סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

[ר' יעקב ישראל]

בלי לצטט את תגובתך הארוכה, אני רוצה לומר לך ש- נכון. נכון שלכאורה היו סימנים מחשידים לגבי עמיקם מהתחלה. אבל תיקח בחשבון שמבחינת הקורא, מי שמעלה את הסימנים המחשידים על עמיקם אלו שתי דמויות: אלישע, שהוא הדמות החיובית בסיפור, אבל כבר למדנו לא לסמוך לגמרי במאה אחוז על התחושות שלו, וגם אם כן, משהו במבנה של הסיפור יצר מצב שדי שכחנו מה אלישע חשב, כלומר זה לא היה מספיק חזק כדי שהקורא יזכור את המחשבות של אלישע, מה גם שכולנו ידענו שהוא מוזר בגלל השיחה הארוכה מדי שלו עם אלישע בהתחלה, כך שזה רק חיזק לנו את המוזרות של עמיקם. הדמות השניה היא דמות שלילית. דמות שאנחנו לא אוהבים, לא רוצים להאמין לה. עמיקם הגיע למפגש בתור שוטר וסיפר לכולם שהוא השתנה. אין לקורא שום סיבה לא להאמין לו. הפוך! יש לו סיבה לדחות את דברי הדמות השלילית, כי היא שלילית.
לפיכך, אני עדיין חושבת שלא בנית את הדמות הזאת של עמיקם מספיק טוב, לא הבאת מספיק רמזים אמיתיים שיחשידו אותו, ולכן, לפחות כך אני מרגישה, שבתור קוראת "עבדת עלי". בשלב כזה אני קוראת את הספר עד הסוף אבל נשארת עם טעם חמוץ בפה.
דרך אגב, היה כזה ספר שקראתי פעם, לא דומה בכלום לסיפור שלך, כן? אבל גם משהו שהסופרת בנתה תילי תילים ובסוף שהכל התגלה היה כל כך עלוב וחמוץ שממש התעצבנתי.

אני הייתי מציע לחכות עם האכזבה, ולתת ל @mic003 צ'אנס להפתיע אותנו.

 

[משפחה שכzoo]

דיון אסטרטגי, עם סקר חדש.
אל תחמיצו! זה חשוב נורא, למרות האורך.
​

במסגרת הבמה הזו, מצאתי את עצמי משתף איתכם לא פעם ולא פעמיים הרהורים ותובנות שהיו לי לגבי הסיפור והיבטים שונים שנוגעים אליו. התגובות שלכם - שיפרו את העלילה ואת הכתיבה שלי עשרת מונים, כי כמו שאני אומר תמיד - הסיפור הוא של הקוראים, ולא אוכל להיות טוב באמת אם לא אבין מה נכון בעיניכם ומה לא, מה ראוי ומה בלתי נסבל.

הייתי צריך טיפטיפה אומץ כדי לפרסם את הפוסט הזה, אבל אני שלם עם זה לגמרי - אז תרגישו חופשיים לקרוא ולהגיב.

לאחרונה, התחלתי לחשוב ברצינות על מה שאני רוצה לעשות עם הסיפור הזה. הגעתי למסקנה (חלקכם הגיעו אליה כבר בפרק החמישי) שאפשר להתחיל לחשוב על המילה ההיא (זאת שמתחילה בס׳ ונגמרת בר׳. לא, זה לא סמור, זה ספר. מה זה בכלל סמור?! אין חיה כזו! למה לסבך כל דבר?!), ודווקא אז - כשהבנתי מה זה דורש (בשלב הראשון, לשלוח מייל להוצאה לאור, ואפילו את זה אני לא מוכן. מרגיש לי כמו לגשת מיוזמתי למבחן, ואני שונא מבחנים. אופציה להיבחן בעל פה - כמו שאתם מבינים, אין פה), התחלתי לחשוב אם כדאי יהיה לי לעשות את כל המאמץ הזה, ואם התוצאה שווה את המאמץ.

הרהורים על ספרות, כי מה שווים החיים בלי להעביר קצת ביקורת.

בתקופה האחרונה, יצא לי קצת להיחשף להרגלי הקריאה של הציבור החרדי, והתוצאה - איך אומר, הייתה די מטרידה מבחינתי.

אני מתחיל בזה שאין לי שום ביקורת על כותבים אחרים, ואני מעריך מאוד כל מי שמשקיע מעצמו כדי לעשות את העבודה הקשה הזו, שברוב המקרים לא שווה את התמורה. מטרתי, אינה להאשים את הסופרים החרדיים שכותבים מגוון עצום של יצירות, ואני מניח שיש להם את השיקולים שלהם. בסופו של דבר, הקהל אוהב את הספרות הזו, ואם כותב רוצה לספק לקוראיו הנאה - מי אני שאעמוד כנגדו.

בכל אופן, המציאות היא - שיש הרבה מאוד דברים שלדעתי יכולים היו להיעשות באופן טוב יותר. הנחת היסוד שלי היא, שספרות המתח החרדית קצת תמימה מדי. הנושאים אינם רבים, העלילות אינן נוסקות למחוזות רחוקים של הדמיון. הצורך בהתאמה לקהל היעד יוצר תופעות לוואי שמעלות חיוך ולא נשמעות כמו משהו רציני במיוחד. יש תופעה של חקיינות, שבה - כל מודל מוצלח, הופך לקלישאה, ואני לא מוסיף עוד - למרות שיש לי הרבה.

הנחת היסוד שלי תמיד הייתה, אולי משום שכל מי שסביבי סבור כך, שהספרות החרדית נקראת למרות חסרונותיה, משום שעדיין לא נמצא לה תחליף.
תמיד ברור היה לי, שיצירה שתתגבר על כל הבעיות האלו, ותתרומם מעל לחסרונות המובנים האלו, תהיה חומר קריאה מושלם. תמיד ראיתי את הספרות החרדית, ככזו שאינה הולמת את הציבור עבורו היא מיועדת. טענתי, ועודני טוען, שאנו אינטיליגנטים מספיק כדי לצרוך חומר איכותי.

ספוילר: קצת על מה שניסיתי לעשות ביצירה שלי. דלגו חופשי, אני יכול לדבר המון על עצמי ועל דעותיי.

העולם מלא בכל כך הרבה תופעות, מוזרות ומעניינות, מרתקות ומעוררות מחשבה. יש בו אנשים מגוונים כל כך, מכל מיני גוונים וסוגים, עם כל מיני שאיפות נסתרות ואינטרסים שמוסתרים עמוק. ההתחפרות בעולם מצומצם וזעיר, שבו פעילים בעיקר ארגונים צבאיים / ארגוני ביון, נגד טרוריסטים מזנים שונים - בין אם הם חמושים בקלצ׳ניקוב ובין אם במחשב, נשגבת מבינתי. בכל פעם בה ניסיתי יצירה פופולרית חדשה והתאכזבתי ממנה, הבטחתי לעצמי - שיום יבוא, ויקרה משהו שישנה את זה מקצה לקצה. וכשהבנתי שמתוך כל כך הרבה סופרים חדשים - יש רבים כל כך שנופלים באותה מלכודת, הבנתי - שאם אני רוצה להדגים מהי יצירה איכותית - עליי לעשות את זה בעצמי.

אני מכיר את החסרונות שלי, ואני מודע להם מאוד. ברור לי, שהכתיבה שלי לא מלוטשת, שהנטייה שלי למורכבות - מסבכת דברים במקום לפשט אותם, שאני נוטה להאריך איפה שצריך לקצר, ולהיפך. בכל זאת חשבתי, שיש לי סיכוי טוב ליצור יצירה איכותית, כזו שתהיה עמוקה ולא רדודה, מפחידה באמת - ולא בנאלית. ובעיקר - יצירה מדויקת, דמיונית ומופרעת מצד אחד, ואמינה עד לרמה מדעית מהצד השני.

הנקודה היא, שלאחרונה ממש גיליתי - שדעתי לגבי הספרות החרדית, אינה נחלת הכלל. כשהצגתי את טיעוניי מול כאלו שראיתי תמיד כקוראים פוטנציאליים, נתקלתי בחוסר הבנה מוחלט. בעיניהם, כך מתברר, השלמות היא דווקא בעלילות ההן - שיש בהן מעט מאוד היגיון רציונלי, ורוחב אופקים - ברמה שמתחרה עם ההיגיון. בעיניהם, אין טעם בשינוי - אם הוא אינו חיקוי מושלם של מה שקראו וקוראים, ורעיונותיי נדמו בעיניהם כמשעממים ומופרכים. אני לא נבהל, חלילה. ברור לי שאני לא מכוון לכל אחד, וגם את הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם - יש אנשים קרובים אליי שלא אהבו. רק שזה גרם לי להרהר על אופי היצירות שלי, ועל הקוראים שעבורם אני כותב.

התהיות שלי.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה פשר ההרהורים הנוגים האלו באמצע החיים, והאם זו המלחמה שמשפיעה עליי (לא, אני מהסוג שלא מפחד בכלל) או השהות בבית עם ילדים שבועות שלמים (מזה אני מפחד, עד כדי צרחות). אז לא, לא איבדתי את הביטחון העצמי שלי, ואני גם לא הולך לברוח לכם באמצע. את הסיפור הזה אני אסיים, ואולי אפילו תוכלו לקרוא אותו כספר (אם תזהו אותו, אחרי כל השיפוצים שיידרשו). אני פשוט חושב שאנחנו במקום מתקדם מספיק כדי שאוכל להבין מה אתם חושבים באמת.

אני רוצה שתדעו, שבשום מצב - אתם לא הורסים לי חלום. אף פעם לא רציתי קריירה של סופר, ואני גם לא רוצה אחת כזו בהמשך. בחיים האמיתיים, אני בתפקיד תורני משמעותי עם השפעה ישירה על הרבה מאוד אנשים (כן, אני יודע שזה מוזר, וגם אני לפעמים שואל את עצמי - מה חשבו אלו ששמו אותי שם?!), כיף לי ואני שואב מזה את הסיפוק הכי גדול שיש. הכתיבה בשבילי היא תרפיה, אני נהנה ממנה, ומהבחינה הזו - מה שיש לי כרגע, מספיק לגמרי. זה ברור, שיש לי את הרגעים בהם אני חושב: ׳היי, תיכף אתה תסיים את זה, וזה יהיה ספר מעולה׳, אבל גם לא בא לי להתאמץ יותר מדי, ולשלב את זה עם שאר הפעילויות שלי - יעשה לי כאב ראש לא קטן, כך שזה די יקל עליי אם אבין שזה לא בשבילי.

מהסיבה הזו, חשוב לי באמת לשמוע - מה דעתכם?! עד כמה באמת הסיפור הזה ייחודי, ועד כמה אתם חושבים - חשוב והגיוני, שהוא יהיה מודפס, שחור על גבי לבן?!

אני רוצה להזכיר, שסופרים אחרים - כותבים כרכים של מאות דפים בשנה אחת (וזה עוד לפני עידן הבינה המלאכותית).
אני לא בקצב הזה (בלשון המעטה), ומן הסתם - אם יבוא יום ואוציא לאור את הסיפור הזה - הוא יהיה כנראה הראשון והאחרון שלי (בתחום ספרות החולין).
אין לי באמת דרך לבלוט בתוך מאות הכותרים שצצים כפטריות אחר הגשם, והסיכוי היחיד שלי הוא רק - אם זה יהפוך לתופעה ברמה אחרת לגמרי.

וכאן, זה התפקיד שלכם.
אתם קראתם, אתם קוראים, ואתם אלו שצריכים לומר: עד כמה הסיפור הזה נגע בכם?! עד כמה הרגשתם את האיכות שבו, עד כמה הוא בלט - בין כל מה שקראתם?! לי, ככותב, אין את היכולת להשיב תשובות לשאלות כאלו. מבחינתי, הוא היצירה היחידה שחשובה - וכל השאר, הבל הבלים. אבל אתם - חסרי הנגיעה האישית, כמה אתם מרגישים שהוא השפיע עליכם?! האם יש לו באמת סיכוי לבלוט בתוך כל ים המלל, או שספרי הנוער - ניצחו וינצחו?!
אני בכל זאת מגונן קצת על היצירה שלי (עם כל העצלות, יש בי עדיין משהו שמאמין שלמרות הכול - זה יקרה בסוף), ולכן אני מבקש - שתשימו בצד את הביקורת על כל מה שצדדי. הניסוח, האריכות והטרחנות, החורים הפתוחים שאולי נשארים גם אחרי שאני נותן להם תשובות. אלו הם הדברים המקריים, בשביל זה נועדה עריכה (שזו אחת המילים שמפחידות אותי יותר מהכול, כי יש בי משהו שחושב - שבחלקים נרחבים זה יהיה על סף השכתוב). העיקר הוא, כמו שאתם כבר מבינים: הרעיונות שלי, הדמויות, הדמיון הפרוע, הדיוק בפרטים, המורכבות המתישה לעיתים, הסגנון המוזר והבלתי קיים. אמרו לי את דעתכם - בכנות גמורה. אם הסיפור הזה היה ספר על מדף של חנות ספרים, הוא היה הופך לתופעה, או שהוא היה מעלה אבק?!

סקר, לראשונה מזה חודשים:

כבר מזמן לא העליתי סקר, אז בואו נעשה את זה כמו פעם. מזכיר, שמחברי קהילת הכתיבה - אני מצפה גם לביקורת מילולית, ולא רק לסימון סמיילים, ולמרות שזה כמעט מעולם לא הועיל - אני שוב חוזר על זה, מתוך אמונה נאיבית שהפעם משהו יהיה אחרת. אם כך, עבור אלו שמבחוץ - שאלת הסקר היא כדלהלן:
איך היית מסכם את חוויית הקריאה, נכון לשלב זה:

א. מעביר את הזמן בקושי. לא כדאי לעשות עם זה משהו - הצבע ׳עצוב׳.

ב. מעניין, אבל ביחס להיצע - צריך עודף של סייעתא דשמיא כדי שזה יבלוט, הצבע ׳תודה׳.

ג. אחד הטובים שקראתי. אין כזה בשוק, אז תפסיק עם הדיכאון המוזר, כי אתה נדבק מהדמויות שלך - הצבע ׳וואו׳.

ד. עם עריכה נכונה - זה פוטנציאל למשהו שלא היה כמוהו מעולם - הצבע ׳שכוייח׳.

ה. זה לא משהו שאפשר לומר בסמיילי - הצבע ׳צוחק׳, ואני אשתדל לשלוח הודעה פרטית.

