סיפור בהמשכים מאזן כוחות

[הלוויתן הכחול]

החלטתי לקפוץ למים ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
אשמח שתכתבו ביקורת מכל סוג שהוא (למעט קיצוץ כנפיים "אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום" ), כל הערות והארות על בוסריות הכתיבה ופיסוק לקוי תתקבלנה בברכה. (אם כי את השינויים אערוך בעיקר אצלי).
ו....כמובן! קצת עידוד ותמיכה לכותב, לליוויתן הכחול ולגיבורי הסיפור לא תזיק.
(אם אין ביקוש לסיפור אשמח גם שתכתבו לי, הוא בסך הכל נכתב בהשראת כל הספרים בסגנון הזה עד שלא נותרה לי 'ברירה' וכתבתי גם).
תדירות הפרקים לא תהיה צפופה, אבל נקווה לשמור על התמדה (לפחות בהתחלה!).
אז, חלא'ס בירבורים, פמפמפם! חצוצרות! שטיח אדום! קבלו את.... הפרק הראשון!

מאזן כוחות

פרק 1

עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז :



הוא הלך ברחוב. לא מבין למה בכלל הסכים לעצמו לצאת החוצה. הוא משוגע. בכל רגע עלול מישהו לגשת אליו. מי יודע אם זה לא הבחור לבוש השחורים שצועד במדרכה ממול.

הוא הגיע לסוף הרחוב במהירות, פונה בכיכר ימינה לכיוון רחוב פני יהושוע.

רגליו נעות בקצב מוגבר, כמעט רצות. הוא לא מצליח ולא רוצה לעצור אותן. משהו נשבר בתוכו. הוא לא יכול יותר עם המתח הזה. אולי צוות שלם הוקפץ בניסיון ללכוד אותו, ואולי הוא סתם מדומיין ואיש לא יודע שהוא קיים.

טכנית, הוא הכליל יותר מדי. ההורים והאחים שלו בטוח מודעים לקיומו והוא יכול לספור עוד כמה אנשים שמכירים אותו במידה כזו הוא אחרת.

הוא הניע את ראשו בחדות, מסיט את המחשבה הלא חשובה הצידה. הוא צריך להתרכז. לבדוק שלא עוקבים אחריו או לחילופין, לבדוק שלא הפך לפרנואיד.

יכול להיות שהוא יכול להירגע.

הרי המחשב הושמד, והוא רכש אותו דרך הספק שמוכר בשחור לאיתן, הוא שילם במזומן בלי לראות קבלה. מן הסתם הוא לא היחיד שקונה בשחור מהאיש והדגם של המחשב היה די נפוץ. לא אמורים לעלות עליו. הוא בעצמו כל כך נבהל כשהבין מה עשה, פעל במהירות מבלי לחשוב על ההמשך בכלל. העיקר לא להתגלות. יהיה כל כך טיפשי להרוס את חייו עכשיו, ובצורה כזאת.

הוא הגיע כבר לקצה השכונה נוחת מתנשם ומתנשף על ספסל עץ מקולף, מוחה את זיעתו. מבטו שוטט כה וכה, אין איש באזור. מעולה. זה באמת אזור מבודד יחסית. בבין הזמנים הוא שוקק חיים, עמוס במשפחות מרובות ילדים המשכנעות את עצמן כי החורשה הקטנה והמוזנחת, שעדיין לא ברור איך לא פינתה את מקומה לגורדי שחקים, היא אטרקציה של ממש.

הזיכרונות בהקשר הזה מעלים לו חיוך מריר. הוא לא סובל את המקום הזה.

קודם כל להירגע. הוא באמת אימפולסיבי מדי. גם בהסתתרות, וגם ביציאה החפוזה הזו החוצה.

ממה בעצם הוא חושש?

הוא נאנח. כל מה שהוא יודע על מי שאולי רודף אחריו מגיע מספרי המתח שאושי אחיו צובר לעצמו בהנאה.

לא בטוח בכלל שזה אמין. זאת אומרת, ממש בטוח שלא.

הוא נשך את שפתיו.

כן יש לו ממה לחשוש. הסופרים תמיד מודים בסוף הספר לאנשי הצללים שהם לא יכולים להזכיר את שמם, על המידע האמין והמועט שחלקו איתם. לא רק הספרות החרדית מוצפת בספרי מוסד ושב"כ כל יכולים, גם בספרות החילונית קיימים ספרים רבים כאלה. עוד לפני שעף בפעם הראשונה הוא הספיק לקרוא כמה מהם.

משהו מכל זה חייב להיות נכון.



###



הווה. אי שם במעמקי הים התיכון. הסוכנות. בסיס 301 :



"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" קווין התעצבן.

"לא הסברת לי למה זה קשור אלינו, למה זה לא בטיפול של המוסד? אנחנו בכלל לא אמורים להיחשף לזה!" אריאל חש חוסר אונים. מבקשים ממנו בקשה הזויה לחלוטין. מילא הזויה, המטרה של המשימה מעורפלת, משהו שמריח כמו משחק מסוכן נודף פוליטיקה מצחינה.

"זה מאוד. מאוד. קשור אלינו" קווין בולע אוויר. יש לו דם חם "ואם תתבונן קצת במקום לקפוץ למסקנות, תוכל לראות שאתה מצוות עם עוד חייל משלנו לכמה חברה מהמוסד. מדובר במבצע חשוב עם מטרות משותפות, הרבה גורמים ביטחוניים מעורבים פה"

"מ''ם! אתה עדיין לא נותן לי סיבה הגיונית אחת! הכל פה מאוד מעורפל ולא ברור, גם המידע שהבאת לי," הוא מטיח את הטאבלט הקטן על השולחן "זה רק סיבובי מילים! בפועל אין פה כלום. לא מה אנחנו עושים, לא למה אנחנו עושים, לא שום דבר! רק קשקוש אחד שלם. אני לא מוכן לזה"

קווין נאנח. לבן אדם הזה יש חיישנים. זו הסיבה שהם רוצים אותו למבצע הזה, אבל זו גם הסיבה שהוא לא מוכן לצאת אליו. בעיה.

אריאל נעץ מבט חודר במ''ם שלו, נותן לו להתבשל בתוך עצמו. הוא מכיר אותו. תיכף יגיע שלב ההסברים לו הוא מחכה.

כמו בתחזית מדויקת מראש, קווין פולט עוד אנחה. אין לו ברירה. הוא צריך לספר לו.

"תראה, אריאל. המידע שאנחנו צריכים להשיג, לפי הערכות המודיעין, קשור בעיקר אלינו. אבל כמו שאתה יכול להבין לבד, בגלל שהפעולה הנוכחית היא באחת ממדינות כדור הארץ, המוסד עשה שרירים כדי לנכס אותה לעצמו. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לסיכום של שיתוף פעולה, וציוות של שני חברה משלנו. לוחם, ואיש סייבר ומודיעין"

"בסדר הבנתי איך זה קשור אלינו. לא הבנתי, איך זה קשור אלי. למה דווקא אני? לפעולה כזו אתה יכול לקחת את אחד החדשים, אלו שסיימו את הטירונות לאחרונה. אני יכול להביא לך כמה שמות שיצלחו את הדבר הזה בלי למצמץ"

"אריאל, אנחנו לא יודעים מה רמת הטכנולוגיה שמשתמש בו האויב. חוץ מזה, לך יש הרבה מאוד ניסיון. יכול להיות שזה פיצוחים בשבילך, אבל היו''רים החליטו שאתה זה שיוצא למשימה הזו. יש לנו מעט מאוד ידע מקדים, ועדיף לנו להוציא את ההכי טובים, מאשר לגלות פתאום באמצע משימה שהטירונים שלנו לא יכולים להתמודד אתה. אתה מבין?"

