הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הוא שרבב את ראשו פנימה, פותח את פיו לשאלה.
"אדוני! מסיכה בקשה!" העובד שחלף על פניו אפילו לא הרים עיניים לגובה הפה שלו. כנראה פיתח חושישי לזיהוי מפרי חוק.
"אני לא חייב מסיכה" החיוך שלו קיווה שאולי הפעם זה ילך גם בלי הסבר. לא כולם כאלו דקדקנים ולנסות מותר.
"אתה גם לא חייב לקנות פה!" עדיין היה האיש עסוק מכדי להביט אליו, שולח את מילותיו דרך הגב.
אין לו מה להתבייש, ככה אומרת חווה, באמת שאין לו מה, אבל זו עדיין לא סיבה להכריז כל דבר ברחוב. והיא צודקת.
פסע פנימה אחת.
"החוצה אדוני!" עכשיו היה זה ההוא שליד הקופה, מזעיף מבט ומנפנף בימינו. "תביא מסיכה-תבוא"
"אני לא חייב מסיכה. אני לא יכול לשים אותה. יש לי בעיה נפשית. אני יכול להראות לכם תעודת נכה."
שלף את התעודה, מוכיח. לא צריך להתבייש וחווה תשמח שאין הרבה אנשים בחנות.
"לא רוצה לראות כלום!" שוב העובד ועיניו ברצפה "קח ת'רגליים שלך כאן ואל תספר לי סיפורים! החוצה!"
בסדר. הוא לא יידחף. זה לא הסגנון שלו. גם מהפתח אפשר לנהל שיחה.
"אני לא מספר סיפורים" הקול שלו יציב. רק בתחתית המילים ישנו הרטט, אבל הם לא ישימו לב.
"מצויין, כי אנחנו לא מקשיבים. "
"גם השוטרים לא" הם מגבים זה את זה יופי.
"זה החוק, הנה, יש לי מספר, תשאל אותם. תתן את הפרטים פה בתעודה."
טוב שבא מצוייד.
"אני רואה שאתה מצוייד, חחח.. רק שכחת את האיך קוראים אותו, נו,"
"הסעיף של החוק", משלים הקופאי. הצחוק המשותף עושה להם טוב, הם מחייכים."לא הבאת את הדף עם הסעיף של החוק! חחח.."
"אתם לא מאמינים לי?"
"לא מאמינים"
הוא לא צריך להרים קול. הוא יכול להראות להם שגם חולי נפש עם תעודה הם אנשים אינטליגנטים שיודעים לדבר יפה.
"אתם לא מאמינים אבל זו האמת. האמת כואבת, אבל היא אמת."
"הקנס כואב"
מה זה? למה הם ככה? הוא לקוח ותיק כאן. לא בא כל יום, גם לא כל שבועיים, בכל זאת הוא לא עובד בתחום, אבל תמיד כשהצטרך פקד את ה'טמבור' הזה דווקא.
מה קרה פה אתמול?
"אני לא חייב מסיכה. השוטר יודע את זה."
"זוז. זוז הלאה. תרצה לבוא עם מסיכה, תבוא."
"אני לא יכול לבוא עם מסיכה" טוב שהטון שלו נשאר מונוטני.
"אז אל תבוא"
"לא יפה ככה. למה אתם קשוחים היום?"
"קשוחים" מפטיר אחד, והשני רק מעווה את פניו כשהם עוקפים אותו ליד המשקוף. בשביל לגרור פנימה את הסטנד הגדול וגלילי הדשא הסינטטי שעליו צריך ארבע ידיים.
הוא עוד לא נואש. הם כבר לא יכניסו אותו, וזו כבר שעת הסגירה, אבל את הכבוד שלו הוא לא רוצה להשאיר שם מתחת לנעליהם הכהות.
"אדם בא, מראה תעודה, אתם חייבים להאמין לו,", הוא מנצל את העובדה שהם נאלצים לגלול ולהדק את השטיחים,
"לא מעניינים הסיפורים שלך, השוטר מעניין"
"הוא לא ייתן לכם קנס. אני נכה, ואני יודע את הזכויות שלי, והשוטר יודע את העבודה שלו"
"יופי. סע מפה."
הגלילים כולם כבר בפנים.
"אתם צריכים קצת כבוד לאנשים, אתם"
"יש לנו כבוד לכסף, יאללה זוז!"
טראאק!
מעבר לזגוגית דלת הכניסה מסתובב המפתח במנעול, והיד שלמולו מחווה הצדעה צבאית.
"אדוני! מסיכה בקשה!" העובד שחלף על פניו אפילו לא הרים עיניים לגובה הפה שלו. כנראה פיתח חושישי לזיהוי מפרי חוק.
"אני לא חייב מסיכה" החיוך שלו קיווה שאולי הפעם זה ילך גם בלי הסבר. לא כולם כאלו דקדקנים ולנסות מותר.
"אתה גם לא חייב לקנות פה!" עדיין היה האיש עסוק מכדי להביט אליו, שולח את מילותיו דרך הגב.
אין לו מה להתבייש, ככה אומרת חווה, באמת שאין לו מה, אבל זו עדיין לא סיבה להכריז כל דבר ברחוב. והיא צודקת.
פסע פנימה אחת.
"החוצה אדוני!" עכשיו היה זה ההוא שליד הקופה, מזעיף מבט ומנפנף בימינו. "תביא מסיכה-תבוא"
"אני לא חייב מסיכה. אני לא יכול לשים אותה. יש לי בעיה נפשית. אני יכול להראות לכם תעודת נכה."
שלף את התעודה, מוכיח. לא צריך להתבייש וחווה תשמח שאין הרבה אנשים בחנות.
"לא רוצה לראות כלום!" שוב העובד ועיניו ברצפה "קח ת'רגליים שלך כאן ואל תספר לי סיפורים! החוצה!"
בסדר. הוא לא יידחף. זה לא הסגנון שלו. גם מהפתח אפשר לנהל שיחה.
"אני לא מספר סיפורים" הקול שלו יציב. רק בתחתית המילים ישנו הרטט, אבל הם לא ישימו לב.
"מצויין, כי אנחנו לא מקשיבים. "
"גם השוטרים לא" הם מגבים זה את זה יופי.
"זה החוק, הנה, יש לי מספר, תשאל אותם. תתן את הפרטים פה בתעודה."
טוב שבא מצוייד.
"אני רואה שאתה מצוייד, חחח.. רק שכחת את האיך קוראים אותו, נו,"
"הסעיף של החוק", משלים הקופאי. הצחוק המשותף עושה להם טוב, הם מחייכים."לא הבאת את הדף עם הסעיף של החוק! חחח.."
"אתם לא מאמינים לי?"
"לא מאמינים"
הוא לא צריך להרים קול. הוא יכול להראות להם שגם חולי נפש עם תעודה הם אנשים אינטליגנטים שיודעים לדבר יפה.
"אתם לא מאמינים אבל זו האמת. האמת כואבת, אבל היא אמת."
"הקנס כואב"
מה זה? למה הם ככה? הוא לקוח ותיק כאן. לא בא כל יום, גם לא כל שבועיים, בכל זאת הוא לא עובד בתחום, אבל תמיד כשהצטרך פקד את ה'טמבור' הזה דווקא.
מה קרה פה אתמול?
"אני לא חייב מסיכה. השוטר יודע את זה."
"זוז. זוז הלאה. תרצה לבוא עם מסיכה, תבוא."
"אני לא יכול לבוא עם מסיכה" טוב שהטון שלו נשאר מונוטני.
"אז אל תבוא"
"לא יפה ככה. למה אתם קשוחים היום?"
"קשוחים" מפטיר אחד, והשני רק מעווה את פניו כשהם עוקפים אותו ליד המשקוף. בשביל לגרור פנימה את הסטנד הגדול וגלילי הדשא הסינטטי שעליו צריך ארבע ידיים.
הוא עוד לא נואש. הם כבר לא יכניסו אותו, וזו כבר שעת הסגירה, אבל את הכבוד שלו הוא לא רוצה להשאיר שם מתחת לנעליהם הכהות.
"אדם בא, מראה תעודה, אתם חייבים להאמין לו,", הוא מנצל את העובדה שהם נאלצים לגלול ולהדק את השטיחים,
"לא מעניינים הסיפורים שלך, השוטר מעניין"
"הוא לא ייתן לכם קנס. אני נכה, ואני יודע את הזכויות שלי, והשוטר יודע את העבודה שלו"
"יופי. סע מפה."
הגלילים כולם כבר בפנים.
"אתם צריכים קצת כבוד לאנשים, אתם"
"יש לנו כבוד לכסף, יאללה זוז!"
טראאק!
מעבר לזגוגית דלת הכניסה מסתובב המפתח במנעול, והיד שלמולו מחווה הצדעה צבאית.
נערך לאחרונה ב:
כדי שזה ייקרא יותר בסלחנות...
ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
Reactions: מוייייישה1 //