אחרי שקראתי כאן 119 תגובות, הגעתי למסקנה אחת ברורה: כולנו פה מחזיקים בתואר דוקטור ל**"תפריטולוגיה"** ופרופסורה ב**"מדעי הבורקס"**. אנחנו יודעים בדיוק כמה קלוריות יש בחסה שמישהו פעם הסתכל עליה, ומנהלים משא ומתן עם רוגאלע כאילו אנחנו בתוך
דיון גורלי לאישור תקציב המדינה (עם כל ההסתייגויות והסעיפים הקטנים).
אבל משהו פה לא מסתדר לי בחשבון...
נראה לי ששכחנו שחשבון הבנק של הקלוריות עובד על שני צדדים:
הכנסות והוצאות. בינתיים, הדיון פה עוסק רק באיך לקצץ בהכנסות (וזה כואב, אוי כמה שזה כואב). אולי הגיע הזמן לדבר על ה"הוצאות"?
- החדשות הרעות: המזלג תמיד ינצח אתכם בקרב פנים אל פנים.
- החדשות הטובות: זוג נעלי הליכה הן הנשק הסודי שאיש לא הזכיר.
בזמן שאנחנו מתווכחים אם פרי זה משמין או אם הניתוח הוא קסם, הקלוריות פשוט
תופסות אצלנו 'חזקה' על הנכס ומתעקשות שהן
דייר מוגן שאין שום סיכוי לפנות בלי צו בית משפט. הן לא מתכוונות להתפנות בלי קצת אקשן. הליכה נמרצת מסביב לשכונה (לא למטרת קניות ב"אושר עד", כן?) עושה לגוף ולראש מה ששום יוגורט 0% לא יעשה בחיים. זה משחרר חומרים במוח שגורמים לנו להרגיש שבעים ומרוצים בלי לשדוד את המקרר.
המאבק המתיש של "כמה טחינה שמתי בסלט" או "האם הפרי הזה יגמור לי את הדיאטה" פשוט איבד מהחשיבות שלו ברגע שהבנתי שהמפתח הוא לא רק המזלג, אלא הרגליים. ברגע שהכנסתי לשגרה של לפחות
200 דקות פעילות גופנית בחודש (תחלקו את זה איך שתרצו), כל חוקי המשחק השתנו.
פתאום אפשר לשים שמן זית בשפע, לאכול פירות בכיף, ואפילו ליהנות מגלידה או בורקס באיזו שמחה בלי להיכנס לחרדות. למה? כי הגוף הפסיק לאגור והתחיל לעבוד.
ככה הגעתי ל"מגלשה" של ירידה של 25 קילו, בצורה איטית והדרגתית אך בטוחה, והחלק המדהים – שזה מחזיק מעמד כבר שנים!
אז במקום להיות "ראש שמן" ב"גוף עייף" – בואו נתחיל להזיז את המערכת.
מי שמתחייב ש"משבוע הבא" (בלי נדר!) הוא מזיז את הרגליים ולא רק את האצבע על העכבר – שייתן בלייק. (ראו הוזהרתם: לחיצה על הלייק מהווה הסכמה בלתי חוזרת לחילוץ עצמות!) 



Reactions: אחת מהעולם הגדול..., ח ., ayys ועוד 33 משתמשים36 //