לכל המגיבים בלייקים, תודה!! נעבור לפרק 15 על התימהוני שהחליט להגיע לישיבה וידע ממש לאיפה להגיע...
וחבר'ה, אם יש הערות, או שממש אהבתם, תכתבו לי, בדיוק בשביל זה אני מפרסם כאן..
15 התימהוני
זַלמֶן מנסה להבין את פשר הקולות והצחקוקים, אימה החלה מזדחלת לליבו, שזכר רישומי הלילה עדיין מעורבלים בו, מה היה שם והאם זה קשור, ניסה לחשבן זַלמֶן, ומה זה המשלחת הזאת. "איזה חוסר נעימות", קיפץ לו זַלמֶן ממיטתו, "הם הולכים לראות אותי ככה מפוג'ם בשתים בצהרים"... אמר לעצמו זַלמֶן והתיישב על מיטתו במהירות. החדר היה ריק, וזַלמֶן לבדו נכח בחדר החשוך.
הקולות הלכו והתקרבו, קול צרוד נשמע ברקע, "איפה אמרתם שזה החדר של ההוא המעניין", "שם, שם", ענו קבוצת בחורים נלהבת, והקולות הלכו וקרבו לפחדו של זַלמֶן שהלך והתגבר. "זה שעושה תמיד בעיות", "שעושה בלאגן", ווידא הצרוד, "כן, כן, בדיוק" ענתה המקהלה הצורמנית.
"אז הולך להיות לנו מעניין היום", חייך הצרוד, ולפתע התפרצה מפיו צווחת אושר "אֶאֶאֶחַחַחַחִַחַחִַחִִחִִחִחִחִחֻֻּּחֻּחֻּחֻּחֻּאֻואֻהֻו", צחוק פרוע וחלוד הדהד ברקע, שלקולו מצטרפים צחוקם הנלהב של המקהלה הגדולה המהלכת מאחוריו, תיפופי הדרבוקה נשמעו בעוז, ומפי הצרוד נשמע שיר בלתי מזוהה. הקולות הלכו והתקרבו ודפיקות נשמעו בדלת החדר.
דלת החדר נפתחה באחת, ואיש תמוה ומוזר, עם תיק קטן על כתפיו וריח צחנה, מחזיק דרבוקה בידו האחת ובידו השניה עיתים מתופף, עיתים מסמן סימונים של ריקוד או של קדצק'ה בהלחנה עצמית גרועה, עיתים מבאר את דברי חוכמתו בסימונים רחבים, כקשת המתנפנפת בסיבוב של מאה ושמונים מעלות, לתשובתו – לא, או לחילופין כשנשאל באמצע דבריו שאלה מחוצפת וצחקנית, הגיב רק בסיבוב אצבעו וידו במהירות, בסיבובים אינסופיים ורחבים מאוד, שאף פגעו בכמה מהעומדים מולו, כאומר "עוד מעט".
מאחורי ההלך התימהוני עמדו כמאה בחורים, וההלך צעד לכיוון מיטתו של זלמנינו האומלל, כאשר מפיו נשפכים דברי חכמה ותבונה. זַלמֶן, ברגע פיקח במיוחד, הבין שזה או עכשיו או לעולם לא, וקיפץ מהמיטה עם מכנסיו וחולצתו לעבר חדר השירותים, שם החליף את בגדיו ושטף את פניו. "איפה הבחור המעניין הלך", צעק ההלך ברוגזה מהחדר, וזַלמֶן הבין שכלתה אליו הרעה. "מה זה הדבר הזה, אני ילך לטפל בו" אמר ההלך בקול מפחיד, ודפק שתי דפיקות עזות על הדרבוקה שבידו. לאחר החל ללכת לעבר חדר השירותים, "מה זה", צעק, "בוא מיד".
