סיפור בהמשכים קשה הדרך הביתה

  • הוסף לסימניות
  • #1
זהו סיפור בהמשכים לא שלי, אני רק ערכתי ושכתבתי, אבל אני מקבל על עצמי את כל ההערות וההארות שוודאי יגיעו בהמשך, הכל פתוח לשינוי, גם שם הסיפור (בהמשך כמובן)
כל הסיפור כבר כתוב וכמעט כולו ערוך, אני מקווה שאוכל להכניס כל שבוע פרק אחד, כרגע יש בסיפור 19 פרקים (אחרי הכל - ספר), אם הם יהיו ארוכים מדי, תעדכנו אותי והם יקוצרו, אך הסיפור ייארך יותר זמן, כשיפוטכם.
מאוד התלבטתי בין ארבעת הסיפורים שיש בידי, אם הציבור יאהב ניפגש שוב...
היום הכנסתי את הפרולוג ואת פרק א'
קראו ותהנו ואני מאוד מבקש, משוב ממשפחה וחברים כבר קיבלתי, אני עכשיו מחכה למשוב חד, חותך, מושחז, אבל לא ציני.
כנראה אצטרך עזרה, איך עושים קישור לפרק קודם וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
פרולוג

הונגריה תש"ט

ביום שלישי הוא קם מוקדם, התפלל במניין ותיקין, אכל ארוחת בוקר מהירה ויצא לדרך, הוא ידע שהדרך לבודפסט הינה ארוכה ועדיף שיצא כמה שיותר מוקדם.
הוא עלה לרכבת בעיר הסמוכה לעיירת מגוריו שהייתה, כזכור, סמוך לגבול הרומני, הנסיעה שלו הייתה אמורה להתמשך על פני כמה שעות ולחצות את הונגריה ברכבת.
הוא קנה כרטיס במחלקה הראשונה, שם יותר יהיה לו נוח בשעות הארוכות שיעברו עליו עד שיגיע למחוז חפצו.
הוא הוציא מתיקו גמרא והוא התחיל ללמוד בהתלהבות, הוא כלל לא הסתכל על הסובבים אותו, בהיותו עסוק בלימוד, הוא כלל לא שם לב שהשעות עוברות להם.
הרכבת קרבה לתחנה הקרובה בעיר נירדהאז, הוא הביט בשעונו וראה שנותרו לו עוד שעתיים עד שהרכבת תגיע לבודפסט, הוא הסתכל מבעד לחלון על הרציף המתקרב לנגד עיניו לאט לאט, הרכבת נכנסה לרציף בקול תרועה ונעצרה.
הוא הסתכל לרגע על האנשים שממתינים לעלות לרכבת, ולפתע, קפא על מקומו...הוא שאל את עצמו, "אני רואה נכון או לא?!"...
הרכבת השתהתה זמן מה ברציף עד פתיחת הדלתות, הוא זינק ממקומו, רץ לדלת הקרון והשקיף דרך החלון הקטן על האנשים שמתכוננים לעלות, עיניו התמקדו בנקודה מסוימת, והוא שוב שאל את עצמו, "אני רואה נכון או שאני טועה?"...
הדלת נפתחה, ר' אברהם נעמד לרוחב הדלת וצעק בהתרגשות:
"אביגדור'ל! אביגדור'ל!!, הילד שלי!!"...

נמל התעופה לוד תשי"ד

כל אחד מהיוצאים משך את תשומת ליבם, הם הביטו בכל אחד שיוצא, האם מתלווים אליו שני נערים, הם כלל לא ידעו לדמיין כיצד נראה פנחס'ל שלהם, וכל נער נראה להם כאילו זה פנחס'ל...
הם בודקים את כל הנערים שיוצאים, אף אחד לא מחפש מישהו שמחכה לו, כל אחד מיד רץ לקראת קרוביו שחיכו לו, ואליהם אף אחד לא בא...
הם מתחילים לדאוג מעט, הם מבחינים שזרם היוצאים מתדלדל לאיטו, איזו סיבה יכולה לגרום לפנחס'ל להתעכב כל כך הרבה זמן בזמן שכולם יוצאים החוצה?...
עברו כבר חמש עשרה דקות, עשרים דקות, חצי שעה... עד שזרם האנשים היוצאים פסק לחלוטין...
הוא פנה לאשתו בקול מודאג, "אני מתחיל לחשוש שפנחס'ל לא טס במטוס הזה"...
"קשה לי לחשוב שפנחס'ל לא הגיע בטיסה הזאת, כי פישטו אמר לך במפורש שפנחס'ל כבר עלה למטוס, הוא בודאי מתעכב בפנים ומיד הוא ייצא" ענתה פייגה.
אולם קבלת הפנים התרוקן לגמרי, הנוסעים עם קרובי המשפחה שלהם יצאו מן הבניין וחיכו בתחנת האוטובוסים או שניסו לקחת מונית במחיר המופרז של מאה לירות, ובאולם הגדול והריק נותרו כעת רק שניהם נבוכים, משום מקום ניגש אליהם שוטר ושאל אותם, "אתם משפחת וינברגר, אולי?".
הם השיבו בחיוב, נחרדים.
"התלוו אלי בבקשה".
הם הלכו אחריו כאשר הם מבינים בבהלה ששוב משהו השתבש...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
1
תשרי תשמ"ד - בורו פארק - ניו יורק ארה"ב.

