שיתוף, דיון, עזרה, שיר, ביקורת ספרות, ספר חדש

  • הוסף לסימניות
  • #1
אדם/ה סיים/ה לכתוב מאמר ארוך ומבוסס היטב וכעת ברצונו/ה לפרסמו לציבור הרחב למען ילמדו הצופים ויראו את כשרונם המרובה ואמרתם המחכימה.
כעת נותר לעטוף את הטקסט באריזה ראויה כך שגולשי הפורום יחמדו את הטקסט בעת היחשפם לאשכול החדש שפורסם לו בקהילה מפוארה זו.

כיצד לבחור את הכותרת כבר עסקנו ומי יתן ונרחיב עוד בעניין מזוויות נוספות ומחכימות כהרגלנו.


אך נושא נוסף שיש לתת עליו את הדעת ואשר נכפה על הכותב המאושר לעשות בו את בחירתו זהו בחירת מקדם הטקסט וכאן העלילה מסתבכת ומתפתלת עד כאב. כיצד בוחרים מקדם ומה יהיו ההשלכות לכך על מספר הצפיות הצפוי.


שיתוף

זהו המקדם הנפוץ ביותר כאן בקהילה, זהו מקדם גנרי אשר תקף לכלל הטקסטים אשר אדם כותב, כל דבר שאדם מעלה לאתר הרי שהוא משתף בו את הקהל רק שאינו מציין מהי מטרת השיתוף. על כן אדם לא יפסול את עצמו מקריאת הטקסט מאחר והסקרנות תביא אותו לבדוק מה מכיל הטקסט בטרם יהין הוא להמשיך הלאה אל האשכול הבא (בלי להתייחס להשפעת הכותרת אשר כוחה רב לה בקבלת ההחלטה)


דיון

זהו כבר מקדם ממוקד יותר, רציני יותר, מצד אחד יש בו מן קריאה אינטלקטואלית להשמעת דעה כך שהוא יכול למשוך אליו דווקא אנשי רוח, מקצוע, דעת וסתם מתיימרים. ואלו ימשכו אל המאמר גם אם אל אשכולות שיתוף שבשגרה הם פחות ימשכו ולא יחשבו להעשיר את עצמם בטקסט נוסף שכתב מאן דהו. אך מצד שני הדיון עלול גם להרחיק את אלו אשר לא מתיימרים להביע את דעתם בנושאים הדורשים דעה וגם נפשם לא צמאה להתעשר ולהחכים מדעותיהם של אחרים ועל כן ימשיכו בנונשלנטיות לאשכול הבא מתוך ידיעה והבנה שזה לא נוגע אליהם. ממילא מוטב לו לאדם השוקל לבחור במקדם דיון לחשוב על הנקודות דלהלן
א. לבדוק האם רבים הדלים על פני הדנים או להיפך חלילה.
ב. במידה ואכן מדובר בדיון אמיתי ולא בהעברת מסר מוסווה הרי שיעדיף את הדנים על פני הדלים אף אם מספר הצפיות יקטן וזאת בדי למקד את השיח.
ג. במידה ואכן יצליח להעשיר את מספר הדנים והדיון יגרור הודעות חדשות אשר יתפרשו על פני זמן הרי שגם מספר הצפיות יעלה עם כל הודעה חדשה, יתכן אף יותר מבשיתוף רגיל, וגם הדלים עלולים חלילה לבדוק האם יש כאן פיקחות מיוחדת אשר עלולה לעניין אפילו אותם.


עזרה

זהו כבר מקדם ספציפי מאוד אשר באמת נועד לאדם חלוש ונואש אשר נזקק לעזרת הזולת ברמת הזדקקות כזו שאינו בוש בעצמו וחש בנוח לפרסם זאת ברבים בפני כל מכיריו ושאינם. על כן סביר להניח כי לא ישקול שיקולים רבים בטרם יפנה ואין טעם לנתח עבורו את השפעת המקדם. רק בקצרה אגלה לו שנפשם של היהודים נוטה במן ערבוביה של טוב לב וגאווה לנסות לעזור לאחר ולסייע ליהודי במצוקה מחד ולהגביה את עצמו טפח מעל ראשו של הנזקק מאידך ועל כן המקדם עשוי לקדם את הסיוע שלו באופן משמעותי אך גם לטרוד את אפסונו עם עזרות כזב.