זַלמֶן שהִתפַקֶס לבינתיים החליט לחזור לעבר החדר, "עדיף לצחוק ביחד אתו, מאשר להתחיל קרב אבוד מראש" הרהר, והחל לצעוד חזרה לעבר החדר בפנים רטובות. "אה, החליט לחזור הבחור, הנה הבחור המעניין", צחק ההלך בקול עבה וגס. "מה זה, לאיפה נעלמת, מקלחת עשית, הא?, מה קרה אתה רטוב"?, שאל התימהוני ומשך לזַלמֶן בשערותיו לבדוק את מדת רטיבותם ולכלכם בצחנה לא מזוהה.
בשעה שזַלמֶן ניגב את פניו, סיפר התימהוני לנוכחים כי לא התקלח מעולם. "פעם אחת אמא שלי החליטה להכריח אותי להתקלח וזרקה אותי לים, אבל זה בדיוק היה בעונה שהים היה ריק, ככה שגם אז לא התקלחתי", אמר ההלך והחל לצחוק מהבדיחה הלא מבדחת שאמר "אֻואֻהֻוהֻוהֻהֻאֻוהַהַאהַהַא" שאג ההלך בצחוק מוזר ותמוה שסחף את כל הנוכחים, שהחלו לתפוס את בטנם מרוב צחוק, חלקם אף התפקע ממש מצחוק ונפל על הכיסאות או הארץ.
הגדיל לעשות ברוך גלדילוביץ' השמן, שפשוט נפל על הרצפה, והחל להתגלגל ברחבי החדר, תוך כדי שהוא זועק "תנו מעבר", "תנו מעבר". ההלך שראה את הצחוק ששורר, פרץ בצחוק רועם, "הֻוהֻוהֻוהֻווַאיוַאיקְוַוַעקְווַעקְווַע", דמעות זלגו מעיניו, עד אותו רגע לא ידע מעולם שבדיחותיו כה מסעירות ומצחיקות.
הצחוק שהיה בקרב הציבור גדל והתפרץ בממדים שלא נראו בגלובוס כולו, בחורים החלו נופלים אחד על השני בעודם מחזיקים את בטנם ומנסים להתגבר על הצחוק הבלתי נשלט הפורץ מגרונם, ברוך גלדילוביץ' שהתגלגל על רצפת החדר לא שלט בעצמו, ופשוט התגלגל והתגלגל באופן חסר שליטה לעבר מדרגות הפנימיה, שם התגלגל מכל המדרגות, והמשיך להתגלגל עד שנתקע בקיר מקומי.
בחורים מוועד חמישי שראו את נפילתו של ברוך מן המדרגות לא עצרו את צחוקם, ואף הסריטו את גלגוליו הנואשים של גלדילוביץ'. "מעתה לא עוד גלדילוביץ' יקרא שמך, כי אם גלגלוביץ", סנט בו בחור מוועד שישי שעבר ליד הקיר המקומי הנ"ל, וראה את גלגלוביץ' אוחז בראשו בחזקה ובודק מה נשאר ממנו.
בתוככי החדר המשיך הצחוק הבלתי נשלט מפי כל היושבים על הארץ, והיה נשמע כיללה עמומה. כמאה בחורים ישבו על הרצפה, מנסים לסתום את פיהם בידם, אך מפיהם מתפרצות הברות צחוק מוזרות ובלתי נשלטות, ישנם כאלה שעדיין צוחקים שם, עד היום, עד עכשיו בשעה בה סיפורינו עוסק. "בחור מעניין אתה", שאג ההלך לעבר זַלמֶן המובך.
לאט לאט ירד מפלס הצחוק והבחורים חזרו לשגרה. מי אתה? שאל בחור משיעור ג' את ההלך המוזר, ההלך סובב את אצבעו האחת על רקתו בתנועה סיבובית רחבה ואגרסיבית, כאומר שיש לשואל לקנות מעט שכל בסופרמרקט הקרוב, ואפילו אם זה עולה יקר. "מה זה משנה", שאל "לא יעזור לך כלום בחיים", "תגיד לכולם שפגשת את אַרְתֻּור המלך", אמר לבסוף.