זה היה יומיים אחרי ראש השנה, באמצעם של עשרת ימי תשובה, בבית הכנסת היה מלא ביהודים ועל פניהם ניכרת רצינות כלשהי, האם הדבר אינו מובן?, כאלו ימים גורליים ומלאי תשובה וחרטה, כולם מבינים את המצב הרגיש, כל אחד יודע שזה זמן מתאים לחשבון נפש, זה לא כמו כל השנה, זה כאילו כולם נמצאים באטמוספרה אחרת...
על לוח המודעות של בית הכנסת, תלויה מודעה, בה כתוב שהיום ידרוש הרב דרשת התעוררות מיוחדת לעשרת ימי תשובה, כמו כל שנה בזמן זה, שבה יקרא הרב לציבור לחזור בתשובה ולתקן את מעשיהם.
בשעה שבה הוכרז על פתיחת הדרשה, כבר התאספו בבית המדרש קהל גדול של מאות יהודים שחיכו בקוצר רוח לכניסתו של הרב לבית המדרש, הדרשה הייתה הדבר שאליה חיכה כל הציבור שנה תמימה...
הרב איחר בכמה דקות, ברגע שבו הוא נכנס לבית המדרש ניכרה רצינות מאוימת על פניו...
בצעדים מהירים עלה הרב ונעמד ליד ארון הקודש, המקום הקבוע לדרשותיו, והחל לדרוש.
הדרשה נמשכה מעבר לשעה, הרב פתח בנושא הלכתי ועבר במהירות לענייני דרוש ומוסר, בהמשך עבר לדבר דברי התעוררות שלא הותירו בבית הכנסת עין אחת יבשה, הרב שהיה דרשן נפלא, בדבריו הנרגשים היוצאים מן הלב, ריגש את כלל הציבור, בחלק ההתעוררות הוא הרחיב את הדיבור על חובותיו של כל יהודי בימים אלו.
ר' מאיר פרייליך היה אף הוא בין מאות הנוכחים בדרשה, והוא התרגש עד למאוד, במיוחד מדברי הרב שבימים אלו יש לדקדק, לחפש ולהרבות במצוות ומעשים טובים, כי בזכויות אלה ניגש לפני הקב"ה ביום כיפור הקרב ובא.
והכי חזק חדר לליבו של ר' מאיר המשפט האחרון של הרב:
"אני בטוח שהיהודים שנמצאים כאן יתעוררו ממה שנאמרו כאן, הם ירצו מיד לקבל על עצמם תשובה, אבל, ההתעוררות צריכה להיכנס לתוך כלי, כדי שזה לא יאבד ברגע שהדרשה תסתיים, מהי העצה לשמר את ההתעוררות?, כתוב ברמב"ן שאם נפש יהודי מתעוררת, שיעשה מיד מצווה, כדי להכניס את ההתעוררות לתוך כלי, ושיהיה לזה קיום, לכן, אני מציע לכל אחד מאיתנו, שיחליט לעשות מיד בגמר הדרשה מעשה טוב, וכך תשתמר אצלו ההתעוררות".
אחד הדברים שהרב עורר עליהם במיוחד, היה, שבזמן כזה, כדאי מאוד לעשות חסד איש עם רעהו, לכן, החליט ר' מאיר, לעשות מעשה חסד מיד אחר הדרשה, משהו שישאיר אצלו את ההתעוררות מהדרשה.
הוא יצא מבית המדרש, ניגש למכונית ונסע לבית החולים "בית ישראל" במנהטן...
הוא מצא במהירות מפתיעה מקום חניה ונכנס לבית החולים.
הוא עלה במעלית לקומה הראשונה, הוא נכנס למחלקות השונות, ובכל חדר שהוא זיהה בו יהודי שוכב על מיטת חוליו, הוא ניגש אליו, חיזק אותו בדבורים חמים, והחיה את נפשו, הוא יצק רוח חיים בלבבות הנשברים, הוא השתדל בעיקר לבקר אצל החולים היהודיים שלא היה אף אחד ליד מיטתם, חולה כזה שרואה שמישהו הגיע לבקר אותו, זה מכניס בליבו שמחה ועידוד.
הוא עלה לקומה הרביעית ונכנס למחלקת גריאטריה, הוא ידע שבמחלקה זו יהיה לו הרבה עבודה, לעודד את היהודים המבוגרים שראו כה הרבה צער בחייהם, חלק ניכר מהם גם סבלו בודאי רבות בשואה האיומה, מאידך, הוא קיווה למצוא במחלקה יהודים מבוגרים עם שמחת חיים כשל ילד רך, בכל מקרה, המחלקה הזאת תהיה שונה מכל המחלקות האחרות...
הוא נכנס כעת לחדר מספר 12, במיטה שבקצה החדר, שכב קשיש עם זקן ארוך וצח כשלג, הוא ניסה לעיין בספר קטן שהוא בקושי החזיק בידו, על פניו הוא היה נראה כעדין מאוד, ר' מאיר ניחש שיהיה מאוד מעניין לשוחח עם יהודי כזה...
"שלום עליכם ר' איד!" קרא מאיר בחיוך בעודו פונה לכיוון מיטתו.
"עליכם השלום" הרים היהודי את עיניו מהספר ובחן בחיוך ובהנאה את הצעיר שהגיע לבקר אותו, "שב בבקשה" הוא הורה לו על כסא סמוך.
"מה שלומך?" שאל בחיוך, הוא הקדים שלום לר' מאיר, ולא חיכה שר' מאיר יציג את עצמו.
"ברוך ה', שה' יעזור גם הלאה, איך אתה מרגיש?" התעניין ר' מאיר.
"אתה בודאי רואה שאני חלש, אני כבר לא אברך צעיר, אני מאוד מבוגר, עד מאה ועשרים, שה' יעזור לי גם הלאה".
שיחה ארוכה נמשכה ביניהם, ר' מאיר, שתמיד היה מסוקרן לשמוע חוויות חיים מהעבר, דיבר עם הקשיש על עברו ועל שנותיו המוקדמות.
הקשיש סיפר בהרחבה, איפה הוא למד בתור בחור, הוא סיפר בלהט רב מספר מאורעות מחיי רבו בישיבה, כמה חזק היה הקשר שלו ושל שאר חבריו עם רבותיהם, בקשר שלא יימוט.
דמעה נשרה מעיניו כאשר הוא אמר בקול נרגש:
"אוי, זמנים קשים עברו עלי, אוי!!, אביגדור היקר שלי... עכשיו אין לי אף אחד"...
וכאן התחיל להיאנח ולא יכול להמשיך הלאה...
ר' מאיר, שגם כך בקושי הצליח להבין את דיבוריו של הקשיש, היו המלים האחרונות, ממש סתומות.
אביגדור היקר שלי... עכשיו אין לי אף אחד....
"מה הוא יכול להתכוון בכך?, בוודאי היה לו קשר רגשי וחזק עם אותו אביגדור, שהוא אחר כך עזב אותו" הרהר לעצמו בשקט ר' מאיר.
ר' מאיר הבחין לפתע שהזקן מאוד נחלש, המחשבות על אותו אביגדור ריגשו אותו והתישוהו, הוא הרגיש שהוא חייב מיד לקום וללכת ולתת לקשיש לנוח, הוא קם, איחל בשקט "ערב טוב" והתחל ללכת לכיוון דלת החדר.
ברגע שהקשיש שם לב שהוא בדרכו החוצה, סימן לו בידיו שיישאר עמו עוד מעט.
ר' מאיר התיישב בחזרה על הכיסא והמתין לשמוע את דבריו של הזקן, הוא ניחש שהוא יסיים את דבריו ויסביר מיהו אביגדור.
הקשיש מחט את אפו לתוך ממחטת משי צחורה, ניגב את עיניו הבוכיות, ר' מאיר עזר לו להירגע, הוא הוריד מעט את מסעד המיטה שהזקן יוכל לנוח, הזקן נח עוד כמה דקות ולאחר מכן המשיך בדבריו
קולו היה מאד קשה לשמיעה והבנה, והיה קשה לר' מאיר להבין את הנאמר, הוא הטה את ראשו מעל המיטה והשתדל לשמוע ולהבין כל מילה, וכך סיפר היהודי הקשיש:
"יש לי משהו מאד חשוב לדבר עליו איתך, אני יודע שקצת קשה לך להבין אותי, אז תתכופף אלי בבקשה".
ר' מאיר הצמיד את הכיסא למיטת החולה וקירב יותר ויותר את אוזניו לפי הזקן.
"תקשיב לי יונגערמן (אברך צעיר), אני יהודי מבוגר למדי, כבר ברוך ה' אני בשנות התשעים המוקדמות שלי, אינני יודע באיזה יום אצטרך להשיב את נשמתי ליוצרה ואז אעבור לעולם שכולו טוב, לכן ברצוני לבקש ממך טובה קטנה, תוכל לבצע אותה בשבילי?".
"אם אני אוכל לעשות את זה, בשמחה אעשה את זה בשבילך" ענה ר' מאיר.
הקשיש הראה את הנאתו מהתשובה, ומיד המשיך בדבריו:
"מכיוון שאין לי אף אחד בעולם, אני יהודי בודד, לכן אני רוצה לבקש ממך טובה, במשך השנים קניתי לעצמי הרבה ספרי קודש, כל ספר קודש שיצא, קניתי, והשתמשתי בכל הספרים כל חיי בהנאה רבה, ספרי הקודש שבביתי, שוויים מגיע לעשרות אלפי דולרים, וכעת, כאשר אני עוזב את העולם הזה, ועובר לעולם הבא, עולם שכולו טוב ומאיר" זהרו עיניו של הזקן, "ואני לא משאיר אחרי שום יורש לספרי הקודש הללו, סתם חבל שכה הרבה כסף ילך לריק וטמיון, אז אני חשבתי לתרום אותם לבתי כנסת, שאנשים ילמדו בהם, זה יהיה בודאי לעילוי נשמתי, זכות גדולה היא לנשמה שבזכותה יתרבה הלימוד, אבל אני צריך אדם שייקח את העול הזה על עצמו, אתה מוכן לעשות בשבילי את הטובה הזאת?"...
ר' מאיר לא חשב לרגע, הוא הרי רוצה לעשות חסד עם יהודים, מה גם שכאן מדובר בחסד של אמת.
ללא היסוס הוא השיב מיד:
"בשמחה, זאת זכות גדולה בשבילי לעשות לך טובה כזו, וכך גם לי תהייה זכות גדולה בלימוד התורה של מאות יהודים שיהגו בספרי הקודש שלך, טובה גדולה תצא מזה גם ללומדי בתי המדרש בעירנו, ובודאי וודאי לנשמתך" סיים ר' מאיר בנועם.
האיש הודה נרגשות:
"תודה רבה לך, תודה שאתה מסכים לבקשתי, אפילו שזה יהיה לך קצת קשה, אבל אני רוצה לבקש ממך עוד טובה, שעליה אשלם כראוי".
"חלילה" זינק ר' מאיר, "אני רוצה לעשות טובה, בשביל מצווה אני לא רוצה כסף".
הזקן שהדיבור היה קשה עליו, היה צריך שוב לנוח כמה דקות ואחר כך המשיך בדבריו:
"יש לי עוד בקשה אליך, אין לי מי שיגיד אחרי פטירתי קדיש, היית מוכן לקבל זאת על עצמך?".
"כן, בשמחה, אני מקבל על עצמי להגיד עליך קדיש בשנה הראשונה, וכן ללמוד משניות, תגיד לי רק את שמך ושם אביך?".
"שמי הוא, אברהם בן ר' אביגדור אפטר".
"טוב, אני גם לוקח על עצמי בלי נדר לחלק את ספריך לבתי הכנסיות בעיר" קרא ר' מאיר.
הזקן אמר לר' מאיר את כתובתו, הוא גר ברחוב קטן ושקט בבורו פארק, הוא גם העביר לר' מאיר את מפתחות ביתו, ובמאמץ רב הוא אמר לו:
"אני לא יודע איך להודות לך, אתה ממש החיית אותי, אני ממש מתנצל על הטרחה הגדולה שיהיה לך".
"זאת זכות גדולה בשבילי לקיים בזכותך כה הרבה מצוות, על זה נאמר "מצווה גוררת מצווה", על ידי שקיימתי מצוות ביקור חולים, זכיתי לקיים עוד מצוות, ושה' יעזור שאני לא אצטרך לעשות את בקשותיך, כי תזכה לחיות עד ביאת המשיח ועד בכלל" סיים ר' מאיר.
ר' מאיר נפרד בחום מהזקן, הוא הושיט לו את ידו והזקן נענע אותה זמן ממושך ואמר לר' מאיר:
"בזכות המצווה שקיימת איתי, יהי רצון שתזכה לקבל מלמעלה הרבה השפעות בעולם הזה ובעולם הבא, ולרוות הרבה נחת מכל ילדיך".
"אמן!, ויהי רצון שאתה תזכה בעזרת ה' לרפואה שלימה!, ושתהיה בריא וחזק ושתחיה עד ביאת המשיח ועד בכלל!!" בירך ר' מאיר בחזרה.
"אמן!" אמר הזקן באנחה והניד את ראשו קלות.
ר' מאיר הציץ בשעון, הא ראה שכבר מאוד מאוחר, הגיע הזמן לחזור הביתה.

