגיעים מביקורת מאולצת אחרי תחנונים מרובים

נכון בהחלט, לרוב אני נמנע מזה. אך פעמים קורה ונוצרת חוסר התאמה בין הציפיות שלי והחיבור שלי לטקסט מסוים ובין המשוב היבשושי מהקהל. בניסיון לפענח מה פספסתי, במה כשלתי, ניסיתי לבקש את הביקורת באופן מפורש.. כנראה שזה אכן לא באמת מה שיביא את הביקורת הכנה והמועילה.
תודה בכל אופן!

רק משהו קטן, בעניין החרוזים.

תחום הנוחות שלי מוביל אותי להתקבע בחרוזים, ניסיתי הפעם להתנתק מזה ולא לכתוב בחרוזים דווקא, בסוף יצא קצת סלט לא אחיד..
אקח לתשומת לבי להבא.
ושוב, תודה!

 

[קופי 100]

קודם כל השיר יוצא ממעמקי לב, אי אפשר לפספס את זה.
חוץ מזה, אהבתי שלא חשת מחויב לחרוזים.
היו כמה קטעים שלא לגמרי ברורים לי למשל

אָדִישׁ לְמִקְרָא, לְמִשְׁמַע עֲווֹנוֹת

קַר לְמַרְאֵה יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת

וְאַתָּה, מֻתָּשׁ.

מי אדיש? ומי זה "אתה" שמותש.

תּוֹדָה עַל הַתַּחְבֹּשֶׁת לַלֵּב,

חָסְכָה מִמֶּנִּי הַרְבֵּה כְּאֵב.

פה משהו לא זורם לי כל כך בחיבור בין המשפטים.

ולפני ומאחורי ההערות הקטנות הכי חשוב, אתה כותב נהדר!

 

[הנף מקלדת]

הרגשתי האישית, לא להעז להביע ביקורת על שירה.
כי אולי יש פה משהו כל כך עמוק שיצאת דביל אם לא הבנת.

השיר הזה מתאר היטב את הצורך להרגיש. במיוחד שכולם מסביב 'נראה' שמתלהבים.

ובכל זאת אביסלע' ביקורת:
לא ברור מי 'אני' מי 'אתה', להבנתי האני מדבר אל עצמו בגוף שני. צריך לבאר.

גם הבית האחרון נראה מאולץ (חיפוש נואש לסגירת השיר) ולכן המשלב ירד טיפה, לחרוזים עממיים יותר.

 

[@Simcha]

ולפני ומאחורי ההערות הקטנות הכי חשוב, אתה כותב נהדר!

השיר הזה מתאר היטב את הצורך להרגיש. במיוחד שכולם מסביב 'נראה' שמתלהבים.

תודה רבה על המחמאות וגם על הביקורות החשובות!
מעריך את הקריאה, התגובה והבנייה!

הרגשתי האישית, לא להעז להביע ביקורת על שירה.
כי אולי יש פה משהו כל כך עמוק שיצאת דביל אם לא הבנת.

מכיר את התחושה. שירים כאלו שאתה קורא פעמיים ושלוש, מפעם לפעם משפט פחות מתחבר למשפט ואתה חושב מי האידיוט שכתב את זה. פתאום אתה רואה תגובות של "וואו" ואתה מתחיל לתהות מי פה האידיוט.. אבל אני סובר שאם יש לך ביקורת, גם אם היא נובעת מחוסר היכולת שלך להבין את הטקסט כראוי, כדאי שהיא תישמע. הכותב כותב את הטקסט לקוראים ובמידה והם לא מצליחים להבין הבעיה היא בכתיבה ולא בקריאה.


מבין אני כי לא הצלחתי להביע את המבנה ואת כוונותי באופן הנדרש. אקח לתשומת לבי ואשתדל להיות טוב יותר בפעם הבא.

אסביר בקצרה את הלך רוחי בעת כתיבת השיר.

חלק א

מִכָּל עֵבֶר נְשָׁמוֹת הוֹמִיּוֹת

יְפָחוֹת, יְבָבוֹת וּטְפִיחוֹת

וַאֲנִי, קָפוּא.