ו. יש לי בשבילך מסר מעצים שיאפשר לך להגשים את המטרות שלך, שיעור ניסיון חינם - הצבע על איש אחר שנמצא בסביבתך, ופנה אליו עם הצעתך הנדיבה.
-
נ.ב. את הסקר הזה ממש, אני אעמיד פעם נוספת בסוף הסיפור, כך ששום דבר באמת לא גמור.
תרגישו חופשי להביע את דעתכם, אתם יכולים להשיב גם אם תפגשו בזה עוד הרבה זמן. ​

הייתי רוצה להביע את דעתי על כמה נקודות שהועלו כאן לגבי הסיפור ועריכתו לספר:
1. לגבי השאלה האם הסיפור הוא טוב, התשובה היא - כן. אנשים עוקבים אחריו, נהנים ממנו.
2. לגבי השאלה האם הסוגה של הסיפור מעניינת את הציבור- אין הכרח. מכיוון שהעוצמה בסיפור היא לא מהתוכן שאותו היא מייצגת (סוג ניסוח, סוג עלילה) אלא מהיכולת של הסופר למתוח ולהפתיע אותנו כל פעם מחדש, וההרגשה שכל הסיפור מחושב מתחילתו ועד סופו (אם כי זה עדיין לא הוכח...), והחלק של הקוראים בלנסות לגלות את העלילה האמיתית של הסיפור.
3. לגבי השאלה איך זה יהיה כספר- יתכן שבתור ספר זה יהיה קצת פחות טוב, מכיוון שחלק גדול מההתחברות לסיפור מגיע מהניסיון של ציבור הקוראים להבין מה קורה כאן ולחבר בין תעלומות בין פרק לפרק, מה שפחות קיים בספר שנקרא באופן רציף.
4. לגבי חלוקה לסדרה- מסתבר שזה פחות יהיה מוצלח, מכיוון שהעלילה לא נפתרה אפילו בחלקה, גם בשלבים המאוחרים שבהם אנו עומדים, וממילא הסופר לא כל כך יעניק מידע מהותי נוסף בסוף כל חלק.

 

[קשת החיים]

4. לגבי חלוקה לסדרה- מסתבר שזה פחות יהיה מוצלח, מכיוון שהעלילה לא נפתרה אפילו בחלקה, גם בשלבים המאוחרים שבהם אנו עומדים, וממילא הסופר לא כל כך יעניק מידע מהותי נוסף בסוף כל חלק.

בנקודה הזאת אני מאוד מסכימה! כשמחלקים לסדרה, כל סדרה חייבת להסתיים במשהו, וכאן יש המון פרקים שרק לקראת סוף הספר מתחילים לתרום משהו לסקרנות של הקורא ולכן זה לא מתאים לסדרה.

 

[א-ירושלמית]

אז אולי סוג של טרילוגיה?
(או שטרילוגיה = סדרה...)

לענייננו:
עמיקם היה - עד עכשיו - סוג של זקן טרחן חביב.
פתאום הוא הופך למפלצת? נשמע מוזר ובלתי אמין בעליל.

 

[ר' יעקב ישראל]

עמיקם היה - עד עכשיו - סוג של זקן טרחן חביב.
פתאום הוא הופך למפלצת? נשמע מוזר ובלתי אמין בעליל.

לא קלטתם שהשתלט עליו איזה דיבוק? (או לא יודע איך קוראים לדבר הזה בעולם המושגים של @mic003 ...)

 

[קשת החיים]

לא קלטתם שהשתלט עליו איזה דיבוק? (או לא יודע איך קוראים לדבר הזה בעולם המושגים של @mic003 ...)

האמת שכן קלטתי. אבל עדיין זה מובא בצורה קצת מניפולטיבית. כמו שכתבתי, היה צריך להיות רמז לכך מקודם, משהו שיכין את הקורא שיש כאן משהו לא ברור.

 

[א-ירושלמית]

זה בערך התהיה שלי גם לגבי אביגדור.
לא הייתי קוראת זה 'דיבוק', אבל כן סוג של שליטה מרחוק על ידי כוחות מסתוריים נוסח קלפטון.

 

[mic003]

טוב, אני מגלה שהייתי צנוע עם הדרישות. בכל אופן, כבר מילאתי את ההתחייבות והעליתי עוד פרק.
עכשיו, נראה אותנו שוברים שיא.
אם עד ליל שישי בחצות יהיו 120 לייקים (מזכיר שתגובה נחשבת כפול) - אני מוסיף (בלי נדר כמובן) פרק מתישהו בליל שישי (לפעמים ליל שישי שלי מסתיים במוצ״ש), וממשיך את המבצע לשבוע הבא (נחליט אז על מה זה יהיה, אבל אני חושב על משהו גרנדיוזי). המבצע ייגמר כשאעמיד רף שלא תוכלו לעמוד בו.
בינתיים, תודה לכולם על הבעת האמון. התוצאות הן הרבה יותר ממה שחשבתי, וזאת דחיפה אדירה (אל תתנו סתם דעה חיובית רק כדי להגדיל לי את המוטיבציה. אני סומך עליכם). יש הרבה כאלו ששלחו לי לייק צוחק ועוד לא פניתי אליהם. אל דאגה, זה יקרה בימים הקרובים. אני רוצה לעשות את זה בסיטונאות.
וכמובן - יש פרק חדש (עדיין אין משהו מסמר שיער, אבל בפרק הבא - חוזרים להווה, ומתחילים בקצב מהיר במיוחד). תגיבו, תלייקו, תבקרו, בקיצור... תעשו מה שאתם טובים בו.

העירו לי, שתגובתי פה אולי לא הובנה נכון.
נראה שיש כאלו שחשבו שאני מתכוון ללייקים על ההודעה המצוטטת. זה כמובן לא נכון, כי אין לי עניין בליוקים - אלא רק בהצבעות. כוונתי הייתה, להצבעות נוספות על הסקר שהעליתי בתחילת שבוע שעבר. במובן הזה, כרגע - ספרתי למעלה מ120 הצבעות (חישבתי גם הודעות). בעזרת ה׳, אעלה הלילה פרק נוסף, ובהמשך - אני אוסיף (בלי נדר כמובן) עוד מבצע חדש, שגם קשור להתפתחות דרמטית נוספת עליה אספר כנראה בהמשך. אני לא מגלה פרטים נוספים, רק אומר - שהעלילה נכנסת לשלב מאוד שונה ממה שהכרתם (עכשיו אני נשמע כמו משמרות המהפכה שמכריזים על טיל חדש מדגם ׳כרוספדין 5׳), ושבמסגרת הזו - אני מתכוון (אחרי הבטחות חוזרות ונשנות שלא התקיימו, וגם זה קצת מזכיר את משמרות המהפכה) לגאול את הנספח, לדאוג שאתם תמתינו לפרקים שם כמו שאתם ממתינים לאלו שפה, ואפילו לאחד את העלילות.
בקיצור, ימים יגידו אם הייתה זו הודעת רהב שהתקיימה, או התראת שווא.

 

[א-ירושלמית]

"הלילה" כבר לא כל כך ארוך...

 

[mic003]

​

הלילה המטורף של עמיקם.

חלק חמישי (נכון, הלילה ארוך...)


​

קצת פחות משעה מאוחר יותר, ישבו השניים בניידת המשטרה שחנתה בתחתית הצוק. ״עבודה טובה עשית שם,״ אמר עמיקם, מרוצה מאוד מעצמו.

יואב תחב את מפתח הרכב אל חריץ ההתנעה, מפנה את פניו אל עמיקם. ״לאן?!״ שאל בקצרה.

״אליי הביתה,״ השיב עמיקם. ״רחוב טרומפלדור שלשים, באר שבע״.

יואב סובב את המפתח, והניידת התעוררה לחיים. ״תחגור חגורת בטיחות,״ הוא ביקש. ״אנחנו עומדים לחטוף פה טלטלות לא פשוטות״.

דקות ארוכות חלפו, עד שהגיע כלי הרכב אל כביש סלול למחצה. רק ברגע הזה, כך נראה, הבין עמיקם שיש משהו שונה בהתנהגותו של הצעיר שלצידו. ״אנחנו בטוב?!״ הוא בירר. ״כלומר: לא הוצאת מילה מאז התחלנו לנסוע״.

״תמתין,״ הגיב יואב, והתגובה בישרה – שהחשד של עמיקם היה מוצדק. עם זאת, נאלץ עמיקם להמתין עוד דקות אחדות. הניידת הייתה בעיצומה של נסיעה מהירה בכביש מהיר, כאשר פתאום – היא סטתה מהנתיב, נעצרת בשולי הדרך.

״מה?!״ הופתע עמיקם. ״למה אתה עוצר?!״

יואב המתין עד לעצירה מוחלטת, ואז – בתנועה מהירה, כיבה את מנוע הרכב. ״עכשיו זה הזמן,״ הוא אמר בנימה קפואה. ״אני רוצה להבין, מה עשינו שם?!״

״סליחה?!״ הופתע עמיקם. ״מה זאת אומרת ׳מה עשינו שם׳״?!

״אתה דרשת ממני לעשות סדרה של פעולות,״ השיב יואב, כאילו הבין שעליו לומר את הדברים באופן ששולל כל פרשנות אחרת. ״כל הפעולות היו פליליות, וגם מאוד מוזרות. בהכוונתך, אני איפסתי את מד הקילומטרים של הרכב, רוקנתי את מכלי הדלק לבקבוקים – שאותם הייתי צריך לסחוב, כי אפילו עזרה לא הצעת לי, שלא לדבר על זה ששתלתי שם – בתוך כלי הרכב, בקבוקים ריקים סגורים בסוגר ייצור. את כל הפעולות האלו עשיתי אני, ואני רוצה להבין – למה עשיתי אותם?!״

עמיקם הביט בשעונו. ״עכשיו?!״ שאל בחרדה.

״אלא מתי?!״ ענה יואב בשאלה, וההבעה הנחושה שעל פניו העידה שהוא לא מתכוון לוותר. ״תבין, לאורך הלילה – עשיתי מה שאמרת, משום שהבטחתי לנמרוד שאהיה איתך מתחילת המשימה ועד סופה. אבל עכשיו?! אני לא חייב לך כלום. סיימנו את המשימה, ומבחינתי – אני יכול ללכת, ולהשאיר אותך פה. אתה רוצה טרמפ הביתה?! אם כן, תצטרך לענות תשובות״.

״טוב בסדר,״ נכנע עמיקם מהר מהצפוי. ״אבל בתנאי שתמשיך את הנסיעה. אני אענה לך תוך כדי על מה שתשאל״.

יואב הביט אל תוך עיניו של עמיקם, ואז התרצה והתניע מחדש. ״קדימה,״ הוא אמר. ״תסביר לי, מה המשמעות של כל זה?!״

עמיקם שילב את ידיו. ״כבר אמרתי לך,״ השיב. ״זה נועד לשבש את החקירה״.

״ולמה התעקשת דווקא על השינויים האלו?!״ חקר יואב. ״כלומר: מד מאופס, ריקון הדלק, הבקבוקים. חייבת להיות לזה סיבה, לא?!״

עמיקם משך בכתפו. ״למה, היו לך רעיונות טובים יותר?!״ הגיב באדישות.

״אז אתה רוצה לומר לי שהכול היה מקרי?!״ ניסה יואב לוודא שהבין נכון. ״כלומר: פשוט חשבת על תופעות שיגרמו לחוקרים לאבד זמן, ולא היו לך רעיונות טובים מאלו?!״

״אולי,״ השיב עמיקם בנימה בלתי מחייבת.

״אולי זו לא תשובה!״ העיר יואב בחריפות. ״אני לא קונה את ההסבר הזה. אני יודע מנמרוד, שאתה התעקשת על כל פריט מהציוד הזה. למה זה היה חשוב לך כל כך?! יש אלף דברים אחרים שאפשר לשתול בזירה, שיגרמו לחוקרים כאב ראש, והם חסכוניים בהרבה. מה גרם לך לרצות דווקא את הפריטים האלו?!״

עמיקם הניד את ראשו, כאילו לא היה מרוצה מהניסוח. ״השאלה הנכונה היא,״ תיקן, ״מה גרם לי להתעקש מול נמרוד. התשובה היא, שאת מה שאני עושה – אני עושה בדרך שלי. אני לא מוכן שנמרוד הוא שיתווה לי את הדרך, וזה לא משנה מה הטיעונים שלו״.

משום מה, הרגיזה התשובה מאוד את יואב. ״תגיד לי,״ הוא תקף, ״אתה יודע כמה מאמצים היינו צריכים לעשות בשביל להשיג את הפריטים ההזויים שביקשת?! רק הבקבוקים, זה משהו שהיינו סביבו כמעט יממה. היינו צריכים לשלוח מישהו למפעל באופקים, כדי לאיים על מנהל הייצור...״

״תחסוך ממני את הפרטים,״ נכנס עמיקם אל תוך דבריו, על פניו הבעה של גועל. ״זה לא באמת משנה לי איך עשיתם את זה״.

״ברור שלא!״ התרתח יואב. ״זה לא היית אתה! מישהו אחר לכלך את הידיים שלו, כדי להשיג את הציוד שאתה התעקשת עליו, אז למה שזה יהיה משנה לך?! אם אתה היית צריך להיכנע לקפריזות של מישהו אחר, אם עליך היה מוטל לארגן את הכול כך שיתאים לתנאים בלתי הגיוניים של איש אחר – אין לי ספק שזה היה מעניין אותך מאוד. בשבילך, היה בוודאי נוח לשחק בכיפופי ידיים עם נמרוד, בזמן שאחרים עשו בעבורך את העבודה השחורה!״

״אתה רוצה להבין עד כמה גדול הסיכון שלקחנו?!״ המשיך יואב במתקפה הרצופה. ״הנה, רק דוגמא אחת״ הוא המשיך מיד, בלי לאפשר לעמיקם להגיב. ״הדרישה ההזויה שלך, שהשותף שלך יהיה שוטר, אתה יודע איזה כאב ראש זה עשה לנו?! בסך הכול, יש לנמרוד שני שתולים במשטרה. רק שניים! מתוך צבא שלם של אנשים שהיו מתנדבים בשמחה, אילולי היית מתעקש על התנאי המטופש הזה. בגלל הדרישה הזו שלך, נמרוד היה צריך לסכן את שנינו. אתה מבין, עמיקם?! הניידת שבה אתה נוסע, היה צריך להוציא אותה מחניון תחנת המשטרה, וזה לא אני הוצאתי – כי זו לא משמרת שלי. רוזנר, השתול השני, הוא שעשה את זה בשבילי, כך שאם היינו נתפסים – נמרוד היה מאבד ביום אחד, את שתי העיניים שלו בתוך המשטרה. אתה מבין את המשמעות?! אתה יודע כמה שנים של מאמץ צריך כדי לשתול מישהו במשטרה?! אתה מדמיין לעצמך, כמה נפלו בדרך כי לא התקבלו, או נחשדו בשלב מוקדם מדי והתפטרו?!״

עמיקם העיף לעבר יואב מבט בוחן. ״תראה,״ אמר, ״אני לא חייב לך תשובות, אבל אתה טוען שסיכנתי אותך, אז אני אומר – שדווקא הדרישה הזו שלי הייתה בגלל צורך מבצעי אמיתי. תחשוב רק, שנמרוד היה שולח איתי איזה ׳ארחי פרחי׳ מפוקפק מהסוג שהוא אוהב. הרי לא יכולתי לדעת מה יקרה לאורך הלילה, ובהחלט הייתי יכול לגלות שהמשטרה החליטה לגלות יעילות ושלחה צוות חקירה, תוך כדי שאני פועל לזהם את הזירה. אתה חושב שהייתה לי דרך להסביר את הסיטואציה?!״

״אוקי,״ נרגע יואב באחת. ״עכשיו אתה מדבר! אני מסכים איתך, שזה בטוח יותר לפעול כששנינו שוטרים, ואני מסכים שגם יש תועלת בתפאורה של הניידת – שעושה רושם של חקירה רשמית. אתה רוצה לומר לי שלכל השאלות ששאלתי יש תשובות כאלו?! כלומר: הכול הגיוני, רק אני לא מצליח להבין את הראש שלך?!״

עמיקם נענע את ראשו. ״לא!״ חרץ. ״אני פשוט חושב, ששאר השאלות לא נוגעות אליך. כלומר: אתה יכול להתייחס לזה כמו דרישות שרירותיות שלי, אבל אין לך זכות לתקוף אותי. אם לנמרוד יש טענות - הוא מוזמן לטעון אותן, אבל הוא פשוט לא יטען מאומה, כי הוא לא היה מוכרח להצטרף לפעילות הלילה. הוא קיבל הצעה, ואיש לא כפה עליו להסכים. אם הוא חשב שזה שווה את המאמץ, מה בדיוק התפקיד שלך פה?! אתה מנסה לגונן עליו?! אתה חושב שהוא לא אחראי למעשיו?!״

יואב נאנח. ״נמרוד לא צריך את העזרה שלי,״ אמר, ״אבל אני פשוט מסרב להאמין שהוא הבין את הדרישות שלך כמו שהן. כלומר, אני מניח שהוא פשוט סמך עליך, הוא נתן בך אמון – כי הוא ראה בך איש מקצוע. אני די בטוח שהוא אישר את הדרישות שלך, רק כי חשב שזו תהיה הדרך היחידה להשיג את התוצאה. הוא לא הבין שאתה סתם מתעקש מולו, כאילו היית ילד שמסרב להפסיד בתחרות טיפשית״.