"אם אני מבין? מה שהבנתי בסך הכללי זה, שאני יוצא לשמור שהצוות של המוסד לא יעשו שטויות. וגם בגלל, שאנחנו יודעים שהצוות שהם חיברו לנו יתוחקר על כל צורת החשיבה וההתנהלות שלנו. הם הרי רוצים ללמוד כמה שיותר על הסוכנות שאין להם יד ורגל בה. לכם אין דרך למנוע את זה, אז אתם רוצים לכל הפחות להרשים אותם. אני צודק?"

"בכל מילה" קווין תלה מבט מיואש בסוכן שלו. לפעמים הוא ממש לא יודע מה לעשות עם הבן אדם הזה.

"יפה. ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה. אני מספיק שנים בסוכנות בשביל שלא אני אצא לשם"

"אין לך ברירה, אריאל. היו''רים כבר חתמו. אתה נפגש מחר בארץ עם צוות המשימה. את האימונים למבצע הזה אתם תעשו ביחד איתם בניהול המוסד. תתארגן. בלילה יבואו לאסוף אתכם"

"מה? אתה לא רציני" הבעתו של אריאל נדהמת ומלאת חוסר אמון. אין מצב שעושים לו את זה. אבל הם עושים את זה טוב. בטוח שדובר על המבצע הזה כבר חודשים, אבל הם מודיעים לו שניה לפני שהוא יוצא כדי למנוע התנגדות.



###



הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום :

"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" אוהד התעצבן.

"לא הסברת לי מי זה בכלל החבר'ה האלה ולמה אנחנו מצוותים אתם? מה הסיפור? ובכלל, כל המידע על המשימה הזו מאוד מעורפל, מה קורה כאן?" ניתאי חש גרד קל בקצות האצבעות. זו משימה מוזרה, עם מטרה מוזרה ואנשים מוזרים. לא מתכון בדוק להצלחה.

"אוקי, עזוב את הקשקשת שאמרו לי להעביר לך. אמנם כרגע זה מוקדם מדי, אבל בכל מקרה מחר או מחרתיים אתה כבר תדע. אתה הולך להיות המפקד של צוות המשימה, השניים שבאים יהיו תחת פיקדוך והאימונים למשימה יהיו פה, תחת אחריותנו, כדי למנוע תקלים בשעת המבצע. לך כמפקד יש עוד מטרה, לגלות כל מידע שתוכל להוציא מהם כולל דרכי הפעולה שלהם בזמן אמת והארגון אליו הם משתייכים, ברור עד כאן?"

ניתאי מצמץ "הם לא ישראלים?"

"הם ישראלים. וזה מביא אותי לחלק הבא, המשימה שלכם. שני חברי הצוות שבאים מגיעים מה'סוכנות'. הם שלחו אלינו איש סייבר וביון ואיש שטח. עכשיו, מדובר בחבר'ה מוכשרים מאוד שלא עשו צבא או כל מסגרת מהסוג הזה ולרוב מגויסים מגיל צעיר, כך שהם כמעט ולא מכירים את העגה המבצעית המדוברת פה, תצטרכו לגשר על זה באימונים, ברור?"

כל שרירי פניו של ניתאי רטטו מחוסר נוחות, מה זה הדבר המשונה הזה שהנחיתו עליו? "מהסוכנות היהודית? מה הקשר?"

"מה?! מי אמר הסוכנות היהודית? אני מדבר על ה'סוכנות'!, לא שמעת עליהם אני מבין, מסתובבות עליהם עשרות קונספירציות במסדרונות המודיעין. הם סוג של אגדה שלא מאמינים שהיא קיימת, אבל הם אמיתיים. הם כמעט ולא קשורים לשום מוסד ממשלתי, בקושי ראש הממשלה מעודכן. וזה רק מה שאני יודע, בעיקר משמועות. בימים הראשונים אתם תתרגלו בכלל לעבוד בצוות, ואחרי זה תועבר אליך מטרת המשימה. ישירות מיאיר אגב, אני ממודר" סיים בחיוך מאולץ.

ניתאי הופתע ממשמעות המידע שנחת עליו והפיקוד על המשימה הזו הלך ודמה בעיניו למפלצת אימתנית. אין לו כוח לזה. "למה אתה ממודר? מה עד כדי כך רגיש?"

"אני לא חושב שהמשימה רגישה כל כך, ה'סוכנות' היא זו שרגישה. וזה כל מה שאני יכול לומר בנושא. החבר'ה משלנו שמצטרפים אליך: לביא, אדם, ינון ובן. מהסוכנות: אריאל הוא איש הסייבר והביון ונתי איש השטח. ברור?"

"כן המפקד. ברור."

"יופי" אוהד חייך, מכיר את הסוכן שלו "זה לא אמור להיות מסובך מדי ובערב ישלח אליך תדריך מלא יותר. בהצלחה" אוהד כבר הפנה את מבטו וידיו למחשב מסלק בכך את ניתאי שיצא מחדרו במילת פרידה כלשהי.

העסק הזה לא נראה לו בכלל. ושני סוכנים סנובים בצוות שלו גם לא.

 

[הלוויתן הכחול]

אגב, מישהו יכול להאיר את עיני איך להדגיש את הכותרת?

 

[דודה]

וואו!
כתיבה סוחפת ומרתקת!
ממש בלעתי כל מילה!
זורמת וטיפונת משעשעת- בדיוק במינון הנכון!

לגבי הפיסוק, כדאי לדלל מעט את השימוש בנקודות, להמיר בפסיקים.
כמו כן, יש צורך בנקודה בסוף ציטוט.

פיקדוך

פיקודך

 

[הלוויתן הכחול]

תודה רבה על המשוב המעודד!

כמו כן, יש צורך בנקודה בסוף ציטוט

היות וממש חסר לי ידע בנושא, נקודה כשהסוף ציטוט הוא בסופי שורות, או גם באמצע?

 

[דודה]

היות וממש חסר לי ידע בנושא, נקודה כשהסוף ציטוט הוא בסופי שורות, או גם באמצע?

בסופי שורות - תמיד.
באמצע - תלוי.

"בכל מילה"

כאן, למשל, צריך פסיק.

 

[הלוויתן הכחול]

פרק 2

הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום:

חדר בגוון חום מזעזע קיבל את פניהם, היו בו מספר כורסאות חדשות יחסית ושולחן. וזהו. אפילו מים לא הצליח אריאל לאתר.

"אז מה אתה אומר?" הוא פנה לנתי בקול נמוך.

"לא יודע. זה מוזר" ענה, גם בקול נמוך "זה נראה שונה לחלוטין ממה שהולך אצלנו, את האמת, לא כך דמיינתי את המקום הזה". הבעות פניו של נתי לא מסגירות יותר מדי אבל אריאל מזהה בקלות שהוא לא חש בנוח.

"כן, זה באמת משונה פה. שפת הגוף של האנשים כאן מעניינת". שאננות צעקנית על פניו, מחפה לחלוטין על כל תחושה אחרת.

נתי הביט בו במבט מוזר, קצת מיואש. אריאל מגדיר אנשים בצורה שונה משאר בני האדם.

הדקות חלפו באיטיות והשניים, שלא ישנו בכלל מספיק שעות הלילה, החלו לאבד את סבלנותם.

"למה הם עושים את זה?" נתי קצת נפגע, ממה שהבינו, הם הולכים להיות עם החברה פה כמה חודשים אם לא יותר.

"תירגע," הוא גיחך "אל תשכח שהם יותר לחוצים מאתנו מאשר ששים לעבוד אתנו, זה נראה שהם רוצים להדגיש מהתחלה מי בעל הבית. תירגע, תנשום עמוק, ותן להם להנות מהמשחק הזה. זה לא שיש לנו משהו אחר לעשות. וגם, לטובת 'עבודת הצוות' העתידית שלנו, כדאי לנו להוריד את הראש. אין עניין לבזבז את הזמן על משחקי כבוד".

נתי הנהן בהסכמה. הם מהסוכנות. וכמה סוכני מוסד קטנוניים לא אמורים לערער אותם.

דקות נוספות חלפו, כבר קרוב לארבעים דקות שהם ממתינים בחדר, ואיש לא בא.

ניתאי, שצפה בהם כל הזמן הזה דרך המצלמות, מחליט שהגיע הזמן להיכנס, וכמו שעלה מתמלול שפתיו של אריאל, להראות לשני החבר'ה האלה מי בעל הבית.

הדלת נפתחה ובחור גבוה עם בלורית חומה ולבוש פשוט נכנס פנימה.

"שלום," פתח בקול רשמי "אני ניתאי. המפקד".

"שלום" ענה אריאל, מבליע בכוח את החיוך שביקש לעלות על פניו.

נתי סקר את המפקד החדש שלו מלמעלה למטה וחוזר חלילה, לא טורח כלל להסתיר זאת.

ניתאי שתק, בוחן אותם מקרוב יותר, מתלבט באיזו טקטיקה להשתמש. הוא מחליט בסופו של דבר להמשיך באותו קו ולתת לדברים להתקדם משם. יש לו כמה ימים ללמוד על אופיים טוב יותר.

הוא התיישב על כורסה מול השניים, רוכן מעט קדימה "מעכשיו עד סוף האימונים אתם שוהים כאן, ומסתובבים לבד נטו מהחדר שלכם, לחדר ישיבות חמש ולקפיטריה". הוא קם, פותח את הדלת ומסמן להם לבוא אחריו "בעוד שלוש שעות יש לנו ישיבת תדרוך ראשונה עם כל הצוות, תקבלו תוכנית לימים הבאים ותערכו היכרות ראשונית". ניתאי נעצר, פותח חדר מרוהט במינימליות "זה החדר שלכם, חדרי הישיבות נמצאים בסוף המסדרון," הוא החווה לקצה ממנו באו, "הקפיטריה למטה במדרגות. בהצלחה". הוא בחן את פניהם לראות שהבינו ונפנה והלך משם.

נתי ואריאל הביטו אחד על השני, נכנסו פנימה וסגרו את הדלת. הם המתינו כמה שניות, ואז פרצו בצחוק משותף.

"מה זה היה עכשיו?" נתי ניגב דמעות צחוק.

"לא יודע, אבל דווקא ממש נהניתי". אריאל צחקק קלות, מעביר בראשו את הדקות האחרונות "הוא בן אדם מסקרן, המפקד ניתאי הזה".

"כן..." נתי נזרק על המיטה הקרובה "תעיר אותי עוד שעתיים".

אריאל מצמץ נדהם מעט למול עיניו הנעצמות במהירות של נתי. הוא גם תכנן לישון עכשיו ושנתי יעיר אותו.

טוב, אין דבר. רק ישכב וירפה מעט את איבריו הכבדים. גם ככה אין להם הרבה זמן והוא לא סומך על השעון המעורר.



###



ניתאי חזר בחזרה במסדרון, ופתח דלת מוסוות בקיר, עובר בכך לאגף צמוד בעל קו עיצובי נעים הרבה יותר.

"מה קורה?" הוא התפלא לראות את בן במקום, האנשים שלו לא נוטים להקדים בדרך כלל.

"סבבה, יש אורחים?" עיניו שואלות על המקום ממנו נכנס מפקדו.

ניתאי חייך, הוא רוצה לעשות להם הפתעה אכזרית במקצת, ולהפגיש אותם רק בחדר הישיבות.

"אני מתדרך היום בחדר הישיבות חמש, בדקתי שהכל בסדר שם" ענה תשובה לא מחייבת.

בן רק הרים גבות מתפלאות, וחזר למסך הטלפון, עובר על כל ההודאות והעדכונים שדילג עליהם בשעות האחרונות. אם יש תדריך, יש גם משימה. ואם יש משימה, לא יהיה לו זמן לזה אחר כך והכמות רק תגדל.

ניתאי פנה לעמדת המחשב שלו, מריץ את הפגישה הראשונה שלו עם נתי ואריאל, נותן למחשב לנתח אותה לפרטי פרטים. תוך כדי, הוא מדבר עם בן. "אתה יודע מתי באים ינון ולביא? ציפיתי שתהיינה לי לפחות שעתיים שקטות ממכם, אתם ממש לא הוגנים. באדם אני לא חושד, הוא או מגיע בול בזמן, או מאחר קצת, לא נראה לי שהוא מסוגל, טכנית, להקדים". ניתאי סורק ברפרוף את המסקנות של התוכנה, אחרי זה יעמיק בזה יותר, ביחד עם הניתוח של הישיבה שלהם.

בן מהמהם בתגובה ממקומו, לא ממש מקשיב. עיניו בקושי בוחנות את ההתראות שהוא גולל. תלוש משכורת מתוקן, הודעה מאדם, תזכורת מאוהד, הודעת אבטחה משומר הטלפון, עיניו קולטות במהירות כמות גדולה של הודעות ממספר פלטפורמות שונות בזו אחר זו.

ניתאי ממשיך לדבר, מרוכז במה שהוא עושה ולא ממש שם לב לחוסר ההקשבה של בן, אפילו על הפטפטת חסרת המשמעות שהוא דופק סתם כך הוא לא ממש נותן את הדעת.

לינון ולביא שנכנסו כמה דקות מאוחר יותר, היה המחזה משעשע מאוד.

"המפקד?" ינון קורא לעברו של ניתאי, לא מתקרב מדי אל סביבת המחשב שלו.

"אה, שלום ינון, ואני מניח שגם שלום לביא," הוא גולל בעזרת עיניו את הדו''ח הארוך, ממשיך לקרוא במרץ "יש לנו עוד שעה בערך עד לתדרוך, חכו בסבלנות ואל תחפרו. תודה".

ינון גיחך, נסוג למטבחון, מביא קפה לו וללביא.

"מה איתי?" בן יושב ליד לביא, שניהם עמוק בטלפונים, לא מצאו זמן לזה לפני זה.

"תכין לעצמך" ענה בנחת. הוא התיישב מולם, משעין רגל על רגל וצופה בהם בהנאה.

