ביקורת ספרות עולם חירש

  • הוסף לסימניות
  • #1
//כמה הרהורים על ובעקבות 'עולם חירש' - ספרה הראשון של בתיה ענה.

1.
בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
שאפו!


2.
את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.

ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.

בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.


3.
תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).

סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?

נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.


4.
וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
עוד שאפו!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
איזה ביקורת! עשה לי חשק לקרוא את הספר!
(אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
מעניין לשמוע שיש מי ששרד 50 ספרים מהז'אנר הזה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
ביקורת נהדרת. האמת שרציתי לכתוב בעצמי אחת כזו לספר הזה, אבל משום מה היה לי בדכרון שמישהו כבר עשה את זה.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.

אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.
בעניין הזה, אני חולקת. כלומר, גם אני רציתי הפי אנד, או לו הפי, אבל אנד תואם לסיפור, אבל לא מהסיבה שצוינה כאן.
הסוף הנוכחי מפקיע את כתיבת הספר מעיקרה. נוטל הצדקתן של סיטואציות שלמות מתוכו. בגלל שזה אכן יכול להיות ספוילר, אני לא מפרטת לפרוטות, אבל בקריאה שניה, זה בלתי נסבל. כלומר, הספר נסבל ועוד איך, הוא יפה, הוא כתוב נהדר, אבל הוא לא אמין. לא אחרי הסוף שלו. אני הרגשתי כאילו איפהשהוא באמצע הספר חטפה הסופרת רגליים קרות, והחליטה לרדת מהעץ שעלתה עליו.

כאילו אמרה לי, אוקי, זה הכל נכון, זה הכל היה, וקיים, אבל בואי, החיים חזקים מאתנו, ומה שבאמת צריך לקרות הוא מה שקורה עכשיו. בואי לא נצפה מהם באמת למשהו.

המסר שהספר נתן לי בסופו של יום הוא- תורידי ראש. תיכנעי. והכי טוב יהיה אם גם תשכנעי את עצמך שזה בעצם הדבר הכי טוב עבורך. בשינויים קלים עד בינוניים בצורת הכתיבה של הסיום הנוכחי,
מבלי לשנות את ההתרחשות עצמה, היתה הבעיה הזו נפתרת.

נדמה לי שראיתי פעם ש @Ruty Kepler כתבה משהו בנידון. וגם נדמה לי שהיה ביניהן דיון על כך. זאת מתוך הרמז העבה ב"תודות" שכתבה בתיה ענה לרותי- "תודה על הדרישה, תודה על הפרישה". אגב, התודה הראשונה שבהן הסבירה לי די טוב את התפיסה שהביאה את הסופרת לסיים כך את ספרה, וד"ל.