שיר

זהו מקדם אשר מכיל מנעד רחב של טקסטים. חלקם טקסטים אמנותיים ומיוחדים. חלקם עמוקים וסבוכים וחלקם סתם גיבובי מילים אשר התערבלו במוחו של כותבם עד אשר נשפכו ממקלדתו הישר אל מסכנו. לרוב פותחי האשכולות מסוג זה יהיו מועטים, במידה והטקסט קצת עמוק גם תגובות החיבה וההעמקות בטקסט לא תהיינה רבות כך שפעמים מוטב לו לאדם לא לקטלג את השיתוף כשיר ובכך להביא למספר צופים גדול יותר אשר חלקם היה עלול למנוע מעצמו את הטוב הצפון.
נ.ב. יתכן גם והרקע אשר המקדם נמצא בו מוסיף לחוסר הפופולריות של הטקסט..


ביקורת ספרות

זהו כנראה המקדם הקדוש ביותר והנחשק ביותר אשר מועטים הם הכותבים אשר מעזים לעשות בו שימוש. בשימוש בו יש הצהרה של הכותב על עצמו, הוא מוצלח דיו בכדי לנתח טקסט של אדם אחר, הוא מעמיק מספיק בשביל לקרוא ספר ולהביע עליו את דעתו, הוא בקי למדי ויודע לומר כיצד צריך טקסט להיראות וכיצד לא וכן הלאה. לצערנו אנו לא פוגשים מספיק בביקורות אלו, הגם שמהם יכולים הקוראים להפיק הכי הרבה תועלת מקצועית. וכן הכותבים יניבו את מספר הצפיות הגבוה ביותר מאחר וכולם נלהבים למראה ביקורת של אדם על רעהו, מחכים לראות את האש ניצתת והרוח מתלהטת.


ספר חדש

פרסומת או סתם מחמאה כללית. לרוב אינטרסנטית. לא מעניין.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

במבט ראשון - כריכה
שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
התחלנו.

1750853900176.png

במבט שני - עלילה
במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

במבט שלישי - חוות דעת
כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

במבט רביעי - סיכום
ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

אשמח לביקורת.
 תגובה אחרונה 
בעקבות שטף הספרים ושטף הביקורות עליהם כאן בפורום, אני מעלה סקירה\ביקורת נוספת לביקורת ספרות חזיון תעתועים של א. בראב

הפעם על הספר שברי אדם - ד. (דבורה) נויגרשל.
אני אצלול ישירות לכריכה, העלילה תגיע תכף.

מחויבת להזהיר | המון ספויילרים - בערך תקציר של הספר.
היכונו!

כריכה:
בלי המון פרטים, בלי בלגן.
היא יחסית מינימליסטית. שברים, שמתקשרים ישירות לשם הספר (שברי), וצללית של דמות מטושטשת. (אדם?)
לדעתי משרתת יפה מאוד את הספר, מאזנת את המתח שבו.
[כריכה מצורפת בסוף]

שם הספר:
אז שם הספר, מקפיץ אותנו מיידית אל תוך הספר, אל העלילה עצמה.
ולמה?!
לגיבור הסיפור קוראים, איך לא?! אדם! (כאן נכנסנו לדיון מעמיק האם שם הספר נבחר בגלל שם הדמות הראשית, או להפך, {מה שיותר הגיוני לדעתי} ועד כמה זה נכון...)

אז שברי אדם.

אדם שניידמן שלנו שבור מאירועי העבר שלו, אך אל דאגה. הוא אוסף אותם, חוזר בתשובה ומרכיב את עצמו מחדש.