בִּסְלִיחוֹת לְפָנָיו מִשְׁתַּפְּכִים

בְּכֵנוּת מִתְחַטְּאִים מֵחַטָּאִים

וַאֲנִי, קוֹרֵא.


מִכָּל עֵבֶר לְבָבוֹת שְׁלֵמִים

מַרְגִּישִׁים, מַבִּיעִים וַחֲשׂוּפִים

וְשֶׁלִּי, שָׁבוּר.

נִגָּשִׁים הֵם אֶל הַלֵּב פְּנִימָה

בְּטִבְעִיּוּת בּוֹקְעִים בִּרְקִיעִים

וְשֶׁלִּי, קָבוּר.

הם - כל הסובבים אותי, חווים חוויות כאלו ואחרות ואילו אני לא קשור לכל זה.

חלק ב

מִכָּל עֵבֶר יִסּוּרִים וּתְהִיּוֹת

לִבִּי נִשְׁבַּר, נִטְמַן בְּתַחְבּוֹשׁוֹת

וְאַתָּה, חָשׁ.

אָדִישׁ לְמִקְרָא, לְמִשְׁמַע עֲווֹנוֹת

קַר לְמַרְאֵה יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת

וְאַתָּה, מֻתָּשׁ.


מִכָּל עֵבֶר נַחְשׁוֹלִים וּתְהוֹמוֹת

מִתְנַתֵּק, מְטַפֵּס, נִרְתַּע מִמַּחֲשָׁבוֹת

וְאַתָּה, רָגוּעַ.

נָע וְנָד, מְשׁוֹטֵט בְּלִי מַטָּרָה

מְחַפֵּשׂ מִשְׁכָּן, כָּרִית וְאַהֲבָה

וְאַתָּה, קָבוּעַ.

אני - אני מחלק א, חווה חוויות קשות ומטלטלות ואילו אתה - ה'הם' של חלק א, מנותקים מכל העובר עלי ולא שייכים לזה.

חלק ג

אַבָּא,

תּוֹדָה עַל הַתַּחְבֹּשֶׁת לַלֵּב,

חָסְכָה מִמֶּנִּי הַרְבֵּה כְּאֵב.

הִגִּיעָה הָעֵת לְהַחֲלִיף אֶת הָאֶבֶן,

אוּלַי מַסְפִּיק לְרַפֵּד קְצָת בְּתֶבֶן.

רוֹצֶה גַּם אֲנִי לָחוּשׁ אוֹתְךָ,

לִלְחֹשׁ בִּדְמָעוֹת, סְלִיחָה.

כאן ניסיתי לצאת מהשיר המתאר מצב ולעבור לשיח ישיר עם בורא עולם. מודה לו על כך שאטם קצת את לבי (חבש בתחבושות מאבן) אך מבקש ממנו כי ירפה את החבישה קמעא ויאפשר לי את העונג שבתחושה.

לוקח לתשומת לבי את העובדה שכנראה הירידה הייתה חדה מדי ולא משתלבת כראוי עם השיר המקדים.

מי אדיש? ומי זה "אתה" שמותש.

אני האדיש שלא מושפע כלל מהצרות הסובבות אותנו ואילו אתה זה ה'הם' שלבם פועם ומרגיש עד כדי התשה מכל הרע.

פה משהו לא זורם לי כל כך בחיבור בין המשפטים.

כוונתי, סביבה בניתי את השיר, הייתה לומר כי אני מכיר טובה על כך שלבי חדל מלהרגיש מאחר ולאור נסיבותי האישיות, השונות מכל הסובבים, הייתי זקוק לנוקשות הזו על מנת לצלוח את כל אתגריי ולהמשיך הלאה. עם כל זאת, כעת מבקש אני לשוב ולהרגיש.


ושוב, תודה לכולם!

 

[הנף מקלדת]

מכיון שעכשיו מתברר לי שהשיר לא עוסק רק ברגשות ה'אטום'.
אלא בדיאלוג שלו מול ה'מרגיש'.
אולי היה כדאי להדגיש יותר מהתחלה.
או לחלק בצורה יותר ברורה.