בכל אופן הספר אכן משובח ממש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ביקורת נפלאה!
במיוחד האבחנה הזאת:
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
קראתי את הספר לא מזמן וניסיתי להגדיר לעצמי מה הנקודה הייחודית שאהבתי בו, ואני חושבת שזה זה...
אמנם לא ראוי להשוות בין אחים, אבל במקרה יצא לי לקרוא קודם דווקא את "עולם נכה" שהוא אחיו הקטן של "עולם חרש". עם עולם נכה היה לי קשה יותר. פחות התחברתי לרעיון ועוד לא סיימתי לקרוא אותו.
עולם חרש, לעומת זאת, סחף אותי הרבה יותר דווקא בגלל העובדה שאף אחד לא יודע ומבין מה קורה שם. לא הגיבורה ולא הסביבה שלה. גם אם בהמשך היא נחשפת למציאות של "שומעי קולות", היא לא זוכה להכיר אותם מקרוב ולמצוא הסבר או טעם במה שהיא חווה. (לעומת עולם נכה שבו כבר יש מספר דמויות שסובלות מאותה 'מגבלה' ואף מוצאות לה יתרונות ומעלות רבים. כמובן אני מבינה שהמסר שונה בכוונה, אבל מבחינת עולם דמיוני זה עובר מוצלח יותר בעולם חרש).
זאת הסיבה שאהבתי גם את הסיום.
אמנם הוא עצוב ומתסכל: איך ייתכן שאדם עם יכולות מופלאות מוותר עליהן רק מפני שהן אינן מוכרות או מקובלות על הסביבה? ואיך ייתכן שאף אחד לא השכיל להעצים אותה דווקא בזכות מה שיש לה?
אבל למעשה, קרה כאן דבר שקורה המון עם חריגויות מכל סוג שהוא. אחרי מאבק, קצר יחסית, עם עצמה ועם הסביבה היא מבינה שטוב לא הולך לקרות. אין לה שום מושג לאילו עוצמות היכולת לשמוע יכולה להרים אותה, ובטווח הקצר המצוקה שלה גדלה דווקא בגלל היכולת לשמוע. וכמו שכתבת @כנפיים, החיים חזקים מאיתנו ברמה הפרקטית, ולפעמים, אם את לבד במערכה, חשוב יותר להסתדר איתם מאשר לנצח אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
החיים חזקים מאיתנו ברמה הפרקטית, ולפעמים, אם את לבד במערכה, חשוב יותר להסתדר איתם מאשר לנצח אותם.
נכון חלקית, אבל גם אם הסיום היה מוכרח לדעתה להיות כזה, לטעמי צורת ההגשה, יותר מההתרחשות עצמה, היתה טעות, וחוטאת לאמת לדעתי, ואסביר.

לאורך רוב הספר, אמי נהנית מכלל המעלות שהשמיעה העניקה לה. היא מכירה ביכולת שלה, המשפחה שלה מכירה בערך שזה נותן לה גם בלי לדעת איך קוראים לזה, כולם נעזרים בה, כולל סבתא והנזילה מהתקרה. והנה בסיום הספר, לאט לאט היא רואה רק כמה השמיעה מציקה לה. אפילו ציוץ הציפורים, הדבר האהוב עליה ביותר מיד אחרי צחוקו של תינוק, כבר לא מהנה אותה. בסופו של דבר, היא מתכחשת לעצמה ולחוויה שלה. היא מרחיקה מעצמה את כל הטובות שהביאה השמיעה עליה, רק בגלל שההגיון המחשב רוו והפסד מחייב אותה לשתף פעולה עם העוול הזה.

מבחינתי, זה העוול האמיתי. כי הוא בעצם סותם את הגולל על השינוי החברתי. הוא אומר- כל החריגויות האלו, למרות שיש בהן מעלות ותועליות גדולות, לא שוות את זה. הדבר הטוב באמת, הוא להיות נורמלי. זה מה שחשוב באמת.

האמת, שמרגע שהתחולל השינוי הזה בכתיבה, הרגשתי כאילו תפסה פסיכולוגית ביהביוריסטית את הבמה, וסיפרה לאמי מה עליה לחוות.

בבחירת צורת החוויה של אמי את השינוי והויתור הזה, הסופרת בחרה באמירה שדי סותרת את האמירה של הסיפור עצמו, כמו שהוא, ואת הסיפור האמיתי של חריגויות בחיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בבחירת צורת החוויה של אמי את השינוי והויתור הזה, הסופרת בחרה באמירה שדי סותרת את האמירה של הסיפור עצמו, כמו שהוא, ואת הסיפור האמיתי של חריגויות בחיים.
וואו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הדבר הטוב באמת, הוא להיות נורמלי. זה מה שחשוב באמת.
אפשר לראות את זה אחרת.
דווקא הסוף הרע והכואב, מעביר את המסר ש'להיות כמו כולם' זה לא מה שחשוב באמת. כצופה מן הצד אתה מבין שלהיות כמו כולם זה מרַצה את החֶברה ומייצר שקט תעשייתי מהסביבה. אבל הכאב של הפסד העצמיות והאמת הפנימית - הוא כאב צורב וכבד מנשוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אפשר לראות את זה אחרת.
דווקא הסוף הרע והכואב, מעביר את המסר ש'להיות כמו כולם' זה לא מה שחשוב באמת. כצופה מן הצד אתה מבין שלהיות כמו כולם זה מרַצה את החֶברה ומייצר שקט תעשייתי מהסביבה. אבל הכאב של הפסד העצמיות והאמת הפנימית - הוא כאב צורב וכבד מנשוא.
אבל הסופרת לא השאירה לה ברירה. כי מאז הפעם הראשונה ש'טיפלו' בה היא כבר לא נהנתה מהשמיעה וזה הפריע לה יותר ויותר.
גם היתה חריגה, וגם הרס לה את החיים בלי שום תועלת.
אז "להיות כמו כולם" כבר היה הרע במיעוטו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
//כמה הרהורים על ובעקבות 'עולם חירש' - ספרה הראשון של בתיה ענה.