ז'אנר:
והנה חידוש.
מתח!
אבל כאן מגיע המפנה. כמו בספרים של נויגרשל, המתח הוא לא קלאסי, כמו שהתרגלנו, מתח של אקדחים, יריות, דם וכו'. לא.
המתח והפעולה מתרכזים דווקא בפן הפסיכולוגי יותר, קריאת האדם שעומד מול אדם - מאסטר בקריאת שפת גוף, עדיין לא אמרנו - ועל פי הנתונים הללו, הוא מתעמת עם האויבים שלו.


כתיבה וסגנון:
גם כאן, אופייני לנויגרשל.
כתיבה יפה מאוד, לפעמים אפילו גאונית.
לעיתים נופלת בניסוחים יומיומיים ופשוטים יותר. לי העניין קצת צרם. אולי בתור כותבת, שבסיפורים מעין אלו מעדיפה להתנסח בצורה משלבית יותר גבוהה משפה מדוברת ביום-יום.

העלילה:
העלילה עצמה זורמת, רצה, עפה.
מרתקת ממש.
היו מעט קטעים שדילגתי, יותר אלו של התיאורים, היו הרבה כאלה, לדעתי. אבל יש כאלה שיאהבו.

תקציר העלילה:

אדם חוזר בתשובה ומגיע לגור ביישוב קטן שנקרא בשם: 'רמת אביגדור'. ישוב ססגוני, מצחיק, סוער ומעניין מאוד.

מיכאל הוא משהו כמו אב-בית של היישוב. דואג למכירות, הרצאות וכיוצא בזה.
פרט לכך, הוא גם משכיר את הדירה לאדם, שהוא בעצם בוגר מוסד, שחזר בתשובה ועזב את השירות אחרי... תכף נחזור לכאן.

עד עכשיו היינו בארץ. נצא לעולם הגדול.

אז ברחבי העולם ה-CIA, וגם הישראלים מחפשים אחרי אנטוניו, איטלקי אחד חמוד שמבריח חומרים מסוכנים, סחורות גנובות, כלי נשק וכדו'

יש גם את ברונו, ראש מאפיה נחמד ועצבני.

{ייאמר לזכותי, במהלך הספר קלטתי שאנטוניו וברונו - חד הם}

מעלה בעיה כלשהי, מבחינתי, בעלילה של הסיפור.

כל הסיפור, מהתחלה ועד הסוף, סובב אחרי כספות נעלמות כלשהן עם מידע סודי.
הן מוזכרות בהתחלה ממש, ובסוף.
הבעיה - שהקורא לא זוכר את זה בכלל. מבחינתו זה פרט מאוד שולי.
יהיו כאלה שיגידו שזו הגאונות, להפוך פרט שולי דווקא למניע של הכל.
אני לא חושבת כך. מבחינתי כקוראת, היה אפשר לחפש משהו יותר משמעותי מאשר כספות עם מידע סודי, שאנחנו לא זוכרים בכלל עד שמזכירים לנו את זה כש- "אה, בשביל זה היינו צריכים את אדם בכלל".
הייתי מצפה למשהו יותר משמעותי, שתוך כדי הספר נבין למה רודפים\חוטפים את אדם, ולא נישאר עם סימן שאלה עד שמזכירים לנו קטע זניח מתחילת הספר ואומרים לנו - "בגלל זה".
קיצור, יצאתי עם הרגשה של: ניסו למצוא סיבה לרדיפה דווקא אחרי אדם, הוסיפו קטע אחד בהתחלה, וסיימו את הסיפור.
הרגשה שלי.


בחזרה לעלילה:
ברונו רוצה את אדם לפיצוח הקוד של הכספות המדוברות. הוא שולח מישהו שעבד בעבר עם אדם בניסיון לגייס אותו לעבודה סודית ומתגמלת. אדם מסרב לעבודה.

