התבקשתי להעלות, מאת
@שמע טוב.
כואב לאבד אבא, הוא אומר מיד אחרי שאני פולט מילה ומשחרר את פיו. הוא נרכן קדימה, תוך שרגליו מתפסקות ויוצרות מושב נוח למדי. הוא מביט עלי מלמעלה למטה, ומחכה לראות את דוק העצב הנמתח על פני.
אני דומם, אך האדישות שבאישוניי זועקת. הוא נע באי נוחות, מזדקף וחוזר ומתקרב, מעיין בעיון בעיני. רגליו מתקשחות, ואצבעותיו מתופפות עצבניות על חברותיהם המשתלבות בהם תוך כדי שזרועותיו מתהדקות פנימה. אני מזהה מאמץ לזהות את. מה בעצם?
אני חס עליו. לאחר מבטים קצרים המגלים שכולם עסוקים עם כולם, ורק אני והוא בעניין, אני מסביר, שלא לכולם כואב לאבד אבא. אתה יכול לומר, יש אנשים שכואב להם לאבד אבא, אך הנה, יש אנשים כמוני, לא כואב להם בכלל.
הוא מטיב את משקפיו לעיניו, שואף ארוכות ומתמהמה בנשיפתו, ואז שואל או מניח בעדינות, שאם הפרידה לא כואבת, אז הפגישה כנראה צרבה מאוד.
אני ממהר להזים את התאוריה ההולכת ומתגבשת לנגד עיני. דווקא לא. הוא היה אבא טוב, נחמד, כמו שיש לכולם. אלא מה, ככה זה. הנתונים היבשים מלמדים שרוב האנשים ייפרדו מאביהם באיזה שהוא שלב, חבל שהם פשוט לא מתכוננים לזה רגשית.
זה לא מסתדר לו. אני רואה את דבריי נוזלים באיטיות מאזניו לתודעתו, מתפשטים בין גלגלי מוחו ולא מוצאים מנוח. הם מנסים כאן, מתייצבת לעומתם קביעה פלונית, הם חותרים לשם, חוסמת בעדם מוסכמה פלמונית.
תשמע, ידידי. הוא אומר בשקט. אולי עצם המוות היה צפוי, אבל פרידה היא פרידה היא פרידה. הוא קובע זאת בנימת קול בטוחה יותר אשר לתוכה משתחלת שביעות רצון עצמית מן ההברקה שבדימוי שנוצר לו ככה כלאחר יד.
נואשתי. אני מאבד עניין. האמת שאיבדתי עניין בכל הטקס הארוך הזה שנמשך כמעט בלי הפסקה מרגע המוות ועד עתה. אך כרגע זה מרגיש לי בעיקר בשיחה הזו שעלתה על שרטון, לאחר שהתפוגגה התקווה הזהירה להבנה שריחפה בינינו בתחילתה.
הכאב חודר לתוכי, אנשים באים ומנחמים על מקרה טבעי וצפוי, מימיני ומשמאלי ומי מדבר על החדר הסמוך יושבים ויושבות הלומי כאב ונעדרי נחמה, ואני בודד לנפשי באין מבין לרוחי.
אימתי יבוא מי שיבוא, ישים לב לצערי, וינחם אותי על בדידותי הקדורנית?
הנושאים החמים