* * *

שבוע עבר מאז הביקור של ר' מאיר בבית החולים, ואז נפוצה הידיעה המרה דרך מודעות שנתלו על לוחות המודעות בעיר על פטירתו של ר' אברהם אפטר.
ידידיו הגיעו למרות הימים הלחוצים של ערב סוכות, וליוו אותו למנוחתו האחרונה, בין הקהל הרב הלך גם ר' מאיר פרייליך, כל מכריו דיברו והספידו אותו, הם דרשו בשבחו, יהודי תלמיד חכם ואוהב ספר.
כבר בבית הקברות, לאחר סתימת הגולל, נשמע ברמה קדיש מפיו של ר' מאיר, כמו שהוא הבטיח, זה היה הקדיש הראשון, ואחריו הגיעו עוד מאות, בסוף כל תפילה עד סיום השנה.
מיד אחר סיום ההלוויה, ניגש ר' מאיר לקיים את הבטחתו הנוספת לר' אברהם אפטר ז"ל, לנדב את ספריו לבתי הכנסיות בעיר, זאת אכן לא הייתה עבודה קלה, להתעסק בכה הרבה ספרים, אבל ר' מאיר עשה זאת בשמחה.
ר' מאיר הזמין חותמת, ועל כל ספר שנתרם, הוחתמה החותמת.
הספר הזה נלקח מעיזבונו של אוצר הספרים של הרה"ח ר' אברהם ב"ר אביגדור אפטר ז"ל שלא הניח אחריו זש"ק ל"ע, ועל פי צוואתו מתבקשים הלומדים בספר, לומר לפני הלימוד, "יהי רצון שהלימוד בספר הזה יהא לעילוי נשמת ר' אברהם בן ר' אביגדור ז"ל ת. נ. צ. ב. ה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
תודה! ההחלטה שלכם להעלות לפורום משמחת :)
לפני שקראתי- אכן הפרקים נראים ארוכים מעט...

ושאלה- האם אתם רוצים לקבל הערות (ציטוט שורה + תיקון וכדומה) או ממש קטעים ערוכים (ז"א לצטט קטע ולכתוב מתחתיו את העריכה שלי) ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כנראה אצטרך עזרה, איך עושים קישור לפרק קודם וכו'
תבקש מהמנהלים. @מ"ם או @עכביש .
לפני שאני מתחיל לקרוא, פליז, תעשה אנטרים בין השורות להקל את הקריאה.

מאוד יפה הכותרות עם התאריכים, זה ממקם את המוח לשנים ההם על תנאיהם.

א. להמעיט בגוף וכינוייו. כלומר, שים לב בפרולוג כמה פעמים נכתב המילה 'הוא' לבדה. ראוי להמעיט ככל שאפשר.

ב. להוסיף נקודות באמצע משפט.
כגון, במקום -
ביום שלישי הוא קם מוקדם, התפלל במניין ותיקין, אכל ארוחת בוקר מהירה ויצא לדרך, הוא ידע שהדרך לבודפסט הינה ארוכה ועדיף שיצא כמה שיותר מוקדם.
אולי עדיף כך:
ביום שלישי הוא קם מוקדם. התפלל במניין ותיקין. אכל ארוחת בוקר מהירה ויצא לדרך. הדרך לבודפסט הינה ארוכה ועדיף שיצא כמה שיותר מוקדם.

העלילה בגדול יפה מאוד, הפרקים נגמרים בפאנצ'ים מושכי עניין.

ייתכן שראוי שלא למשוך יותר מדי את עצבי הקוראים עם הסתרת מידע. כלומר, על מי מדובר? ומה ברקע בערך, כדאי לפזר רמזים פה ושם, ע"מ להרגיע את הקורא המסוקרן.

האם הדבר אינו מובן?,
הסגנון של השיח עם קוראים פחות 'הולך'. (במשפט שבסיומו ? אין צורך ב - ,).
ב - ... כדאי להמעיט.

לסיכום:

להמעיט במילות קישור וכינויי גופים. של, זה - הוא - הם וכדו'.

עלילה יפה מאוד.

לשים לב יותר לסימני פיסוק, ואנטרים.

ידידי, הרה"ג המחנך מב"ב, לדעתי העלילה נשמעת יפה מאוד. תודה לך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
ייתכן שראוי שלא למשוך יותר מדי את עצבי הקוראים עם הסתרת מידע. כלומר, על מי מדובר? ומה ברקע בערך, כדאי לפזר רמזים פה ושם, ע"מ להרגיע את הקורא המסוקרן
בפרק השני או השלישי יבינו כבר בערך על מה מדובר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני פעם הבנתי שעדיף לא לכתוב הרבה מדי את שמות הגיבורים...
צריך לשחק עם זה- או להתחמק משימוש בכלל בגוף נסתר ולהשתמש בתיאורים אחרים, יש כמה אשכולות עצות מוצלחים ביותר שהועלו לאחרונה...
ואם כבר משתמשים בגוף נסתר - לפעמים לכתוב הוא, לפעמים את השם, או לתאר אותו בדרך אחרת, למשל : המחנך הישיר מבט
או
אב הבנים מתח את רגליו ופיו נפער בפיהוק
וכו' וכו'
ועוד שתי הערות: א. לא כדאי להעלות יותר מפרק אחת לכשלושה ימים, זה נהיה כבר יותר מדי, וחלק מהציבור מוותר מראש.
ב. הפרקים מעט ארוכים וצפופים בעין, וכמו שהעיר @וי שלוק : להוסיף אנטרים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הנה הפרק השני, תודה לכל העוזרים והמייעצים ואודה לכל אחד בשמו/שמה הטוב: @אנטיפטרוס @וי שלוק ו @מנוחה כהן
ניסיתי לתן לפי הרעיונות שלכם, נעזרתי מעט באשכולות העצות המדהימים שהפנית אותנו לשם @אנטיפטרוס והכי חשוב: צמצמתי את ה'הוא' הידוע לשמצה, מ16 'הוא' ל7, שיפור מדהים...
תנו משוב, הועלתם לי מאוד...
אגב, @מנוחה כהן, פרק זה קוצץ למחציתו...
קריאה מהנה
פרק שני

תשרי תש"ד – מישקולץ הונגריה.

זה היה עוד לפני שמלחמת העולם הנוראה התקרבה להונגריה, היטלר ימ"ש כבר סיפח אליו חלקים נרחבים באירופה, ולפי כל התחזיות הוא עמד לא רחוק מכיבוש הונגריה.

בכל ארץ שנכבשה, היה הדבר הראשון בראש מעייניו, איסוף יהודי המקום לגטאות, ולאט התחילו החיילים הנאצים להרוג גברים נשים וילדים, אפילו תינוקות רכים שלא חטאו נהרגו על ידם, כולם נשלחו היישר לאושוויץ רח"ל.

במטבח ביתו בעיר מישקולץ בהונגריה, ישב ר' דב וינברגר, או כפי שכל יהודי העיירה קראו לו "בערל פישער" (על שם דוכן הדגים שהיה בבעלותו בשוק ) ושוחח עם רעייתו פייגה.

"כמו שאת רואה, מרחפת מעל ראשינו סכנה נוראית, אי אפשר להתייחס ברצינות לשמועות השווא שהסכנה אינה כה גדולה, הרי שמענו מה קרה כשהגרמנים כבשו את פולין, הם כבר הספיקו לרצוח מיליוני יהודים רח"ל, וכפי שזה נראה חס וחלילה, כל זה יחזור על עצמו כאן בהונגריה, שהקב"ה ימשיך לשאת אותנו תחת כנפיו אי אפשר לדעת, אולי זה יקרה בשבועות הקרובים, חייבים להתכונן לזה".

פייגה וינברגר התכנסה לתוך עצמה והמתינה להמשך דברי בעלה.

"השאלה, מה יהיה עם פנחס'ל שלנו, אני חושב שצריך למצוא דרך להציל את פנחס'ל שלנו מידי המרצחים".

פנחס היה בנם היחיד של מאיר ופייגה שנולד להם אחרי שנים רבות, כעת היה הילד עולל רך בן שלוש.

"נו, ומה אתה חושב?, אני מקווה שיש לך תכנית כלשהי?" שאלה.

"חשבתי שהרעיון הטוב ביותר יהיה, להחביא אותו אצל שכן גוי עד שהמלחמה תסתיים, וה' יעזור ושנינו נישאר בחיים אחרי המלחמה, נחזור לקחת אותו".

היא התכנסה לתוך הכיסא ופניה עטו סבר רציני, דברי בעלה הטרידו אותה והיא הרהרה בהם, עברו כמה דקות עד שהיא חזרה לעצמה ואמרה את דעתה בעניין:

"הרעיון טוב ביסודו, כאשר מסתכלים על מצבו הגשמי של ילדנו, זה הרעיון הכי טוב איך להציל אותו ולא ייחשף לסכנות אותם חווים בני עמנו במלחמה הנוראה הזאת, אבל יש עוד דבר שצריך לתת עליו את הדעת, בערל, מה יהיה אם אנחנו חלילה, לא נשרוד את המלחמה, פירוש הדבר יהיה שפנחס'ל שלנו, יגדל גוי גמור, תגיד לי, אני יכולה להשלים עם הרעיון הזה?, זה הרי דבר שאבותינו הסכימו לזנק לכבשן האש כדי לא לבגוד באמונתם או כדי לא להכניס את ילדיהם לבתי גויים, אפילו בזמנים הקשים ביותר שהיו לעמנו, זה מעולם לא קרה?!"...

הוא הקשיב לה בעניין רב, הציקה לו המחשבה, למה הכיוון הזה לא עלה על דעתו?, מה יהיה באמת עם גידולו הרוחני של הילד?, אחרי כמה דקות השיב:

"יש צדק בפחד והדאגה שלך, אבל בכל זאת אני חושב שאנחנו צריכים לבטוח בה' יתברך שכן נשרוד את המלחמה הזאת, ה' הוא הרי הכול יכול, אז למה שלא נאמין שנחיה? בנוסף לכך, נשמה יהודית הינה דבר שנמשכת לשורש, אנו נשפוך דמעות כמים לפני הקב"ה בתפילות ואת בהדלקת הנרות בערב שבת, שהילד היחיד שלנו, לא ילך לאיבוד ולטמיון, ואם חלילה, נעלה על הגרדום ונקדש שם שמיים, יעזור ה' בזכות הזאת, שילדנו יישאר ביהדותו ובקיום התורה והמצוות".

"שה' אכן יוביל אותנו בדרך הנכונה, שנזכה לראות בעינינו הרבה נחת מפנחס'ל, אני מסכימה בערל, אנחנו ניתן אותו לגוי עד אחרי המלחמה" ענתה פייגה.

* * *

בסמטה הצרה שבה גרו משפחת וינברגר, גר גוי שיחסיו היו מצוינים ליהודים, היו קוראים לו כאשר היה צורך בגוי של שבת, הוא היה ידוע כאוהב ישראל, שמו היה פישטו קלרפילר.

הזוג וינברגר החליטו לפנות לפישטו ולבקש ממנו שהוא יכניס את הילד לביתו עד תום המלחמה, וכשה' יעזור, והם יינצלו מידי הרשעים, הם יחזרו לקחתו.

עוד באותו יום הם עלו לבית השכן כדי לדבר על העניין.

פישטו פתח להם את הדלת והכניס אותם בשמחה, ר' בערל אמר לפישטו שהם צריכים לדבר איתו בעניין סודי.

הוא הזמין אותם לחדרו הפרטי, הם הלכו אחריו וכאשר כל השלושה היו בתוך החדר, נעל פישטו את הדלת.

בקול שקט פתח ר' בערל ואמר:

"הגענו לדבר איתך בעניין דחוף שחייב להישאר בסוד".

"בערל חברי, אנחנו ידידים כבר שנים, דבר ואראה מה אוכל לעזור לך" ענה פישטו.

"תודה פישטו, בגלל שאנו שכנים כבר שנים רבות והקשרים בינינו הדוקים, לכן אנחנו רוצים לבקש ממך משהו".

פישטו התיישר על כיסאו, והביט בר' בערל ברצינות דרוכה, ממתין למוצא פיו.

"אתה בודאי יודע, שבקרוב מאוד אמור היטלר לגשת למלחמה נגד הונגריה וגם כנראה, לכבוש אותה בסופו של דבר, וכמו בשאר מדינות אירופה, אוסטריה, פולין, צרפת ועוד, הקרבן הראשון, נהיה, בני עמי, היהודים, כמו שהוא התבטא שבתכניתו לנקות את אירופה מיהודים, הרשע לא מבדיל, בין מבוגרים, צעירים, גברים ונשים, גם עוללים בני חודש נרצחים על ידי קלגסי הגסטאפו באכזריות, לכן, אני מתחילת המלחמה חושב על בני היחיד פינחס אני רוצה להיות בטוח שהוא יישאר בחיים, לכן הגענו אליך פישטו, אתה תעזור לפנחס'ל שלנו"...

"אני מוכן בחפץ לב לעזור, אבל מה לדעתך אני יכול לעשות בשביל הילד שלך?" קטע פישטו.

"אני מבקש ממך, שעוד ביום שיפלשו הנאצים להונגריה, תכניס אליך הביתה את פנחס'ל שלי, תחביא אותו אצלך עד סוף המלחמה, וכאשר הקב"ה יעזור לנו ואנחנו נשרוד את המלחמה האיומה הזאת, אני אחזור הנה לקחת אותו, אתה מסכים לרעיון?" סיים ר' בערל בשאלה.

פישטו דמם על מקומו, ברגע הראשון פיו נשאר חתום, הוא חשב לעצמו מחשבות ונעץ את מבטו בשולחן העץ, מתח כבד נפל על הזוג וינברגר, האם פישטו יסרב?, על מה נסובות מחשבותיו?...

לבסוף ענה פישטו:

"כן, אני מסכים שהבן שלכם יהיה אצלי, וברגע שהמלחמה תיגמר, ואתם תחזרו לפה, אני אחזיר אותו לכם".

נהרה התפשטה על פני הזוג, הם ידעו, הילד שלהם יהיה מוגן יותר אצל משפחה גויית בזמן המלחמה...

ר' בערל הושיט את ידו לפישטו, הוא הודה לו נרגשות, באומרו:

"שה' יעזור, שלא נצטרך בסוף להשתמש בסיוע שלך, שהרשע הזה ייפול עוד לפני שהוא יכבוש את הונגריה ואז יהיה טוב לכולנו".

פישטו חייך והסכים בכל לב למשאלה של ר' בערל, לחץ שנית את ידו של ר' בערל וליווה אותו ואת פייגה אל פתח הבית.