כאן נכנס עמנואל לזירה. עמנואל הוא תמהוני כלשהו שהגיע לרמת אביגדור. כולם מזהים אותו כרפה-שכל ומשורר מוזר.
אדם, אלוף שפת הגוף והבעות הפנים, חושד בו.
עמנואל מנסה גם הוא להציע לאדם את אותה עבודה + מאיים עליו. אדם מתנע ממנו, ועמנואל עוזב את היישוב.

בסופו של דבר מסתבר שעמנואל (שנרצח על ידי ברונו ראש המאפיה) הוא ערבי-נוצרי, שעובד עם ברונו.



בעולם אחר,
דני גרינגליק (יש שם משפחה כזה??? נשמע כמו גלינג-גלינג) מופלל בהברחה של חומר מסוכן.
אשתו של דני חברה של אשתו של מיכאל מיודענו, המשכיר של אדם.
ומיכאל – כמה נחמד וברור, שולח את אדם, הסוכן לשעבר, לנסות ולעשות משהו עם גרינגליק המופלל האומלל.

אדם טס, כמובן... הרי אם לא איפה המתח?!
באיזה שלב הוא נחטף, ו- מגיע לאי הציפורים (נשמע מעניין לטייל שם קצת...)
כדי שהוא יסכים לשתף פעולה עם ברונו וחבריו בפיצוח הקוד של הכספות, הם מפלילים אותו בישראל, אבל אדם שלנו מסודר. הוא שתל בעצמו שבב איתור שרק חבר אחד טוב שלו יודע עליו.
החבר הטוב מאמין בחפותו של אדם ומגיע להציל אותו.
הכספות ניצלות גם כן.
סוף טוב הכל טוב.

המסר:
מואכל בכפית.
כתוב בעמוד האחרון של הספר בצורה ברורה. שחור על גבי לבן.
אם זה טוב או לא - תחליטו אתם. אני פחות אהבתי.
קצת היה מיותר.

חורים בעלילה:
קריאה ראשונה לא מצאתי. אם וכאשר תהיה קריאה נוספת, אעדכן 😉

הבטחתי איפשהו למעלה שנחזור לעזיבת השירות במוסד של אדם.

אוף.
מידי דומה. מידי מגרד.
אולי לא תואם בדיוק, אבל הרעיון. אני לא אנקוב בשמות ומי שמכיר – יבין.

אדם פיקד על איזו משימה (בעבר), הוא זלזל במודיעין מסוים על רכב חשוב ואז—
הנהג ברכב החשוד היה מחבל,
שרצח את אחותו של אדם ואת האחיין הקטן והמתוק שלו.
גיסו נשאר צמח.

וטאדם טאדם---
אדם פרש מהמוסד.

צפוי? מזכיר משהו?

עוד משהו-
ברונו איים על אדם באמצעות פגיעה בגיסו הצמח. ואז פתאום האיום נעלם.
לי זה נראה פחות הגיוני, יש לכם קלף תשתמשו בו, תסחטו את אדם, תעשו משהו.


טוב. נחזור לחיובי.
בכללי, ספר יפה ממש. כזה שלא עוזבים מהיד ומתאכזבים שהוא נגמר.

קטעים שממש אהבתי:
אני לא אכתוב אותם בפירוט, כדי שיהיה לכם חשק לקרוא, אבל בקצרה:
  • אהבתי את החתול האפור שאדם השתמש בו לגילוי ונטרול עוקבים. גאוני ומקורי.
  • וגם את שואב האבק, הכלב, והחתול שביימו חתימות חום של בני אדם. גם גאוני.

זהו.
עד כאן להיום.

נ.ב.
מומלץ מאוד!

נ.ב.ב.
הכריכה המובטחת:
1745261392277.png

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
מנסה פעם ראשונה לכתוב סקירה/ ביקורת, מקווה שיצא טוב :)

כמה מילים לפני:
את הסיפור קראתי בהמשכים ב'מרווה לצמא', מאזור פרק 55 בערך פספסתי, היינו מנויים ופתאום המרווה כבר לא הגיע, חיכינו שבוע, שבועיים, ואפילו חודש (!) ואז ביטלנו... (אל דאגה, אחרי כמה חודשים החזרנו את המנוי...).

