סיפור בהמשכים סיפור מתח בהמשכים – לביקורת

[רפאל תבורי]

צים-צילם

תוקן כבר בגרסה הערוכה ששלחתי בהודעה הקודמת.

 

[רפאל תבורי]

פרק 16
​

אחרי שנפרד בחביבות מאלון חזר ניר הביתה ושוב התיישב מהורהר על הספה, מילותיו של אלון מהדהדות שוב ושוב במוחו, 'ניסוי חד פעמי שידוע למערכת הביטחון' למה מערכת הביטחון מסתירה מה שקורה שם? ידיו התכווצו ומוחו ניסה לנתח את הנתונים.

אם זה לא היה במדינה ערבית הייתי בטוח שזו תוכנית סודית של מדינת ישראל, הרהר בתסכול. ואז הכל היה מובן! למה אז הסתירו את זה מעידו ולמה היום מסתירים את זה ממני ועוד מפילים עלי איסור פרסום.

נשיפה קצרה נפלטה מפיו הוא ידע שבלתי אפשרי שמדינת ישראל תפתח פרויקט סודי בלב מדינה ערבית, אבל אם זה לא זה אז למה משתיקים כל כך את הפרשה?

הספה חרקה תחתיו כשקם בבת אחת, החלטה מוכרעת בתוכו. הוא יטוס לשם ויבדוק בדיוק מה קורה שם! הוא פסע למטבח להכין ארוחת ערב והבטיח לעצמו שמחר יטפל בסידורים הנדרשים.

אני חייב לטוס לשם! פרויקט סודי כמו זה יכול להיות מסוכן מאוד למדינת ישראל, ויכול להיות מאוד שמי שמנסה להשתיק את כל הפרשייה הוא בוגד שנמצא בצמרת! ובפרט שאין לי הרבה מה לעשות בשבועות הקרובים, טעם מריר עלה בפיו. לא אחרי החופשה הכפויה שאל-על פינקה אותי להתאוששות.

למרות המחשבות הנחרצות שהסבירו לו מה הסיבה שיטוס צביטת כאב ואשמה הכאיבה לו עמוק מתחת לצלעות, מזכירה לו שיתכן והתקלה קרתה בגללו, דבר שהמריץ אותו עוד יותר להוכיח, בעיקר לעצמו, ממה נבעה התקלה.

למחרת קם ניר בהרגה רעננה של שליחות ומטרה, סוף סוך יעשה משהו מועיל. התחושה הייתה זרה לו אחרי שבוע של דכדוך וניסיונות להתחיל לחקור. כל העולם נראה לפתע יפה יותר, ואפילו רעש הכפית הפוגעת בכוס הזכוכית כשערבב את הקפה נשמע באוזניו כמנגינה ערבה.

ידיו גיששו בארון עץ מהוקצע ושלפו ממנו שקית בד דהויה, שקית שהייתה שייכת בעבר לסביו.

הוא התיישב ליד השולחן ושל מהשקית תפילין, מגלגל אותם במהירות על ידו. אם עידו היה יודע מזה הוא לא היה מפסיק לצחוק עלי לעולם! חלפה שוב במוחו המחשבה הקובעה שלוותה בהרגשה הקרירה של הרצועות על ידו.

שלש שנים קודם לכן סביו היה על ערש דואי וניר שהה אתו בחדר, ריח תרופות חריף ממלא את מוחו. סביו ביקש ממנו בקול חלוש ובאפיסת כוחות שיעזור לו להניח את התפילין וניר שהיה בקשר טוב עם סבו עזר לו במסירות, למרות שהוא ודת לא היו חברים טובים במיוחד.

כשסיים, ביקש ממנו סבו שאולי גם הוא יניח גם לעצמו, להרבות זכויות, אך ניר רק אמר "למה זה יועיל?" והתחמק מהמטלה.

את מילותיו האחרונות של סביו שנאמרו בזעזוע לוהט ניר לא ישכח לעולם, "פושעי ישראל בגופן!"

מילים אלו צלצלו באוזניו כל בוקר כשקם, בקולו החלוש והרועד, אך הנזעק של הסבא, וניר מעולם לא הצליח לגבור עליהם.

הוא אומנם לא ידע מה צריך בדיוק לעשות איתם, אך כמעט כל בוקר היה מגלגל במהירות את הרצועות השחורות על זרועו ועל ראשו. מיד לאחר מכן היה מגלגל אותם חזרה לתוך הנרתיק הדהוי, משתיק בכך את המילים המצליפות בראשו.

גם הפעם גלגל אותם חזרה במהירות, אך היום אפילו הטקס הזה נראה בעיניו יפה יותר.

ניר המשיך להתארגן בעולם שנראה לו צבעוני יותר מהרגיל, ולאחר ארוחת בוקר משביעה שכללה טוסט איכותי עמוס גבינה מתובל בפסטו ורוטב שום, התיישב ליד המחשב להזמין כרטיס טיסה.