"עכשיו קצת שירים", דרש ההלך המוזר, אַרְתֻּור התבונן בעיניים חודרות על זַלמֶן ואמר לו "אתה טוב אתה, אתה שר איתי עכשיו", "אני ילמד את כולכם את השיר, ואחר כך עושים דואט", הודיע לזַלמֶן בהודעה בלתי ניתנת לערעור או משהו באזור. כשראה סימני ספק על פניו של זַלמֶן, הודיע לו למען הסר ספק, "אף אחד לא אומר לא לאַרְתֻּור, מעולם לא היה כזה דבר, ולעולם לא יהיה".
"את השיר כולכם מכירים, ואני רק הוספתי עליו כמה מילים", "זה לא סתם שיר שאני שר כמו השירים הקודמים, זה שיר שלי והוא עלי", התגאה אַרְתֻּור המלך המשיח והחל לשיר בקול צרוד ומכוער, צחקוקים נשמעו מכל פינה, אך אַרְתֻּור המשורר לא שם ליבו לכך כלל, עסוק היה בדביקות בשיר שהלחין. זה נשמע הלחנה שלך, לא שיר עממי ידוע, ציין בחור חצוף ונועז, אַרְתֻּור לא הגיב, רק סִימֵן בידו סִימָן כאומר, "בוודאי, מוכשר גדול אני".
אַרְתֻּור תופף על הדרבוקה בעוצמה ושר, "דוד מלך, מלך ישראל, דוד מלך, מלך ישראל, דוד מלך, מלך ישראל, חי וקיים. סימן סימן טוב, ומזל מזל טוב, סימן סימן טוב ומזל מזל טוב יהא לנו, אַילַילַי אַילַילַי, ששששש....", עכשיו השיר שלי, הכריז אַרְתֻּור. אני שר פעם ראשונה, ופעם שניה שתינו ביחד, הודיע לזַלמֶן שנהיה עליז לבינתיים, "את המנגינה אתם כבר למדתם, עכשיו המילים", אמר אַרְתֻּור והתחיל לשיר ולתופף בפראות על הדרבוקה.
"הרחמן, הוא יזכנו, להיות, המשיח, ולחייך, ולחייך, ולחייך לעולם הבא. הרחמן, הוא יזכנו, להיות, המשיח, ולחייך, ולחייך, ולחייך לעולם הבא. אני המשיח, עוד מעט עולם הבא, כולכם להיות, תלמידים שלי, ותחייכו לעולם הבא. אני המשיח, עוד מעט עולם הבא, כולכם להיות, תלמידים שלי, ותחייכו לעולם הבא. אַילַילַילַי אַילַילַילַי אַילַילַילַי אַילַילַילַי אַילַילַילַי אַילַילַילַי אַילַילילַילֻוֻלולֻואֻוהֻו". סיים אַרְתֻּור עם הוספה משלו.
את מה שקרה באותה עת בחדר הקטן אי אפשר לתאר, אנשים התחבקו אחד עם השני מרוב צחוק וחיוכים, כל המריבות שהיו לכל הנוכחים בחדר מעודם ועד עתה נמוגו בעשן כלא היו, ורק כולם עסקו בשיעולים ובצחוק בלתי נשלט, גלילי הטישוי שזַלמֶן סחב בעמל רב, מתחת עיני המשגיח, מהמשלוח שהגיע לישיבה, שבהערת אגב יש לציין כי היה זה סיפור משמעותי מאוד בישיבה, עקב כך שבאותו יום שכח האחראי לקחת את המשלוח מיד, וכך נותר המשלוח בחוץ עד הצהרים, מה שגרם לכמה בחורים מרושעים לרוקן את המשלוח, ולזַלמֶן שקם בצהרים ומיהר לראות מה אפשר לקחת מהמשלוח, לא נותר אלא כעשרים אריזות טישו, אך לא איש כזַלמֶן יוותר, ובמבצע חשאי הצליחו הוא ונַפְתֻּולִי לסחוב את כל השלל לחדר ולהחביאו היטב.