הייתי חייבת לקרוא את הסיפור, כ"כ התחברתי אליו. אז לפני כמה שבועות הייתי בבני ברק, קניתי ושמרתי לפסח.
והנה, הגיע פסח, ישבתי והשלמתי בשקיקה את המשך הסיפור...


אחרי ההקדמה, עכשיו לביקורת.

זהו הספר השני של
@-מיכל אופק- (את 'באה בלילות' שלה קראתי רק בגלל שהתחברתי לסגנון הכתיבה במהלך הקריאה של הסיפור בהמשכים).
כתיבה בז'אנר רגש.
דמות ראשית/ גיבורת הסיפור: תמי נוימן.



כריכה:
מבט ראשון (באשכול של הספרים החדשים): כריכה חמודה. אבל מה הקשר? כשרפרפתי על הפרק האחרון, ראיתי שנולדה לתמי בת.
מבט שני: אחרי שקניתי את הספר פתאום נזכרתי שבעצם היה "אימצה" לכמה שבועות את אושי ומכאן הצבע של העגלה...

מילה על שם הספר "ביקשתי לתת", כשמו כן הוא. מבטא בצורה ברורה ופתוחה את הרצון הנכסף של תמי להיות "אימא". לתת.



עלילה:
עלילה מיוחדת, רואים שנכתבה מניסיון של מישהי שממתינה.
היו פרקים שבכיתי בהם המון!, היו פרקים מצחיקים וגם כמה פרקים שרק רציתי שיעברו:sne: (כמו בכל ספר יש פרקים יותר מעניינים, ויש פחות)...
ספר שנותן פרספקטיבה וטיפה מכניס את הקורא לחוויות, רגשות, תחושות ומחשבות של נשים מצפות...


הקטעים עם יעקובי, האח הקטן של תמי מוסיפים המון. הדו שיח שהם מנהלים לאחר שתמי מגלה את הפנקס ומה שרשום בו כל-כך מרתקים. דו שיח שלך ילד בן תשע שהפה שלו מפיק משפטים של מבוגרים (כלשונה של תמי), נותנים עוד נקודת עלילה מיוחדת בתוך סיפור מיוחד ויפה.


הפרקים שנסובים על אושי ומשפחתו מרתקים. אהבתי כ"כ את נעמי, אחותו הגדולה. את הסבתא. את תמי שנאבקת, נאנקת, מתגברת ומתמודדת. השיחות שלה עם לאה. התקווה שהיא מפיחה.



חורים בעלילה:
אחרי קריאה ראשונה, לא מצאתי חורים.

מה שכן, כאחת שהבדלי שעות בסיפור מפריעים לה (זה לא ממש חור, אבל עדיין...) וכל פיפס חייב להיות מושלם ומדויק, יכול להיות שהיה איזה חור פצפון, אבל לא משהו גדול או מפריע.
אנחנו הרי בני אדם, ותמיד יהיו פשלות...



דמויות:
מרתקות, משלימות פסיפס מהמם של סיפור. הרבה גיבורים וגבורה אחת, ראשית.
כל דמויות בנויה טוב. לא סותרת דמות אחרת. משלימה עלילה אחת, סוחפת ומרתקת.



סיום:
הפרק האחרון, קיטשי. כמו שציפיתי. אבל מובן. בסוף נולדת לתמי וישראל בת.
סיום כללי, ברור ויפה. אין קצוות פתוחים.
רף מצוין. סיפר מותח (מבחינת עלילה), מרגש עם מבט שונה, שהצליח להשאיר אותי מרותקת עד הרגע האחרון, עם דמעות ועקצוצי מתח (וגם להשאיר אותי ערה עד מאוחר בליל שבת...).




עד כאן הסקירה והביקורת.
אם יש לכם מה להעיר (ויש לכם הרשאה לכתוב כאן), אשמח לקרוא. גם בפרטי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה