סיפור בהמשכים קשר דם (סיפור על רקע היסטורי)

[סמבלולו]

התחברתי לפורום המדהים הזה והיה שווה בשביל להגיב על הסיפור הזה
סיפור (אפילו קצת שירתי) יפיפה נוגע ללב ומותחחחחח
אז מחכה מאוד להמשך שיגיע...

 

[חן לבן]

@דיתי לינדר יש מצב לעוד פרק?
אני כבר ממש מתגעגעת לגיתית

 

[מקצה הארץ-:)]

@דיתי לינדר
נסתם הגולל על גיתית ופמליא דילה????

 

[דיתי לינדר]

תודה על כל התגובות זה עושה חשק לכתוב.
מעכשיו אעלה בקצב של פרק עד שתיים לשבוע...

פרק ט"ו
גיתית-
היום עלה ובא, בהיר מאי פעם, השמש זרחה חזק מידי, מסנוורת את עיני.
בידי פעמה חבילה בת מספר שבועות.
וליבי הלם כבמחול עוועים.
יותר מהכל רציתי לבכות, רציתי לצאת למרחבים, לשדות, ללכת עד הנקודה שהאופק פוגש בשמיים להניח ראש על סלע, ולזעוק את נשמתי החמוסה.
במקום זה נענתי קלות חבילה נושמת.
תינוק.
פנים מצוירות, שפתיים עבות.
וקול בכי דק. חודר, כזה שגורם לך לחבוק לו בלי שליטה.
הדלת נפתחה באמצע הבוקר.
שלמה מיהר לעברה.
אני נסתי לחדר.
אח שלי עמד בדלת. לא האח שהביא את החבילה. אח שלי הקטן. בניהו. עיניו נוצצות בברק להבה, והוא מתקדם אל עבר החדר
"שלום אחות" הוא אמר. קר. קר. קפוא.
השפה שלי רעדה.
היד שלי התהדקה על התינוק.
"בניהו לא" אמר שלמה.
בניהו התקרב לכיווני עוד קצת, הצעדים שלו היו חותכים "אין לי ברירה אחות. בואי נעשה את זה קצר, תביאי" הוא הוציא מתחת גלימתו חרב, הניף אותה גבוה "גיתית, אנחנו אחים, אני לא רוצה להשתמש בה"
שלמה טפח על כתפו
בניהו הפיל אותו.
שלמה צעק.
טמנתי את הפנים בתוך שמיכתו של התינוק. מהדקת אותו קרוב, קרוב אלי.
"תביאי כבר" בניהו צעק, היה גבוה. היה סמכותי. "תביאי אלי את הילד של הראל. עכשיו גיתית. עכשיו. אני לא אדע רחמים."
עכשיו. הילד. של הראל.
בבת אחת הסתדרו השורות החסרות בסיפורי, פתאום היו השפתיים העבות העתק מדויק של אלו של הראל, פתאום הוא היה אב צעיר ונרגש.
פתאום הייתי דודה.
כל השנה החולפת הסתדרה בתוכי לרצף פעולות.
בבת אחת היה ברור לי הכל.
"בניהו" הטון שלי היה חם. רציתי אותו קר. מנסר. אבל אהבתי את הגבר הגבוה שהכה את בעלי, אהבת נפש. "אני לא אתן לך את ילדו של הראל. אני לא אגיד לך לאן הראל הלך, ולא כי איני יודעת, כי איני חלק מהמלחמה הזאת, אני אוהבת אתכם בניהו, אני..."
"תשתקי" בניהו התקרב אלי בצעד מאיים, העיניים היפות שלו מביטות בעיני. ישר. "תשתקי גיתית. ואל תתערבי, אם את רוצה לחיות תתני לי את התינוק"
"אני רוצה לחיות בניהו" הייתי שקטה "אני רוצה שגם התינוק יחיה"
בניהו גיחך.
אמר
"עשר"
אמר
"תשע"
בעלי אמר לא, ניסה לקום, התפתל, בניהו העיף חרב לכיוונו. צעקתי. דם פרץ מהזרוע של שלמה.
"שמונה"
"בניהו" הייתי החלטית. "תצא מהבית הזה. עכשיו." הוא זז קצת. מופתע. "צא" אמרתי "אבא לא היה רוצה שתנהג כך, לאן רחקת בניהו, אין אתה רוצה בחייו של אחיינך, אני לא חלק מהדבר הזה"
התקרבתי אליו.
העיניים שלו התרוצצו.
רעדו.
ניסו לגבור על בכי בן חודשים. על געגועים לאבא.
לא הצליחו.
הוא דמע. ואני ליטפתי את הגב שלו, הלוך וחזור. והלוך וחזור. הוא אחז חרב ואני לחשתי לו במנגינה של אבא "אהוב אחד, ברוך ה', ילד טהור"
הגב שלו רעד.
בניהו בכה. בקול.
שמט חרב על ארץ, נשען על מיטה.

 

[דיתי לינדר]

פרק י"ז- הייתה לי טעות בפרק האחרון.
זה כי מגיע לכם על שחיכתם לגיתית רק עוד טעימה...
מחכה לתגובות.
***
גיתית:
שלמה קם מהרצפה לאט.
בעיניו היה כאב. כעס ואין אונים, הוא הרים את החרב מהרצפה, חייך אל בניהו.
התיישב מולו
"מתגעגע מה?" הוא שאל בשקט "מתגעגע להולכים, לאלו שלא ישובו, רואה עדיין את אבא מעיף אותך גבוה"
בניהו הנהן.
בניהו התנער. מעיף תלתל לאחור.
"די" הוא לחש. פצוע.
הוא ניער רא ש עוד פעם. נעמד מתנדנד, "גיתית זה אני או הילד, את מבינה את זה"
הנהנתי. "אין לי שום זכות לתת לך אותו"
הבטת בי במבט חייתי, נואש, כמו היית הולך רגל במדבריןת החיים צמא לטיפה אחת.
התרחקת לעבר הדלת ורק שם, על מפתן ביתי לחשת פצוע "תמיד אהבת את הראל יותר"
ואז יצאת.
והתינוק פרץ בבכי.
והיו החיים שעמדו בסימן שאלה.
ולא הייתה לנו דקה למשפט שלך.
לא ידענו אנה תלך, האם תקרא לבני עוולה לבצע זממם?, האם תבחר בטוב?
ארזנו את החיים הצעירים שלנו לתוך שני שקים.
לא דיברנו הרבה.
לא היינו צריכים מילים.
שתינו הבנו משהו אחד.
אנחנו צריכים רחוק. ומהר.
לא הספקתי להיפרד. לא להצטער. לא לארוז פיסות חיים. אני רק בקתי לתינוק. לחשץי לו "אהוב אחד. בן של אח יקר שלי"
ורק בלילה כשגלגלי הכרכרה שהשיג שלמה מאחיו חבטו ברעש מוכר באדמה, והעגלה התנדנדה, והקור חדר לעצמות.
היכה בי המשפט שלך.
והתינוק הקטן שביד שלי בכה. וכשהורדתי ממנו את השמיכה גיליתי את הקלף.
"שמו של עולל זה בניהו, לזכות בניהו אחי שיחזור"
ורציתי ללכת למפתן של הבית, לצעוק לך בתוך האוזן. שאתה טיפש.
שאתה אהוב.
שאתה אח.
שלי. שלנו.
שאנחנו כאן.
שאנחנו מתפללים.
שאנחנו מחכים שתחזור.
שהלב שלנו פועם כל דקה עוד פעימה אחת בשבילך.
שהכאב שלנו לפעמים ניתח בזעם על ראשך.
שלפעמים אנחנו לא יכולים יותר.
אח אהוב אחד.

 

[חן לבן]

וואו @דיתי לינדר איזה כיף שחזרת אלינו, שני הפריקים פשוט מושלמים נהנתי מאוד לפתוח ולקרוא שני פרקים כאלו בבת אחת

 

[דיתי לינדר]

וואו @דיתי לינדר איזה כיף שחזרת אלינו, שני הפריקים פשוט מושלמים נהנתי מאוד לפתוח ולקרוא שני פרקים כאלו בבת אחת

כיף לכתוב עם כאלו תגובות.
תודה!

 

[דיתי לינדר]

פרק י"ח
גיתית
רק כשיצאנו מהבית התינוק בכה. הוא הניף ידיים קטנות היה דומה כל כך לבניהו הדוד שעל שמו הוא נקרא.
העגלה הטלטלה בדרך.
ואיתה הלב שלי, פיסות עפות באוויר.
כל אותו הבוקר שתקנו.
בסוף פלט שלמה "כואב"
"כואב לך?" נבהלתי, חושבת על פצע שגרם אחי, נושכת שפה.
שלמה הנהן, הניף את ידו הפצועה, אמר "גם לך"
שתקתי.
הוא צדק.
והצדק שלו עטף את כולי, כואב מאי פעם.
לפעמים רציתי לקחת את הזמן אחורה, למשוך אותו לאי פעם, לחזור להיות תמימה רכה ואוהבת.
לא הייתי תמימה. לא הייתי רכה.
רק אוהבת.
ואהבתי פצעה את ליבי מטלטלת אותו שוב ושוב.
"אחים שלי" רציתי לצעוק "תפסיקו" רציתי לבכות "בבקשה תפסיקו"
והמשכתם. מתעלמים מבקשתי, מהדמעות שלא הוזלתי.
נותנים אותי באמצע של סערה. מובלת מאי פעם.
בלילה כעס עלי שלמה "גיתית את לא מובלת. את לא. את בחרת בבחירה חופשית מלאה לקחת את התינוק הזה"
"אתה רצית" פלטתי משפט אומלל
"ואת?" פניו היו להבה. שלמה כעס. "ואת לקחת אותו כי כך רציתי, רצית להישאר שם בבית, רצית למסור אותו לבניהו"
שתקתי.
לא הרגשתי בוחרת.
הלילה חבט בנו, שלמה עייף מהמושכות, ביקש שנחנה בצד. שנישן.
ישנתי למרבה הפלא, העייפות כנראה גדולה מהמחשבות.
ורק פעימותיו של בניהו הקטן צמוד אלי כל אותו הלילה היוו את מוזיקת הרקע.
"הבוקר ההוא היה שחור", כך אספר לבניהו הקטן כשיגדל.
"קמתי לתוך החושך, וידעתי שמשהו לא בסדר, הידיעה הקשתה עלי לנשום, אד של עשן התאבך על ההרים ואני לא ידעתי את נפשי, פחד התערבב בי, וכלום ושום הדבר, רציתי להעיר את אבא" אני יעביר יד על תלתליו הרכים, על המסגרת שתקיף את ראשו, בהירה יפה, דומה כל כך לזו של הראל, "רציתי להגיד לו שמשהו לא בסדר, הלכתי למאחורי העגלה, אתה היית צמוד לחיקי, ואבא. לא היה שם" אתה תפער עלי עיניים גדולות, אולי תרגיש שביב מן הפחד שהרגשתי אי אז, אולי תצעק "אהה" אולי תשתוק, אבל עיניך הגדולות יוצפו דמעות כשאני אבכה, כשאספר לך איך חיפשתי לאן פנה, איך ישבתי בצומת, קפואה ורועדת וחיכיתי לאיש שהלך שישוב. והוא לא בא.
ואיך טעם מר מילא את פי, איך ברחתי לצד, איך הקאתי את נשמתי, איך חבקתי אותך, איך התנדנד עולמי בבת אחת.
איך. היינו יחד.
איך הייתי לבד.

 

[דיתי לינדר]

אשמח לתגובות כדי להתקדם...

 

[דודה]

וואו!
פרקים עוצרי נשימה!
שמחים מאוד שחזרת, אם כי הלב מפרפר בחרדה לגורלם של גיתית, שלמה, ובניהו...

כך אספר לבניהו הקטן כשיגדל.

אהבתי מאוד את צורת הסיפור הזו.

 

[חן לבן]

וואו דיתי משום מה לא קיבלתי התראה שעלה עוד פרק
כרגיל פרק מהמם אין לי הערות על הכתיבה אבל הרגיש לי שהיה חסר קצת,
לדעתי הפלוס הענק שלך בכתיבה זה בכתיבה שירית וכאן לפחות בסוף זה היה ממש סיפורי
אבל כמובן שגם כך הסיפור והכתיבה שלך מאלפים

 

[המלמד מבני ברק]

@דיתי לינדר וואו! וואו!
אני בסך הכל נכנסתי כדי לעדכן שיצא כבר ספר בשם קשר דם ואם אתם מתכננים להוציא אותו כספר, כדאי לחשוב על שינוי השם...
ו....
נשאבתי בבת אחת לאווירה, לתקופה שבכלל לא מאוזכרת בספרות, לגיבורים, אני ממש 'מת' על הראל וגיתית היא גיבורת אמת...
תמשיכי כך כי יש כאן חומר 'תוסס' ממש....

 

[קשת החיים]

אני מאוד אוהבת את הסיפור ומחכה לפרקים הבאים.
אני פחות מתחברת לצורת הכתיבה, זה נראה כמו כתיבה של שיר. שורות קצרות ולא תמיד ברורות, יש יותר רמזים מאשר התרחשויות. אמנם ניתן לעקוב אחר הסיפור גם ככה, אבל לי זה קצת מפריע. מצד שני, זה הסגנון שלך ולא נראה לי מתאים לומר לך לשנות. כך או כך, אני אוהבת את הסיפור ואמשיך לקרוא אותו. ההערה היא כדי שתדעי שלא כל אחד מתחבר לסגנון הזה. אם היית שואלת מה לשנות, הייתי מבקשת ממך לפרט קצת יותר, לא הרבה, רק קצת.
עריכה: אולי גם מפריע לי קצת שהפרקים מאוד קצרים. יש תחושה שאין הרבה "בשר" בפרקים, יש הרבה תחושות, אבל קצת פחות התרחשויות.

 

[דיתי לינדר]

וואו!
פרקים עוצרי נשימה!
שמחים מאוד שחזרת, אם כי הלב מפרפר בחרדה לגורלם של גיתית, שלמה, ובניהו...

אהבתי מאוד את צורת הסיפור הזו.

תודה דודה על המילים הטובות!

וואו דיתי משום מה לא קיבלתי התראה שעלה עוד פרק
כרגיל פרק מהמם אין לי הערות על הכתיבה אבל הרגיש לי שהיה חסר קצת,
לדעתי הפלוס הענק שלך בכתיבה זה בכתיבה שירית וכאן לפחות בסוף זה היה ממש סיפורי
אבל כמובן שגם כך הסיפור והכתיבה שלך מאלפים

איזה כיף שאת אוהבת. ולגבי ההערה לוקחת לתשומת ליבי...

@דיתי לינדר וואו! וואו!
אני בסך הכל נכנסתי כדי לעדכן שיצא כבר ספר בשם קשר דם ואם אתם מתכננים להוציא אותו כספר, כדאי לחשוב על שינוי השם...
ו....
נשאבתי בבת אחת לאווירה, לתקופה שבכלל לא מאוזכרת בספרות, לגיבורים, אני ממש 'מת' על הראל וגיתית היא גיבורת אמת...
תמשיכי כך כי יש כאן חומר 'תוסס' ממש....

לגבי הספר- הוא יקבל שם אחר לגמרי בעיתו ובזמנו... וכיף לשמוע

אני מאוד אוהבת את הסיפור ומחכה לפרקים הבאים.
אני פחות מתחברת לצורת הכתיבה, זה נראה כמו כתיבה של שיר. שורות קצרות ולא תמיד ברורות, יש יותר רמזים מאשר התרחשויות. אמנם ניתן לעקוב אחר הסיפור גם ככה, אבל לי זה קצת מפריע. מצד שני, זה הסגנון שלך ולא נראה לי מתאים לומר לך לשנות. כך או כך, אני אוהבת את הסיפור ואמשיך לקרוא אותו. ההערה היא כדי שתדעי שלא כל אחד מתחבר לסגנון הזה. אם היית שואלת מה לשנות, הייתי מבקשת ממך לפרט קצת יותר, לא הרבה, רק קצת.
עריכה: אולי גם מפריע לי קצת שהפרקים מאוד קצרים. יש תחושה שאין הרבה "בשר" בפרקים, יש הרבה תחושות, אבל קצת פחות התרחשויות.

מבינה.
יש הרבה שמתחברים והרבה שלא.
זה ענין של סגנון אשתדל לפרט יותר ולהאריך פרקים


תודה על התגובות הן מאירות את עיני
אשתדל להעלות פרק הבא בקרוב ממש!

 

[כוכב צפון]

@דיתי לינדר קראתי בנשימה עצורה, סיפור מהמם!
הערת שיפור:

המוות הוא שקט. דממה. שקט שמלחין חירש הלחין. דממה שצייר עיוור צייר.

הייתי כותבת:
מנגינה שהלחין חרש. דממה שצייר עיוור.

כמו כן, בפרקים האחרונים הפריע לי קצת, בניהו בא להרוג את הבן של הראל, ואז מתפרק בבכי כשגיתית מזכירה את אבא, וישר אח"כ שוב חוזר לפראות החייתית של ההרג. אלו שינויים נפשיים קצת קיצוניים, זאת חלק מהדמות של בניהו?

אבל כתיבה מהממת, לא שגרתית, מחכים שתמשיכי! בהצלחה...