כצפוי, הנהלת הישיבה רגזה מאוד על המאורע, ובאותו יום לא הייתה ארוחת ערב. לבחורים גנבים לא מגיע ארוחת ערב, אמר הרושיב'ע בכעס, והגיב בקרירות לכל תחינות הבחורים. כמובן שעונשים אלו לא עזרו, וכלל המשלוח נשאר בבורות ובשאר המחבואים שהחביאו להם הגנבים הצעירים, אף חיפושיו החודרניים של המשגיח העלו אבק ועפר.
כעת, גלילי הטישוי נגמרו כולם ע"י כמאה בחורים שמחו דמעות שפרצו מהם בסערת הרגשות העזה בה היו נתונים למשמע שיריו המעניינים של אַרְתֻּור המלך המשיח. בחורים השתטחו על רצפת החדר, שונאים ויריבים השלימו בצחוק רטוב, ובחורים פסימיים ושחורים התחילו להסתכל במבט חיובי על החיים.
"עכשיו אתה!!!", שאג אַרְתֻּור לעבר זַלמֶן שהחל לפרוץ בצחוק בלתי נשלט, אַרְתֻּור הסתכל בפניו של זַלמֶן והרגשת פגיעה והיעלבות נצנצה בליבו. "אתה לועג לי!!!!!" שאג עליו בקול איום, שהשתיק בצורה מיידית את גל הצחוק העצום והעכור ששלט בחדר, ואז הטיל את הפצצה כרעם ביום בהיר על ראשו של זַלמֶן, "אתה לא תשיר איתי!!!!" הודיע אַרְתֻּור את העונש הכבד שמטיל הוא על זַלמנינו המסכן, "זהו" "לא צוחקים" התכעס אַרְתֻּור.
השעה הייתה שלש בצהרים והמשגיח נם את שנתו בחדר הרבנים, לאחר לילה עמוס, ילדים מייללים, תינוקים צועקים, דחפורים מרעישים וטלפונים חשובים של הורים כעוסים, כעת מצא לו המשגיח שעה פנויה לישון מעט לפני שיחזור לסדר הצהרים, אך גל הצחוק האדיר שנשמע כמו רעם איום המתגלגל והולך לו בכל המושב, העיר אותו משנתו, והוא התיישב על מיטתו מוטרד.
"מה זה הרעש האיום הזה", שאל המשגיח את עצמו, לקול הרעש שהלך והתגבר מרגע לרגע, ונשמע כמו אלפי אבנים הנופלים ומתפוצצים אחד על השני. "קול ענות אנוכי שומע", אמר לעצמו המשגיח בייאוש, וקם ממיטתו לראות את העגל.
אך יצוא יצא המשגיח מחדרו, והנה שומע הוא קול רעש עצום מכיוון חדרו של זַלמֶן, אנחה כבידה יצאה מפיו, קול המון צוהל אנוכי שומע, אמר המשגיח לאזניו והם הנהנו בהסכמה. גם הדרך מליאה הייתה בבחורים שרצו במהירות לעבר החדר הנ"ל. "דבר נפל בישיבה", סיכם לעצמו המשגיח, והלך בכבדות ובעייפות לעבר החדר.
לפתע הופתע המשגיח לשמע צעקה איומה מקול צרוד "אתה לועג לי!!!!", צעק הקול המפחיד ושקט פתאומי השתרר. "אולי תלמיד שלנו בסכנה", אמר לעצמו המשגיח, והחיש את פסיעותיו לעבר החדר, בידו השניה הוציא הוא את הטלפון לכל צרה שלא תבוא על הציבור.
בחדרו של זַלמֶן השתררה דממה לאחר הודעתו הדרמטית של אַרְתֻּור על העונש הכבד שהוא מטיל על זַלמֶן, אך תוך שניות ספורות חזרו הצחקוקים השקטים להישמע מכל פינות החדר, אך בנצי לפתע צעק "המשגיח מגיע!!!", "מי זה המשגיח הזה", שאל אַרְתֻּור בזלזול, בראותו את כל הקהל הקדוש נסים על נפשם בבהלה. "מה אתם הולכים, תישארו פה, משגיח אבטיח", צעק כנגד הקהל הנס על נפשו. המשגיח נכנס לחדר ונעמד מול אַרְתֻּור המלך המשיח. "תראה מה עשית!!!, צעק אַרְתֻּור בבלבול על המשגיח.
"מי אתה ומה אתה עושה כאן", שאל המשגיח את אַרְתֻּור בטון רגוע. אַרְתֻּור התחיל לכעוס "כולם הלכו בגללך, יא משגיח ראש של אבטיח מה אתה עושה", אמר אַרְתֻּור בזעם וקצף מאוד, בנצי התחבא מתחת למיטה.
"תצא מהישיבה ואל תבוא לפה אף פעם בלי אישור ממני", אמר המשגיח בקשיחות, אך ארתור סירב לצאת, "אני יצא רק ביחד עם הקירות של החדר", צעק, והחזיק בקירות החדר ובחלונות. המשגיח הסתובב בלא לומר דבר ויצא את החדר, כאשר הוא הולך לעבר פנימיות הקיבוץ הגבוה, ואַרְתֻּור חשב שהייתה לו הרווחה.
לאחר דקות ספורות, הגיעו שלושה בחורים מבוגרים בעלי זרוע, נכנסו לחדר והוציאו את אַרְתֻּור אל מחוץ לישיבה, שם עמדו והסבירו לו בטוב טעם ודעת, כי אין מומלץ לו לנסות לחזור לישיבה, ואפילו לא בצחוק. בנצי המאוכזב כמעט בכה, "חבל, היה כל כך מעניין", אמר לכל עובר ושב.
לאחר המאורע העליז, הייתה כל הישיבה במצב עליז ושמח, לפתע כל הבחורים הקשוחים נמלאו במידות טובות, וכל הבחורים המסכנים שלא השיגו קבוצה כבר שבוע תמים, הסתדרו לפתע בקבוצות טובות ומעולות, יודעי דבר מפיצי קונספירציות סיפרו אף על מאורע מרגש של שלום ואחווה בין לוגסטוני וקמפנוביץ'.
בחורים החלו לחשוב חיובי, ועצי סרק החלו להניב פרחים ירוקים ואדומים, ניחוח סגלגל משהו עמד בחלל, ומערכות המוזיקה החלו לעבוד בכל החדרים על העוצמה הגבוהה ביותר, וכך התנגנו להם שירי פורים סוערים מכל חדר בישיבה. רק בחדרו של זַלמֶן, על פי בקשת כמה מחברי החדר, דלק השיר דוד מלך ישראל, לכבוד דוד המלך ולכבוד המאורע המרגש והמעניין.
המשגיח הסתובב שוב ושוב בחדרים ושכנע את הבחורים לבוא לסדר הצהרים, אך לאכזבתו הרבה, גם אלו שהגיעו לבית המדרש, היו עסוקים בניתוח המאורע המסעיר, וכך באווירה פורימית שמחה זו נתלו המודעות לעת ערב בחדר האוכל ובפנימיות.
תנו דעה! (אם הספקתם לקרוא הכל, וגם אם רק חלק).
הפרק הבא הולך לעסוק בעניין הקמפיין התמוה והמוזר שלא שמעתם מעולם, אותו עושה ישיבת חכמנובי'ץ, בהנהלת האסטרטג קמפנובי'ץ, למגבית פורים ההולכת וקרבה.. תעקבו!!
ודעתכם..
מה אתם אומרים, להוסיף את הפרק הבא עוד כזה שעתיים (על הקמפיין המוזר), או לחכות למחר בצהרים או בערב?? (שלא יהיה מדי הרבה חומר)? אני מסתפק כי עברנו אשכול, אולי בשביל האיכות של הקריאה, והדעה על הפרקים עדיף לחכות קצת?? (מצד שני אני כן רוצה להביא כאן את כל החומר עד פורים וזה עוד 13 פרקים...)
תודה!!
הנושאים החמים
).