1.
בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
שאפו!


2.
את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.

ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.

בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.


3.
תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).

סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?

נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.


4.
וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
עוד שאפו!
ביקורת מוזרה, הדוויגק'ה.
כתבת הכל נאה ויפה, חוץ ממשהו אחד:
על מה מסופר בעלילה? מה מיוחד בספר?
זה בערך כמו לתאר את אריזת הקורנפלקס החדשה, מכל כיוון, ולהלל את העיצוב ואת החלב הנורא אותנטי שנשפך שם על חצי מהאריזה (ותמיד יש ילד שינסה לבדוק בחנות את האצבע נרטבת ממנו), ולשכוח להביא תמונה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
על מה מסופר בעלילה? מה מיוחד בספר?
בפעם האחרונה שביקורת סקרה על מה מסופר בעלילה, שאלו:
זה ביקורת או תקציר?


אז זה לא ביקורת ולא תקציר. כפי שכתוב למעלה, זה רק 'כמה הרהורים על ובעקבות'.
אבל אם מעניין אותך על מה הסיפור, אז תראה פה:
או פה:
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.
כבר אמר במאי סרטים מפורסם בשם אלפרד היצ'קוק : “There is no terror in the bang, only in the anticipation of it"
ובתרגום חופשי: "בפיצוץ אין כל אימה, האימה היא בציפיה לו".
כשהעולם שבספר מתהלך מעדנות ורק אתה יודע שישנן צרות האורבות מעבר לפינה, ככל שהצרות גדולות יותר המתח הופך למענג עד בלתי נסבל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?
התובנה הראשונה שעלתה לי בראש עם סיום הקריאה עסקה באנלוגיה בין ה'נכות' של אמי למגוון של מה שאנחנו קוראים 'הפרעות נפשיות'
בעינינו האנשים השומעים היו אמורים להתפס כבעלי כוחות על, סופרמנים, במקום להיות מסומנים (תרתי) כמשוגעים.
וגם בחיים שלנו אנשים חריגים יכלו להיות בעלי יכולות מיוחדות, רק שלנו אין את היכולת להכיל את זה.
הסוף הזה הוא לא סתם סוף עצוב. הוא סוף מתסכל.
חלק גדול מההחמצה והפספוס שמרגישים כשקוראים אותו הוא שבעינה של גיבורי הסיפור הסוף הוא מעולה, הכי טוב שיכול להיות.
(וזה מסתדר עם המשך הביקורת. רק אנחנו והסופרת יודעים שהסוף עצוב)