ר' בערל עזב את ביתו של פישטו וחזר עם פייגה הביתה בהרגשה רגועה יותר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
הנה פרק שלישי, אני מצפה לתיקונים שבודאי יש, בנוסף, האם קצב ההעלאה (אחת לשלושה ימים) טוב בעיניכם? רוצים יותר מהר, יותר לאט?
הנה.
פרק שלישי

ר' בערל ואשתו נתקלו במזג אוויר שונה לחלוטין בצאתם מבית הגוי, כעת הרחובות היו מוצפים בנהרות מים וגשם כבד ירד, הם בקושי הצליחו לצעוד בין נחלי המים הזורמים.

"מהו קול הבכי שאני שומע?" פנה ר' בערל לפייגה.

הם הביטו כה וכה והבחינו בזהות הבוכה, היה זה נער גוי כבן עשר שעמד ברחוב מתחת למטר הזלעפות ובכה בכי מר.

"כה מוזר, ילד עומד ברחוב תחת ממטרים כה עזים, הולכים לידו עוברים ושבים, ואפילו אחד לא עוצר לשאול נער כה גדול למה הוא בוכה?!" תהה ר' בערל.

הוא ניגש לנער וברחמים שאלו:

"נערי, למה אתה בוכה?, אני יכול לעזור לך במשהו?".

הנער הגוי השתתק, אבל יפחות בכי עדיין בקעו מגרונו, קולו היה קטוע ושום תגובה לא באה ממנו.

ר' בערל, למרות הגשם החזק שכמעט הניס אותו לביתו הקטן והחם, לא ויתר וחזר על שאלתו בשנית, אולם הנער עדיין לא ענה...

"אתה רוצה להיכנס לבית שלי?" הציע ר' בערל "שם תהיה מוגן מהגשם ותוכל להתחמם מעט".

הנער הנהן בראשו, הוא הלך עם ר' בערל בעוד הוא אוחז בידו החמימה ומנסה לספוג מעט חום.

בביתם הביא ר' בערל מגבת, הנער ניגב את פניו ואת בגדיו כמיטב יכולתו, ר' בערל הורה לו על כיסא ליד האח, הנער התיישב והיה נראה שהוא מתחיל לחזור לעצמו.

ר' בערל הביא לו ממחטה והנער ניגב את עיניו, נרגע לאיטו ונגס בדובשנית שהגישה לו אשתו של ר' בערל.

ר' בערל סימן לפייגה שתכין לנער כוס תה חם, ואז, פנה לנער ושאל אותו ברכות:

"כעת, שחזרת מעט לעצמך, תוכל לספר לי מה קרה, תוריד מעט מהלב הצעיר שלך, אני נכון לעזור לך ככל שתבקש".

הנער פתח את פיו וסיפר בטון שקט:

"קודם כל, אני מבקש להודות לכם על כך שהכנסתם אותי לביתכם ברגעים הקשים שעברו עלי, הייתה זו חוויה קשה לעמוד רטוב ברחוב המוצף ולדעת שאף אחד כלל לא הסתכל עלי".

פרץ דמעות חדש פרץ מעיניו של הנער, כאשר התחיל לספר את הסיפור שלו

"לאבא שלי יש שנאה גדולה נגדי, זה מתבטא בהתנהגות אכזרית כלפי ובמכות אותם אני סופג כמעט מדי יום".

"היום אבי חזר הביתה כעוס כולו ועם מצב רוח רע מאוד, אנ'לא יודע למה, אולי היה לו יום קשה בעבודה שלו, ברגע שאבא נכנס, התנפל עלי והתחיל להכות אותי, בלי שום סיבה" שוב פרץ הנער בבכי, "אחר כך... אחר כך.. אבא ז.. זרק אותי מהבית, וצרח עלי שאני לא אעיז לעולם לדרוך על מפתן הבית, עמדתי שעה ברחוב, עד שמצאת אותי והבאתי אותי לפה"...

אפילו שכאן מדובר היה בנער גוי, התמלא ר' בערל עליו ברחמים, "ורחמיו על כל מעשיו" הרהר לעצמו, ופנה אל הנער בטון לבבי:

"אבא שלך שונא יהודים?".

"לא, אני דווקא יודע שאבא שלי מחבב יהודים, עובד עם יהודים ושומר אתם על קשרים טובים"

"אז בוא איתי, אני אעלה לדבר עם אביך, אני אבקש עליך רחמים והוא יכניס אותך הביתה, מה אתה אומר?"

"זה יכול להיות רעיון טוב, אולי בגלל שאבא זרק אותי מהבית, כעסו שכך והוא ישתכנע להחזיר אותי הביתה".

הנער הרהר לרגע ואחר הוסיף:

"אין לי מילים להודות לכם, אפילו שאתם בכלל לא מכירים אותי אתם כל כך מסורים אלי, בבית הספר שלנו המורה אומר תמיד שהיהודים הם עם רע ואכזר, אבל היום ראיתי את האמת עליכם, שאתם העם הכי טוב ".

הם יצאו לרחוב, הגשם החזק כבר מזמן הפך לטפטוף דק, הנער הראה לר' בערל את ביתו ששכן ברחוב הסמוך.

כאשר הם עלו במדרגות, התחבא הנער מאחורי שיח עבות, שאביו לא ישים לב לנוכחותו.

ר' בערל נקש בדלת, הדלת נפתחה ובפתח עמד אביו של הנער, בחן את ר' בערל בעיניים חודרות ושאל אותו בקול כעוס:

"מה אתה רוצה?"..

ר' בערל לא נרתע ואמר בקול נעים "יש לי משהו חשוב לדבר איתך".

הגוי הזמין אותו להיכנס, בתוך הדירה ר' בערל מיד התחיל להתחנן בעד נפש הנער, הוא תיאר בצבעים קודרים את מצב הביש של הנער שעמד שעה ארוכה תחת המטר, ואף אחד לא שעה אליו.

תחנוניו של ר' בערל פעלו כבמטה קסם והאב הסכים שהנער יחזור הביתה.

ר' בערל יצא וקרא לנער להיכנס.

הנער נכנס וניגש לאביו בחשש, אבל אביו ליטף את ראשו ברכות, הוא שם את ידו על כתף בנו המפויס ופנה לר' בערל בקול נרגש:

"אני רוצה להודות לך על מה שעשית לנער, פעמים רבות אני עושה צעד פזיז ומתחרט אחר כך, לפעמים זה קצת מאוחר, אני מודה לך מאוד שעזרת לבני בשעתו הקשה, לעולם לא אשכח לך את הטובה שעשית לו וגם לי".

ר' בערל פסע לכיוון ביתו בהנאה, הוא שמח על ההזדמנות לעשות קידוש ה', בימים כה אפלים ששנאת ישראל מתפרצת באדים תוססים כבקבוק בירה המנוער היטב...

אייר תש"ד.

חמישה חודשים מתוחים חלפו והמצב התחיל להתחמם יותר ויותר, אז הבינו בני הזוג וינברגר, שאם לא עכשיו, אימתי, מפה לאוזן נודע להם על העברת יהודי עיירות הונגריה בסדר נאצי ומדויק, לאושוויץ...

באישון לילה, הם יצאו מביתם כשפנחס'ל הקטן חבוק היטב בזרועות אביו, הביטו בפחד לכל הכיוונים וחצו במהירות את הרחוב לביתו של פישטו...

ר' בערל הצמיד את לחייו הרטובות לפניו החמימים של הקטן, הידק את ילדו לליבו ובכה בדמעות שליש, לאחר מכן הרימה אשתו של ר' בערל את הילד על ידיה וחיבקה אותו, היא לחשה לו:

"תזכור תמיד שרק את טובתך רצינו וה' יתברך יעזור שבקרוב ניפגש שוב בעזרת ה'"...

"אוי ילדי שלי" לא הרפתה פייגה הבוכייה לחבק את הילד.

הילד שחש שאמו לא רגועה, נלחץ לפתע, עד עכשיו הסבירו לו הוריו, שזה בסדר, וזה רק לתקופה קצרה, בפחד פתאום הוא התרפק עליה ואמר בקולו הילדותי:

"מאמי אני לא רוצה לגדול אצל הגוי, אני רוצה להיות יהודי, אני רוצה להישאר אתכם אני אהיה ילד טוב, מבטיח"...

"ילדי היקר, אתה עכשיו חייב להישאר כאן, כי יש גויים רשעים שיכולים לעשות לך משהו לא טוב אם תבוא איתנו" התייפח לפתע ר' בערל בבכי...

"אבא, אני לא מבין כלום" אמר הילד בתימהון.

"לא משנה, אתה חייב לדעת שזה רק לתקופה קצרה, אנחנו לא נשכח אותך, וגם אתה, אל תשכח אותנו, בהזדמנות הראשונה נחזור לקחת אותך"...

הזוג וינברגר נישק את פנחס'ל בפעם האחרונה ובלב כבד נפרדו ממנו.
ליד הדלת הסתכל ר' בערל על פנחס'ל שנתן כבר את ידו בצייתנות לפישטו ובקול לא לו אמר ברגש:

"פנחס'ל!! תזכור תמיד שאתה יהודי!!"...

שבוע לאחר שפינחס הובא לביתו של פישטו הגיעה תורה של העיירה הקטנה, וכל היהודים נהדפו באכזריות לרכבות המוות....
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יפה מאוד.
כתוב בצורה מרתקת וקולחת.
רפרפתי ככה, והיו כמה תיקונים. הם בגדר המלצה, אתם לגמרי יכולים לא להתייחס.

בדמות.
כמה
קולו היה קטוע ושום תגובה לא באה ממנו.
איך קולו היה קטוע אם אף תגובה לא באה ממנו?
אולי כדאי; (בסגנון הזה, זו רק המלצה.)
הנער הגוי השתתק. נשיפות בכי הרעידו את גבו, אך אף תגובה לא נשמעה ממנו.
בעודו
אשתו של ר' בערל
אני מתלבטת אולי כדאי לכתוב 'האישה'. כי יש פה קצת חזרתיות על ר' בערל מתחילת המשפט.
לא היה לי ברור שפייגה היא אשתו של ר' בערל. אולי כדאי להוסיף לפני זה איזה משפט שהוא פונה אליה בשמה?


כמו"כ אני לא מבינה גדולה בפיסוק. אבל הייתי ממליצה לעבור שוב על הפיסוק.
לדוג' במשפט הזה;
"לא משנה, אתה חייב לדעת שזה רק לתקופה קצרה, אנחנו לא נשכח אותך, וגם אתה, אל תשכח אותנו, בהזדמנות הראשונה נחזור לקחת אותך"...
אני בעיקר מפסקת לפי שמיעה. וזה לא היה נשמע לי טוב מבחינת הפיסוק. (ייתכן ואני טועה, תקנו אותי אם כך)


חוץ מזה נהניתי מהקריאה.
השפה מותאמת לסגנון של הספר העתידי. (עד כמה שהבנתי)
תצליחו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
מעולה
נהנתי לקרוא! תודה
הערה קטנה: הפריעה לי קצת החזרתיות של ר' בערל
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
וזה לא היה נשמע לי טוב מבחינת הפיסוק
ידי לא רב לי בתחום הפיסוק, אנסה להשתמש בעצתך. תודה.
הנער הגוי השתתק. נשיפות בכי הרעידו את גבו, אך אף תגובה לא נשמעה
מקובל, ניסוח מעולה
לכתוב 'האישה'. כי יש פה קצת חזרתיות על ר' בערל מתחילת המשפט
כבר העירו לי, אתקן בעז"ה בפרקים הבאים.
תודה רבה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אחרי ההצלחה הגדולה של האשכול הקודם והמון לקוחות מרוצות מגולשי פרוג —
החלטנו שוב לפנק את הקהילה הנהדרת כאן לקראת פסח עם הגרלה מיוחדת! 🎉

ב־פיט פירסט תמצאי סטייל נדיר וייחודי לנשים ולילדים —
קלאסיקות ארופאיות לצד טרנדים עדכניים, בעיצוב מוקפד שמשלב
לוק מושלם ונוחות של וואו 👠👟

העונה הלכנו על הקונספט
refresh your self
renew your look
כולנו רוצות גם בפסח הזה להתפרש ולהתחדש על אף ולמרות המצב...
אז בואי תעשי את זה לעצמך ולחברה שלך ב-ח-י-נ-ם
🌸 לקראת פסח – יש לך הזדמנות לזכות בזוג נעליים במתנה – וגם לפנק חברה!


והכי חשוב: אין צורך בסיבות מצערות – פשוט פנקי חברה שמגיעה לה 💖
זה הזמן לשמח ולהפיץ חיוך, במיוחד בתקופה הזאת 🌷

איך משתתפים בהגרלה?
✔️1:
לחצי כאן והירשמי לרשימת התפוצה
✔️ 2: בחרי חברה שאת רוצה לפנק
✔️ 3: בחרי בקטלוג נעל לעצמך והעלי לשירשור תמונה

ספרי לנו כאן בשרשור מי זו החברה המיוחדת ושתיכן תיכנסנה להגרלה.
קישור לקטלוג
אולי תהיו הזוכות המאושרות בזוג נעליים מושלם לחג... ✨
1773338622362.png
1773338635860.png
1773338652547.png
1773338662969.png
1773338682224.png
1773338747855.png
1773338772427.png
1773338788660.png
✨ שימי לב! בחנויות שלנו מחכה לך מבחר עשיר ומגוון — הקטלוג כאן הוא רק חלקי... אז בואי לגלות את הכל מקרוב!


📍 פיט פירסט ירושלים – קניון רב שפע, קומה ב׳ | ☎️ 02-6500445
📍 פיט פירסט בית שמש – לב הרמה, נהר הירדן 1 | ☎️ 02-9996768
✉️ להזמנות במייל: ff029996768@gmail.com
  • תודה
Reactions: שלום! אני יעל.1 //
172 תגובות

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים מסדרון אווירי
פרק 1.



אורית קראה ספר.

על הספה מונחים בגדים לפני קיפול, לצד אריזת חטיפים ריקה וכוס חד פעמית. הרצפה היתה סך הכל נקיה, פרט למספר שקיות ריקות מהקניה האחרונה במכולת, והשולחן התעטר בשאריות כלי הארוחה.
הבית של הוריו היה תמיד מסודר, ונתי לא ידע להעריך את זה, או להתייחס לסדר כמשהו שצריך להודות עליו.
אבל לאחר החתונה הוא נוכח לראות שכדי לחיות בסדר- צריך שיהיה מישהו שיסדר את הדברים, יחזיר למקום, יעביר מטאטא כשצריך, ואפילו ידיח כלים.
אורית השתדלה, סידרה פה ושם, אבל עשתה זאת כשהיה לה נוח או פנאי.
ניכר שלא משנה לה אם הבית מאורגן או פחות.
נתי רצה להתיישב על כסא פנוי, אבל שני הסוודרים שהיו עליו מנעו ממנו לשבת.
הוא צריך לפנות אותם.
"הספר מעניין?" שאל את אורית.
היא לא השיבה מיד, רק לאחר ששאל פעם נוספת, נשאה מבט מהספר וחייכה: "מאוד מעניין, מותח ממש".
נתי חש שהוא מרוצה, החיוך שלה עשה לו טוב.
מה הוא צריך יותר מזה?
הוא התכופף, הרים, סידר קלות את הספה ואפילו קיפל כביסה.
צלצול הטלפון לא הזיז את הגברת מהספר, נתי השיב לשיחה: "מדברים כאן מחברת "הזכויות כולן שלך, החובות שלנו", אפשר לדבר עם נתנאל הלל גרץ?"
"שלום וברכה, מדבר"
"לגבי הגשת בקשת קצבת נכות של נתנאל גרץ, הבקשה שלך התקבלה בביטוח לאומי, תצטרך להעביר לנו את האחוזים עליהם חתמת, כיצד תרצה להעביר לנו את הסכום?"
"הבקשה התקבלה?" שאל בפליאה קלה. כמה שנים טובות הוא מנסה לבקש קצבה נכות בגלל החרדות שלו.
"בחודש הקרוב יתקבל בחשבונך סכום נאה. אתה צריך להעביר לנו את חלקנו המוסכם".
"קודם שאקבל את הכסף", אמר.
"נתקשר אליך בהמשך החודש".
השיחה הסתיימה, נתי הניח את השפופרת, נתקל במבטה של אורית, היא הקשיבה לשיחה.
"קבלתי תשובה חיובית לגבי קצבת הנכות", אמר לה, "תחשבי על זה שבנוסף לקצבת בסיס לכל אזרח, החוק שהעברתי כשהייתי מנהיג האנרכיה, תהיה לנו נקודת התחלה סבירה לשלם שכירות ולהתחיל את החודש".
" אני שמחה לשמוע", היא לא שבה לספר, היתה זו בשורה טובה מדי. היא חשה מאושרת.
היא עובדת במילוי מקום פה ושם, והמשכורת שלה לא גבוהה. הוא לא יכול לעבוד באופן מסודר בגלל החרדות שלו.
כמה מאות או אלפי שקלים תמיד יכולים לבוא בזמן.
שתיקה קלה השתררה, ואז אורית אמרה: "איך זה עבורך להיות אדם שמקבל קצבת נכות אחרי שהיית מנהיג עם כח בלתי מוגבל? זה לא פער גדול מידי?"
נתי נזכר בניצן, המנהיג החדש שתפס את מקומו ואת השידוך שלו ליעל גפנר.
לפי השמועות הוא חי בפאר ובכבוד, מעורב באופן מלא בכל מקום ומתערב בכל מה שקורה במדינה.
ככה זה, יש כאלה שזוכים להכל. אולי אתה צריך להיות עם תכונות לא-סגפניות מידי כדי להיות מנהיג, אולי אתה צריך להצליח להיות כוחני מעט ובעל מרפקים שיעזרו לך להיכנס למקום כלשהו, עבורו, מספיקה לו קצבת נכות כדי לחוש מאושר.
"זה דווקא לא פער גדול מידי," מצא את עצמו אומר, "אם אתה מנהיג חייבת להיות לך שריטה". הוא חייך קלות לעצמו.
הוא כבר לא מנהיג. וטובה פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא פאר על חשבון האזרחים.
הוא אמר את מחשבותיו בקול, אורית השיבה מיד, "זה לא יעזור, נתי. המחשבות שלך על פת חרבה ושלווה לא יעזרו לאזרחים. כי מה זה משנה אם אתה חי על חשבונם או מישהו אחר עושה זאת? תמיד זה היה, אנשים עשירים ונהנתנים שחושבים שהעולם בכיס שלהם, ואנשים עניים שחושבים שעוני זה דבר קדוש מאוד".
*
עוני זה לא קדוש!
הוא רצה להתקומם.
מעולם לא חשב שעוני זה דבר קדוש ונשגב. הוא סך הכל... מה?
אולי הוא מחבב את החיים נטולי היומרה.
אבל אנשים כמותו לא מגיעים רחוק, הם נלחמים על חייהם נטולי היומרה, ואנשים אחרים מגיעים לנקודת מפתח שלטונית וחיים את חיי הפאר שלהם.
בעוד אנשים כמותו מסדרים בכל יום את הבית, ומחמיאים לאשה שלהם כדי שהיא תחייך ותהיה מאושרת.
הוא לא נועד לשלטון, והוא שמח מאוד בקצבת הנכות הקטנה שתאפשר לו למצוא את עצמו בעולם ולהתקיים בכבוד.
הוא שמח, אבל כשהוא נתקל בפרסומים על ניצן, שזכה לכל העולמות, רגשותיו מתחילים לגלוש בו נרגזות, מזכירים לו שיש בו בכל זאת את נתי הישן, זה שנהנה לחוש מנהיג למען האזרחים, בעודו פועל מתוך מוסר וענווה למען רווחת האנשים ולא מחפש שליטה כל הזמן, אלא חושב שכולם שווים. זה היה מקסים להיות מנהיג האנרכיה.
חבל שלא העריך את עצמו מספיק, וחבל שאף אחד לא הכיר בו ולא העריך אותו.



הפרולוג של הסיפור
https://www.prog.co.il/threads/עיזרו-להתאים-את-התוכן-של-הפרולוג-לקהל-חרדי.1107614/
סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה