הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פגשתי אותך בתחנה. ממול.
את צרחת לי לשלום. שאגת. את שם החיבה שלי שכבר הספקתי לשכוח.
אולי נסית להרתיע את רעם האוטובוס, אולי סתם התחשק לך לרכז אליך את העיניים ברחוב.
היד שלי נפנפה בזהירות. אני מודה. שלא יראו.
"מה נשמע???" אחת אפס טובתך. כל הרחוב שמע.
הנהנתי בראש משהו לא מחייב.
חצי דקה ואת לידי. הכביש כבר לא עומד ביננו. אבל הקול שלך לא שמע על זה.
"לאיפה את הולכת? לקניות? אה, חסר לך בגדים? האמת, הבגד שלך לא משהו, תסעי לשוק! שם יש מציאות משהו משהו! הנה, זה משם" את מראה לי את הבד שעוטף אותך. דוחפת לי את קצה העליונית כדי שארגיש את האיכות. "את רואה? זה בגד!"
כעת גם הבחורות שליהגו לידי בתחנה כבר לא מלהגות יותר. אני מנסה להאציל אליהן מבט שאני לא קשורה למעצבת האופנה הזאת אך הם קשוחות מולי. ומולך.
"היום, כל מה שמוכרים בחנויות בגדים זה ז-ב-ל!" את מדגישה את האחרונה. לא נלאית.
הצצה לשעון. עוד רבע שעה האוטובוס. אין סיכוי.
"את שקטה היום" את מודדת אותי מהערפל בזגוגיות המשקפיים שלך. "אני זוכרת אותך דווקא ילדה שלא גומרת לברבר.." את שולפת מעגלת תנובה שקית מרשרשת בתוכה בקבוק סופר-דרינק מקומט "תעני אמן"
נתזי מים מגרדים לי את היד. ואת התיק. ואת הפנים.
"צריך לענות בקול של המברך!" את גוערת בי ללא רחמים, שופכת את שארית המים לתוך קערית קטנה ומניחה לחתולה שייללה מהצד. החתולה מאושרת. גם את.
תלמידה שלי משנה שעברה פוסעת נמרצות לעברי. את ממשיכה ללטף את החתולה וביד הפנויה להסביר לי איך נוסעים לשוק.
הצבע האדום אזל בסקלה שלי. אין יותר לאן להסמיק.
הנהג מתפרקד על שני מושבים באמצע האוטובוס. יש עוד עשר דקות. ילד טס מולי על אופניים, איכשהו מתחשק לי לתפוס עליו טרמפ.
"הווו, סוף סוף!!!" הכעס בקולך מקפיץ אותי. אני מתנערת.
זוג עיניים נוסף נכנס למעגל הצרחות. הן מתבוננות בי במבט מתנצל. אני מחייכת אליהן, אל הנערה האדיבה שמולי. היא רוכנת אליך.
"עכשיו את מגיעה?? עכשיו?? נותנת לי להיצלות במנגל הבני ברקי הזה???" את ממש שואגת על הנערה וגם החתולה מתחמקת ממך ומזנקת מעבר לגדר "את רואה? בגללך ברחה החתולה! מסכנה, היא הייתה נורא צמאה!!"
הנערה שולפת מהעגלה בקבוק נוסף, אין עליו תווית. היא מוזגת לתוך הקערית. "בואי, נלך לחפש אותה, באמת חם כאן" טיפות שקופות מפלסות נתיב על המדרכה הכהה.
מוצאת את עצמי מהופנטת. העיניים שלי דוקרות את הבחורה שמסתובבת אלי בשאלה.
"כל הכבוד" אני רושמת לה על השפתיים. היא משיבה לי מבט סתמי. בא לי להמשיך לדבר איתה אך היא מסתובבת.
"נוווו, בואי כבר!!" אין לך כוח לחכות. את חייבת הכל. כאן. ועכשיו. לא מצליחה לכבד אנשים שגומלים לך טוב. "את לא רואה שכואבות לי הרגליים??" המבט שלי נוחת ללא שליטה אל רגליך היחפות. קצת כואב לי בשבילך. המדרכה לוהטת.
"אני באה" הקערית בידיים שלה רועדת מעט. היא מאופקת.
העגלה בידיך חורקת. את לא מחייכת למתנדבת המלאכית שאיתך. את לא מחייכת בכלל.
דלתות מלבניות קראות לי לעלות לאוטובוס.
אני מטה את ראשי אחורה כדי לשמוע את המבט הנוגה לוחש לך,
"אני מתנצלת שהתעכבתי...אמא".
הדלתות נסגרות.
הן גרות ארבע בניינים אחרי, המלאכית והאמא.
ראיתי אותן בתחנה. לא עמדתי בזה.
האם אני הייתי נוהגת ככה? כנראה שלא.
אבל מה?
יש נשמות טובות בעולם שלנו. יש.
את צרחת לי לשלום. שאגת. את שם החיבה שלי שכבר הספקתי לשכוח.
אולי נסית להרתיע את רעם האוטובוס, אולי סתם התחשק לך לרכז אליך את העיניים ברחוב.
היד שלי נפנפה בזהירות. אני מודה. שלא יראו.
"מה נשמע???" אחת אפס טובתך. כל הרחוב שמע.
הנהנתי בראש משהו לא מחייב.
חצי דקה ואת לידי. הכביש כבר לא עומד ביננו. אבל הקול שלך לא שמע על זה.
"לאיפה את הולכת? לקניות? אה, חסר לך בגדים? האמת, הבגד שלך לא משהו, תסעי לשוק! שם יש מציאות משהו משהו! הנה, זה משם" את מראה לי את הבד שעוטף אותך. דוחפת לי את קצה העליונית כדי שארגיש את האיכות. "את רואה? זה בגד!"
כעת גם הבחורות שליהגו לידי בתחנה כבר לא מלהגות יותר. אני מנסה להאציל אליהן מבט שאני לא קשורה למעצבת האופנה הזאת אך הם קשוחות מולי. ומולך.
"היום, כל מה שמוכרים בחנויות בגדים זה ז-ב-ל!" את מדגישה את האחרונה. לא נלאית.
הצצה לשעון. עוד רבע שעה האוטובוס. אין סיכוי.
"את שקטה היום" את מודדת אותי מהערפל בזגוגיות המשקפיים שלך. "אני זוכרת אותך דווקא ילדה שלא גומרת לברבר.." את שולפת מעגלת תנובה שקית מרשרשת בתוכה בקבוק סופר-דרינק מקומט "תעני אמן"
נתזי מים מגרדים לי את היד. ואת התיק. ואת הפנים.
"צריך לענות בקול של המברך!" את גוערת בי ללא רחמים, שופכת את שארית המים לתוך קערית קטנה ומניחה לחתולה שייללה מהצד. החתולה מאושרת. גם את.
תלמידה שלי משנה שעברה פוסעת נמרצות לעברי. את ממשיכה ללטף את החתולה וביד הפנויה להסביר לי איך נוסעים לשוק.
הצבע האדום אזל בסקלה שלי. אין יותר לאן להסמיק.
הנהג מתפרקד על שני מושבים באמצע האוטובוס. יש עוד עשר דקות. ילד טס מולי על אופניים, איכשהו מתחשק לי לתפוס עליו טרמפ.
"הווו, סוף סוף!!!" הכעס בקולך מקפיץ אותי. אני מתנערת.
זוג עיניים נוסף נכנס למעגל הצרחות. הן מתבוננות בי במבט מתנצל. אני מחייכת אליהן, אל הנערה האדיבה שמולי. היא רוכנת אליך.
"עכשיו את מגיעה?? עכשיו?? נותנת לי להיצלות במנגל הבני ברקי הזה???" את ממש שואגת על הנערה וגם החתולה מתחמקת ממך ומזנקת מעבר לגדר "את רואה? בגללך ברחה החתולה! מסכנה, היא הייתה נורא צמאה!!"
הנערה שולפת מהעגלה בקבוק נוסף, אין עליו תווית. היא מוזגת לתוך הקערית. "בואי, נלך לחפש אותה, באמת חם כאן" טיפות שקופות מפלסות נתיב על המדרכה הכהה.
מוצאת את עצמי מהופנטת. העיניים שלי דוקרות את הבחורה שמסתובבת אלי בשאלה.
"כל הכבוד" אני רושמת לה על השפתיים. היא משיבה לי מבט סתמי. בא לי להמשיך לדבר איתה אך היא מסתובבת.
"נוווו, בואי כבר!!" אין לך כוח לחכות. את חייבת הכל. כאן. ועכשיו. לא מצליחה לכבד אנשים שגומלים לך טוב. "את לא רואה שכואבות לי הרגליים??" המבט שלי נוחת ללא שליטה אל רגליך היחפות. קצת כואב לי בשבילך. המדרכה לוהטת.
"אני באה" הקערית בידיים שלה רועדת מעט. היא מאופקת.
העגלה בידיך חורקת. את לא מחייכת למתנדבת המלאכית שאיתך. את לא מחייכת בכלל.
דלתות מלבניות קראות לי לעלות לאוטובוס.
אני מטה את ראשי אחורה כדי לשמוע את המבט הנוגה לוחש לך,
"אני מתנצלת שהתעכבתי...אמא".
הדלתות נסגרות.
הן גרות ארבע בניינים אחרי, המלאכית והאמא.
ראיתי אותן בתחנה. לא עמדתי בזה.
האם אני הייתי נוהגת ככה? כנראה שלא.
אבל מה?
יש נשמות טובות בעולם שלנו. יש.