כיוון ששמעתי את התובנה הזו מקוראים רבים נוספים של הספר, אני חושבת שסוף טוב יותר לא היה מצליח להוביל אותנו לתובנה החזקה והמסר הברור שהסופרת (כנראה) רצתה להעביר,
ולדעתי זה היה אחד השיקולים בבחירתו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
התובנה הראשונה שעלתה לי בראש עם סיום הקריאה עסקה באנלוגיה בין ה'נכות' של אמי למגוון של מה שאנחנו קוראים 'הפרעות נפשיות'
בעינינו האנשים השומעים היו אמורים להתפס כבעלי כוחות על, סופרמנים, במקום להיות מסומנים (תרתי) כמשוגעים.
וגם בחיים שלנו אנשים חריגים יכלו להיות בעלי יכולות מיוחדות, רק שלנו אין את היכולת להכיל את זה.
השאלה היא, כמובן, אם יש בכלל כזו אנלוגיה.
אם אני קורא ספר על סופרמן, למשל, אני בהכרח צריך לחשוב שאדם שהוא חולה קורונה, יש לו כוחות מיוחדים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
השאלה היא, כמובן, אם יש בכלל כזו אנלוגיה.
אם אני קורא ספר על סופרמן, למשל, אני בהכרח צריך לחשוב שאדם שהוא חולה קורונה, יש לו כוחות מיוחדים?
לא פרטתי כיוון שחשבתי שהנושא נלעס דיו בפורום,
אבל לא לכאלו מחלות התכוונתי.
הדוגמא הקרובה ביותר שהיתה לי היא סכיזופרניה.
בדיוק כמו שאנחנו מטפלים בחולים האלו כי אנחנו מבינים שזה לא כח על אלא סיטואציה לא תקינה,
כך גם הפסיכיאטרים בעולם חרש עמלו קשות לתקן את אמי ושמחו כשהצליחו לתת לה להפטר מהחוש המיותר.

(ושלא יובן לא נכון. אני לא בעד לתת לחולי סכיופרניה או מחלות נפשיות אחרות להסתובב ללא טיפול ולסכן את עצמם ואת הסביבה. ההיפך הגמור. אלו רק הרהורים תיאורטים.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בדיוק כמו שאנחנו מטפלים בחולים האלו כי אנחנו מבינים שזה לא כח על אלא סיטואציה לא תקינה,
כך גם הפסיכיאטרים בעולם חרש עמלו קשות לתקן את אמי ושמחו כשהצליחו לתת לה להפטר מהחוש המיותר.
אנחנו מטפלים בסכיזופרניה, בגלל שמעולם לא מצאנו תועלת שהביאו ההזיות והדמיונות של המחלות. אם היו מגלים אצל החולה ידע שהוא לא היה יכול להגיע אליו, היו חושבים פעמיים אם זו מחלה. ויש דוגמאות של שוניות מסוימות שהוצאו מה - DSM.
חוש השמיעה ניתן לנו רק לטובתנו, בשביל תוספת ידע והתמצאות בעולמנו, וכמעט אין מצב שהוא עשוי להביא להפרעה נפשית, אלא אם כן חוטפים היסטריה מכל מוזרות של הילדה, כמתואר היטב בספר.
ולסיום; אם נביאי ישראל היו בזמננו, והיו מתנבאים ואומרים את העתיד לבוא, וכל נבואותיהם היו מתקיימות. האם היינו שולחים אותם לאשפוז באברבנאל, או מבינים שיש להם יכולות בלתי מוכרות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
מעולם לא מצאנו תועלת שהביאו ההזיות והדמיונות של המחלות.
גם עולם חרש לא מצאו שום תועלת בהזיות של אמי ושל דומיה.
חוש השמיעה ניתן לנו רק לטובתנו, בשביל תוספת ידע והתמצאות בעולמנו, וכמעט אין מצב שהוא עשוי להביא להפרעה נפשית, אלא אם כן חוטפים היסטריה מכל מוזרות של הילדה, כמתואר היטב בספר.
את זה אנחנו יודעים, עולם חרש מסתכלים על זה באותו מבט שאנחנו מסתכלים על סכיזופרניה.
ולסיום; אם נביאי ישראל היו בזמננו, והיו מתנבאים ואומרים את העתיד לבוא, וכל נבואותיהם היו מתקיימות. האם היינו שולחים אותם לאשפוז באברבנאל, או שמבינים שיש להם יכולות בלתי מוכרות?
לא נוח לי למקד את השאלה הזו על ענקי עולם.
אבל לו היתה אפשרות לקבל נבואה שלא מכוחות הקדושה או הטומאה, אלא זה היה סתם חוש מיוחד שבד"כ אין לכולם - אני לא בטוחה שלא היו מאשפזים אותו.