"זה לא נעים", אמר בן אחרי כמה שניות.

"אין לי כוח לקום שוב" ינון משך בכתפיו, אם בן ממש רוצה קפה, שיקום ויכין בעצמו.

"לא," הוא הרים את עיניו "אף פעם לא לימדו אותך שלא מנומס לבהות באנשים? תמצא לעצמך תעסוקה שהיא לא אנחנו".

ינון גיחך בשקט, ממשיך בצפייה המרתקת. טוב לדעת שבן בכלל מודע לקיומו של כלל כזה, מההתנהגות שלו קשה לנחש זאת.

כמה שניות נוספות ולביא מצחקק בשקט.

"מה?" שאל ינון.

"סתם," הוא בלע רוק וחיוכים "זה באמת מוזר שאתה יושב ובוהה בנו, ברצינות, אין לך מה לעשות?".

ינון לא הספיק לענות, צעקת שקט ותעברו לדסקס בחדר הישיבות הקימה אותם באנחה מהכורסאות. הם הופתעו כשבן הפנה אותם לדלת חדר הישיבות חמש, לרוב ניתאי לא משתמש בו.

הזמן עבר בעצלתיים עד שנכנסו ניתאי ואדם.

"מתחילים?" ינון נרכן קדימה, אדם סידר את הז'קט שלו על הכיסא והתיישב.

"רגע," ניתאי הביט לעבר הדלת השנייה של חדר הישיבות חמש, זאת שממנה אמורים להיכנס אריאל ונתי.

בן צמצם גבות. משהו פה לא נראה לו.

"נו?" שאל לביא.

ניתאי הביט בשעונו. מה קורה לחבר'ה האלה? הם מאחרים כבר ברבע שעה, בסוכנות לא לימדו אותם מה זה זמנים? הרהורים עצבניים עברו במוחו, אבוי להם אם יקלקלו לו את ההפתעה שתיכנן לראות על פניהם של סוכניו. הוא קם מהכיסא והחל להסתובב בחדר, לא מתייחס למבטים השואלים שנשלחו לעברו.

###

נתי פקח עיניים ממצמצות, מוחו המעורפל מנסה לשחזר איפה הוא ומה עשה לפני שעלה לישון, מתרומם תוך כדי.

"אריאל?" הוא שאל, שוטף פנים ומסדר את עצמו.

נשימות שקטות ורגועות השיבו לו.

הוא העיף מבט לשעון, מנסה להסביר לעצמו מה לא הגיוני במה שהוא רואה.

התדרוך! הם לא נורמליים, הם מאחרים כבר בעשרים דקות!

"אריאל!" הוא קרא בלחץ, קושר את נעליו.

"מה?" אריאל התעורר באחת, הוא לא היה אמור להירדם וזה ברור לו "מה קורה?".

"קום הרגע, חייבים לרוץ, אנחנו מאחרים". נתי כבר פסיעה מהדלת, אריאל ממהר להצטרף אליו.

הם פתחו בהליכה מהירה לקצה המסדרון, לא רוצים גם להגיע מתנשפים בנוסף לכל.

"בכל מקרה," אמר נתי שנייה לפני שהם פתחו את הדלת, "אנחנו רגועים ובטוחים בעצמנו, הטעות היא של המפקד ניתאי".

אריאל הנהן, והם לחצו על הידית.

תחילה הם פגשו בפרצופו הכועס של ניתאי, אבל זה באמת היה הסיפור הקל, ארבעה מבטים נדהמים ננעצו בהם כחרבות, גורמים לאריאל ללחוש בשקט לנתי, "זה רק אני, או שהחבר'ה האלה קיבלו כרטיסים לספארי ולא עדכנו אותנו?".

בחור בלונדיני עם עיניים כחולות וחולצה אדומה שמע אותו, שרירי פיו החלו לרטוט בשילוב הלא אפשרי של תדהמה וצחוק.

"אריאל, נתי, שבו בבקשה. גם כך איבדנו זמן יקר, בואו נתחיל". ניתאי חוזר לקו הרשמי שלו.

נתי ואריאל פנו להתיישב בפרצוף חתום. הכיסאות היחידים שהיו פנויים, היו הכיסאות הקרובים ביותר לניתאי.

"אוקי חברה, נתחיל בהיכרות, אני ניתאי, המפקד של צוות המשימה, זה אריאל, איש סייבר ומודיעין, וזה נתי, איש שטח" מלבד הגדרות אלה, לא היה לניתאי מושג מה תחום הכשרתם המלא של השניים, אבל הניח שהוא לא מעט. "אדם ולביא, אנשי שטח ומודיעין," הוא החליט להשתמש באותן הגדרות מעורפלות של הסוכנות "וינון ובן, גם כן, אנשי שטח ומודיעין". הוא עצר, בודק שהחברה סביבו קולטים מה הולך ומי זה מי.

נתי ואריאל בחנו בדקדוק את האנשים בחדר, לא מתביישים כלל במבטם החוקר. שאר הסוכנים לא נותרו חייבים, והחזירו להם אותם מבטים בדיוק.

"כל מי שפה הולך להיות חלק מצוות המשימה, אז תתרגלו לשהות המשותפת מעכשיו. מטרת המבצע היא איסוף מודיעין, סיכול במקרה הצורך, ואנחנו נפעל גם כבסיס וחיפוי לסוכן נוסף מיחידה אחרת. כרגע, אנחנו נמצאים בשלב שמוצו כל הכיוונים האפשריים מהארץ, והדבר הבא הוא הוצאת צוות לאזור, וזה אנחנו". הוא עוצר שוב, האנשים כולם מרוכזים בו, מפנימים את דבריו.

"הלו''ז שלנו יחסית צפוף, אבל אפשרי" הוא נרכן קדימה, מניח שישה לוחות קשיחים על השולחן "בארבעת הימים הבאים אנחנו נלמד את התמצות והמידעים החשובים שנאספו עד עכשיו, כל אחד יכול לראות בדיוק מה כולל הלו''ז שלו, כמו שאתם שמים לב, את רוב המטלות אנחנו צריכים לבצע יחד, זה כדי שנתרגל ונלמד אחד את השני, הצפי לסיום המשימה הוא מספר חודשים עד שנה וחצי, שנתיים" הוא סיים, נותן להם כמה דקות לבחון בדקדוק את הלוחות שקיבלו, ואת קרני הלייזר הדקיקות המרחפות עליהם, בדמות טבלה מסודרת ומפורטת.

נתי סיים ראשון, והרים עיניים שואלות לניתאי, "אז מחר בשבע אנחנו צריכים להיות איפה בדיוק?".

"יבואו לקחת אתכם מהחדר, תהיו מוכנים. בזמן". עיניו של ניתאי חודרות, מנסות לטגן את נתי תחת מבטו.

אריאל הבליע חיוך, הוא מתחיל לחבב את ניתאי ונראה לו שהוא גם יודע למה.

ינון, לביא, אדם ובן, הביטו בדו שיח בסקרנות, מנסים להבין מה הסיפור של נתי ואריאל. הם כנראה לא מיחידה אחרת, וגם לא חדשים ששובצו לראשונה, אחרת היה ניתן להם יותר חופש פעולה.

כמה מילות סיכום חסרות חשיבות, והחברה התפזרו. החל ממחר, יתחיל העומס.

נתי ואריאל נותרו לבד עם ניתאי, שסימן להם להישאר "אני לא יודע למה איחרתם היום וזה גם לא ממש מעניין אותי, אצלי זמנים זה זמנים, אני לא אקבל עוד חריגה אחת במהלך האימונים, ברור?" הביטחון העצמי של השניים קצת הרתיע אותו, באיזשהו מקום הוא גם חשש מהם.

"כן המפקד ניתאי, ברור" אריאל עטה על פניו הבעה מקצועית, יודע שבכך ישתחררו מנוכחותו של ניתאי מהר יותר.

ניתאי הנהן ויצא מהחדר. אריאל ונתי חייכו בידענות אחד לשני, ויצאו גם. חוזרים לחדרם להמשיך להשלים שעות שינה.

ניתאי נכנס לאגף המשרדים שלו, חסר שקט ועצבני. משהו באריאל ונתי הוציא אותו משלוותו, אבל הוא לא הצליח עדיין להניח אצבע על הנקודה.


זה ארוך מדי? לחלק לחלקים קטנים יותר, או שעדיף ככה?
השתדלתי ממה לשפר את הפיסוק והניקוד, מקווה שזה לא יותר גרוע. וכמובן, אשמח מאוד לכל ביקורת שהיא, אז קדימה!

 

[משפחה שכzoo]

וואו. וואו. וואו.
מרתק מאוד, כתיבה זורמת וכיפית.
הפיסוק הרבה יותר טוב. לא התעמקתי בו, אבל ממש זרם לי בקריאה.
לגבי האורך- כן, זה ארוך. לקרוא את זה ממסך זה מאתגר קצת (במיוחד שאין לי שפע זמן) רק מה- זה שווה.
הערה קטנה

לא מצאו זמן לזה לפני זה.

משפט קצת מסורבל, ו"זה" פעמיים קצת מעצבן בעיניים.

מקווה שאני לא אשאר במתח מהי ה"סוכנות" מדי הרבה זמן...

 

[דער קרימער]

@הלוויתן הכחול
פשוט מדהים!!!!
כתיבה משובחת של סופר עם ותק עשיר!!!!
הקלילות והאפשרות לחייך תוך כדי המתח השילוב פשוט נדיר!!!!
רק לגבי האורך שזה כן קצת ארוך מידי!

 

[נקניקית]

אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום!

 

[הלוויתן הכחול]

וואו. וואו. וואו.
מרתק מאוד, כתיבה זורמת וכיפית.
הפיסוק הרבה יותר טוב. לא התעמקתי בו, אבל ממש זרם לי בקריאה.
לגבי האורך- כן, זה ארוך. לקרוא את זה ממסך זה מאתגר קצת (במיוחד שאין לי שפע זמן) רק מה- זה שווה.
הערה קטנה

משפט קצת מסורבל, ו"זה" פעמיים קצת מעצבן בעיניים.

מקווה שאני לא אשאר במתח מהי ה"סוכנות" מדי הרבה זמן...

תודה רבה! גם אני מקווה שבהמשך יובן יותר מה תפקידה של הסוכנות, היות והקמתי אותה לצורך הסיפור והיא סודית לחלוטין, ייתכן שזה יקח קצת זמן.

@הלוויתן הכחול
פשוט מדהים!!!!
כתיבה משובחת של סופר עם ותק עשיר!!!!
הקלילות והאפשרות לחייך תוך כדי המתח השילוב פשוט נדיר!!!!
רק לגבי האורך שזה כן קצת ארוך מידי!

תודה רבה על התגובה!

אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום!

לקחת את זה ברצינות?

תודה רבה על כל התגובות המעודדות, אשמח כמובן לעוד ביקורת, אין צורך להיות עדינים מדי.
עוד נקודה, האירו את עיני שהאיפיון דמויות לוקה כרגע בחסר חמור, והן דומות אחת לשניה יותר מדי, אנסה לחדד את זה יותר בקטעים הבאים.
תודה רבה לכולם! (סליחה על הציטוטים הארוכים, זה היה נצרך כי תודתי היא על כל מילה)

 

[איה סופר]

וואו. מדהים.
אהבתי ממש.

 

[הלוויתן הכחול]

פרק 3

עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז:

עורב שחור עבר מעליו בצרחה, מקפיץ את ליבו לשנייה בודדת. הוא נשם נשימות קצרות, מרגיש את הכוח שהריץ אותו החוצה נסוג במהירות.

עכשיו אין לו כוח. אפילו לא בשביל לקום מהספסל הזה.

הוא נאנח, עוצם עיניים, מנסה לברוח. לא מצליח לברוח מעצמו. לא מצליח לברוח מהמחשבות שצורחות לו בראש.

הוא טיפש. מדופלם. ילד דפוק שרק הורס את החיים שלו. הוא כל הזמן עושה שטויות, שוב ושוב.

הוא תפס את ראשו בשתי ידיו, מטלטל אותו בכוח. די! הוא לא יכול יותר! נמאס לו!.

נשיפות דומות לנשיפות בכי יצאו מפיו, הוא לא יכול יותר וזה ברור לו, אבל אלו החיים שלו והם פשוט ממשיכים, ובין אם הוא רוצה ובין אם לא, הוא חלק מהם. ואין לו כוח!.

הנשימות שלו התייצבו קצת, והוא התרומם מהספסל. הוא יחזור עכשיו הביתה, לסרט המתסכל של מיטה, שינה, ויכוחים, קצת אוכל וחוזר חלילה, אין לו כוח לחיים האלה.

אם כשהגיע לכאן רגליו כמעט רצו, כעת הוא התקשה להניע אותן צעד אחר צעד.

הוא בן אדם דפוק, טיפש ואפס גמור. המילים האלה, חוזרות על עצמן שוב ושוב, מלוות אותו כל הדרך אל הבית.

העיניים שלו כבויות, כאילו שאב אי מי את כל החיות מגופו, משאיר אותו מרוקן לחלוטין.

ליד הבית הוא מבחין בתנועה חריגה מעט, אמבולנס פרטי עמד בחניית הבניין, והתקהלות של כארבעה או חמישה ילדים עוזבת את המקום.

הוא נאנח, מתלבט אם זה טוב לו עכשיו או לא. אמא כנראה בבית, וזה אומר שיש עכשיו בבית המולה שתאפשר לו לחמוק לחדר שלו בקלות בלי שמישהו ישים לב אליו. אבל מנגד, הוא כן רוצה שמישהו ישים לב אליו, ישאל משהו, גם אם זה יסתיים בפיצוץ.

אנחה נוספת יצאה מפיו. המעלית ירדה אליו מקומה שלוש, פותחת לו דלתות לריח מוכר, ריח שכל הבניין למד להכיר, ריח שהוא שונא.

דלת הבית הייתה פתוחה, הנהג והפרמדיק מסיימים את עסקיהם עם יוחאי גיסו, קולותיהם נמוכים יחסית והוא לא מצליח לשמוע מה הם אומרים. לא נורא, זה גם לא איכפת לו.

הוא שם מסיכה מתריסה על פניו, הראשון שיפנה אליו עלול לחטוף לבה רותחת.

הוא עובר ליד האנשים המשוחחים בפתח הבית ללא מילת שלום, מגמיש את גופו ומצליח להיכנס פנימה בלי לבקש מהם לזוז עבורו.

הוא חתך לעבר המטבח כדי לקחת מים, עדיפות למיץ. היציאה החוצה הזמינה צמא כבד אל הפה שלו.

סמוך לדלת החדר שלו, כשהוא כבר משוכנע שהמבצע עבר בשלום, ברכי בדיוק יוצאת מהחדר של אמא, מניחה אוטומטית את ידיה על המותניים, נכונה לקרב.

"הו! את מי רואים פה? אתה מוכן להסביר לי בבקשה איפה היית? היינו צריכים את העזרה שלך, והטלפון שלך לא זמין, ולא, אל תסתכל עלי במבט הזה, אתה תיתן לי תשובות ועכשיו מה בדיוק אתה עושה ואיפה, אני לא מוכנה לזה, אתה מנצל את המצב של אבא ואמא כדי לעשות מה שבא לך, וזה רק מכביד על כולם, אתה יודע טוב מאוד שזה לא הזמן לעשות שטויות, אתה חייב לחזור לישיבה". היא צעקה בשקט, לא רוצה להפריע לאמא, אבל מישהו חייב לחנך את הילד הזה ולהעמיד ואתו על המקום.

"מה זה עניינך?! למה מי את? אמא שלי? לא! אז תעזבי אותו בשקט!" בשונה מאחותו, הטונים שלו גבוהים, הכעס מבעיר אותו ולא איכפת לו אפילו שיתעורר כל הבניין, שכל העולם יתעורר! האחות שלו פשוט מעצבנת!.

"אתה לא תדבר אלי ככה! חוצפן!" ברכי צועקת כעת ממש "אתה תקשיב לי ותקשיב לי טוב, המסיבה הזו שלך, נ-י-ג-מ-ר-ה-!, מחר אתה חוזר לישיבה! מחר! ואני לא מוכנה לשמוע מילה אחת בנושא, אתה תעשה מה שאומרים לך, ברור?!".

הוא לקח נשימות אחת אחרי השנייה, מנסה למצוא תגובה שנונה שתעיף מפה את ברכי ומהר, אין לו כוח לטיפשה הזאת שחושבת שהיא המשגיח שלו או אלוקים או הוא לא יודע מה.

בחדר ליד, אושי מרים לרגע את עיניו מהספר מאזין לקולות במסדרון, ומחייך חיוך קטן, לועג לתמימותה של אחותו.

"למה מה תעשי לי? אה? למה מי את חושבת שאת? תסבירי לי! באיזה קטע החלטת שיש לך בכלל את הזכות לדבר איתי ועוד להגיד לי מה לעשות! חיה בסרט, זה מה שאת, אני כבר גדול, אני יודע טוב מאוד מה טוב לי ומה בא לי, אין לך שום זכות להתערב לי בחיים!".

"אתה לא תדבר ככה לברכי". קול חד, שקט יחסית לטונים בהם הצטווחו השניים, התערב להם בדיאלוג "יש צורה איך לדבר גם אם אתה כועס מאוד, היא אחותך הגדולה ואתה חייב בכבודה". יוחאי עשה עוד פסיעה לעבר ברכי. אחרי שסיים את ענייניו עם הצוות הרפואי, נפנה לכבות את האש שהתפרצה במסדרון.

הוא העביר את מבטו בין יוחאי לברכי, חסר אונים. יש משהו ביוחאי שמונע ממנו לצעוק ולהתפרץ עליו, אבל עם כל שניה של שתיקה מצדו, מצטבר לו בפה גוש מילים עצבניות שהוא רק רוצה להוציא עליהם.

"אתם... אתם... אתם פשוט מפגרים!" ועוד לפני שהספיקו לענות הוא נכנס לחדרו, טרק את הדלת ונעל אותה מבפנים. לפה הם לא יכנסו. הוא מוגן.

הבכי של ברכי ומילותיו המרגיעות של יוחאי תופסות את אוזניו כשהם כבר ביציאה מהמסדרון לכיוון המטבח. לא איכפת לו. שתבכה. מגיע לה.

כל החשק לכוס השתייה שהייתה לו ביד התנדף, הוא הניח אותה על הרצפה ונפל על המיטה חסר כוח. בקושי תוחב אוזניות לאוזניים ומפעיל שיר אקראי. עכשיו רק לעצום עיניים ולא לחשוב. לא לחשוב על שום דבר.

###

עכשיו זה האורך טוב? לעשות קצר יותר או ארוך יותר? אשמח לכל ביקורת שהיא כמובן, אז לא להתבייש.

 

[דער קרימער]

פרק מדהים!!
כתיבה מיוחדת!
וגם האורך בסדר (לדעתי!)

 

[הלוויתן הכחול]

פרק 4
הווה. מטה המוסד. ארבעה קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום:

השעה ארבע לפנות בוקר מצאה את השניים ערים, בוהים בחלל בשעמום. עוד כשלוש שעות, לפי הלו''ז שקיבלו, הם יצטרכו להתחיל לעבוד.

"תגיד, אם אני מחבר את השני שליש ריבוע שמעליי, עם הבערך שליש ריבוע שליד הדלת, זה נקרא שיש בתקרה עשרים ושבע ריבועים בדיוק?" חיוך מתגרה מבצבץ בשפתיו של אריאל.

"אתה רציני?!" נתי התרומם מהמיטה בחדות "ספרת את הריבועים בתקרה?" אריאל ממש לא הטיפוס הזה.

"לא, פשוט רציתי להקים אותך מהרביצה הזו על המיטה. קדימה, בא נתארגן ונסתובב פה קצת". אריאל התרומם ממיטתו גם.

הבעת ייאוש חלפה על פניו של נתי, ההתנהלות של אריאל מתסכלת לפעמים.

הם סגרו את הדלת בשקט, משל חוששים להעיר מישהו נוסף בסביבה. אין מישהו נוסף. הם יודעים זאת בוודאות.

הם צעדו לכיוון גרם המדרגות, האבק שעל הריצפה מתאסף ועוטף בחדווה גם את נעליהם. בכללות, המקום היה מוזנח ולא מתוחזק.

"עושה רושם שעוד רגע שד מפחיד קופץ עלינו מאחד הקירות כאן" נתי מצטמרר, מנסה להתמזג עם האווירה.

"ניתאי? לא נראה לי. אני חושב שהוא ישן עכשיו". אריאל ביטל את דבריו של נתי, לא מייחס למקום מסתורין שאין לו.

נתי גיחך. ההשוואה מצאה חן בעיניו "לאן בעצם אנחנו הולכים?".

"לקפיטריה. אני רעב".

"אה". הם באמת לא אכלו כלום כבר הרבה שעות, אבל נתי פחות נטה להיות מופרע מדברים כאלה.

לאכזבתו של אריאל, הקפיטריה קיבלה שם שהחמיא לה מדי. כמה מדפים עם חבילות ארוזות של מזון לא מגרה קיבלו את פניהם, ולא נצפתה אף נוכחות אנושית בחדר אליו נכנסו.

"סוכנות פח!" סינן בעצבים כשעלו בחזרה במדרגות, רעבים כשירדו "מה זה המקום הזה? עכשיו מובן למה הסוכנות שלנו סודית, תראה איך הדברים פה מתנהלים".

נתי הנהן בהסכמה, רוב מוחו תפוס בעבודה שתחל עוד כמה שעות. עבודה משותפת עם צוות.

בן שבא לאסוף אותם מהחדר, מצא אותם עצבניים ומרוטים, מביטים בו באיבה גלויה. הוא התעלם.

טפט מלוכלך במרכז המסדרון התגלה כדלת של מעלית חדישה למראה. בן כיוון את המעלית באמצעות הטלפון שבידו, לא יוצר קשר עין עם השניים.

כשהדלת נפתחה, נתי ואריאל הופתעו.

המקום אליו הגיעו היה בעל מראה נעים, עם עמדות מחשב נוחות, וציוד איכותי ומתקדם. כל מה שהצוות צריכים לארבעת הימים הבאים. הדברים הכי טובים.

"מושחתים" אריאל סינן בשקט סינון אחרון לפני שדלת המעלית נסגרה מאחוריהם.

"בוקר טוב. נתי, אריאל, ובן, שבו פה, תכף מתחילים". ניתאי, רענן אחרי שנת לילה וארוחת בוקר טובה, החווה לעבר קבוצת כורסאות בצבעי כתום וטורקיז.

אדם הגיע גם הוא, והתיישב במרחק בטוח מהם, הבעות פניו לא מסגירות מה הוא חושב עליהם. אבל לאריאל, שיודע בדיוק מה עובר לו בראש, נמאס. ובתוספת הבוקר הלא מוצלח שעבר עליהם, הוא כבר מעביר בראש איך הוא סוגר סיפור סופית עם המקום הזה, וחוזר לבסיס הסוכנות, למקום הבטוח שלו.

ינון ולביא נכנסים עם רעש וצלצולים, ומגש כוסות קפה האחוז היטב בידיו של לביא, וינון, שהכין את הקפה, מעיר לו על כל צעד ושעל שיזהר, ייצב אחיזה שם, והלך עליו אם משהו קורה לקפה שעמל על הכנתו. את עזרתה של מכונת הקפה לעניין הוא לא התנדב לתאר.

ינון שלח לעבר נתי ואריאל חיוך אוהד, והזמין אותם ליטול לעצמם כוסות מהמגש.

"מה זו החגיגה פה?" התפלאות מעושה בקולו של ניתאי "אמרתי לכם לבוא אחרי כל זה". ידו חותכת באוויר מעגל גדול מעל לכוסות הקפה, מדגיש לכל מי שאולי לא הבין, מה המשמעות של 'זה'.

"בוקר טוב המפקד, הגיע הזמן שתפנים, לא כולם כמוך. יש בעולם אנשים שונים ממך, אנשים שאת כוס הקפה הראשונה שלהם בבוקר מספיקים לשתות רק בעבודה".

חוץ מנתי ואריאל שלא מבינים את הבדיחה, חיוך עולה על פני כולם. זו החלפת משפטים שכיחה בין ינון לניתאי, אפילו בזמנים בהם התדריכים מתקיימים בארבע בצהריים.

"אוקי חברה, נתחיל" הוא תופס את מבטי כולם "המטרה שלנו מתכננים להקים בסיס טילים מתקדם בחלל, כך עולה מכל מה שנאסף עד עכשיו. יש להם יכולות, מימון וכל מה שצריך כדי שזה יצליח. מדובר בפרויקט פרטי שמושקעות בו כמה מדינות. הבולטות הן איראן, צפון קוריאה וסין, היות וזה פרויקט חיצוני, אין לנו שם תשתית מוכנה ואנשים, צריך לבנות הכל כמעט מאפס. המיקום: האי רוסקי. ולדיווסטוק. רוב המדענים רוסים וקוראנים, והעובדים סינים, איראנים, רוסים וקוראנים. היום אנחנו נלמד את ההיררכיה, האנשים והמבנה הארגוני שלהם, את צורת המעורבות של המשקיעים וחלוקות העבודה. בחור נחמד בשם שוקי, אמור לבוא לתדרך ולסכם לנו באיזור אחת בצהריים, עד אז כל אחד בעמדה שלו, דוגר על החומר שהכינו לו" הוא בוחן היטב את פניהם של הסוכנים, יודע שלימוד ושינון חומר, זה החלק הקשה מבחינתם "אני מודע לזה שצורת ההתנהלות הזו שונה, בשביל כולכם. אבל זה נדרש בגלל אופי המשימה ובגלל אופי הצוות. קדימה חבר'ה, לקום. ושיהיה לנו בהצלחה". הוא מתבונן בהם היטב בשעה שהם קמים מהכורסאות ומתיישבים ליד המחשבים, ופונה לעברם של נתי ואריאל שבחרו לעצמם את העמדות היותר מוסתרות, כדי לבדוק שהם יודעים להשתמש בציוד שמונח על שולחנם.

אריאל גולל בעזרת עיניו את המסמכים, מבין תוך שניות את ההנעה הידנית של ההדמיות. הוא שולח מבט עוין לניתאי המתקרב לכיוונו, לא רוצה את המפקד הלא נחמד הזה לידו עכשיו. ניתאי מבין את השדר, ועוצר על עומדו, מפנה את מבטו לנתי, שקצת מסתבך עם קשר העין-יד.

מה הסיפור של הבחור הזה? אחרי האופטימיות שנחה עליו הבוקר, כעת, שפת גופם המתנכרת של השניים לא באה לניתאי טוב בעין. מילא קצת סנוביזם וגאוות יחידה, אבל הוא אוהב שבצוות שלו יש אווירה טובה. הם יהיו חייבים למצוא דרך להתגבש. חייבים. אחרת הוא יכול להכריז על כישלון המשימה עוד לפני שהתחילו אותה. אבל איך למען השם, הוא מרגיע את השניים האלה ומחבר אותם לצוות? הם לא מתנהגים כמו שאר הסוכנים שעבדו תחתיו עד עכשיו.

ניתאי מתיישב מול המחשב, אבל לא מעיף אפילו מבט על המידע שהוא צריך ללמוד, במקום זה, הוא מתחבר מרחוק למחשבו האישי באגף הצוות שלהם, עובר שוב על הסיכום שהוציאה לו תוכנת הניתוח.

נתי קצת מופנם וחסר ביטחון, בסדר. את זה הוא הבין לבד.

אבל אריאל. התוכנה הגישה לו מסקנות סותרות, רק מבלבלת אותו עוד יותר, ומערערת גם את הסקת המסקנות האישית שלו, בקשר לבן אדם הזה.

הוא נאנח. המשימה הזו תדרוש ממנו הרבה, גם בלי ההתנהלות הלא נעימה של אריאל ונתי. אבל ביחד אתה, הוא לא בטוח שהוא מסוגל לתפקיד הזה. הוא הרים את ראשו מהמחשב, מביט על נתי ואריאל.

אריאל הוא הבעיה שלו. נתי חובר אליו רק בגלל שהם באו מהסוכנות יחד, אבל בכלל לא בטוח שבלעדי אריאל הוא היה מתנהג אותו דבר. לפי ניתוח האישיות שלו, אולי הסוכנים שלו היו צריכים קצת לעזור לו, אבל הוא היה משתלב בסופו של דבר מצוין בצוות.

ההתנהגות של אריאל עכשיו, לא מובילה לשום מקום טוב. ואם הוא לא רוצה למצוא את עצמו מתנהל מול שני צוותים נפרדים, הוא חייב לטפל בזה כמה שיותר מהר. אבל איך? הם לא ילדים קטנים והוא לא גננת.

מבטו שוב נח על אריאל, מנסה לפצח את החידה הזו.

פרץ צחוק פתאומי מכיוונו של בן, קוטע את רצף מחשבותיו ומזקיף את ראשי כולם מהמסכים.

ניתאי כבר החזיר את ראשו למחשב, מכיר את האיש שלו מספיק טוב.

"מה קרה?" השאלה הגיעה מנתי, וניתאי הרים את ראשו שוב, שמח בליבו על ההתערבות הזו.

"סתם, יש פה איזה קוראני עם שם שאין לי מושג מאיפה הביאו אותו, אבל זה הורס". בן לא הרים את ראשו מהמחשב, ממשיך לעבור במרץ על המידע שלפניו.

הבעת חוסר הבנה עלתה על פניו של נתי, החבר'ה פה דווקא היו נראים לו רציניים.

לביא גלגל עיניים, נתי ואריאל יצטרכו להתרגל לשטויות של בן. בינתיים, הוא מתנדב לתווך להם את הסיטואציה. "נתי, אריאל, בן הוא בחור שפוי בדרך כלל, רק לפעמים," מבטו ננעץ עמוק בבן המצחקק "הוא מתנהג כמו ילדון בן ארבע".

שביב כעס על הדימוי שבחר עובר בעיניו של בן. לא נורא, לביא מכיר את הנקמות שלו ודווקא מחבב אותן.

נתי רק מצמץ עוד מצמוץ של חוסר הבנה, והחזיר את מבטו למחשב, נושף אוויר בקולניות.

ניתאי, שהאזין בשקט להתרחשות, רק חייך. נראה לו שהוא יודע מה חושב נתי על הצוות, לא דברים מחמיאים במיוחד, אבל דווקא את הדברים האלה הוא אוהב באנשים שלו.

הוא אופטימי לגבי נתי, נראה שהוא עוד יתרגל. הוא פותח את החומר שיועד לו, מרחיב את עיניו לקרת בליעה מהירה של הנתונים. את בעיית אריאל, הוא יצטרך למצוא דרך לפתור.

------
אשמח כמובן לכל ביקורת שהיא, בבקשה תכתבו, כך הסיפור והכתיבה שלי יוכלו להשתפר ולהיות טובים יותר.
לגבי הפרק הקודם, מנקודת מבטי דוקא השתדלתי לעדן את צורת ההתבטאות של נערים במצב הזה, ועדיין לשמור על אותנטיות, אבל שני שפני ניסיון ליכולות ההקראה שלי, טענו שזה גס מדי. אשמח לשמוע, מה דעתכם? לעדן את זה עוד? זה בסדר ככה?

 

[דער קרימער]

פרק מצוין!!
לגבי ההתבטאויות לדעתי הם מצוינות משולבות עם הומור דק בדיוק כמו שצריך!

 

[הלוויתן הכחול]

פניה נרגשת לקהל הקדוש מבעל חיים ימי ולא מזיק (הידעתם שהלוויתן הכחול ניזון בעיקר מפלנקטון ודגים קטנים יחסית? אין לו אפילו שיניים, אלא כמות גדולה של מזיפות שבעזרתן הוא מסנן את המים!).

 

[איה סופר]

איני רוצה הצפה באיזור החוף

אז תקשיב יש לך כישרון כתיבה מדהים
מה שאני בעיקר אוהב אצלך זה הדינמיקה שאתה יוצר בין החברים.
זה ממש ברמה גבוהה.
עלה והצלח.

 

[הלוויתן הכחול]

פרק מצוין!!
לגבי ההתבטאויות לדעתי הם מצוינות משולבות עם הומור דק בדיוק כמו שצריך!

תודה רבה, מעודד למדי!

איני רוצה הצפה באיזור החוף

אז תקשיב יש לך כישרון כתיבה מדהים
מה שאני בעיקר אוהב אצלך זה הדינמיקה שאתה יוצר בין החברים.
זה ממש ברמה גבוהה.
עלה והצלח.

תודה רבה על הפירגון, אל דאגה, הלוויתן ואני ידידים אז לא צפוי צונאמי...
ובכל מקרה, אין עוד מישהו שרוצה להביע את דעתו בקשר למריחה/אי מריחה של הסיפור, או לחילופין (אפשר גם ביחד) על פרק 3? אני ממש בהתלבטות לגבי הפרק הזה אז ממש אשמח אם תוכלו לכתוב אפילו בשניים/שלושה מילים האם הויכוח של 'הוא' וברכי גס מדי, או שזה בסדר והגיוני בסך הכל.
תודה לכל הקוראים, המגיבים והמלייקים, ממש כיף לי לשתף פה ולהשתפר פה.

 

[מוז'יניקית]

וואו, מדהים!
התחברתי בשניות לדמויות, לעלילה, ולקצב המרתק.
הכתיבה שלך כובשת במיוחד!

קצת הערות...
-ההווה והעבר קצת מבולבלים. כדאי לשמור על קו אחיד בשביל הרצף של הקריאה.
-לגבי הציטוט הבא, כדאי אולי לחלק לכמה פסקאות, קצת מכביד בעיניים

"אוקי חברה, נתחיל" הוא תופס את מבטי כולם "המטרה שלנו מתכננים להקים בסיס טילים מתקדם בחלל, כך עולה מכל מה שנאסף עד עכשיו. יש להם יכולות, מימון וכל מה שצריך כדי שזה יצליח. מדובר בפרויקט פרטי שמושקעות בו כמה מדינות. הבולטות הן איראן, צפון קוריאה וסין, היות וזה פרויקט חיצוני, אין לנו שם תשתית מוכנה ואנשים, צריך לבנות הכל כמעט מאפס. המיקום: האי רוסקי. ולדיווסטוק. רוב המדענים רוסים וקוראנים, והעובדים סינים, איראנים, רוסים וקוראנים. היום אנחנו נלמד את ההיררכיה, האנשים והמבנה הארגוני שלהם, את צורת המעורבות של המשקיעים וחלוקות העבודה. בחור נחמד בשם שוקי, אמור לבוא לתדרך ולסכם לנו באיזור אחת בצהריים, עד אז כל אחד בעמדה שלו, דוגר על החומר שהכינו לו" הוא בוחן היטב את פניהם של הסוכנים, יודע שלימוד ושינון חומר, זה החלק הקשה מבחינתם "אני מודע לזה שצורת ההתנהלות הזו שונה, בשביל כולכם. אבל זה נדרש בגלל אופי המשימה ובגלל אופי הצוות. קדימה חבר'ה, לקום. ושיהיה לנו בהצלחה". הוא מתבונן בהם היטב בשעה שהם קמים מהכורסאות ומתיישבים ליד המחשבים, ופונה לעברם של נתי ואריאל שבחרו לעצמם את העמדות היותר מוסתרות, כדי לבדוק שהם יודעים להשתמש בציוד שמונח על שולחנם.

-לגבי הקטע עם הטינאייג'רים המצווחים, לדעתי זה מוצלח בדיוק ככה, מייד קולטים את הסיטואציה....
אגב התחברתי מאוד לקטע הזה