לאחר מספר בדיקות מצא מסלול טיסה שכלל שני עצירות ביניים עם המתנה ארוכה ביותר, לחרדתו הוא ראה שמהיציאה מהארץ ועד להגעה יעברו כ17 שעות! התוכנית כמעט התבטלה מראשו אך לאחר חיפוש מדוקדק יותר מצא מסלול של כ12 שעות בלבד עם עצירה בנמל התעופה של דובאי, ובעוד נמל תעופה אחר בערב הסעודית.

ניר מיהר להזמין את הכרטיסים ולשריין לעצמו טיסה למחרת בשש בערב, כמובן השתמש בדרכון האוסטרי שלו, שהנפיק על ידי זה שסבו היה תושב אוסטרי, ולא בדרכון הישראלי שאינו מאושר לכניסה לערב הסעודית.

הרהור אירוני דק חלף במחשבתו של טייס המזמין לעצמו כרטיס טיסה. הוא ידע שיחכה לטיסה בכיליון עיניים, מרגיש כבר את הרטט עובר שוב ושוב בליבו.


ממש מתנצל על העיכוב, בשבועות האחרונים לא היה לי מספיק זמן פנוי, מקווה מאוד שעכשיו נחזור לקצב תקין.
בתודה לכל הקוראים, המעודדים בלייק, והמקרים למינהם!

 

[הלוויתן הכחול]

כל הפרק מאוקסס בנטפרי

 

[רפאל תבורי]

פרק 17​

2014, עיר במרכז הארץ

ליבו פעם בעוצמה בזמן שעלה במדרגות השיש היפות ידו נשענת על המעקה, לופתת אותו בחוזקה.

החשש מפני מה שיראה, מפני האדם החזק שקמל והלך, מפני ניפוץ המיתוס, גרם לדקירות כאב באיבר הקטן שפעם תחת חזהו.

כבר שהגיע לדלת זיהה את החריגה, שקית זבל שהייתה מונחת לצד הדלת בחוסר סדר משווע. לפחות יחסית לשאר הבניין, ולמרות שנשאר באותו מקום ליבו צנח מספר קומות מטה.

הדפיקה הראשונה לא נענתה, וגם לא השנייה. אבל זה היה צפוי מבחינתו וידו המשיכה לנקוש בעקשנות בדלת המעוטרת בסגנון מודרני.

בדפיקה השמינית או התשיעית קול מרוחק נשמע, עמום. "מי זה?" ומיד לאחריו קול גרירת רגליים אדישה.

"עידו", המילה בקושי יצאה מגרונו היבש של עידו שחיכה ליד הדלת, מגרדת את המיתרים.

המפתח הסתובב פעמיים והדלת נפתחה.

בפתח, עמד אדם שממראה כתפיו השמוטות לא היה ניתן לנחש שאי פעם היו זקופות, ושיערו החום היה סתור ומרושל.

כשהביט עידו בעיניו הירוקות, החודרות תמיד, הרגיש שנשאב לתוך אבלות אינסופית, עמוקה כעומק האמבטיות השחורות שנראו תחת העפעפיים השמוטות מעט.

הקמטים במצחו שיוו לו את מראהו הקשוח, גרמו לפניו להראות את עוצמת הכאב. והאשמה.

אגרופו של עידו נקמץ בחוזקה, ציפורניו דוקרות בבשר. אומנם כבר ראה אותו בהלוויה, ובשבעה, אך אפילו אז גיורא לא היה נראה גרוע כל כך.

"כנס" אמר קולו החלוש. השונה כל כך ממה שהכיר.

עידו עוד לא הצליח להוציא קול מגרונו, אבל קיפאונו הפשיר מעט והוא נכנס פנימה. עיניו החדות זיהו בקלות סימנים של חוסר תפקוד, ושיניו נשכו שוב ושוב את שפתו התחתונה.

"המפקד!"

מילה יחידה הצליחה סוף סוף להפשיר את לשונו, מבטאת את כל מה שהרגיש בבת אחת.

גיורא השפיל את מבטו, "אני כבר לא מפקד" אמר בקול סתמי. אדיש. "וכנראה גם לא אהיה".

הוא הוציא מכיסו קופסא מלבנית, לבנה, ושלף מתוכה סגריה ארוכה, אחת מתוך שניים שנשארו.

עיניו של עידו נפערו, "ממתי אתה מעשן?!"

פיו עוד נשאר פתוח, רוצה להמשיך לדבר, אבל המילים לא יצאו.

גיורא צחק צחוק מריר, עצוב, "וממתי אני רובץ כל היום במיטה ולא עושה כלום? ממתי אני לא מצליח להירדם בלילות? ממתי אני לא מתפקד ונותן לאשתי לנקות את כל הזבל שאני משאיר?" המילים ניתזו מפיו בייאוש.

עידו הרגיש את חזהו כואב, היה לו קשה מאוד לראות כך את האדם שאהב והעריך כל כך. מאז המבצע האמין בכל ליבו שהמפקד החזק שהכיר התנער ויקום מאבלו חזק יותר, נחוש לנצח את עצמו כמו את אויביו, אבל נהפוך הוא, נראה היה שכל יום שעבר גרם לו לשקוע בו יותר ויותר.

ידו של גיורא תפסה בזרועו של עידו וקטעה את מחשבותיו.

"ממתי?" המשיך, מנמיך את קולו ללחישה רועמת, "מאז שהורתי בפה מלא להרוג את הבן שלי!" לחש כמטורף.

"מה פתאו-" ניסה עידו לקטוע אותו, אך גיורא לא נתן לו.

"מאז שהייתי כל כך רע לב כדי לתת את הפקודה בלי שבריר של צער! כאילו זה המעשה הנכון ביותר שצריך לעשות! ואפילו עם קצת גאווה" במילים האחרונות קולו נשבר, והוא התיישב בחולשה על כיסא שעמד שומם במרכז הסלון המסודר.

רק מלראות את לסתו המהודקת של מפקדו לשעבר ידע עידו ששום מילים לא יעזרו, אך הכאב שלו צעק מבפנים.

"זה באמת היה המעשה הנכון!" אמר בקול רועד, "המפקד! אתה יודע טוב מאוד שעשית הכל כדי להגן על הבן שלך, אבל גם הגנת על מיליוני אזרחים שיוכלו לקום בבטחה משנת הלילה!"

"כן" אמר גיורא בקול מריר, "העדפתי את המדינה על פני הבן שלי. נפלא."

"העדפת את אזרחי המדינה" הדגיש עידו, ממשיך בוויכוח העקר, אך כשמו כן הוא, הוא באמת היה עקר.

עידו המבוהל מעוצמת שבירתו של האיש שהעריך ניסה לעודד אותו לשווא, גיורא הגיב בעוקצנות חריפה או בייאוש גמור, ולפעמים אפילו לא טרח להגיב.

כשיצא מהבית המעוצב שאותות ההזנחה ניכרו בו הבטיח לעצמו שיחזור שוב, ויעשה הכל כדי להכיר טובה למפקד שנן לו רבות, ולנסות להקים אותו חזרה על הרגליים.

ליבו געש בקרבו, וכשירד במדרגות הרגיש כאילו רגליו נושאות אותו מעצמם.

אם זה מה שקורה לחזקים מה יהיה על החלשים? צרחה בתוכו השאלה בשקט לוחש. כאוב. כמעט וסותמת את הגולל על המיתוס המנופץ.



בשבועות שלאחר מכן חזר עידו שוב ושוב. לפעמים עם אלון, ולפעמים עם ניר שהתחמק מלבוא בכל פעם שאלון הגיע אך עידו העסוק לא שם לב לכך, שקוע כל כולו במפקדו המדוכא.

פעם אחת אפילו הביא את כל הטייסת שהייתה תחת פיקודו של גיורא, ובניצוח שלו ושל אלון הפיקו אירוע עם מנגל ושירים לתוך הלילה, אבל גיורא פשוט ישב שם בצד. מנותק.

למרות מאמציו ראה עידו את גיורא הולך וקמל, הוא המשיך להתכנס בעצמו ולהתמסכן, לרבוץ על הספה, ולתת לאשתו לסדר כל בלגן שהשאיר אחריו,

ועידו קיווה בכל ליבו שיתעשת, ולא יישאר כך לשארית חייו...

 

[רפאל תבורי]

פרק 18​

בעבר הקרוב

נוף אורבני מדהים נשקף מהחלון שהזרים רוח קלילה לחדר, בנייני משרדים רבי קומות הוארו באורות מרצדים שהתבלטו על רקע השמיים השחורים, ועשרות פנסי הרחוב עם אורות הרכבים שלמטה יצרו דימוי לשמיים זרועי הכוכבים שמעל.

אדם רזה וזקוף הביט מהחלון כלפי השמיים, נותן לרוח לבדר את שיערו הבהיר. חיוך רחב מתח את עור פניו השזוף מעט, חיוך ששכן שם מהרגע שקיבל את ההודעה בעלת ארבעת המילים.

'זה האיש שאנחנו צריכים'.

הוא הסתובב והתיישב ליד המחשב, פותח ברשת פורום שנכנס אליו רבות בחודשים האחרונים.

זה היה פורום מלא במתכנתים מקצוענים, מומחי מחשב מכל הסוגים שוטטו בו ללא הרף, מפרסמים רעיונות ועוזרים לבעיות. שאלות פשוטות מדי לא התקבלו שם בברכה, אלא בזלזול בוטה על חוסר הידיעה, מקום למקצוענים בלבד.

בהיר השיער נכנס לפרופיל של משתמש בשם 'תום הגאון' וחיכך את ידיו בשביעות רצון.

עשרות תגיות צורפו לצד שם המשתמש המוכר ובכולם צוין כמקצוען. בשורת המוניטין והלייקים הופיעו מעל לעשר מיליון תודות, ובשורת הנושאים גם הופיע סכום אסטרונומי של פוסטים.

בהיר השיער לא התעניין בכל הנתונים האלה עכשיו, לא אחרי שכבר ראה אותם עשרות פעמים. ידו האוחזת בעכבר לחצה על כפתור שהופיע מימין למשתמש, כפתור שכבר זמן רב חיכה ללחוץ עליו, פתיחת צ'אט פרטי עם המשתמש.

בהיר השיער פתח את השיחה בהקלדה מהירה, מקליד בתוך התיבה המסוגננת שנפתחה על המסך.

-'תום, מה נשמע? אפשר לשוחח על נושא חשוב?'

ידיו תופפו על השולחן השחור והמבריק, מחכה לתשובה מתום. תשובה שלדעתו לא הייתה אמורה להתעכב מדי בגלל הסימון הקטן שלצד תמונת המשתמש שאותת על כך ש'תום הגאון' מחובר כעת.

כיתוב קטן שקפץ בתחתית המסך גרם לו לרכון למחשב בדריכות. אותיות קטנות וכחולות יצרו על המסך את המילים 'תום הגאון מקליד...'.

- 'אין לי הבה זמן, מה אתה צריך?'

התשובה המתנשאת קפצה על המסך בבועת שיחה ירוקה, וגרמה לחיוך שעל פניו השזופים מעט, להתרחב.

- 'אני ועוד כמה חברים נמצאים כרגע באמצע פרויקט אדיר וחדשני, הגענו לשלב שבו צריך מתכנתים גאונים כמוך, לעבודה מלווה משכורת מכובדת כמובן'.

- 'למה שאני אקח חלק בעוד פרויקט חדש? אני עסוק כרגע במספיק פרויקטים ואל תדאג משלמים לי כמו שצריך'.

בהיר השיער הקליד את הפצצה שהתכונן להטיל על תום, וברכיו רטטו במתח עצבני, מקווה שתום לא יאכזב.

- 'זה פרויקט שנועד בשביל לעזור לחייהם של הפלסטינאים שנרדפים במדינת ישראל, שאר הפרטים חסויים עד שתיתן אישור'.

הוא צירף להודעה חוזה מוכן עם משכורת שמינה, וכמובן חתימה עם חסיון מידע מלא.

ההודעה התמהמהה מעט, ואז קפצה באחת.

- 'אני לא מעוניין, תודה. לא רוצה לקחת חלק במלחמה שאינה שלי, וכסף לא חסר לי'.

ליבו של בהיר השיער שקפא בקריאת המילים הראשונות של ההודעה הלקונית, חזר לפעום בהקלה לאחר שקרא את ההמשך.

מלחמה שאינה שלו, הרהר בחיוך, בטח.

ההודעה הבאה ששלח הייתה ריקה מתוכן כתוב, אבל בהיר השיער צירף אליה תמונות רבות וסרטונים מהפגנות, שבהם כיכב פעיל רחב גוף עם חליפה אפורה,. כקינוח הוסיף צילומי מסך של פוסטים מהפורום שבהם 'תום הגאון' גינה בפירוש מעשים ישראלים וצידד בפלסטינאים.

לפני ששלח הוסיף בעוקצנות סמיילי קורץ, ואחרי שלחץ על שליחה התרווח בחיוך על כסאו, מחכה לראות מה תהיה עכשיו תגובתו של תום.

התגובה שוב התמהמהה לבוא, יותר מהפעם הקודמת.

ליבו של בהיר השיער הסיר פעימה נוספת, חושש אולי הגזים קצת במהירות שבה הנחית את המידע, אך לאחר כמה דקות מתוחות התשובה הגיעה, והיא הייתה חיובית.

ידו של בהיר השיער דפקה על השולחן בשמחה פתאומית והוא כמעט זינק מרוב אושר. הוא מיהר להעתיק את כל תוכן השיחה ולשלוח לכתובת האנונימית, ואז אצבעותיו ריקדו בשמחה על המקלדת ושלחו הודעה לתום.

- 'ניצור אתך קשר בקרוב...'

 

[אלישבע קיי]

וואאאוו!
אני נהנית בעיקר מהיצירתיות, נושאים מעניינים ולא לעוסים, תיאורים חיים ולא צפויים.
את התיקונים הקטנים בכתיבה יבצע כבר העורך, והספר פשוטחייב לראות אור

 

[רפאל תבורי]

וואאאוו!
אני נהנית בעיקר מהיצירתיות, נושאים מעניינים ולא לעוסים, תיאורים חיים ולא צפויים.
את התיקונים הקטנים בכתיבה יבצע כבר העורך, והספר פשוטחייב לראות אור

תודה רבה, ממש מעודד להמשיך בכתיבה.
אני מקווה בעז"ה להוציא את הספר לאור בתשרי שנה הבאה או מקסימום באדר.
כל העלילה כבר מוכנה עד הסוף ורק הכתיבה חסרה...

 

[forty thousand feet]

ובכן, מיסטר @רפאל תבורי כתיבה יפה, אבל לפי הסיפור הזה - כולם היו אמורים למות בפרק הראשון.
ברשותך אתקן כמה טעויות עובדתיות קריטיות בסיפור.

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

ממש ממש לא. למעשה כל הטיסות המסחריות מתבצעות על פי המכשירים בלבד בלי התייחסות לנעשה בחוץ, רק בהמראה ובנחיתה הטייסים מסתכלים גם החוצה. קל וחומר שלא משנים מסלול. מה כן נכון? שכשיש ענני סערה בדרך (קוראים להם 'קומולוס נימבוס') הטייסים עוקפים אותם.

מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

הטייס לא מבטל את הטייס האוטומטי רק אומר לו לפנות כך וכך מעלות.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי

א. הטורבינה לא ניזונת מהדלק - היא מופעלת על ידי הרוח סביב המטוס שטס במהירות עצומה. ב. הוא לא מושך בשום ידית היא נפתחת לבד במקרה שכל המנועים נכבו. ג. כפי שנראה בסיפור - המנועים עדיין עובדים, כך שהטורבינה לא תיפתח.

אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו

ב ח י י ם א ל ת ע ל ה א ת ה מ ט ו ס ש ל ך ל ג ו ב ה ה ז ה !!! בו ברגע כל הנוסעים מתים! האויר שם מדי דליל ולא יהיה לכנפי המטוס על מה לשוט! המטוס יפול מהשמים כמו גוזל חולה!!

כשהחמצן יגמר נרד שוב

ברגע שמסכות חמצן נופלות יש לך בין 12-15 דקות לרדת ל 10,000 רגל, שם יש מספיק חמצן. אתה לא עולה ואומר - כשיגמר נראה.

בקיצור - נשימתי נעתקה. אם הסיפור היה מתרחש כך - לא רק נוסע אחד היה מאבד את חייו.
צר לי, פשוט חשתי צורך לתקן. קבל את זה ברוח טובה..

 

[רפאל תבורי]

@forty thousand feet
קודם כל תודה רבה רבה על הביקורת, ועל השימת לב לפרטים שהסבת אליהם את תשומת ליבי.

ממש ממש לא. למעשה כל הטיסות המסחריות מתבצעות על פי המכשירים בלבד בלי התייחסות לנעשה בחוץ, רק בהמראה ובנחיתה הטייסים מסתכלים גם החוצה. קל וחומר שלא משנים מסלול. מה כן נכון? שכשיש ענני סערה בדרך (קוראים להם 'קומולוס נימבוס') הטייסים עוקפים אותם.

צודק בהחלט! טעות שלי.

הטייס לא מבטל את הטייס האוטומטי רק אומר לו לפנות כך וכך מעלות.

עקרונית הוא יכול לבטל במקרי קצה אבל אתה שוב צודק שכאן יותר מתאים שיעדכן את האוטופיילוט.

א. הטורבינה לא ניזונת מהדלק - היא מופעלת על ידי הרוח סביב המטוס שטס במהירות עצומה. ב. הוא לא מושך בשום ידית היא נפתחת לבד במקרה שכל המנועים נכבו. ג. כפי שנראה בסיפור - המנועים עדיין עובדים, כך שהטורבינה לא תיפתח.

אני מכיר שני סוגי טורבינות APU וFAT, שניהם לא קשורים למנועיל אלא לחשמל, והם מספקים חשמל חירום באמצעות הפעלתם ע"י הטייסם.
FAT היא באמת טורבינה שמופעלת ע"י הרוח, אבל אני דיברתי על APU שבהחלט ניזונת מהדלק כדי לספק חשמל.

עם כל זאת יש עדיין שני טעויות בטקסט שלי: א. APU לא נשלפת עם ידית אלא מופעלת ע"י מתג. ב. להפעלה של APU צריך שיהיה עדיין מתח חשמל כלשהו שיתחיל את ההפעלה, והעקרון הוא שבמטוס לא היה שום זרם חשמל.
לכן תיקנתי ששגיב ניסה להפעיל את שניהם בנפרד.

ב ח י י ם א ל ת ע ל ה א ת ה מ ט ו ס ש ל ך ל ג ו ב ה ה ז ה !!! בו ברגע כל הנוסעים מתים! האויר שם מדי דליל ולא יהיה לכנפי המטוס על מה לשוט! המטוס יפול מהשמים כמו גוזל חולה!!

צודק, תיקנתי ל41,000 רגל.

ברגע שמסכות חמצן נופלות יש לך בין 12-15 דקות לרדת ל 10,000 רגל, שם יש מספיק חמצן. אתה לא עולה ואומר - כשיגמר נראה.

בהחלט, אבל כאן לא היית לו ברירה, אמנם אני אדגיש שהוא אומר שישאר ככה רק דקות בודדות.

לסיכום: תודה ענקית!!!!!!!!!!!!!
אשמח לעוד ביקורת כזאת בין על פרטים טכניים בין על הכתיבה ובין על העלילה...

 

[forty thousand feet]

אדגיש שוב את העובדות והכללים המקצועיים. אלו כללים שנכתבו בדם ואף טייס לא מעלה על דעתו להתחכם איתם.
יש RAT ולא FAT שהיא הטורבינה המדוברת שנפתחת במקרי חירום.
בנוסף, יש APU שמשמש לתת חשמל למטוס לפני התנעה ולתת חשמל לצורך התנעה. אכן יש מקרים שהוא יופעל בטיסה, אבל ממש לא קוראים לו טורבינה - למרות שיש בו טורבינה, קוראים לו רק APU, אפשר לשמוע את השריקה שלו כשעולים למטוס. כשאתה כותב טורבינה המשמעות היא ל RAT.
ובנוגע לנסיקה אחרי שמסכות החמצן נפלו - טייס שיעשה דבר כזה מפוטר במקום. לנפילת מסכות חמצן יש משמעות מיידית לטייסים והיא - קודם כל לרדת לגובה בו יש מספיק חמצן. זהו נוהל חירום שכולם חייבים לציית לו.
ובכלל - אסור לטייסים לשנות גובה בלי אישור מהפקח. למעשה, יש יותר סיכוי שיתנגשו במטוס אחר אם הם לא ישמרו בשיניים על הגובה האחרון בו נאמר להם להיות.
נחיתה אפשר לבצע בלי מגדל פיקוח - יש נהלים ברורים למקרה של אובדן קשר, אבל לשנות גובה בלי אישור?? כל טייס יתחלחל מהמחשבה.

המשך בכוחך זה, עלה והצלח.

מצרף כאן את התמונה של טורבינת ה RAT

 

[איה סופר]

רפאל.
אם עוד לא הבנת.
@forty thousand feet הנו טייס במקצועו.
עיין כאן
הלוואי ולי היה כזה ביקורת איכותית.

 

[רפאל תבורי]

אדגיש שוב את העובדות והכללים המקצועיים. אלו כללים שנכתבו בדם ואף טייס לא מעלה על דעתו להתחכם איתם.
יש RAT ולא FAT שהיא הטורבינה המדוברת שנפתחת במקרי חירום.
בנוסף, יש APU שמשמש לתת חשמל למטוס לפני התנעה ולתת חשמל לצורך התנעה. אכן יש מקרים שהוא יופעל בטיסה, אבל ממש לא קוראים לו טורבינה - למרות שיש בו טורבינה, קוראים לו רק APU, אפשר לשמוע את השריקה שלו כשעולים למטוס. כשאתה כותב טורבינה המשמעות היא ל RAT.
ובנוגע לנסיקה אחרי שמסכות החמצן נפלו - טייס שיעשה דבר כזה מפוטר במקום. לנפילת מסכות חמצן יש משמעות מיידית לטייסים והיא - קודם כל לרדת לגובה בו יש מספיק חמצן. זהו נוהל חירום שכולם חייבים לציית לו.
ובכלל - אסור לטייסים לשנות גובה בלי אישור מהפקח. למעשה, יש יותר סיכוי שיתנגשו במטוס אחר אם הם לא ישמרו בשיניים על הגובה האחרון בו נאמר להם להיות.
נחיתה אפשר לבצע בלי מגדל פיקוח - יש נהלים ברורים למקרה של אובדן קשר, אבל לשנות גובה בלי אישור?? כל טייס יתחלחל מהמחשבה.

המשך בכוחך זה, עלה והצלח.

תודה רבה על המידע החשוב.
נ.ב. יש סיכוי שתפתח איתי שיחה פרטית? יש לי כמה שאלות טכניות לשאול אותך.
נ.ב2 אשמח לעוד ביקורת! מכולם! על כל מה שרק אפשר!!!!!!!

 

[רפאל תבורי]

הכתיבה יפה, מותחת.

אני אוהב את המתח הזה.

פרק יפה מותח כמו שצריך,

עלילה יפה, מותחת. כשמתחילים לקרוא - רוצים לסיים את כל הקטע.

פרק יפה ומותח ומאוד מסקרן!

ואו אהבתי ממש ממש!!
ואני בדרך כלל מאוד ביקורתית בכתיבה.
נהניתי מאוד מסגנון הכתיבה ומהעלילה.
מחכה לספר!

אולי אני הולכת לאכזב. זו לא ביקורת.
רק תגובה.
התרתקתי.
היה לי מעניין כתיבה שופעת וזורמת.

וואי, סיפור מגניב!
אהבתי את הסיפור, אני לא מבינה בתחום, אבל הוא ממש אמין והגיוני.
הכתיבה ממש יפה ומושכת, לא מעייפת. (זה מעלה גדולה)

עלילה מסקרנת, וכתיבה זורמת, כל הכבוד!

מעולה! מחכים להמשך!!!

אני ממש התחברתי עם איך שהעברת את הפרטים בפרק 4...
כתיבה נדירה!!!!
בהתחלה הייתי בטוחה שאני לא אצליח לקרוא עכשיו ברצף את הכל כי חיפשתי משהו כליל..
אין מה לומר - התרתקתי!!!
לא הצלחתי להפסיק!!
מחכה כבר לפרק הבא!

אני אגיד את מה שאני חושב.
הכתיבה של סצנות המתח היא מדהימהההה.
נסחפתי לגמרי היה פשוט כיף

ואוווו של פרק פשוט וואוו כל ההתרחשות אני קוראת מהר בשביל לראות מה יקרה ואני מייחלת שיקרה לו משהו שימות נמאס לי מספרים מידי דמיונים עם יותר מדי הפי הנד וממש אהבתי ממש
עלה והצלח

וואאאוו!
אני נהנית בעיקר מהיצירתיות, נושאים מעניינים ולא לעוסים, תיאורים חיים ולא צפויים.
את התיקונים הקטנים בכתיבה יבצע כבר העורך, והספר פשוטחייב לראות אור

שלחתי את הספר ותקציר למספר הוצאות לאור, ואני אשמח שמי שאהב את הסיפור ישלח להם המלצות-
להחליף # ב@

אור החיים - ‫7622895אין לכתוב כתובת מייל‬
יפה נוף - 81581#yefe.co.il
קולמוס - ‫office#kulmus.org.il‬

פשוט תכתבו "שמעתי שרפאל תבורי שלח לכם את מה שהוא כתב לבדיקת הפצה" ואת ההמלצה שלכם.
תודה רבה לכל מי שמוכן לעשות לי את הטובה הזאת!

 

[רפאל תבורי]

פרק 19​

כשסוף סוף הגיעה השעה לה ציפה כל כך, לקח ניר את החפצים המועטים שאירגן בתוך מזוודה קטנה ואפורה, וירד לרכב.

בידו אחז תיק מסמכים קטן שהכיל את המחשב, וכמה מסמכים חשובים. היד השנייה אחזה בשלט וכיוונה אותו לעבר האאודי הלבנה והמבריקה שהבהבה לו באורות משועשעים.

תוך זמן קצר כבר היה הרכב במסלול המוכר. נסיעה לכיוון שדה התעופה אבל הפעם לא כטייס, אלא כנוסע.

מצב הרוח שלו היה מרומם, ואפילו הפקק בדרך לא הצליח לגרום לאצבעותיו הארוכות להפסיק לתופף בעליזות על ההגה הקשיח לקצב מנגינה לא ידועה שהתנגנה בראשו.

כשהגיע לשדה התעופה נכנס בפעם הראשונה מזה שנים רבות בכניסת הנוסעים. נרגש למראה ההמולה שהזכירה לו זיכרונות ישנים נגש לצ'ק אין ועבר אותו במהירות באמצעות הת.ז. הביומטרית שלו.

המזוודה הקטנה והאפורה הועלתה למסוע, ואז התיישב על אחת הכורסאות המפנקות, אצבעותיו הארוכות תופסות בעדינות כוס קרירה של ריבת חלב עם קצת אייס קפה שלגם ממנה מידי פעם.

עיניו שוטטו מסביב, מביטות בסקרנות באנשים שסביבו, באבא הלחוץ שלא הפסיק לרדוף אחרי ילדיו, מנסה בו זמנית לדחוף את עגלת התינוק ולהשגיח על הילד שדוחף את עגלת המזוודות שלא יפלו.

לעומת זאת כמה מטרים ליד האבא הגועש, ישבו זוג צעיר בנינוחות, משוחחים בקולות שקטים.

כשנשמע מספר הטיסה שלו קם במהירות וניער מהחליפה פירורים בלתי נראים. בידו אחז בחוזקה את תיק המסמכים עם המחשב, ובידו השנייה זרק בתנועה אגבית את הכוס הריקה לפח בצד שהיה מסוגנן בצורת פרח אדום רחב עלים.

הטיסה הייתה נעימה וארוכה. במהלכה הספיק ניר לשכור דירה קטנה במרכז טוריאף דרך הרשת, וללמוד קצת את האזור.

לאחר הטיסה המרכזית הייתה לו עצירה קטנה של שעה באבו דאבי, שם שוטט קצת בחנויות והבטיח לעצמו שבחזור יקנה מספר מתנות לאשתו.

אבל אחרי הטיה השנייה ניר הרגיש שהעצבים שלו רופפים מעט, כבר עברו שש שעות מאז שיצא מהבית והייתה לו עכשיו המתנה ארוכה ב"נמל התעופה המלך חאליד" שבערב הסעודית עד לטיסה הבאה. רק בעוד חמש שעות שעות היה צפוי להגיע לטוראיף.

הוא ישב בשדה התעופה מנסה להעביר את הזמן בשיטוט בגוגל מפות בכל אזור טוריאף. כל כמה דקות רגליו פשוט הקימו אותו מהספה בקוצר רוח. צמרמורת דקה של אי נוחות קבעה את מקומה במעלה שדרתו.

לאחר הפעם החמישית שעבר מול אותה חנות גרר ניר את רגליו בכוח לספה שישב עליה קודם לכן וכפה עליהם לשבת.

ידיו נחו על ברכיו כאילו מנסות לתפוס אותם ורגלו האחת רטטה בעצבים קלים.

אך כמו כל דבר בחיים גם הסיוט הזה נגמר. לאחר שנמנם מעט בתנוחה לא נוחה על הספה, ראשו מתנדנד שוב ושוב קדימה ואחורה, מערכת הכריזה השמיעה סוף סוף את מספר הטיסה שלו. הטיסה שתיקח אותו לטוריאף.

אפילו המחשבה על כך שעוד מעט יגיע ליעד לא הצליחה להרטיט את ליבו של ניר שהיה כעת קצר רוח ועצבני, פועם קצת יותר מהר מהרגיל, כאילו חושב שיוכל יגרום לזמן להתקדם מהר יותר, ולקרב את הזמן שבו יוכל לשכב על מיטה נורמלית.

הוא הלך בנחישות לכיוון השרוול שמוביל למטוס, ידו הריקה מתנופפת בקשיחות לצד גופו.

נוסע מסכן, גבוה ורחב, שהתקדם בגמלוניות בתוך השרוול זכה לרטינה קולנית מצד ניר והתכווץ על מקומו, מנסה לתת לניר מרווח מספיק כדי לעקוף אותו.

ניר נדחק בין קיר השרוול לבין הנוסע וסינן משפט כלשהו בלחישה, עיניו החודרות שיוו לצבע הדבש שלהם מראה קשוח ועיניו היו מכווצות.

עמוק בפנים ידע ניר שלא פעל כראוי ושההתנהגות הזאת לא התאימה לו, אבל מוחו המנומנם וקצר הרוח לא פעל במלא כוחו.

אנחה עמוקה נפלטה מבין שפתיו המכווצות כשהתיישב סוף סוף במושב, וגילה שהמקום שלו צמוד לזה של הנוסע רחב הגוף שפגש בשרוול. מחשבה אחת ויחידה הייתה במוחו, רצון לחזור הביתה ולעזוב את החקירה הטיפשית הזאת.

אל תשכח שהתקלה עלתה בחייו של נוסע! הזכיר לו ליבו בין פעימה לפעימה, מזרים דם חם בעורקים.

אם כבר עשית את כל המאמץ הזה, חבל לוותר עכשיו. הרהור מחזק עבר במוחו. לפחות בחלק היותר ערני שבו.



שנתו הקטועה של ניר נגמרה לבסוף בהוראה לחגור חגורות לנחיתה. בעניים חצי עצומות חגר את החגורה והחל לשמוע את שאון המנועים שהתגברו לפני הנחיתה.

למרות עייפותו ומוחו המעורפל לא נמנע הטייס שבו מלחשוב על חוסר המקצועיות של הטייס, שנחת בצורה גרועה כל כך עד שתהה איך קיבל בכלל רישיון טיס.

אבל לאחר מכן חשב שאולי הקצין טיפה בגלל מצב הרוח שפיעם בו, מרגלו הימנית שנעה כל רגע קדימה ואחורה, מחליפה תנוחה, ועד לקצה גבותיו שמתחילת הטיסה היו מכווצות בעצבים.

ניר ירד מהמטוס בתנועות חדות, תופס את התיק באצבעות מכווצות.

הוא החתים את הדרכון והתקדם למסוע. כשזיהה את המזוודה האפורה מיהר להרים אותה, והנחית אותה על הרצפה בחבטה קולנית.

בתכנון המקורי תכנן לשכור רכב בשדה התעופה, אבל המח העייף לא הסכים אפילו לנסות לחשוב על הבירוקרטיה של ההשכרה, וודאי שלא על הנסיעה בדרך הלא מוכרת.

במקום זה עצר מונית מזדמנת וכיוון אותה לרחוב אל סלחיאן, שם הייתה הדירה ששכר כשהיה במטוס.

הוא כבר שילם מראש לשבועיים בהעברה בנקאית, ובשיחה קצרה עם המשכיר בירר איפה השאיר לו את המפתח.

ואז נתן לעצמו להתרווח על מושב המונית, מבטיח לעצמו כמה שעות טובות של שינה מענגת.



נ.ב. עבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי בשדה תעופה, אם יש למישהו מה לשפר/לשנות/דברים לא נכונים שכתבתי, אשמח לשמוע.

 

[רפאל תבורי]

שלחתי את הספר ותקציר למספר הוצאות לאור, ואני אשמח שמי שאהב את הסיפור ישלח להם המלצות-
להחליף # ב@

אור החיים - ‫7622895אין לכתוב כתובת מייל‬
יפה נוף - 81581#yefe.co.il
קולמוס - ‫office#kulmus.org.il‬

פשוט תכתבו "שמעתי שרפאל תבורי שלח לכם את מה שהוא כתב לבדיקת הפצה" ואת ההמלצה שלכם.
תודה רבה לכל מי שמוכן לעשות לי את הטובה הזאת!

לא ראיתי שנחסם
אור החיים - ‫7622895אין לכתוב כתובת מייל‬
יפה נוף - 81581#yefe.co.il
קולמוס - ‫office#kulmus.org.il‬

מאוד יעזור לי כל מי שישלח מייל, זה חשוב לי מאוד

 

[רפאל תבורי]

אור החיים - ‫7622895אין לכתוב כתובת מייל‬

עוד פעם.
בקיצור שטרודל ג'ימייל.