ציד מכשפות זה לא המצאה של עולם חרש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
יש אנשים ש"משוחחים" עם חייזרים, למשל.
אולי הם משוחחים, בלי המרכאות.
העולם המאוד מדעי שלנו לא הצליח, למרות שניסה, להוכיח את קיומם של חייזרים.
זה כמובן לא מעיד על כך שלא מדובר רק במזל רע ובחוסר יכולת שלנו לתפוס כרגע בחושים שלנו או בטכנולוגיות שפיתחנו, משהו קצת שונה ולא מוכר.
יתכן שאם היינו כולנו משוחחים עם חייזרים, היינו מפיקים מכך תועלת רבה, אבל אין לדעת. אולי זה באמת מיותר.
בינתיים אנחנו נקטלג אותם כסכיזופרנים. ואם החייזרים יגידו להם לצאת לטיול דרך החלון, והם ינסו לשמוע בקולם, נגיד שהם גם מסוכנים. לא יעניין אותנו כל כך למה החייזרים אמרו להם לצאת מהחלון, כמו שנראה מציאות של בנאדם שמסתכן בטענה לא הגיונית וניבהל ממנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
גם עולם חרש לא מצאו שום תועלת בהזיות של אמי ושל דומיה.
הנזילה אצל הסבתא.
האוטובוס שהיא יודעת לפני כולם שהוא מגיע.
היא יודעת להתייחס כשהילדים בוכים בלילה.
ברור שהיו הרבה סיטואציות שהשמיעה שלה הביאה תועלת.
ואם לא היו כאלה - אז הסופרת היתה חוטאת לאמת. ואז זה היה עוד יותר מעצבן....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
מוישי נראה כמו הילד הכי תמים שתפגשו: חולצה מגוהצת, כיפה שחורה שיושבת בול, וחיוך של "ילד טוב ירושלים". אבל מאחורי המראה המטעה הזה מסתתר מוח שמזהה פרצות בלוגיקה של מבוגרים עוד לפני שהם סיימו לדבר...
קצת הכרות...
הרקע: יום שישי אחר הצהריים. מוישי נכנס לבית הכנסת השכונתי, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, הכיפה השחורה הקטנה מונחת בדיוק במרכז הראש. הוא ניגש למקרר השתייה. הגבאי הוותיק, רבי חזקאל, איש רציני עם משקפיים על קצה האף, עוצר אותו.
רבי חזקאל: "מוישי! לאט לך. אתה יודע שהשתייה פה היא רק למי שלומד או עוזר לנקות לפני שבת?"
מוישי (עוצר, מחייך את החיוך שלו ולא מתבלבל לשנייה): "שלום עליכם, רבי חזקאל. בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אתה הרי גבאי ותיק, אתה יודע שזמנים השתנו, נכון?"
רבי חזקאל (מרים גבה): "מה הקשר לזמנים שהשתנו? עבודה זו עבודה, ושתייה זו שתייה."
מוישי (בטון בוגר ומחושב): "נכון מאוד. אבל פעם, כשאבא שלי ברוך היה בגיל שלי, היית צריך להזיז ספסלים כדי להרגיש שאתה עוזר. היום, בעידן הדיגיטלי, העזרה הכי גדולה היא 'יחסי ציבור'. אם אני אשתה פה כוס טרופית קרה ואצא החוצה עם פרצוף מרוצה, כל הילדים בשכונה ירצו לבוא ללמוד דווקא בבית הכנסת שלך. אני בעצם עושה לך פה שירות שיווקי בחינם!"
רבי חזקאל (נשאר פעור פה לרגע, מנסה להבין אם הילד הרגע עבד עליו או שהוא באמת גאון): "שירות שיווקי? בשביל טרופית אחת?"
מוישי (לוקח את השתייה, קורץ ומניח יד על הכתף של הגבאי): "בדיוק, רבי חזקאל. אל תסתכל על הכוס, תסתכל על הפוטנציאל. שבת שלום!"
מוישי יוצא מהדלת בצעד קליל, משאיר את הגבאי לעמוד שם ולמלמל לעצמו: "הילד הזה... הוא עוד יהיה ...774555.jpg
  • תודה
Reactions: net131 //
9 תגובות
נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
יש בירוחם פוטנציאל גדול להתיישבות חרדית של בניה חדשה זולה
יש כמה יזמים חרדים (וגם אחרים) שזכו שם במאות יחידות,
ויש עוד שכונות בבניה
וכל זה מלבד ההסכם גג של כ 6000 יח"ד
ממה שאני מבין, זה המקום הכי זול בארץ ליחידת קרקע ואם כך מחירי הדירות שם יהיו הכי זולים בארץ
מבחינת קהילות, כיום יש קהילה ליטאית יחסית קטנה, אבל אם מדובר על מאות יחידות חדשות זה יכול ללכת גם לקהילות חסידיות שיבואו במרוכז.
מבחינת תעסוקה, ירוחם זה חצי שעה נסיעה מבאר שבע, שלכאורה בבאר שבע יש הכל, תחבורה, היטק, בתי חולים, קניות (לא יותר גרוע מרוב ערי הפריפריה שמרכזי התעסוקה שלהם במרחק של יותר מחצי שעה נסיעה)
מבחינת מוסדות חינוך, כיום בקהילה הליטאית יש מוסדות גנ"י, ת"ת, בית יעקב. שזה בסיס להתחלה. אבל ברגע שיגיעו 500 משפחות חדשות, מן הסתם יפתחו מוסדות נוספים. אבל בתור בסיס להתחלה זה מצוין.
אחד הטעויות של האנשים לגבי ירוחם, זה שבודקים את העתיד לפי הקהילה הקיימת, אבל אין שום קשר, אם תהיה קהילה צעירה וחדשה של 500 משפחות זה יבלע את הקהילה הקיימת, כלומר יפתחו מוסדות חדשים, חנויות ותחבורה.
מה דעתכם? ירוחם תעלה בסוף על המפה? אנשים יבואו לגור שם?
חידון הדופליקטים
העליתי חידון קצר לחובבי הדופליקטים ומי שיכול שיעלה עוד וילא בוא נראה אתכם
@יונה ספיר בוא נראה אותך מצליחה גם
אני מעלה את האתגר של @שבשבה , באיחור ניכר עקב תקלות טכניות.
@מנהל ai מקווה שזה בסדר...