עמיקם שלח מבט חד לעבר יואב. ״אתה מתנהג כאילו אתה ממש דואג לו, לנמרוד,״ אבחן. ״באיזה קטע?! כלומר, זה כאב הראש שלו! למה זה אכפת לך?!״

יואב הרכין את ראשו. ״אנחנו משפחה,״ הנמיך את קולו, כאילו חשף סוד שמור, ״אז תפסיק כל הזמן להתפלא מזה שאכפת לי״.

עמיקם זקף את צווארו בהפתעה. ״אואה, עכשיו הבנתי!״ אמר בנימה משועשעת. ״באמת שאלתי את עצמי, איך שרדת כל כך הרבה זמן. כלומר: נמרוד בדרך כלל, לא אוהב אנשים שחושבים בכוחות עצמם. הוא עושה להם סוף הרבה לפני שהם מגיעים לבשלות שכלית״.

״ולענייננו...״ התעקש יואב לחזור לנושא.

״לענייננו?!״ חזר עמיקם בשאלה. ״אני עדיין לא מבין, למה אתה מנסה להתערב. הוא ילד גדול, והוא מבין מה הוא עושה, וגם הוא יכול היה לשאול בדיוק מה ששאלת – אם כי, הוא בחר במקום זה, לציית. הייתי אומר, שזה ממש צחוק הגורל. כלומר: הוא תמיד היה טוב בלעשות בדיוק את זה, לגרום לאנשים לציית בלי לשאול שאלות״.

על פניו של יואב עלתה הבעה מהורהרת, כאילו התלבט אם לומר משהו. עמיקם התבונן בו בריכוז, והוא גם היה הראשון להפר את הדממה. ״מה קרה?!״ הסתקרן לדעת, ״על מה אתה חושב ככה?!״

״אני חושב על נמרוד,״ השיב יואב, תוך כדי שהוא ממשיך ומהרהר. ״אתה יודע מה,״ הוא נעשה החלטי פתאום. ״בוא נשים את הדברים על השולחן. אתה כנראה מניח שאני סומך על נמרוד, אבל זה ממש לא נכון. לא כרגע״.

עיניו של עמיקם התרחבו בתדהמה. ״אוי ואבוי לך!״ הזהיר. ״יש לך מושג איך הוא יגיב אם הוא ישמע שאתה מדבר ככה?!״

יואב העיף מבט חטוף לעבר עמיקם, ומיד שב להתבונן בכביש שממולו. ״עכשיו אתה דואג לי?!״ שאל בעגמומיות.

״דואג?!״ חזר עמיקם בתהייה, כאילו שמע לראשונה את המושג הזה. ״לא, לא ממש,״ השיב בפשטות. ״אני לא חושב שהתקרבנו מספיק כדי שאדאג לך. זו רק הייתה אזהרה... הומניטרית, אפשר לומר. אני מתכוון, שזו תכונה אנושית – להזהיר משהו כשהוא מסכן את חייו. גם אתה, אני לפחות מרשה לעצמי להניח, היית מזהיר אדם זר מנפילה, לו היית רואה ששרוכי הנעליים שלו פתוחים״.

יואב הניף את ידו בביטול. ״עזוב, אתה מייחס כוונה יותר מדי רצינית למה שאני אומר. זו סתם הייתה תגובה טיפשית, ואתה כבר בנית עליה מבוא לפילוסופיה. אני מבין את האזהרה שלך, אבל במקרה הזה – אני לא חושש. הביקורת שלי נובעת מדאגה אמיתית, כי לאחרונה – באמת נראה לי, שנפגם משהו אצל נמרוד. הוא כאילו... נסחף אחרי איזה חלום, וזה נראה שהוא הולך ומאבד קשר עם המציאות״.

באחת, הוארו עיניו של עמיקם, כאילו ציפה לשמוע משהו מעין זה. ״תמשיך...״ הוא ביקש. ״תספר לי, מה גרם לך לחשוב ככה?!״

״זה ארוך,״ השיב יואב, ״ואני לא אוהב סיפורים ארוכים. בגדול, אני יכול לומר – שזה התחיל לפני כמה חודשים, כשמשום מה – התחיל קשר מאוד מוזר, בין נמרוד לבין מישהו מכנופייה קטנה, בלתי מוכרת. ככל הידוע לי, הוא לא המנהיג של הכנופייה הזו, והוא גם לא אחד מהבכירים בה. הוא רק מייצג, כמו סוג של דובר, את הקבוצה״.

״איזו כנופייה זו?!״ התעניין עמיקם מיד.

״האמת,״ השיב יואב במבוכה, ״שככל הידוע לי – אין להם שם. נמרוד קורא להם ׳השבלולים׳, אבל זה רק הוא. להתרשמותי, כשנמרוד התחיל את הקשר איתם, הם לא היו מאורגנים בכלל, שלא לדבר על זה, שזו כנופייה קטנה, פיצית ממש. כמה עשרות, וזהו״.

״יש לך הסבר, איך הקשר הזה נוצר מלכתחילה?!״ קטע אותו עמיקם. ״כלומר, ברור שהם אלו שפנו לנמרוד, אבל כמו ששנינו יודעים – נמרוד הוא לא איזה טיפוס אצילי, שיסכים לנדב את ניסיונו העשיר לטובת קבוצה מתחרה. יש לו פה אינטרס, אבל מהו?!״

״בזמנו,״ השיב יואב, ״הוא נתן תשובה חלקית, שדווקא הייתה הגיונית. לטענתו, יש לקבוצה הזו קשרים בחו״ל, מה שהתאים מאוד לנמרוד – שתמיד חלם להרחיב את העסקים אל מעבר לים. הוא הבטיח שזה יהיה שיתוף פעולה קצר, והעלות תהיה אפסית. בינתיים, הוא לא עמד בשתי ההבטחות. בחודשים האחרונים, הוא העביר שישים אחוז מהרווחים של הארגון לכנופייה הקטנה ההיא, ואם אתה לא מבין מה זה אומר – מדובר בעשרות מיליונים. חוץ מזה, אני לא יודע אם שמעת – אבל לפני חודש, נתפס בנמל אשדוד קונטיינר של כלי נשק, שהגיע מספינה אוקראינית. המשטרה עלתה על זה ברגע האחרון, כי אלו שעשו את העבודה – היו עם קשרים בנמל, ואם לא היה קורה משהו ממש לא מתוכנן, הנשק היה חודר פנימה. המשטרה בעצמה מודה, שיכול להיות שזו לא הפעם הראשונה, וכשאני מחבר את זה לשמועה חזקה שרצה לאחרונה – גם במשטרה וגם אצל החבר׳ה, על נשק מתקדם שמסתובב בין הכנופיות – זה לא מעודד״.

״למה?!״ קימט עמיקם את מצחו. ״איך זה קשור?!״

״בתקופה האחרונה,״ השיב יואב, ״היו הרבה דיבורים על כוונה של נמרוד לעשות משהו קיצוני. הייתה לו תחרות עם ארגונים מתחרים, וזה מאוד הכעיס אותו. כמה פעמים הוא דיבר על הרצון שלו ׳לבנות צבא׳. אנשים דיברו על זה שהוא רוצה לעשות את זה בדרך שלו. גדול, מופרע, עוצמתי. אני לא אתפלא אם הכנופייה הזו – הייתה מתאימה בעיניו לצורך הזה״.

״אז מצאנו את האינטרס?!״ שאל עמיקם.

״לא!״ השיב יואב נחרצות. ״כי כרגע, זה ממש לא נראה שהצבא הזה עומד לציית לו. להפך. הוא כאילו הסתנוור מאורח החיים שלהם. הוא מבלה איתם, על חשבון העסקים שלו. אלו דברים שלא הכרנו אצלו. פעם, הוא היה רוצה להיות מעורב בכל שטות. היום, הוא מתרגז כשאנחנו משתפים אותו במה שקורה. זה נראה שיש לו תכנית, והוא ממדר את כולנו ממנה״.

״נו, בוודאי!״ המהם עמיקם. ״אין שום ספק, שיש לו תכנית...״

״למה אתה מתכוון?!״ בירר יואב.

״זה מסובך,״ השיב עמיקם בקול עייף. ״בכל אופן, תודה לך. הועלת לי מאוד. אני מניח שמגיעות לך תשובות טובות יותר מאלו שקיבלת ממני״.

״מה אמרת?!״ לא האמין יואב למשמע אזניו.

״אתה זוכר מה אמרתי לך כששאלת על הסיבה לשינוי במראה החיצוני שלי?!״ שאל עמיקם.

יואב קימט את מצחו, כאילו ניסה להיזכר במה שאמר לו עמיקם אז. ״אני זוכר בגדול,״ הוא אמר. ״דיברת הרבה הלילה, אני לא יכול לזכור כל הגיג״.

עמיקם הנהן בהבנה. ״דיברתי על מה שאמיתי ועל מה שלא,״ הזכיר. ״אמרתי שלפעמים – האמת, היא דווקא מה שאי אפשר לראות. טענתי, שאמצעים מלאכותיים – הם בסך הכול הדרך לגרום לדברים להיראות כפי שהם צריכים להיות״.

״אז זה ההסבר?!״ התקשה יואב להבין. ״פשוט ניסית להתאים את המראה של הרכב למה שאתה חושב לגביו?! בעיניך, המצב הטבעי של הרכב הוא בלי דלק ועם מד קילומטרים מאופס?! בעיניך, בקבוקים ריקים – הם הדבר האמיתי?!״

״בעיניי,״ השיב עמיקם בכובד ראש. ״מה שקרה על ראש הצוק, זהו הביטוי הכי קיצוני של מה שמעל לכל חוק. זו פשוט הייתה הדרך הסמלית שלי לבטא את זה״.

״אבל למה?!״ התחנן יואב להבין. ״מה מצדיק התנהגות כל כך... חריגה?!״

עמיקם חייך. ״אתה רוצה תשובות,״ אבחן.

״בהחלט,״ הסכים יואב. ״כבר סיכמנו על זה״.

״אבל לתשובות יש מחיר,״ אמר עמיקם בנימה מאיימת. ״לא תוכל להמשיך כרגיל כשתדע״.

״זה בסדר,״ אמר יואב, ״אני בטוח שאני אעמוד בזה״.

עמיקם בחן אותו בדקדוק. ״אוקי,״ אמר לאחר מחשבה קצרה. ״את התשובות, לא תמצא אצלי. אתה תמצא אותם בבאר הבירה״.

״איפה?!״ מצמץ יואב בעיניו.

״באר הבירה,״ שב עמיקם במתינות. ״זהו המקום אליו זורמים הנחלים כולם. שם, תמצא תשובה״.

״מה זה, עוד איזה פתגם הזוי מהרפרטואר שלך?!״ עקץ יואב ״כי אני ממש לא בקטע של לפענח את החידות שלך״.

״בכלל לא,״ חייך עמיקם. ״באר הבירה, זהו מאגר מים לא רחוק מירושלים. מקום מדהים, חבל רק שלא תוכל לראות אותו ביום. אם תרצה תשובה, סע לשם עכשיו, עוד לפני שיעלה השחר״.

״לא הבנתי,״ גיחך יואב. ״אתה שולח אותי לשום מקום, עם הבטחה מעורפלת למצוא תשובות, וזה עוד אמור לקרות הלילה?! כלומר: איך אני אמור לחפש שם תשובה?! לצלול במים?! לחפור באדמה?! לעמוד באמצע שום מקום ולזעוק את השאלות שלי?!״

על פניו של עמיקם, עלתה פתאום הבעה קשוחה. ״אתה תיסע לשם לבדך,״ הוא התעלם מכל השאלות ששאל יואב. ״לא תספר על כך לאיש,״ המשיך בקול מעובה. ״זו אזהרה, יואב! אל תקל בה ראש. אם ילווה אותך אדם בדרכך לשם, לא תמצא שם מאומה, ושניכם לא תשרדו את הלילה! אם תספר על כך למישהו, הם יידעו. הם תמיד יודעים, והם לא חוששים. ההזדמנות היחידה שלך, היא זו שהצעתי לך״.

היה משהו בהבעה הרצינית ובקול המעובה, שגרם ליואב להיראות מפוחד. ״מי זה הם?!״ הוא שאל.

עמיקם הסיט את מבטו. ״אלו שהתשובות בידם,״ אמר. ״לא אוכל לספר מאומה יותר מזה״.

יואב נאנח. ״אני לא יודע, עמיקם,״ הוא אמר. ״לא נראה לי שאני אעשה את זה״.

״אם כך,״ חייך עמיקם ובאחת – שב קולו להיות רגיל לגמרי. ״זה מעולה. אם תוותר על הרצון לתשובות, לא תיאלץ לשלם את המחיר״.

יואב נראה מתוסכל, כאילו שאל את עצמו – האם זוהי דרך נוספת שבה מתכוון עמיקם לשחק בו, או שהפעם מתנהג האיש ברצינות. ״אתה משגע אותי,״ הוא אמר, דופק על ההגה בחוסר אונים. ״אני כבר לא יודע מה לעשות...״

״באר הבירה,״ לחש עמיקם, חיוך זדוני על פניו. ״סמוך עליי. כשתהיה שם, אמור שאתה שליח שלי. אל תזכיר את עמיקם, רק את יוסי...״




דקות בודדות מאוחר יותר, ניצב עמיקם על המדרכה הסמוכה לפתח ביתו, התרמיל על כתפו והמטרייה המעוקמת בידו. הניידת בה נהג יואב, התרחקה ממנו, והוא עקב אחריה במבטו, מלווה אותה – במסעה לאורך הרחוב הצר.

כשנעלמה הניידת מאחורי המבנים המרוחקים שבקצה הרחוב, פנה עמיקם להתבונן בבית שעזב לפני שעות אחדות. החלונות היו חשוכים, והוא נאנח לרווחה. נראה, שכל העת קינן בו חשש מפני מצב בו יגלו בני משפחתו את היעדרו. כעת, היו החלונות סימן מבשר טובות. ככל הנראה, עדיין נמים בני הבית את שינת הלילה שלהם.

באדישות יחסית, הוא פנה אל הפח הסמוך לביתו, קובר עמוק את שרידי המטריה שנשא עמו. לאחר מכן, החל לנוע לכיוון הצד האחורי של המבנה, כך שבסופו של דבר – הוא שוב ניצב מול עורף הבית. הפעם, הוא נדרש לטפס אל הבית, ובמפתיע – הוא עשה זאת בקלילות יחסית. בסופו של התהליך, ניצב עמיקם מול החלון המוביל אל הבית. מתוך אינסטינקט – הוא שלח יד אל מסגרת החלון, רק כדי לגלות שהחלון נעול – כפי שהיה צריך לזכור. באנחה עמוקה הוא פרק מעל כתפו את התרמיל, ולאחר חיטוט – שלה מתוכו מכשיר זעיר, מותאם לגודל כף יד. מקצה המכשיר השתרבבה לשונית משוננת זעירה, ועמיקם מיהר לתחוב אותה אל הרווח שבין מסגרת האלומיניום לבין אדן החלון. בשלב הזה, הוא לחץ על הכפתור הצמוד לכף ידו, וברגע בו פגשה הלשונית את מנגנון הנעילה – נשמע צליל חיכוך מצמרר. עמיקם עצם את עיניו בחרדה, אבל לא נסוג. הוא המשיך להחזיק את הכלי הרוטט, עד לרגע בו פסק הצליל. בשלב הזה, הוא שלח יד והדף את לוח הזכוכית, וזה – כאילו נעתר למגע כף ידו, והחליק פנימה על צירו.

כשעל פניו הבעה מרוצה, זחל עמיקם פנימה, ובקפיצה קלה – עמדו רגליו על רצפת החדר. הוא השתהה דקה או שתיים כדי לוודא שאיש לא שמע את צליל הניסור, וכשמאומה לא קרה – התפשטה על פניו הבעה של רווחה, והוא הביט סביבו בתודה – כאילו חש רוגע בין ארבעת הקירות המוכרים לו כל כך.

בזריזות רבה, הוא פשט מעליו את המעיל ואת החולצה, תוחב אותם אל התרמיל שנשא אתו. בארונית המתכת שבחדר כבר המתינה לו חולצה בהירה מגוהצת, והוא לבש אותה בזריזות בעודו ניצב באותו המקום – כשהמכנסיים הכהות שלבש בחוץ עדיין לגופו, והמגפיים נעולות עדיין לרגליו. מאותו התא, הוא הוציא מצלמה דיגיטלית זעירה, אותה הניח בזהירות רבה על שולחנו. בשלב הבא, הוא פנה אל ערמת חפצים שהייתה מגובבת מצד השולחן, ומתוכה – שלה לאחר מאמצים רבים, חצובת מתכת מעוקמת, אותה הוא הציב בדיוק מול שולחן העבודה שלו. בשלב הבא, חיבר עמיקם את המצלמה אל החצובה, והפעיל אותה – כך שהעדשה הייתה מכוונת בדיוק אל השולחן שכנגדה.

את הדקות הבאות הוא הקדיש לשיטוט בהגדרות המצלמה, כאשר – על פי התפריט בו הוא התמקד, ניתן היה לשער שהוא מבקש להפעיל צילום מושהה. לבסוף, הוא כנראה נואש מלמצוא את מבוקשו, ולכן - הוא חזר אל התפריט הראשי, והפעיל את המצלמה במצב ׳וידאו׳. בתחתית התמונה, החלה להבהב נקודה אדומה, והוא מיהר לנוע ממקומו שמאחורי המצלמה, כשהוא מבצע עיקוף גדול וחודר באחת אל השטח שמול חזית העדשה. ״הי כולם...״ אמר בנימה של חשיבות, ״זהו ניסיון מספר אחת, בתקווה שלא יהיה צורך בעוד...״




דקות אחדות לאחר מכן, ישב עמיקם מאחורי שולחן העבודה שלו, כשבידו המצלמה. ברגעים אלו, הוא סיים לצפות בפעם השלישית בסרטון שהפיק, ועל פי החיוך המרוצה שעל פניו – השביעה התוצאה את רצונו. הפעם, הוא לא חזר לצפות שוב בקטע הווידאו, אלא השחיל את המצלמה לנרתיק בד תואם, ובעדינות – הניח אותה על שולחנו. מיד לאחר מכן הוא נע אחורנית עם כסאו, ואז רכן ופתח את מגירת השולחן האמצעית.

המגירה הייתה עמוסה במחברות, אותן הוציא עמיקם והניח על השולחן שלפניו. בשלב הבא, הוא רפרף על המחברות, מניח את כל המחברות שעל תוכנן עבר – בערמה מסודרת אחת בקצה המרוחק של השולחן. מתי שהוא, זיהה עמיקם מחברת ריקה כמעט לגמרי, והניח אותה בדיוק מולו. בקצה ציפורנו, קילף עמיקם את המדבקה שהייתה מודבקת על הכריכה, עליה נכתבו בעט שחור המילים ׳שבע כללים למצליחן המתחיל׳. המדבקה הותירה סימן מכוער, אולם לעמיקם היה חשוב רק לוודא שלא נותרה אפילו אות אחת מהתוכן המקורי. כשסיים לקלף כל סימן זיהוי, ושאריות המדבקה נחו עמוק בתחתית הפח שבין רגלי השולחן, הוא התרווח ופתח את המחברת.

בחמת זעם, הוא קרע את שני הדפים הראשונים, שהיו היחידים הכתובים, ואז – פנה למלא את הדפים הבאים בתוכן מקורי חדש. הוא כתב בתזזיתיות, בלי להניח את העיפרון אפילו לרגע, וברור היה – שהוא אינו מייחס חשיבות רבה לתוכן הנכתב על ידו. כשהתוצאה השביעה את רצונו, הוא שב ודפדף אחורנית, סוגר בזהירות את המחברת. דווקא עכשיו, נראה שהוא מקדיש זמן ממושך למחשבה על הכותרת שהוא עומד לספק לאוסף ההגיגים שלו.

לבסוף, הוא רכן קדימה וכתב: ״זיכרונותיו של יוסי לב – טון״.

הנוסח לא מצא חן בעיניו, אולי מפני שהיה ישיר מדי, והוא נאלץ לתקן אותו. בזהירות רבה, הוא מחק את האות האחרונה, מקפיד שלא יישאר ממנה רושם. את האות ן׳, הוא החליף באות ב׳, ושוב בחן מחדש את התוצאה.

נראה שגם עכשיו הוא לא היה מרוצה, אולי מפני שחשש שהמסר האמיתי לא יעבור. הוא רכן שוב כדי לתקן את האות האחרונה, אולם הפעם – בחר לעשות זאת, באמצעות סימון של שני קווים אלכסוניים לרוחב האות, כך שביניהם – נותרה כלואה האות נ׳. בשלב הזה, הייתה התוצאה כנראה מספקת בעבורו, שכן – הוא הביט סביבו, כאילו חיפש היכן לשתול את המחברת.

המגירה התחתונה צדה את מבטו, והוא התכופף ומשך אותה בעוצמה, אולם השידה כולה נעה עמה, מה שהעיד – שהמנעול הקבוע בה סגור. עמיקם נאנח, מביט סביבו – כאילו חשב שיש סיכוי למצוא את המפתח בתוך כל חוסר הסדר שגדש את החלל הצפוף. מהר מאוד הבין עמיקם, שהחיפוש חסר תוחלת, ובדיוק באותו הרגע – עלה על פניו חיוך שובב.

״כן, טיפשים שכמותכם,״ הוא לחש, ולא ברור כלפי מי הוא כיוון את המסר המעליב. ״זה בטח יהיה לכם תענוג, להבין מי פרץ את המגירה״. בזריזות מפתיעה, הוא נטל מעל השולחן את המסור בו השתמש לפני כן לפריצת החלון, והפעם – הוא רכן מול המגירה, משתמש בו כדי לבתר את מנגנון הנעילה. ברגע שזו נפתחה, הוא הציץ פנימה – וכשהבחין באוסף של פריטים חסרי מכנה משותף, עלה על פניו מבע מתענג. בתנועות תזזיתיות, הוא רוקן את המגירה, מעביר את הפריטים השונים אל המגירה האמצעית. בחלל שנותר, הוא הניח בזהירות רבה את המחברת עליה עמל בשעה האחרונה, ואז – כנראה כדי לא להדגיש את הזרות שלה, הוסיף אליה עוד מחברת אקראית מהערמה המסודרת שהכין לפני כן.

בשלב הזה, תמו סידוריו ללילה זה, והוא הרשה לעצמו להחליף את בגדיו הנותרים, ולנוח בשכיבה על משענת הכיסא שלו, כשידיו שלובות ועיניו פקוחות לרווחה.



קצת פחות משלושה ימים מאוחר יותר, בסוויטה מפוארת ומאובזרת בקומה השתים עשרה של מלון על שפת ים המלח, השלים אביגדור את הרצאתו.

התיאור של אביגדור – היה מדויק בתכלית, ממש כאילו היה נוכח בשעת מעשה וראה את הדברים בעיניו. בכל פעם בה הזכיר אביגדור את אחד מהממצאים שעמדו מולו, הוא הניף את הממצא מול עיניהם של השניים, כאילו ביקש להמחיש בכך ויזואלית את התיאור.

מדהים היה לגלות, את השינוי ביחסם של השניים אל אביגדור. אם בתחילה נראה היה שהם מנומנמים, ושהמגמה שלהם היא רק להקשות על אביגדור להציג את התיאוריה שלו, הרי שברגעים אלו – רכנו שניהם קדימה בהאזנה, ועל פניהם הייתה ציפייה ערנית.

כשסיים אביגדור את תיאורו, הם עדיין המשיכו להאזין, כאילו קיוו להמשך שיספק עוד תשובות לשאלות הקשות שהולידה החקירה. אפילו כשחלפו רגעים ארוכים, והדממה לא הותירה מקום לספק, הם לא השמיעו ולו הגה. בסופו של דבר, נאלץ אביגדור לבטא בפירוש את המובן מאליו. ״זהו,״ הוא אמר, תוך כדי מחיאת כף חזקה. ״אלו הן העובדות, חברים״.

באחת, כאילו על פי סימן מוסכם, הרפו השניים את שריריהם וצנחו אחורנית על משענת כיסאותיהם. ״יואו,״ אמר אלירן בקול המום, כאילו לא היה לו משהו אחר טוב יותר לומר, ואפרים – לעומתו, רק הנהן בראשו בהתרשמות.

״אתם בסדר?!״ חייך אביגדור, ״מה קורה אתכם, תתעוררו!״

אלירן נענע את ראשו. ״זה מטורף,״ אמר, ״לא, פשוט מטורף!״ חזר ואמר.

לעומתו, נראה היה שאפרים מתחיל לגלות סימני חשיבה עצמאית. ברגעים הראשונים, הוא היה שרוי גם כן תחת הרושם הכביר של התיאור, אבל משהו מהגישה הביקורתית המקורית שלו – עדיין ניכר על פניו, כשאזר את כוח הרצון לפתוח את פיו. ״תשמע,״ הוא אמר בקול רציני, ״זה בהחלט נותן תשובה לכל שאלה ששאלנו, ואני בהחלט עומד להכריז על כך ששגיתי, ואתה פשוט מקצוען בכמה רמות מעלינו. העניין הוא...״ הוא השתתק, כאילו ניסה לארגן את מחשבותיו. ״אני פשוט מאוד לא רוצה להאמין שכך זה היה,״ הוא פלט לבסוף. ״אתה מבין?!״ שאל, ובעיניו הייתה תחינה בלתי מוסברת.

נראה היה, שאלירן לא עמד על סוף דעתו של אפרים. ״על מה אתה מדבר?!״ הוא תהה, מביט באפרים – כאילו היה תופעה מוזרה במיוחד. ״הבן אדם פה נתן מופע! סידר את כל הפרטים, חיבר את כל הנקודות, עשה את הבלתי אפשרי! באיזו זכות אתה מפקפק במה שהוא אומר?!״

אפרים התקשה להשיב תשובה ברורה, אבל דווקא אביגדור – נראה כמו מי שמסוגל להבין את הגישה העיקשת של אפרים. ״אני חושב שמה שאפרים מתכוון לומר,״ הוא נטל את תפקיד המסביר, פונה ישירות לאלירן, ״זה שהוא מתקשה להאמין, שאת כל האירוע הזה תכנן ויצר עמיקם. אם אני מזהה נכון את מערכת הקשרים פה, נראה שהכרת היטב את עמיקם. אני צודק?!״

אפרים הנהן בראשו, ועל פניו התפשטה רווחה, כאילו אכן קרא אביגדור את תחושותיו. ״בדיוק, כן,״ הוא אמר, ״כלומר: עמיקם היה איש חריג, לא רגיל, אבל להאמין שהוא עשה את זה? כלומר, למה? מה המניע שלו? בכזה גיל?!״ הוא השפיל את פניו, ואז הרים שוב את ראשו. ״אני רוצה לדעת שאתה בטוח!״ דרש, ״אני רוצה לדעת שיש לך הוכחה אמיתית, אובייקטיבית, שהיה זה עמיקם – ולא מישהו אחר״.

על פניו של אביגדור עלה חיוך עגמומי. הוא הניף את המחברת, שעדיין הייתה בכף ידו, מציג את כריכתה מול עיניו של אפרים. ״תסתכל,״ ביקש, והיה משהו רך בקולו. ״תראה את הכותרת, תזהה את התופעה שאותה כבר הזכרתי – אולם איש מכם לא הבין את החשיבות האמיתית שלה. אתה רואה את המילים?! כתוב כאן, ׳זיכרונותיו של יוסי לב – טוב׳, אבל זה לא ׳יוסי׳ - אלא עמיקם! זה כתב ידו, על הכריכה ובתוך המחברת, שם הוא מכנה את עצמו כל העת ׳יוסי׳. אם אתה לא מאמין, תביט במחברת השנייה. אתה חושב שתוכל לטעון אחרת?!״

אפרים נענע את ראשו. ״לא, לא ממש,״ הודה. ״אני אפילו לא צריך להשוות למחברת הבדיחות, אני מכיר את הכתב שלו, מהעבודה המשותפת שלנו״.

״יפה!״ חייך אביגדור. ״ועכשיו, שים לב. תראה את האות הממוסגרת. הוא רצה לכתוב משהו אחר, אבל בדרכו המעוותת – הוא לא יכול היה להניח למתבונן מן הצד לגלות את זה בסקירה פשוטה. הוא כיוון את הדברים כך, שרק מישהו כמוהו, רק מי שמבחין בכל פרט, יזהה את הפרט שאותו הוא רצה לגלות. האות ב׳, שים לב אליה, היא למעשה נ׳, אין שום אפשרות אחרת״.

״מה זה אומר?!״ הקשה אלירן מצדו של אפרים. ״אתה טוען שהוא התכוון לכתוב: ׳זיכרונותיו של יוסי לב – טון?! זו אותה משמעות, או יותר נכון – אותו חוסר משמעות!״

״בסדר הזה כן,״ חייך אביגדור.

לאלירן נדרש רגע כדי להבין את כוונתו של אביגדור. ״כלומר,״ להפוך את סדר המילים?!״ הוא בירר, ואביגדור נענע את ראשו קלות לשלילה. ״או פשוט... את סדר האותיות?!״ תיקן אלירן תוך כדי דיבור, וכשזיהה שהפעם יש התאמה לכוונתו של אביגדור – המשיך לחשוב בקול. ״אם כך, התוצאה תהיה...״ הוא השתהה, כאילו ניסה לסדר בדמיונו אחרת את האותיות.

״ביל יוסטון,״ הקדים אותו אפרים, עיניו הלומות. ״זיכרונותיו של ביל – יוסטון״.​

 

[כוכב צפון]

@mic003 כל מה שחשבתי התבלבל לי כבר בראש
חוזרים להתחלה לקרוא את כל הפרקים מחדש
מדהים איך שאתה משחק לנו הקוראים(או לפחות לי) בראש...

 

[קשת החיים]

עכשיו נשאר לגלות מי רצח את עמיקם.

 

[ר' יעקב ישראל]

​

הלילה המטורף של עמיקם.

חלק חמישי (נכון, הלילה ארוך...)


​

קצת פחות משעה מאוחר יותר, ישבו השניים בניידת המשטרה שחנתה בתחתית הצוק. ״עבודה טובה עשית שם,״ אמר עמיקם, מרוצה מאוד מעצמו.

יואב תחב את מפתח הרכב אל חריץ ההתנעה, מפנה את פניו אל עמיקם. ״לאן?!״ שאל בקצרה.

״אליי הביתה,״ השיב עמיקם. ״רחוב טרומפלדור שלשים, באר שבע״.

יואב סובב את המפתח, והניידת התעוררה לחיים. ״תחגור חגורת בטיחות,״ הוא ביקש. ״אנחנו עומדים לחטוף פה טלטלות לא פשוטות״.

דקות ארוכות חלפו, עד שהגיע כלי הרכב אל כביש סלול למחצה. רק ברגע הזה, כך נראה, הבין עמיקם שיש משהו שונה בהתנהגותו של הצעיר שלצידו. ״אנחנו בטוב?!״ הוא בירר. ״כלומר: לא הוצאת מילה מאז התחלנו לנסוע״.

״תמתין,״ הגיב יואב, והתגובה בישרה – שהחשד של עמיקם היה מוצדק. עם זאת, נאלץ עמיקם להמתין עוד דקות אחדות. הניידת הייתה בעיצומה של נסיעה מהירה בכביש מהיר, כאשר פתאום – היא סטתה מהנתיב, נעצרת בשולי הדרך.

״מה?!״ הופתע עמיקם. ״למה אתה עוצר?!״

יואב המתין עד לעצירה מוחלטת, ואז – בתנועה מהירה, כיבה את מנוע הרכב. ״עכשיו זה הזמן,״ הוא אמר בנימה קפואה. ״אני רוצה להבין, מה עשינו שם?!״

״סליחה?!״ הופתע עמיקם. ״מה זאת אומרת ׳מה עשינו שם׳״?!

״אתה דרשת ממני לעשות סדרה של פעולות,״ השיב יואב, כאילו הבין שעליו לומר את הדברים באופן ששולל כל פרשנות אחרת. ״כל הפעולות היו פליליות, וגם מאוד מוזרות. בהכוונתך, אני איפסתי את מד הקילומטרים של הרכב, רוקנתי את מכלי הדלק לבקבוקים – שאותם הייתי צריך לסחוב, כי אפילו עזרה לא הצעת לי, שלא לדבר על זה ששתלתי שם – בתוך כלי הרכב, בקבוקים ריקים סגורים בסוגר ייצור. את כל הפעולות האלו עשיתי אני, ואני רוצה להבין – למה עשיתי אותם?!״

עמיקם הביט בשעונו. ״עכשיו?!״ שאל בחרדה.

״אלא מתי?!״ ענה יואב בשאלה, וההבעה הנחושה שעל פניו העידה שהוא לא מתכוון לוותר. ״תבין, לאורך הלילה – עשיתי מה שאמרת, משום שהבטחתי לנמרוד שאהיה איתך מתחילת המשימה ועד סופה. אבל עכשיו?! אני לא חייב לך כלום. סיימנו את המשימה, ומבחינתי – אני יכול ללכת, ולהשאיר אותך פה. אתה רוצה טרמפ הביתה?! אם כן, תצטרך לענות תשובות״.

״טוב בסדר,״ נכנע עמיקם מהר מהצפוי. ״אבל בתנאי שתמשיך את הנסיעה. אני אענה לך תוך כדי על מה שתשאל״.

יואב הביט אל תוך עיניו של עמיקם, ואז התרצה והתניע מחדש. ״קדימה,״ הוא אמר. ״תסביר לי, מה המשמעות של כל זה?!״

עמיקם שילב את ידיו. ״כבר אמרתי לך,״ השיב. ״זה נועד לשבש את החקירה״.

״ולמה התעקשת דווקא על השינויים האלו?!״ חקר יואב. ״כלומר: מד מאופס, ריקון הדלק, הבקבוקים. חייבת להיות לזה סיבה, לא?!״

עמיקם משך בכתפו. ״למה, היו לך רעיונות טובים יותר?!״ הגיב באדישות.

״אז אתה רוצה לומר לי שהכול היה מקרי?!״ ניסה יואב לוודא שהבין נכון. ״כלומר: פשוט חשבת על תופעות שיגרמו לחוקרים לאבד זמן, ולא היו לך רעיונות טובים מאלו?!״

״אולי,״ השיב עמיקם בנימה בלתי מחייבת.

״אולי זו לא תשובה!״ העיר יואב בחריפות. ״אני לא קונה את ההסבר הזה. אני יודע מנמרוד, שאתה התעקשת על כל פריט מהציוד הזה. למה זה היה חשוב לך כל כך?! יש אלף דברים אחרים שאפשר לשתול בזירה, שיגרמו לחוקרים כאב ראש, והם חסכוניים בהרבה. מה גרם לך לרצות דווקא את הפריטים האלו?!״

עמיקם הניד את ראשו, כאילו לא היה מרוצה מהניסוח. ״השאלה הנכונה היא,״ תיקן, ״מה גרם לי להתעקש מול נמרוד. התשובה היא, שאת מה שאני עושה – אני עושה בדרך שלי. אני לא מוכן שנמרוד הוא שיתווה לי את הדרך, וזה לא משנה מה הטיעונים שלו״.

משום מה, הרגיזה התשובה מאוד את יואב. ״תגיד לי,״ הוא תקף, ״אתה יודע כמה מאמצים היינו צריכים לעשות בשביל להשיג את הפריטים ההזויים שביקשת?! רק הבקבוקים, זה משהו שהיינו סביבו כמעט יממה. היינו צריכים לשלוח מישהו למפעל באופקים, כדי לאיים על מנהל הייצור...״

״תחסוך ממני את הפרטים,״ נכנס עמיקם אל תוך דבריו, על פניו הבעה של גועל. ״זה לא באמת משנה לי איך עשיתם את זה״.

״ברור שלא!״ התרתח יואב. ״זה לא היית אתה! מישהו אחר לכלך את הידיים שלו, כדי להשיג את הציוד שאתה התעקשת עליו, אז למה שזה יהיה משנה לך?! אם אתה היית צריך להיכנע לקפריזות של מישהו אחר, אם עליך היה מוטל לארגן את הכול כך שיתאים לתנאים בלתי הגיוניים של איש אחר – אין לי ספק שזה היה מעניין אותך מאוד. בשבילך, היה בוודאי נוח לשחק בכיפופי ידיים עם נמרוד, בזמן שאחרים עשו בעבורך את העבודה השחורה!״

״אתה רוצה להבין עד כמה גדול הסיכון שלקחנו?!״ המשיך יואב במתקפה הרצופה. ״הנה, רק דוגמא אחת״ הוא המשיך מיד, בלי לאפשר לעמיקם להגיב. ״הדרישה ההזויה שלך, שהשותף שלך יהיה שוטר, אתה יודע איזה כאב ראש זה עשה לנו?! בסך הכול, יש לנמרוד שני שתולים במשטרה. רק שניים! מתוך צבא שלם של אנשים שהיו מתנדבים בשמחה, אילולי היית מתעקש על התנאי המטופש הזה. בגלל הדרישה הזו שלך, נמרוד היה צריך לסכן את שנינו. אתה מבין, עמיקם?! הניידת שבה אתה נוסע, היה צריך להוציא אותה מחניון תחנת המשטרה, וזה לא אני הוצאתי – כי זו לא משמרת שלי. רוזנר, השתול השני, הוא שעשה את זה בשבילי, כך שאם היינו נתפסים – נמרוד היה מאבד ביום אחד, את שתי העיניים שלו בתוך המשטרה. אתה מבין את המשמעות?! אתה יודע כמה שנים של מאמץ צריך כדי לשתול מישהו במשטרה?! אתה מדמיין לעצמך, כמה נפלו בדרך כי לא התקבלו, או נחשדו בשלב מוקדם מדי והתפטרו?!״

עמיקם העיף לעבר יואב מבט בוחן. ״תראה,״ אמר, ״אני לא חייב לך תשובות, אבל אתה טוען שסיכנתי אותך, אז אני אומר – שדווקא הדרישה הזו שלי הייתה בגלל צורך מבצעי אמיתי. תחשוב רק, שנמרוד היה שולח איתי איזה ׳ארחי פרחי׳ מפוקפק מהסוג שהוא אוהב. הרי לא יכולתי לדעת מה יקרה לאורך הלילה, ובהחלט הייתי יכול לגלות שהמשטרה החליטה לגלות יעילות ושלחה צוות חקירה, תוך כדי שאני פועל לזהם את הזירה. אתה חושב שהייתה לי דרך להסביר את הסיטואציה?!״

״אוקי,״ נרגע יואב באחת. ״עכשיו אתה מדבר! אני מסכים איתך, שזה בטוח יותר לפעול כששנינו שוטרים, ואני מסכים שגם יש תועלת בתפאורה של הניידת – שעושה רושם של חקירה רשמית. אתה רוצה לומר לי שלכל השאלות ששאלתי יש תשובות כאלו?! כלומר: הכול הגיוני, רק אני לא מצליח להבין את הראש שלך?!״

עמיקם נענע את ראשו. ״לא!״ חרץ. ״אני פשוט חושב, ששאר השאלות לא נוגעות אליך. כלומר: אתה יכול להתייחס לזה כמו דרישות שרירותיות שלי, אבל אין לך זכות לתקוף אותי. אם לנמרוד יש טענות - הוא מוזמן לטעון אותן, אבל הוא פשוט לא יטען מאומה, כי הוא לא היה מוכרח להצטרף לפעילות הלילה. הוא קיבל הצעה, ואיש לא כפה עליו להסכים. אם הוא חשב שזה שווה את המאמץ, מה בדיוק התפקיד שלך פה?! אתה מנסה לגונן עליו?! אתה חושב שהוא לא אחראי למעשיו?!״

יואב נאנח. ״נמרוד לא צריך את העזרה שלי,״ אמר, ״אבל אני פשוט מסרב להאמין שהוא הבין את הדרישות שלך כמו שהן. כלומר, אני מניח שהוא פשוט סמך עליך, הוא נתן בך אמון – כי הוא ראה בך איש מקצוע. אני די בטוח שהוא אישר את הדרישות שלך, רק כי חשב שזו תהיה הדרך היחידה להשיג את התוצאה. הוא לא הבין שאתה סתם מתעקש מולו, כאילו היית ילד שמסרב להפסיד בתחרות טיפשית״.

עמיקם שלח מבט חד לעבר יואב. ״אתה מתנהג כאילו אתה ממש דואג לו, לנמרוד,״ אבחן. ״באיזה קטע?! כלומר, זה כאב הראש שלו! למה זה אכפת לך?!״

יואב הרכין את ראשו. ״אנחנו משפחה,״ הנמיך את קולו, כאילו חשף סוד שמור, ״אז תפסיק כל הזמן להתפלא מזה שאכפת לי״.

עמיקם זקף את צווארו בהפתעה. ״אואה, עכשיו הבנתי!״ אמר בנימה משועשעת. ״באמת שאלתי את עצמי, איך שרדת כל כך הרבה זמן. כלומר: נמרוד בדרך כלל, לא אוהב אנשים שחושבים בכוחות עצמם. הוא עושה להם סוף הרבה לפני שהם מגיעים לבשלות שכלית״.

״ולענייננו...״ התעקש יואב לחזור לנושא.

״לענייננו?!״ חזר עמיקם בשאלה. ״אני עדיין לא מבין, למה אתה מנסה להתערב. הוא ילד גדול, והוא מבין מה הוא עושה, וגם הוא יכול היה לשאול בדיוק מה ששאלת – אם כי, הוא בחר במקום זה, לציית. הייתי אומר, שזה ממש צחוק הגורל. כלומר: הוא תמיד היה טוב בלעשות בדיוק את זה, לגרום לאנשים לציית בלי לשאול שאלות״.

על פניו של יואב עלתה הבעה מהורהרת, כאילו התלבט אם לומר משהו. עמיקם התבונן בו בריכוז, והוא גם היה הראשון להפר את הדממה. ״מה קרה?!״ הסתקרן לדעת, ״על מה אתה חושב ככה?!״

״אני חושב על נמרוד,״ השיב יואב, תוך כדי שהוא ממשיך ומהרהר. ״אתה יודע מה,״ הוא נעשה החלטי פתאום. ״בוא נשים את הדברים על השולחן. אתה כנראה מניח שאני סומך על נמרוד, אבל זה ממש לא נכון. לא כרגע״.

עיניו של עמיקם התרחבו בתדהמה. ״אוי ואבוי לך!״ הזהיר. ״יש לך מושג איך הוא יגיב אם הוא ישמע שאתה מדבר ככה?!״

יואב העיף מבט חטוף לעבר עמיקם, ומיד שב להתבונן בכביש שממולו. ״עכשיו אתה דואג לי?!״ שאל בעגמומיות.

״דואג?!״ חזר עמיקם בתהייה, כאילו שמע לראשונה את המושג הזה. ״לא, לא ממש,״ השיב בפשטות. ״אני לא חושב שהתקרבנו מספיק כדי שאדאג לך. זו רק הייתה אזהרה... הומניטרית, אפשר לומר. אני מתכוון, שזו תכונה אנושית – להזהיר משהו כשהוא מסכן את חייו. גם אתה, אני לפחות מרשה לעצמי להניח, היית מזהיר אדם זר מנפילה, לו היית רואה ששרוכי הנעליים שלו פתוחים״.

יואב הניף את ידו בביטול. ״עזוב, אתה מייחס כוונה יותר מדי רצינית למה שאני אומר. זו סתם הייתה תגובה טיפשית, ואתה כבר בנית עליה מבוא לפילוסופיה. אני מבין את האזהרה שלך, אבל במקרה הזה – אני לא חושש. הביקורת שלי נובעת מדאגה אמיתית, כי לאחרונה – באמת נראה לי, שנפגם משהו אצל נמרוד. הוא כאילו... נסחף אחרי איזה חלום, וזה נראה שהוא הולך ומאבד קשר עם המציאות״.

באחת, הוארו עיניו של עמיקם, כאילו ציפה לשמוע משהו מעין זה. ״תמשיך...״ הוא ביקש. ״תספר לי, מה גרם לך לחשוב ככה?!״

״זה ארוך,״ השיב יואב, ״ואני לא אוהב סיפורים ארוכים. בגדול, אני יכול לומר – שזה התחיל לפני כמה חודשים, כשמשום מה – התחיל קשר מאוד מוזר, בין נמרוד לבין מישהו מכנופייה קטנה, בלתי מוכרת. ככל הידוע לי, הוא לא המנהיג של הכנופייה הזו, והוא גם לא אחד מהבכירים בה. הוא רק מייצג, כמו סוג של דובר, את הקבוצה״.

״איזו כנופייה זו?!״ התעניין עמיקם מיד.

״האמת,״ השיב יואב במבוכה, ״שככל הידוע לי – אין להם שם. נמרוד קורא להם ׳השבלולים׳, אבל זה רק הוא. להתרשמותי, כשנמרוד התחיל את הקשר איתם, הם לא היו מאורגנים בכלל, שלא לדבר על זה, שזו כנופייה קטנה, פיצית ממש. כמה עשרות, וזהו״.

״יש לך הסבר, איך הקשר הזה נוצר מלכתחילה?!״ קטע אותו עמיקם. ״כלומר, ברור שהם אלו שפנו לנמרוד, אבל כמו ששנינו יודעים – נמרוד הוא לא איזה טיפוס אצילי, שיסכים לנדב את ניסיונו העשיר לטובת קבוצה מתחרה. יש לו פה אינטרס, אבל מהו?!״

״בזמנו,״ השיב יואב, ״הוא נתן תשובה חלקית, שדווקא הייתה הגיונית. לטענתו, יש לקבוצה הזו קשרים בחו״ל, מה שהתאים מאוד לנמרוד – שתמיד חלם להרחיב את העסקים אל מעבר לים. הוא הבטיח שזה יהיה שיתוף פעולה קצר, והעלות תהיה אפסית. בינתיים, הוא לא עמד בשתי ההבטחות. בחודשים האחרונים, הוא העביר שישים אחוז מהרווחים של הארגון לכנופייה הקטנה ההיא, ואם אתה לא מבין מה זה אומר – מדובר בעשרות מיליונים. חוץ מזה, אני לא יודע אם שמעת – אבל לפני חודש, נתפס בנמל אשדוד קונטיינר של כלי נשק, שהגיע מספינה אוקראינית. המשטרה עלתה על זה ברגע האחרון, כי אלו שעשו את העבודה – היו עם קשרים בנמל, ואם לא היה קורה משהו ממש לא מתוכנן, הנשק היה חודר פנימה. המשטרה בעצמה מודה, שיכול להיות שזו לא הפעם הראשונה, וכשאני מחבר את זה לשמועה חזקה שרצה לאחרונה – גם במשטרה וגם אצל החבר׳ה, על נשק מתקדם שמסתובב בין הכנופיות – זה לא מעודד״.

״למה?!״ קימט עמיקם את מצחו. ״איך זה קשור?!״

״בתקופה האחרונה,״ השיב יואב, ״היו הרבה דיבורים על כוונה של נמרוד לעשות משהו קיצוני. הייתה לו תחרות עם ארגונים מתחרים, וזה מאוד הכעיס אותו. כמה פעמים הוא דיבר על הרצון שלו ׳לבנות צבא׳. אנשים דיברו על זה שהוא רוצה לעשות את זה בדרך שלו. גדול, מופרע, עוצמתי. אני לא אתפלא אם הכנופייה הזו – הייתה מתאימה בעיניו לצורך הזה״.

״אז מצאנו את האינטרס?!״ שאל עמיקם.

״לא!״ השיב יואב נחרצות. ״כי כרגע, זה ממש לא נראה שהצבא הזה עומד לציית לו. להפך. הוא כאילו הסתנוור מאורח החיים שלהם. הוא מבלה איתם, על חשבון העסקים שלו. אלו דברים שלא הכרנו אצלו. פעם, הוא היה רוצה להיות מעורב בכל שטות. היום, הוא מתרגז כשאנחנו משתפים אותו במה שקורה. זה נראה שיש לו תכנית, והוא ממדר את כולנו ממנה״.

״נו, בוודאי!״ המהם עמיקם. ״אין שום ספק, שיש לו תכנית...״

״למה אתה מתכוון?!״ בירר יואב.

״זה מסובך,״ השיב עמיקם בקול עייף. ״בכל אופן, תודה לך. הועלת לי מאוד. אני מניח שמגיעות לך תשובות טובות יותר מאלו שקיבלת ממני״.

״מה אמרת?!״ לא האמין יואב למשמע אזניו.

״אתה זוכר מה אמרתי לך כששאלת על הסיבה לשינוי במראה החיצוני שלי?!״ שאל עמיקם.

יואב קימט את מצחו, כאילו ניסה להיזכר במה שאמר לו עמיקם אז. ״אני זוכר בגדול,״ הוא אמר. ״דיברת הרבה הלילה, אני לא יכול לזכור כל הגיג״.

עמיקם הנהן בהבנה. ״דיברתי על מה שאמיתי ועל מה שלא,״ הזכיר. ״אמרתי שלפעמים – האמת, היא דווקא מה שאי אפשר לראות. טענתי, שאמצעים מלאכותיים – הם בסך הכול הדרך לגרום לדברים להיראות כפי שהם צריכים להיות״.

״אז זה ההסבר?!״ התקשה יואב להבין. ״פשוט ניסית להתאים את המראה של הרכב למה שאתה חושב לגביו?! בעיניך, המצב הטבעי של הרכב הוא בלי דלק ועם מד קילומטרים מאופס?! בעיניך, בקבוקים ריקים – הם הדבר האמיתי?!״

״בעיניי,״ השיב עמיקם בכובד ראש. ״מה שקרה על ראש הצוק, זהו הביטוי הכי קיצוני של מה שמעל לכל חוק. זו פשוט הייתה הדרך הסמלית שלי לבטא את זה״.

״אבל למה?!״ התחנן יואב להבין. ״מה מצדיק התנהגות כל כך... חריגה?!״

עמיקם חייך. ״אתה רוצה תשובות,״ אבחן.

״בהחלט,״ הסכים יואב. ״כבר סיכמנו על זה״.

״אבל לתשובות יש מחיר,״ אמר עמיקם בנימה מאיימת. ״לא תוכל להמשיך כרגיל כשתדע״.

״זה בסדר,״ אמר יואב, ״אני בטוח שאני אעמוד בזה״.

עמיקם בחן אותו בדקדוק. ״אוקי,״ אמר לאחר מחשבה קצרה. ״את התשובות, לא תמצא אצלי. אתה תמצא אותם בבאר הבירה״.

״איפה?!״ מצמץ יואב בעיניו.

״באר הבירה,״ שב עמיקם במתינות. ״זהו המקום אליו זורמים הנחלים כולם. שם, תמצא תשובה״.

״מה זה, עוד איזה פתגם הזוי מהרפרטואר שלך?!״ עקץ יואב ״כי אני ממש לא בקטע של לפענח את החידות שלך״.

״בכלל לא,״ חייך עמיקם. ״באר הבירה, זהו מאגר מים לא רחוק מירושלים. מקום מדהים, חבל רק שלא תוכל לראות אותו ביום. אם תרצה תשובה, סע לשם עכשיו, עוד לפני שיעלה השחר״.

״לא הבנתי,״ גיחך יואב. ״אתה שולח אותי לשום מקום, עם הבטחה מעורפלת למצוא תשובות, וזה עוד אמור לקרות הלילה?! כלומר: איך אני אמור לחפש שם תשובה?! לצלול במים?! לחפור באדמה?! לעמוד באמצע שום מקום ולזעוק את השאלות שלי?!״

על פניו של עמיקם, עלתה פתאום הבעה קשוחה. ״אתה תיסע לשם לבדך,״ הוא התעלם מכל השאלות ששאל יואב. ״לא תספר על כך לאיש,״ המשיך בקול מעובה. ״זו אזהרה, יואב! אל תקל בה ראש. אם ילווה אותך אדם בדרכך לשם, לא תמצא שם מאומה, ושניכם לא תשרדו את הלילה! אם תספר על כך למישהו, הם יידעו. הם תמיד יודעים, והם לא חוששים. ההזדמנות היחידה שלך, היא זו שהצעתי לך״.

היה משהו בהבעה הרצינית ובקול המעובה, שגרם ליואב להיראות מפוחד. ״מי זה הם?!״ הוא שאל.

עמיקם הסיט את מבטו. ״אלו שהתשובות בידם,״ אמר. ״לא אוכל לספר מאומה יותר מזה״.

יואב נאנח. ״אני לא יודע, עמיקם,״ הוא אמר. ״לא נראה לי שאני אעשה את זה״.

״אם כך,״ חייך עמיקם ובאחת – שב קולו להיות רגיל לגמרי. ״זה מעולה. אם תוותר על הרצון לתשובות, לא תיאלץ לשלם את המחיר״.

יואב נראה מתוסכל, כאילו שאל את עצמו – האם זוהי דרך נוספת שבה מתכוון עמיקם לשחק בו, או שהפעם מתנהג האיש ברצינות. ״אתה משגע אותי,״ הוא אמר, דופק על ההגה בחוסר אונים. ״אני כבר לא יודע מה לעשות...״

״באר הבירה,״ לחש עמיקם, חיוך זדוני על פניו. ״סמוך עליי. כשתהיה שם, אמור שאתה שליח שלי. אל תזכיר את עמיקם, רק את יוסי...״




דקות בודדות מאוחר יותר, ניצב עמיקם על המדרכה הסמוכה לפתח ביתו, התרמיל על כתפו והמטרייה המעוקמת בידו. הניידת בה נהג יואב, התרחקה ממנו, והוא עקב אחריה במבטו, מלווה אותה – במסעה לאורך הרחוב הצר.

כשנעלמה הניידת מאחורי המבנים המרוחקים שבקצה הרחוב, פנה עמיקם להתבונן בבית שעזב לפני שעות אחדות. החלונות היו חשוכים, והוא נאנח לרווחה. נראה, שכל העת קינן בו חשש מפני מצב בו יגלו בני משפחתו את היעדרו. כעת, היו החלונות סימן מבשר טובות. ככל הנראה, עדיין נמים בני הבית את שינת הלילה שלהם.

באדישות יחסית, הוא פנה אל הפח הסמוך לביתו, קובר עמוק את שרידי המטריה שנשא עמו. לאחר מכן, החל לנוע לכיוון הצד האחורי של המבנה, כך שבסופו של דבר – הוא שוב ניצב מול עורף הבית. הפעם, הוא נדרש לטפס אל הבית, ובמפתיע – הוא עשה זאת בקלילות יחסית. בסופו של התהליך, ניצב עמיקם מול החלון המוביל אל הבית. מתוך אינסטינקט – הוא שלח יד אל מסגרת החלון, רק כדי לגלות שהחלון נעול – כפי שהיה צריך לזכור. באנחה עמוקה הוא פרק מעל כתפו את התרמיל, ולאחר חיטוט – שלה מתוכו מכשיר זעיר, מותאם לגודל כף יד. מקצה המכשיר השתרבבה לשונית משוננת זעירה, ועמיקם מיהר לתחוב אותה אל הרווח שבין מסגרת האלומיניום לבין אדן החלון. בשלב הזה, הוא לחץ על הכפתור הצמוד לכף ידו, וברגע בו פגשה הלשונית את מנגנון הנעילה – נשמע צליל חיכוך מצמרר. עמיקם עצם את עיניו בחרדה, אבל לא נסוג. הוא המשיך להחזיק את הכלי הרוטט, עד לרגע בו פסק הצליל. בשלב הזה, הוא שלח יד והדף את לוח הזכוכית, וזה – כאילו נעתר למגע כף ידו, והחליק פנימה על צירו.

כשעל פניו הבעה מרוצה, זחל עמיקם פנימה, ובקפיצה קלה – עמדו רגליו על רצפת החדר. הוא השתהה דקה או שתיים כדי לוודא שאיש לא שמע את צליל הניסור, וכשמאומה לא קרה – התפשטה על פניו הבעה של רווחה, והוא הביט סביבו בתודה – כאילו חש רוגע בין ארבעת הקירות המוכרים לו כל כך.

בזריזות רבה, הוא פשט מעליו את המעיל ואת החולצה, תוחב אותם אל התרמיל שנשא אתו. בארונית המתכת שבחדר כבר המתינה לו חולצה בהירה מגוהצת, והוא לבש אותה בזריזות בעודו ניצב באותו המקום – כשהמכנסיים הכהות שלבש בחוץ עדיין לגופו, והמגפיים נעולות עדיין לרגליו. מאותו התא, הוא הוציא מצלמה דיגיטלית זעירה, אותה הניח בזהירות רבה על שולחנו. בשלב הבא, הוא פנה אל ערמת חפצים שהייתה מגובבת מצד השולחן, ומתוכה – שלה לאחר מאמצים רבים, חצובת מתכת מעוקמת, אותה הוא הציב בדיוק מול שולחן העבודה שלו. בשלב הבא, חיבר עמיקם את המצלמה אל החצובה, והפעיל אותה – כך שהעדשה הייתה מכוונת בדיוק אל השולחן שכנגדה.

את הדקות הבאות הוא הקדיש לשיטוט בהגדרות המצלמה, כאשר – על פי התפריט בו הוא התמקד, ניתן היה לשער שהוא מבקש להפעיל צילום מושהה. לבסוף, הוא כנראה נואש מלמצוא את מבוקשו, ולכן - הוא חזר אל התפריט הראשי, והפעיל את המצלמה במצב ׳וידאו׳. בתחתית התמונה, החלה להבהב נקודה אדומה, והוא מיהר לנוע ממקומו שמאחורי המצלמה, כשהוא מבצע עיקוף גדול וחודר באחת אל השטח שמול חזית העדשה. ״הי כולם...״ אמר בנימה של חשיבות, ״זהו ניסיון מספר אחת, בתקווה שלא יהיה צורך בעוד...״




דקות אחדות לאחר מכן, ישב עמיקם מאחורי שולחן העבודה שלו, כשבידו המצלמה. ברגעים אלו, הוא סיים לצפות בפעם השלישית בסרטון שהפיק, ועל פי החיוך המרוצה שעל פניו – השביעה התוצאה את רצונו. הפעם, הוא לא חזר לצפות שוב בקטע הווידאו, אלא השחיל את המצלמה לנרתיק בד תואם, ובעדינות – הניח אותה על שולחנו. מיד לאחר מכן הוא נע אחורנית עם כסאו, ואז רכן ופתח את מגירת השולחן האמצעית.

המגירה הייתה עמוסה במחברות, אותן הוציא עמיקם והניח על השולחן שלפניו. בשלב הבא, הוא רפרף על המחברות, מניח את כל המחברות שעל תוכנן עבר – בערמה מסודרת אחת בקצה המרוחק של השולחן. מתי שהוא, זיהה עמיקם מחברת ריקה כמעט לגמרי, והניח אותה בדיוק מולו. בקצה ציפורנו, קילף עמיקם את המדבקה שהייתה מודבקת על הכריכה, עליה נכתבו בעט שחור המילים ׳שבע כללים למצליחן המתחיל׳. המדבקה הותירה סימן מכוער, אולם לעמיקם היה חשוב רק לוודא שלא נותרה אפילו אות אחת מהתוכן המקורי. כשסיים לקלף כל סימן זיהוי, ושאריות המדבקה נחו עמוק בתחתית הפח שבין רגלי השולחן, הוא התרווח ופתח את המחברת.

בחמת זעם, הוא קרע את שני הדפים הראשונים, שהיו היחידים הכתובים, ואז – פנה למלא את הדפים הבאים בתוכן מקורי חדש. הוא כתב בתזזיתיות, בלי להניח את העיפרון אפילו לרגע, וברור היה – שהוא אינו מייחס חשיבות רבה לתוכן הנכתב על ידו. כשהתוצאה השביעה את רצונו, הוא שב ודפדף אחורנית, סוגר בזהירות את המחברת. דווקא עכשיו, נראה שהוא מקדיש זמן ממושך למחשבה על הכותרת שהוא עומד לספק לאוסף ההגיגים שלו.

לבסוף, הוא רכן קדימה וכתב: ״זיכרונותיו של יוסי לב – טון״.

הנוסח לא מצא חן בעיניו, אולי מפני שהיה ישיר מדי, והוא נאלץ לתקן אותו. בזהירות רבה, הוא מחק את האות האחרונה, מקפיד שלא יישאר ממנה רושם. את האות ן׳, הוא החליף באות ב׳, ושוב בחן מחדש את התוצאה.

נראה שגם עכשיו הוא לא היה מרוצה, אולי מפני שחשש שהמסר האמיתי לא יעבור. הוא רכן שוב כדי לתקן את האות האחרונה, אולם הפעם – בחר לעשות זאת, באמצעות סימון של שני קווים אלכסוניים לרוחב האות, כך שביניהם – נותרה כלואה האות נ׳. בשלב הזה, הייתה התוצאה כנראה מספקת בעבורו, שכן – הוא הביט סביבו, כאילו חיפש היכן לשתול את המחברת.

המגירה התחתונה צדה את מבטו, והוא התכופף ומשך אותה בעוצמה, אולם השידה כולה נעה עמה, מה שהעיד – שהמנעול הקבוע בה סגור. עמיקם נאנח, מביט סביבו – כאילו חשב שיש סיכוי למצוא את המפתח בתוך כל חוסר הסדר שגדש את החלל הצפוף. מהר מאוד הבין עמיקם, שהחיפוש חסר תוחלת, ובדיוק באותו הרגע – עלה על פניו חיוך שובב.

״כן, טיפשים שכמותכם,״ הוא לחש, ולא ברור כלפי מי הוא כיוון את המסר המעליב. ״זה בטח יהיה לכם תענוג, להבין מי פרץ את המגירה״. בזריזות מפתיעה, הוא נטל מעל השולחן את המסור בו השתמש לפני כן לפריצת החלון, והפעם – הוא רכן מול המגירה, משתמש בו כדי לבתר את מנגנון הנעילה. ברגע שזו נפתחה, הוא הציץ פנימה – וכשהבחין באוסף של פריטים חסרי מכנה משותף, עלה על פניו מבע מתענג. בתנועות תזזיתיות, הוא רוקן את המגירה, מעביר את הפריטים השונים אל המגירה האמצעית. בחלל שנותר, הוא הניח בזהירות רבה את המחברת עליה עמל בשעה האחרונה, ואז – כנראה כדי לא להדגיש את הזרות שלה, הוסיף אליה עוד מחברת אקראית מהערמה המסודרת שהכין לפני כן.

בשלב הזה, תמו סידוריו ללילה זה, והוא הרשה לעצמו להחליף את בגדיו הנותרים, ולנוח בשכיבה על משענת הכיסא שלו, כשידיו שלובות ועיניו פקוחות לרווחה.



קצת פחות משלושה ימים מאוחר יותר, בסוויטה מפוארת ומאובזרת בקומה השתים עשרה של מלון על שפת ים המלח, השלים אביגדור את הרצאתו.

התיאור של אביגדור – היה מדויק בתכלית, ממש כאילו היה נוכח בשעת מעשה וראה את הדברים בעיניו. בכל פעם בה הזכיר אביגדור את אחד מהממצאים שעמדו מולו, הוא הניף את הממצא מול עיניהם של השניים, כאילו ביקש להמחיש בכך ויזואלית את התיאור.

מדהים היה לגלות, את השינוי ביחסם של השניים אל אביגדור. אם בתחילה נראה היה שהם מנומנמים, ושהמגמה שלהם היא רק להקשות על אביגדור להציג את התיאוריה שלו, הרי שברגעים אלו – רכנו שניהם קדימה בהאזנה, ועל פניהם הייתה ציפייה ערנית.

כשסיים אביגדור את תיאורו, הם עדיין המשיכו להאזין, כאילו קיוו להמשך שיספק עוד תשובות לשאלות הקשות שהולידה החקירה. אפילו כשחלפו רגעים ארוכים, והדממה לא הותירה מקום לספק, הם לא השמיעו ולו הגה. בסופו של דבר, נאלץ אביגדור לבטא בפירוש את המובן מאליו. ״זהו,״ הוא אמר, תוך כדי מחיאת כף חזקה. ״אלו הן העובדות, חברים״.

באחת, כאילו על פי סימן מוסכם, הרפו השניים את שריריהם וצנחו אחורנית על משענת כיסאותיהם. ״יואו,״ אמר אלירן בקול המום, כאילו לא היה לו משהו אחר טוב יותר לומר, ואפרים – לעומתו, רק הנהן בראשו בהתרשמות.

״אתם בסדר?!״ חייך אביגדור, ״מה קורה אתכם, תתעוררו!״

אלירן נענע את ראשו. ״זה מטורף,״ אמר, ״לא, פשוט מטורף!״ חזר ואמר.

לעומתו, נראה היה שאפרים מתחיל לגלות סימני חשיבה עצמאית. ברגעים הראשונים, הוא היה שרוי גם כן תחת הרושם הכביר של התיאור, אבל משהו מהגישה הביקורתית המקורית שלו – עדיין ניכר על פניו, כשאזר את כוח הרצון לפתוח את פיו. ״תשמע,״ הוא אמר בקול רציני, ״זה בהחלט נותן תשובה לכל שאלה ששאלנו, ואני בהחלט עומד להכריז על כך ששגיתי, ואתה פשוט מקצוען בכמה רמות מעלינו. העניין הוא...״ הוא השתתק, כאילו ניסה לארגן את מחשבותיו. ״אני פשוט מאוד לא רוצה להאמין שכך זה היה,״ הוא פלט לבסוף. ״אתה מבין?!״ שאל, ובעיניו הייתה תחינה בלתי מוסברת.

נראה היה, שאלירן לא עמד על סוף דעתו של אפרים. ״על מה אתה מדבר?!״ הוא תהה, מביט באפרים – כאילו היה תופעה מוזרה במיוחד. ״הבן אדם פה נתן מופע! סידר את כל הפרטים, חיבר את כל הנקודות, עשה את הבלתי אפשרי! באיזו זכות אתה מפקפק במה שהוא אומר?!״

אפרים התקשה להשיב תשובה ברורה, אבל דווקא אביגדור – נראה כמו מי שמסוגל להבין את הגישה העיקשת של אפרים. ״אני חושב שמה שאפרים מתכוון לומר,״ הוא נטל את תפקיד המסביר, פונה ישירות לאלירן, ״זה שהוא מתקשה להאמין, שאת כל האירוע הזה תכנן ויצר עמיקם. אם אני מזהה נכון את מערכת הקשרים פה, נראה שהכרת היטב את עמיקם. אני צודק?!״

אפרים הנהן בראשו, ועל פניו התפשטה רווחה, כאילו אכן קרא אביגדור את תחושותיו. ״בדיוק, כן,״ הוא אמר, ״כלומר: עמיקם היה איש חריג, לא רגיל, אבל להאמין שהוא עשה את זה? כלומר, למה? מה המניע שלו? בכזה גיל?!״ הוא השפיל את פניו, ואז הרים שוב את ראשו. ״אני רוצה לדעת שאתה בטוח!״ דרש, ״אני רוצה לדעת שיש לך הוכחה אמיתית, אובייקטיבית, שהיה זה עמיקם – ולא מישהו אחר״.

על פניו של אביגדור עלה חיוך עגמומי. הוא הניף את המחברת, שעדיין הייתה בכף ידו, מציג את כריכתה מול עיניו של אפרים. ״תסתכל,״ ביקש, והיה משהו רך בקולו. ״תראה את הכותרת, תזהה את התופעה שאותה כבר הזכרתי – אולם איש מכם לא הבין את החשיבות האמיתית שלה. אתה רואה את המילים?! כתוב כאן, ׳זיכרונותיו של יוסי לב – טוב׳, אבל זה לא ׳יוסי׳ - אלא עמיקם! זה כתב ידו, על הכריכה ובתוך המחברת, שם הוא מכנה את עצמו כל העת ׳יוסי׳. אם אתה לא מאמין, תביט במחברת השנייה. אתה חושב שתוכל לטעון אחרת?!״

אפרים נענע את ראשו. ״לא, לא ממש,״ הודה. ״אני אפילו לא צריך להשוות למחברת הבדיחות, אני מכיר את הכתב שלו, מהעבודה המשותפת שלנו״.

״יפה!״ חייך אביגדור. ״ועכשיו, שים לב. תראה את האות הממוסגרת. הוא רצה לכתוב משהו אחר, אבל בדרכו המעוותת – הוא לא יכול היה להניח למתבונן מן הצד לגלות את זה בסקירה פשוטה. הוא כיוון את הדברים כך, שרק מישהו כמוהו, רק מי שמבחין בכל פרט, יזהה את הפרט שאותו הוא רצה לגלות. האות ב׳, שים לב אליה, היא למעשה נ׳, אין שום אפשרות אחרת״.

״מה זה אומר?!״ הקשה אלירן מצדו של אפרים. ״אתה טוען שהוא התכוון לכתוב: ׳זיכרונותיו של יוסי לב – טון?! זו אותה משמעות, או יותר נכון – אותו חוסר משמעות!״

״בסדר הזה כן,״ חייך אביגדור.

לאלירן נדרש רגע כדי להבין את כוונתו של אביגדור. ״כלומר,״ להפוך את סדר המילים?!״ הוא בירר, ואביגדור נענע את ראשו קלות לשלילה. ״או פשוט... את סדר האותיות?!״ תיקן אלירן תוך כדי דיבור, וכשזיהה שהפעם יש התאמה לכוונתו של אביגדור – המשיך לחשוב בקול. ״אם כך, התוצאה תהיה...״ הוא השתהה, כאילו ניסה לסדר בדמיונו אחרת את האותיות.

״ביל יוסטון,״ הקדים אותו אפרים, עיניו הלומות. ״זיכרונותיו של ביל – יוסטון״.​

מה שלא מובן זה מאיפה אביגדור יודע הכל.
האם אביגדור זה יואב? (יש בתוך השם אביגדור את האותיות של יואב, מתאים ל @mic003 דווקא...)
ועדיין איך הוא יודע מה קרה אח"כ בתוך החדר?


תודה על הפרק המרתק הזה!

 

[קשת החיים]

או שאביגדור ממציא, או שאביגדור הוא בעצמו עמיקם שהתחפש, או שיש כאן השתלטות חיצונית של ביל יוסטון או מי שזה יהיה על אנשים מרחוק.

 

[mic003]

בלי לצטט את תגובתך הארוכה, אני רוצה לומר לך ש- נכון. נכון שלכאורה היו סימנים מחשידים לגבי עמיקם מהתחלה. אבל תיקח בחשבון שמבחינת הקורא, מי שמעלה את הסימנים המחשידים על עמיקם אלו שתי דמויות: אלישע, שהוא הדמות החיובית בסיפור, אבל כבר למדנו לא לסמוך לגמרי במאה אחוז על התחושות שלו, וגם אם כן, משהו במבנה של הסיפור יצר מצב שדי שכחנו מה אלישע חשב, כלומר זה לא היה מספיק חזק כדי שהקורא יזכור את המחשבות של אלישע, מה גם שכולנו ידענו שהוא מוזר בגלל השיחה הארוכה מדי שלו עם אלישע בהתחלה, כך שזה רק חיזק לנו את המוזרות של עמיקם. הדמות השניה היא דמות שלילית. דמות שאנחנו לא אוהבים, לא רוצים להאמין לה. עמיקם הגיע למפגש בתור שוטר וסיפר לכולם שהוא השתנה. אין לקורא שום סיבה לא להאמין לו. הפוך! יש לו סיבה לדחות את דברי הדמות השלילית, כי היא שלילית.
לפיכך, אני עדיין חושבת שלא בנית את הדמות הזאת של עמיקם מספיק טוב, לא הבאת מספיק רמזים אמיתיים שיחשידו אותו, ולכן, לפחות כך אני מרגישה, שבתור קוראת "עבדת עלי". בשלב כזה אני קוראת את הספר עד הסוף אבל נשארת עם טעם חמוץ בפה.
דרך אגב, היה כזה ספר שקראתי פעם, לא דומה בכלום לסיפור שלך, כן? אבל גם משהו שהסופרת בנתה תילי תילים ובסוף שהכל התגלה היה כל כך עלוב וחמוץ שממש התעצבנתי.

אני חושב שהבנתי קצת יותר את הכוונה, וזה חשוב - אז אני מגיב באריכות.

אם אני מצליח להבין נכון את המסר שבין השורות, (וכמובן, תקנו אותי אם אני טועה), נראה לי שמה שמפריע כאן בעיקר - זה לא עצם המהפך העלילתי, שהוא - כאמור, מסתדר די טוב עם האופי של הדמות ועם הרמזים (שאני לא חושב שיהיה מי שיתווכח עם היותם רמזים) על ההרס הפוטנציאלי שקיים בה, אלא הסגירה המאוד לא צפויה של כל החידות שסבבו את קו העלילה הספציפי הזה. אם ננסח נכון את הטענה, הרי שאתם בעצם באים לומר: זה לא נורא שהחלטת להפוך את עמיקם, אבל למה על חשבוננו?! ואם אתם מתקשים להזדהות עם הטענה, אני אסביר:

למעשה, עמיקם - מלבד היותו דמות פעילה בסיפור, הוא גם מייצג של קו עלילה מסוים, שקשור לכל מה שקרה באותו צוק אפל במדבר. כלומר: עמיקם הוא חלון הראווה, שדרכו בחרתי להציג כמה תופעות מאוד משמעותיות שקרו שם, על פסגת הצוק.
במובן הזה, יש קושי מאוד גדול - במהפך של עמיקם. משום שזה דבר אחד, להפוך דמות חיובית לבוגדנית, וזה דבר אחר לגמרי - לשקר דרך דמות. כלומר: הידיעות של הקוראים לגבי האירועים המתוארים, מבוססות בעיקר על אותה שיחה מתישה שהתנהלה בתחילת הסיפור בין אלישע לעמיקם, והנחת היסוד היא - שנתונים אלו הם אמינים. הנחת היסוד הזו, מבוססת על חוזה בלתי כתוב בין הכותב לקוראים, על פיה - לא יוליך אותם הכותב שולל. במובן הזה, יש קושי מאוד גדול לקבל תשובה כמו: ׳עמיקם שיקר׳, משום שהיא שקולה לתשובה הנצחית: ״יוסי קם בבוקר, וגילה שהכל חלום״ (כל קשר בין יוסי הנ״ל לבין יוסי לב טוב הנורא - הוא על דעת הקוראים בלבד) למעשה, אין באמת הבדל בין תשובה מעין זו, לבין: ׳הכותב הוליך אתכם שולל, נמתחתם לחינם׳.
משכך, זה צפוי לגמרי - שאם אני מציג דמות כאמינה, ואני נותן לכם לראות אירועים דרך העיניים שלה, תהיה לי ולו אחריות מינימלית על מה שהיא אומרת, וזה ברור גם לי - שאני לא יכול לומר כל דבר, ואחר כך לחזור בי ולהסתתר מאחורי דמות כזו או אחרת בטענה שהיא שיקרה ולא אני.

אז קודם כל נדגיש, שלמעשה - לא היה כאן (עד לרגע זה ממש) שקר של עמיקם. כל התיאורים על הזירה ומה שנמצא בה - היו נכונים. עמיקם לא יכול היה לשקר בנושא הזה, משום שהוא לא היה היחיד שסרק את הזירה. את הדו״ח שלו הוא ביסס על תצלומים, שלא היו מפוברקים. מה שהוא לא גילה, זו רק העובדה הפשוטה - שהוא אחראי על הכול.
ועדיין, זה לא מספיק. לא רק בגלל שיש עוד משהו שנאמר על ידי עמיקם, שהוא בבירור שקר גמור - ואנחנו נטפל בו בהמשך, אלא גם ובעיקר בגלל - שתשובה כזו, היא עדיין בטווח הבעייתי. שכן, עדיין המסר הוא - עמיקם ניסה לרמות את החוקרים, והוא רימה גם את הקוראים על הדרך. כל אחד מבין, שבמהלך כזה - שוב, אין הבדל בין ׳עמיקם עבד עליכם׳, לבין ׳הכותב עבד עליכם׳.
לא רק זה, אלא גם ובעיקר - יש כאן ניסיון להשיב תשובה חיוורת לשאלות גדולות מאוד. זה משהו שקורה הרבה, לאו דווקא במהלכים מהסוג הזה. קראתי פעם בילדותי ספר שהיה לו חלק ראשון נהדר, מלא חידות ותעלומות שגרמו לי לכסוס ציפורניים. הנושא (בטשטוש, כי אני לא רוצה לפגוע חלילה בסופר/ת למרות שלא ראיתי את הספר הזה משהו כמו 15 שנים) היה, זוג שמסתירים סוד אפל, באיזשהו מרתף שמעולם לא נפתח, וזה נגמר במשהו מאוד בנאלי - מסוג: ׳זה פשוט היה תוכי שהם אהבו, והם הגנו עליו מפני ציידים (לא באמת, רק הרעיון מובן. חידה שמציתה את הדמיון, ופתרון שהוא שגרתי לגמרי). הרגשתי אז, אכזבה מאוד גדולה, כי לקחתי ברצינות מאוד גדולה את הסיפור, וזה השאיר מן ריקנות של... ׳אז למה התכנסנו כאן, אם זה הכול׳. אני חושב, שזה למעשה מה שעומד מאחורי הטענה שנטענה כאן, ואני מסכים - שנכון לעכשיו, באמת - יש כאן מה שנראה כמו תשובה חיוורת לשאלות עוצמתיות מאוד.

ספוילר: הסבר פסיכולוגי למחצה, למי שלא הבין את ההשוואה - או לחובבי פסיכולוגיה בגרוש, עם שפע הגיגים מיותרים כמעט לגמרי

אני חושב שבהרבה ספרים שקראתי, היו תעלומות שהפיתרון שלהן היה חיוור ביחס אליהן. בעולם הישיבות קוראים לזה ׳הקושיא יותר טובה מהתירוץ׳, וזה מעניין להבין למה זה קורה. כלומר: למה הציפייה שלנו לא מתממשת.

אני חושב שזה מבוסס על כך, כשאנחנו מוצאים חידות גדולות - הדמיון שלנו מתעורר. כשאנחנו חוששים מפני משהו, הוא תמיד יהיה גדול יותר ממה שהוא באמת, וזה בגלל חוסר הוודאות - שלמעשה, פותח את כל האפשרויות. אפשר נניח לגלות, שהודעה כמו: ׳אירוע חריג בשמי אירן, פרטים יבואו בהמשך׳, תתברר ברוב המקרים כמאכזבת, וזה בגלל שאין לנו צל של מושג לגבי גודל האירוע, ואנו נוטים מיד לדמיין כל מה שבעינינו נראה לנו כמו ׳אירוע חריג׳. כשאנחנו שומעים על זה שבסוף זה היה רק ׳כמעט תאונת מסוקים׳, או משהו כזה - אנחנו מרגישים שזה לא היה שווה את המתח, למרות שבפועל - זה בדיוק עומד בקריטריונים של ׳אירוע חריג בשמי אירן׳.

אני חושב, שזה גם מה שעומד בבסיס הרצון של הרבה אנשים לפרש אירועים מסוימים באופן מופרז. החל מהקורונה, שהיו כאלו שפשוט סירבו להאמין שזה וירוס, וניסו לעשות הכול כדי לשכנע אותנו בכל מיני קונספירציות, וכלה בכל סבב לוחמה - שאוטומטית, הופך למלחמת העולם השלישית, או לחילופין - למלחמת גוג ומגוג, למרות שכולנו מבינים שאין באמת הבדל בין סבב הלוחמה הזה, לבין מאות שהיו לפניו באלפי השנים האחרונות. זה נראה, שיש כאן סוג של תחושה - שנובע מחוסר הוודאות בנוגע לאירועים כאלו, שגורם לנו לחשוב - שהאירוע ׳מוכרח להתאים לציפיות שלנו׳.

במציאות האמיתית, הרציונל קובע - שעלינו להבין את הדברים כמו שהם, ולא לצפות מהם להיות גדולים ממה שהם באמת. אבל בעולם הספרותי?! שם הכללים משתנים. הרי, סופר לא כותב סיפור כדי לתאר לנו את המציאות כפי שהיא ממש. אירוע ספרותי, הוא אירוע יוצא דופן, וזה לא משנה אם הוא מכניס למערבולת את כל גלקסיית שביל החלב, או שכל כולו נע סביב מערכת הרגשות של דמות אחת אומללה ומעורערת. בסופו של דבר, בסיפור - אנו מצפים למצוא את מה שאין במציאות, כך שאם במציאות - דיווחים רחוקים על מפלצות היו ממלאים אותנו בגיחוך ובחמלה, בסיפור - אנחנו מצפים להיות נאיביים, ולהמתין לכך שמה שהובטח - יינתן לנו.

אז איך אני מתרץ את ׳הוצאת הרוח מהמפרשים׳, כפי שעשיתי במהלך האחרון?!
התשובה היא, שלרגע לא הקטנתי את החידות, רק הגדלתי אותן.
הסברתי אמנם, בפרקים האחרונים, צעד אחר צעד - איך קרו הדברים, ומי היה אחראי להם. אבל הסבר אמיתי לא קיבלנו, להיפך! אם יש משהו שהפרקים האלו מוכיחים, זה - שקל מאוד, לזייף ממצאים, כך שהם ייצרו תחושה על טבעית. אבל קשה מאוד להסביר, למה ירצה מישהו לעשות את זה. המשמעות האמיתית של האירועים שפתאום נוצקו לתוך תבנית מאוד ׳שגרתית׳, עדיין נעלמת מאיתנו, כך שבמקום הרבה מאוד שאלות בודדות - מסתכם הכול בשאלה אחת גדולה ומאיימת, שהתשובה עליה - כך אני מקווה, תהיה מספיק טובה כדי לאפשר לנו להרגיש שהיה שווה לחוות את תחושת המתח ואת אי הוודאות.
בשלב הזה, אני יכול רק לקוות, שההפתעות שאני מכין להמשך יהיו מספקות ברמה שאני רואה אותן גם עבור הקוראים.

 

[mic003]

האם אביגדור זה יואב? (יש בתוך השם אביגדור את האותיות של יואב, מתאים ל @mic003 דווקא...)

לא. משעה שהשתמשתי פעם אחת בתרגיל - יהיה זה אווילי מצידי להשתמש בו שוב.
אביגדור יודע הכול, כי זה המקצוע שלו, ולגבי המקורות שלו - יהיה פירוט בהמשך.

 

[mic003]

הייתי רוצה להביע את דעתי על כמה נקודות שהועלו כאן לגבי הסיפור ועריכתו לספר:
1. לגבי השאלה האם הסיפור הוא טוב, התשובה היא - כן. אנשים עוקבים אחריו, נהנים ממנו.

אני מתחיל להפנים את זה.

2. לגבי השאלה האם הסוגה של הסיפור מעניינת את הציבור- אין הכרח. מכיוון שהעוצמה בסיפור היא לא מהתוכן שאותו היא מייצגת (סוג ניסוח, סוג עלילה) אלא מהיכולת של הסופר למתוח ולהפתיע אותנו כל פעם מחדש, וההרגשה שכל הסיפור מחושב מתחילתו ועד סופו (אם כי זה עדיין לא הוכח...), והחלק של הקוראים בלנסות לגלות את העלילה האמיתית של הסיפור.
3. לגבי השאלה איך זה יהיה כספר- יתכן שבתור ספר זה יהיה קצת פחות טוב, מכיוון שחלק גדול מההתחברות לסיפור מגיע מהניסיון של ציבור הקוראים להבין מה קורה כאן ולחבר בין תעלומות בין פרק לפרק, מה שפחות קיים בספר שנקרא באופן רציף.

בזה אני קצת לא מסכים, כי אני חושב שאפשר להוכיח מהניסיון שזה אחרת.
יש הרבה קוראים, שהצטרפו באמצע, ואף לקראת השלב הנוכחי, כך שאם היה פחות מעניין - החוויה שלהם הייתה אמורה להיות פחות טובה מאלו שהמתינו בין פרק לפרק. בפועל, זה לא נראה ככה. אני רואה בבירור, שיש כאלו שעוקבים למרות שהצטרפו במועד מאוחר.

4. לגבי חלוקה לסדרה- מסתבר שזה פחות יהיה מוצלח, מכיוון שהעלילה לא נפתרה אפילו בחלקה, גם בשלבים המאוחרים שבהם אנו עומדים, וממילא הסופר לא כל כך יעניק מידע מהותי נוסף בסוף כל חלק.

בזה אני מסכים. ייתכן ויהיה צורך לקצץ, או שיימצא פתרון אחר.
בכל אופן, אני לא מרגיש שזה כל כך עצום בהיקף. בקבצים שלי, הסיפור כולו - הוא כ350 דפי וורד (a4), בכתב 12 שהוא עצום ביחס למה שנהוג בספרים, אבל אני מודה שאני לא מבין בזה כלום וזה יכול להיות המון.

 

[א-ירושלמית]

בכל אופן, אני לא מרגיש שזה כל כך עצום בהיקף. בקבצים שלי, הסיפור כולו - הוא כ350 דפי וורד (a4), בכתב 12 שהוא עצום ביחס למה שנהוג בספרים, אבל אני מודה שאני לא מבין בזה כלום וזה יכול להיות המון.

יש אינדיקציה מסויימת לעימוד ספר ביחס לעמוד בוורד. אני חושבת - ולחלוטין לא בטוחה - שהיחס הוא 1:1.3 - כל דף סטנדרטי של וורד הוא בערך עמוד ושליש בעימוד - אבל שוב: יתכן שזה יחס של עימוד של ספרי קודש ולא ספרי חול.
השאלה היותר חשובה היא: כמה תוים יש. זה נותן אינדיקציה יותר טובה לגבי "כמה עמודים בערך הספר שלי יהיה".
והפונטים הרגילים שיש במחשב הם לא אינדיקציה לספרים בכלל. בעימוד ספרי קריאה משתמשים בפונטים מקצועיים וקריאים, לא באריאל או בדוד...

(במקצועי, אני גם מעמדת ספרי קריאה.)

 

[mic003]

יש אינדיקציה מסויימת לעימוד ספר ביחס לעמוד בוורד. אני חושבת - ולחלוטין לא בטוחה - שהיחס הוא 1:1.3 - כל דף סטנדרטי של וורד הוא בערך עמוד ושליש בעימוד - אבל שוב: יתכן שזה יחס של עימוד של ספרי קודש ולא ספרי חול.
השאלה היותר חשובה היא: כמה תוים יש. זה נותן אינדיקציה יותר טובה לגבי "כמה עמודים בערך הספר שלי יהיה".
והפונטים הרגילים שיש במחשב הם לא אינדיקציה לספרים בכלל. בעימוד ספרי קריאה משתמשים בפונטים מקצועיים וקריאים, לא באריאל או בדוד...

(במקצועי, אני גם מעמדת ספרי קריאה.)

לפי המונה של אופיס, יש שם בערך 1,300,000 תווים (זה נורמלי?! נראה לי מספר לא הגיוני).

 

[ר' יעקב ישראל]

לפי המונה של אופיס, יש שם בערך 1,300,000 תווים (זה נורמלי?! נראה לי מספר לא הגיוני).

תבדוק כמה מילים, לא כמה תווים.