________________________________________________________________________

תודה רבה ל @משתמש חדש דנדש על האתגר היפה, לכל המדרגים, ול @מנהל ai על הניהול הבאמת מסור.

האתגר יהיה על תמונות מיציאת מצרים, עם דגש על תמונה איכותית מרשימה וריאליסטית, שיכולה להיות על כל סצנה, בין מהשיעבוד, מהמכות, מהיציאה, ואפילו מהמרדף של המצרים וקריעת ים סוף. וכמובן ניתן להוסיף תוכן הומוריסטי בתמונה.

📌 כללי האתגר:
🔹 בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
🔹 היצירה נוצרה במיוחד לצורך האתגר ובבינה מלאכותית בלבד.
🔹 יש להעלות תמונה בפורמט JPG או PNG בלבד (קבצי webp לא נתמכים).
🔹 לפני ההשתתפות באתגר, חובה לקרוא את חוקת האתגרים.
🔹 נא לוודא שהתמונה עומדת בכללי האתר.
🔹 לפי כללי פרוג, אין להעלות תמונה של בנות מעל גיל 3.
🔹 פטפטת בנספח בלבד!
⏰זמני האתגר:
מעכשיו
ועד הערב בשעה 23:59.
שימו לב! יצירות שיעלו אחרי השעות המותרות ימחקו על ידי המנהל!
דוגמאות:
השיעבוד.
תמונה שנוצרה


מכת ברד
תמונה שנוצרה

יציאת מצרים
תמונה שנוצרה

מצרים רודפים אחרי בנ''י
תמונה שנוצרה

אז קדימה, בהצלחה!

אשכולות דומים

דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה