תח"צ שביתה של חברת קווים בביתר עילית

  • הוסף לסימניות
  • #61
זאת לא הצעה שלי, אלא פרקטיקה מקובלת ברחבי הארץ
וכן, ההצעה היא שאם מציקים למישהו, הוא מפסיק לתת שירות כדי שאנשים יבינו שאמנם הוא מקבל משכורת, אבל אם מציקים לו, אז יצטרכו לחפש מישהו אחר לשלם לו משכורת.

ונהגים שנוהגים במהירות מופרזת, זאת תופעה שלא בהכרח קשורה לערבים.
פרקטיקה מקובלת של נהגים ממגזר מסויים בלבד,
וזה שהם נוהגים כך לא הופך את זה ל'מקובל'
ומה לעשות שאנחנו בני ערובה של העם הזה,

הנהגים היהודים של קווים המשיכו לעבוד כרגיל באותו ערב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
מה הקשקוש על בעל חנות שרוצה לסגור מוקדם ?
זה לא חנות פרטית זוהי חברת תחבורה שחתמה על תנאים למכרז,
אין להם שום זכות להחליט לשנות פסיק קטן מההתחייבות שלהם,

בלי קשר לדעת תורה, אני מדבר על חוקי מדינת ישראל,
אנחנו כנוסעים לא התחייבנו שנהיה במקום המשטרה ונריב עם הפרחחים במקומם,
עם כל הכאב על ההצקות של הפרחחים לנהגים יש משטרה שהם אמורים לטפל בזה ולא הנוסעים החפים מפשע.
ההתחייבות שלהם היא לפעול בהתאם להנחיות הממונה.
אם זה לא מתואם, אז הם יקנסו, ואם זה כן מתואם, אז זה בהתאם להתחייבות.
ולא כל דבר המשטרה אמורה לפתור, וגם כשהמשטרה כן אמורה לפתור, הפתרונות פחות נעימים
האם אתה מצפה שהמשטרה תטיל סגר על ביתר עילית, עד למציאת הפורעים, כפי שנעשה בתארבין?
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
ההתחייבות שלהם היא לפעול בהתאם להנחיות הממונה.
אם זה לא מתואם, אז הם יקנסו, ואם זה כן מתואם, אז זה בהתאם להתחייבות.
ולא כל דבר המשטרה אמורה לפתור, וגם כשהמשטרה כן אמורה לפתור, הפתרונות פחות נעימים
האם אתה מצפה שהמשטרה תטיל סגר על ביתר עילית, עד למציאת הפורעים, כפי שנעשה בתארבין?
אתה דמגוג,
עד להקצנה של מחבלי תארבין הגעת ?
יש הרבה מקרי אלימות, וזה עבודה של משטרה, ולכן יש מצלמות באוטובוסים,
לא מדובר על עבריינים שרוצחים נהגים כל שני וחמישי,

אגב המומנה אומר שאישר לעשות שביתה רק לקו אחד ורק לשעתיים,
רק כפי 'מקובל' אצל בני השפחה בני הפרא אדם, הם לקחו את זה כהתעללות לכל הנוסעים החפים מפשע,

אולי תעשה גלוי נאות מה העניין שלך להגן עליהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
ממש לא נכון
ראשית בפרוג עצמו יש שרשור שכל מהותו איך לתבוע חברות תחבורה ו/או נהגים על אי ציות לחוק
וגם אני אישית כבר שלחתי מייל לקוים על השביתה ואי יידוע של הנוסעים בכך. ואני מתכוין בע"ה גם לתבוע על כך עם עוד רשימה של תלונות מהעבר שגם שלחתי מיילים לקוים וענו לי אותה תשובה כל פעם שהחברה פתחה בהליך לבירור הענין ובלה בלה בלה..
יש כרגע תביעה של @אנומה שמתנהלת נגד חברת אקסטרה בנושא זה, {החברה שבתה פתאומי עקב אלימות..}
מעניין מה תהיה הפסיקה שם..
אולי @אנומה יעדכן כאן מה יצא?

אגב המומנה אומר שאישר לעשות שביתה רק לקו אחד ורק לשעתיים,
רק כפי 'מקובל' אצל בני השפחה בני הפרא אדם, הם לקחו את זה כהתעללות לכל הנוסעים החפים מפשע,
עכשיו אתה מביא טענה חוקית/משפטית שמשנה את התמונה..

אולי כדאי שתביא ל @מצפה לישועה אסמכתא לדברים האלו,
כי ללא זה קשה לראות שופט/ת שיפסקו כנגד נהגים ששבתו בגלל אלימות נגדם,
עם כל עוגמת הנפש הלא מוצדקת, זה המצב שבו אנו חיים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
בעיני ראיתי בשבוע שעבר ילדים קטנים שמתעללים בנהג קו 516 ברמות, וכל נוסעי האוטובוס יושבים בדומיה.
אני חושב שאם מקרה כזה היה גורם להשבתה של הקווים, פעם הבאה הם היו משתיקים את הילדים.
אני מבין שגם אתה מאלה שישבו ושתקו.
למה באמת?
אישית, לצערי נאלצתי לא לשתוק די הרבה פעמים בתור נוסע באוטובוס
גם אם אני בעל חנות, ומחליט שרוצה לסגור שעה יותר מוקדם מכל סיבה שהיא
אין קשר בין אחד לשני.
אם אתה תסגור את החנות שלך אני ילך לאושר עד או לרמי לוי ואתה היחיד שתפסיד מזה.
לחברות התח"צ יש מונופול על הנסיעות באשכול ספציפי, זה אומר שהנוסעים כולם נשארו בלי מענה בכלל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
לחברות התח"צ יש מונופול על הנסיעות באשכול ספציפי, זה אומר שהנוסעים כולם נשארו בלי מענה בכלל.
אכן, המקרה הזה מעלה את הצורך לפצל את קווי ביתר בין 2 מפעילים לפחות, כדי למנוע מצור תחבורתי על העיר, כמו שאירע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
מדברים הרבה על אלימות כלפי נהגים, שומעים הרבה על מקרי אלימות לנהג.
אני מעולם לא נפגשתי באלימות לנהג! ואלימות אני לא מתכוון שמישהו הרים את קולו...
וגם כמעט ולא יוצא לי לקרא על אלימות לנהג עם פרטים (מה בדיוק היה האלימות).
אבל נפגשתי המון עם אלימות נהגים לנוסעים!!
כן, נהגים שבכוונה בולמים, ונהנים... נהגים שנתקעים באנשים שמחכים בתחנה, ונהגים שרודפים אחרי נוסעים, נהגים שעוצרים אוטובוס בכביש בינעירוני ולא מוכנים להמשיך לנסוע, ונהגים שמכים, צורחים מקללים, וכו'.
ובשיטוט בפורום יש עשרות אם לא מאות סיפורים שלא ראיתי בעצמי, אבל עם פרטים.
וזה חוץ מ2 מקרי הרצח על ידי נהגים בתקופה האחרונה.
כדאי לזכור את זה כשמדברים על אלימות לנהגים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
נכון מאד, החברה לא הועילה בטובה להודיע על כך. זה בעצם שיתוף פעולה עם לא חוקית עם הנהגים.
אפשר לתבוע אותם על כך. לי אישית גרם עגמת נפש לא קטנה שהבן שלי שהיה אצל חבר ולא חזר הביתה למעלה משעה מאז שיצא ממנו. מלבד זאת נאלצתי לקחת מונית במיוחד לחזור הביתה ממקום עבודתי שההוא מרוחק מאד מביתי.
אני רוצה לתבוע את החברה מי שרוצה לתבוע גם ויש לו עצות נעשה תביעה ייצוגית נגד קווים דברו איתי במייל EG0527128250 @ גימייל
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
אכן, המקרה הזה מעלה את הצורך לפצל את קווי ביתר בין 2 מפעילים לפחות, כדי למנוע מצור תחבורתי על העיר, כמו שאירע.
יש מקבילה לפיצול כזה בערים קטנות? זה לא ירושלים שגם היא עד לפני כמה שנים נשלטה ע"י אגד.

רוב מוחלט של הערים בישראל לכאו' מופעלת בהם תח"צ עירונית ע"י מפעיל אחד בלבד.

אא"כ אתה מדבר בעיקר על הבין-עירוני, ועדיין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
אולי באמת הגיעה השעה
מגיע לנו - נהגים משלנו
כמובן שזה בא עם זה שנתחיל לקבל משכורות משלהם... (בגובה שלהם)
צריך לעשות כדי שזה יקרה נראה שההנהלה של קווים(שמאלנים) אוהבים ורוצים שהפלסטינים יעבדו אצלנו .כדיי שיהיה להם יותר פרנסה וככה הם לא ירצו לעשות פיגועים (קישקוש) מה אתה מציע בפועל לעשות?|
!
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
אכן, המקרה הזה מעלה את הצורך לפצל את קווי ביתר בין 2 מפעילים לפחות, כדי למנוע מצור תחבורתי על העיר, כמו שאירע.
רעיון חזק,
יגביר את התחרות, יהיה להם אינטרס להוציא אוטובוסים בזמן,
יש מקבילה לפיצול כזה בערים קטנות? זה לא ירושלים שגם היא עד לפני כמה שנים נשלטה ע"י אגד.

רוב מוחלט של הערים בישראל לכאו' מופעלת בהם תח"צ עירונית ע"י מפעיל אחד בלבד.

אא"כ אתה מדבר בעיקר על הבין-עירוני, ועדיין.
גם על הבינעירוני שזה ודאי,
וגם עירוני,
תמיד יש מקום ראשון ששם זה יקרה,
בירושלים זה שיפר משמעותית את השירות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
בסוף מתברר שזה אלימות של נהג אחר בכביש ולא של נוסעים באוטובוס
הנה מה שהתפרסם ע"י המשטרה:

דוברות המשטרה:

סכסוך בכביש על השימוש בדרך בין נהגי רכב ואוטובוס ביישוב ביתר עילית, הוביל לתקיפה שהותירה חבלות בפניו של נהג האוטובוס ומעצרו אמש של החשוד בתקיפה.

ביום חמישי האחרון, התקבל דיווח על תקיפת נהג אוטובוס ציבורי ביישוב בביתר עילית אשר הובילה לפציעתו, וכתוצאה מכך לאשפוזו בשל חבלות בפניו, לרבות נזק לשיניו של הקורבן.

בפעילות מאומצת של מחלק מודיעין ובילוש תחנת עציון שבמרחב יהודה, נודעה זהות החשוד במעשה- תושב היישוב בשנות ה-20 לחייו, שאותר אתמול בשעות הבוקר והועבר לחקירה בתחנת עציון של המשטרה.

במסגרת חקירת המקרה, מתוכה עלה כי מדובר במקרה חמור שנסוב על השימוש בדרך ובשל חומרת המעשה, הובא החשוד בפני בימ"ש שלום ירושלים שבתום דיון בעניינו של החשוד, הורה כי יש לשחררו שעות ספורות לאחר מכן. יחד עם זאת, סברו חוקרי המשטרה כי מדובר בהחלטה שאינה עולה בקנה אחד עם מקרה האלימות שארע, ועל כן הוחלט על הגשת ערר.

בתום דיון ערר בבימ"ש מחוזי שנערך אמש בשעות אחה"צ, ולאחר שהוצגו בפני בימ"ש זה טענות הצדדים, הציב כבוד השופט בדין לחשוד את חופש הבחירה- מעצר בית בן 5 ימים או אפשרות חזרה לשירות המילואים בו שוהה בעת הזאת, בצפון הארץ, ואפשרות זאת נבחרה על ידי החשוד.

יחד עם זאת, חקירת המשטרה אודות מקרה אלימות זו, נמשכת במטרה להגיע לחקר האמת, במטרה למצות את הדין בהתאם.

אנו רואים בחומרה כל מקרה אלימות בכלל, וכנגד עובדי ציבור בפרט, ונפעל לחקירת המקרים עד תום במטרה להגביר את תחושת הביטחון בקרב הציבור כולו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
רעיון חזק,
יגביר את התחרות, יהיה להם אינטרס להוציא אוטובוסים בזמן,

גם על הבינעירוני שזה ודאי,
וגם עירוני,
תמיד יש מקום ראשון ששם זה יקרה,
בירושלים זה שיפר משמעותית את השירות.
איך פיצול של האשכול ל2 מפעילים גורם לאינטרס להוציא אוטובוסים בזמן?

כמו רוב הדברים שעושה משרד התחבורה, גם ההמלצה לפיצול למספר אשכולות במטרופולינים מגיע מדו"ח ועדת סדן
ההצעה בדו"ח היא לפצל למספר מפעילים, כך שניתן למדוד בצורה יותר טובה האם מדובר בקושי אובייקטיבי (אם הוא מתרחש אצל כולם), או תפקוד לקוי של המפעיל.
בנוסף, הפעלה על ידי מספר מפעילים מאפשרת לנייד קווים ממפעיל אחד למשנהו במקרה והתפקוד של השני נמוך.
יתרון שמתקיים בעיקר בקווים עירוניים, בתדירות גבוהה כך שהגודל כבר אינו מעניק יתרון תפעולי למפעיל.

החלוקה של 2 מפעילים בינעירונים כמו בבית שמש, הוא חסרון ולא יתרון. חסרון שמפריע לאלתר פתרונות במקרי הצורך, כך למשל יכול להיות שיש פקקים פתאומיים בכיוון ירושלים, ולכן תנופה מתקשה להוציא אוטובוסים בזמן, וזאת בשעה שנהגי בית שמש אקספרס (הבינעירוניים) יושבים ושותפים קפה שחור בחדר הנהגים, כי דווקא התנועה לכיוון בני ברק זורמת טוב יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
החלוקה של 2 מפעילים בינעירונים כמו בבית שמש, הוא חסרון ולא יתרון. חסרון שמפריע לאלתר פתרונות במקרי הצורך, כך למשל יכול להיות שיש פקקים פתאומיים בכיוון ירושלים, ולכן תנופה מתקשה להוציא אוטובוסים בזמן, וזאת בשעה שנהגי בית שמש אקספרס (הבינעירוניים) יושבים ושותפים קפה שחור בחדר הנהגים, כי דווקא התנועה לכיוון בני ברק זורמת טוב יותר.
בבני ברק וגם בירושלים, פיצול התחבורה הבינעירונית בין מפעילים הגבירה את התחרות והעלתה באופן משמעותי את רמת השירות (עיין ערך דרך אגד).
קיימת תכנית של המשרד לאפשר שימוש באוטובוסים של חברה אחת אצל השנייה בזמני עומס, זה יפתור את הבעיה האחת והיחידה שמצאת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
כי אם הקו של אגד לא יגיע הנוסעים יסעו עם סופרבוס.
אתה מתכוון, להפעלה משותפת של קווים לאותו היעד.
זה בודאי מתכון להפעלה בעייתית, אלא אם לכל קו יש נפח מאוד גבוה, כדוגמת קווי בני ברק לירושלים שהזכיר @מנוי פרימיום, שגם שם ההפעלה המשותפת היא לא המציאה הכי גדולה.
בקווים בתדירות רגילה, הפעלה של 2 מפעילים תגרום ללו"ז המשותף להיות לא אחיד, והסנכרון יהיה מאוד קשה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #79
אתה מתכוון, להפעלה משותפת של קווים לאותו היעד.
זה בודאי מתכון להפעלה בעייתית,
אם אני נאלץ לבחור בין אם המפעיל יהיה בבעיה לבין אם הנוסע, אני בוחר באפשרות הראשונה.
אלא אם לכל קו יש נפח מאוד גבוה, כדוגמת קווי בני ברק לירושלים שהזכיר @מנוי פרימיום, שגם שם ההפעלה המשותפת היא לא המציאה הכי גדולה.
התוצאה של שיפור הקישוריות, שביעות רצון הנוסעים, זינוק חד במספר הנוסעים והנסיעות, מדברת בעד עצמה.
אם נדרש נפח גבוה של נוסעים, יש עוד כמה יעדים שעונים על הקריטריון הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
אם אני נאלץ לבחור בין אם המפעיל יהיה בבעיה לבין אם הנוסע, אני בוחר באפשרות הראשונה.

התוצאה של שיפור הקישוריות, שביעות רצון הנוסעים, זינוק חד במספר הנוסעים והנסיעות, מדברת בעד עצמה.
אם נדרש נפח גבוה של נוסעים, יש עוד כמה יעדים שעונים על הקריטריון הזה.
אם המפעיל יהיה בבעיה, השירות שהוא יתן יהיה גרוע.

בני ברק היא סיפור חריג בגלל היקפי הפעילות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום לכולם,

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שעבדתי עליו המון זמן, ולבקש את העזרה והמוח של חברי הפורום.

כולם מכירים את האתגר של ניהול תקציב משפחתי. אבל כשמדובר במשפחה החרדית, האתגר הזה כפול ומכופל: שכר לימוד, הוצאות חגים שמכפילות את עצמן, קופות וגמ"חים, הכנסות מגוונות (משכורות, מלגות כולל, קצבאות), וכמובן - ההיערכות לשמחות.

אקסל זה נחמד, אבל זה דורש המון עבודה שחורה והרבה פעמים אנחנו פשוט הולכים לאיבוד בתוך המספרים.

בדיוק בגלל זה פיתחתי
מערכת חכמה חינמית ופשוטה לניהול פיננסי, שבניתי מראש מתוך הבנה של הצרכים הייחודיים של המשפחה החרדית.
המטרה היא לתת תמונת מצב ברורה, לעשות סדר, ולהוריד את כאב הראש של ניהול התקציב.

המערכת כבר עובדת ומייצרת סדר מדהים, אבל כאן אתם נכנסים לתמונה.

אני רוצה שהיא תהיה מושלמת, ואני רוצה לבנות אותה יחד איתכם.

אני פותח כאן את הבמה, ואשמח לשמוע מכם בכנות:

  • מה הכלי שתמיד חלמתם שיהיה לכם לניהול התקציב?
  • מה הדבר שהכי מתסכל אתכם באקסל או באפליקציות שקיימות היום בשוק?
  • איזה חישוב או ניהול של הוצאה ספציפית (חגים/חתונות/מעשרות) הייתם רוצים שהמערכת תעשה עבורכם בלחיצת כפתור?
תאתגרו אותי! כל רעיון, צורך או בקשה שיעלו פה בשרשור ויקבלו תמיכה אני אקח לשולחן העבודה ואשתדל לפתח לתוך המערכת.

מחכה לשמוע את הרעיונות שלכם!

מוזמנים להתנסות במערכת בעצמכם

(לינק שיווקי מאושר עם המנהלים :))

גילוי נאות - המערכת חינמית כי המודל העסקי מבוסס על הפנייה לפתיחת תיק מסחר עצמאי דרך המערכת. כמובן שלא חייבים לפתוח תיק מסחר דרך המערכת או בכללי אבל כן יש הטבות מעולות למי שבוחר שכן.
אשמח לעזרה אם יש לכם רעיון לפעילות לחבר'ה בגיל 15-18 שקשור לסיפור של לולי תורתך של שמען ברייטקופף (שמתי בספוילר את הסיפור המלא)
עדיף פעילות קלילה/משהו שאפשר לעשות סביב מדורה.
וכן אם יש לכם רעיון לפעילות שקשורה לחג שבועות אשמח לשמוע.
תודה רבה!!
נ.ב. ממליץ בחום לקרוא את הסיפור ;)
לוּלִי תורתך
סיפור הפלא ופלא
סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף
הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים. אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.
על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.
בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.
האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.
באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.
המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.
אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.
שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."
הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...
אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.
רבי ישראל התרצה.
"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".
"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".
"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.
"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.
עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.
"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".
לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.
פגישה תמוהה ומוזרה
בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.
צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"
לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.
רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".
אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.
לידתו של ה'בן יקיר'
"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.
מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.
דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.
אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:
"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"
"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".
אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".
"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.
זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!
אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה
המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.


הנקמה הזוועתית
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות
את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
מבית המדרש לרחובות תל-אביב
"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.


לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.
ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום". נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
בחזרה הביתה
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...
אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.
אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.
תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.
נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה .בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.
פרק 1

שעת בוקר מאוחרת בביהכנ"ס בבית טובי הארץ של מדינת וואס הערצאך, ראה"מ ר' משה זוכמיר ישב על מקומו בעודו מעיין בספר "חק לישראל" המבואר.

"אוף", שוב חט"ה (חבר טובי הארץ) מר אפרים מגהו'ל ממפלגת "מורשת מזרח" לא הסכים לוותר על אמירת תחנון למרות ההילולא של הרה"ק ר' זונדל מפולרוואי זי"ע, "מה, הוא לא מבין שלא אומרים תחנון בהילולא" חייבים לערב את "משמר בית דין" בנושא כדי שיתנו לו דו"ח, הרהר לעצמו תוך כדי המהום כמה הברות לא ברורות.

הוא קם ממקומו והתחיל לחלוץ את תפיליו, "רגע הפלאפון שלי רוטט" צקצק, הוא הביט לעבר המסך של המכשיר המאושר ע"י ועדת הרבנים.

"מה שר האוצר ר' זבולון גינצבורגר רוצה ממני על הבוקר?", חשב לעצמו בעודו תוקע את המכשיר בין כתפו השמאלי לאוזנו, כן ר' זבולון מה הענין? שאל.

"מה, המליאה של טובי הארץ מחכה לי", מתי קבעו את המושב הזה?, טוב, אני מגיע אני כבר אתנצל על האיחור.

הוא השאיר את תיק התפילין על השולחן ורץ לעבר אולם המליאה, בדרכו עצר ב"ירושלימער מזנון" המיועד לחברי טובי הארץ, "תכניסו לי למליאה צלחת קוגל ירושלמי בתוספת מלפפון חמוץ ובועבעס" צעק לעבר אחד המוכרים, והמשיך בדרכו למקומו בשולחן הממשלה במליאה.

בהיכנסו לעבר מקומו ראה מזוית עיניו את חט"ה יענקל צוכמאכער ממפלגת "מאה שערים" ישוב על מקומו עטור בטלית ותפילין מתפלל בדביקות.

הוא סימן בידו לחברי משמר טובי הארץ שיוציאו אותו, "שוב הוא מתפלל במליאה כבר הזהרנו אותו שזה לא מקובל", נצטרך לדון על כך בועדת האתיקה, הרהר.

על מה הדיון?, שאל את יו"ר טובי הארץ ר' קלמיש גריצנבוים, "על חוק השולעם זוכער'ס" שהוגש ע"י חט"ה אבריימל ציגנבאום ממפלגת "הייליגער שבת" השיב, תכף נשמע אותו מסביר את פרטי החוק.

"מורי ורבותי" הרעים קולו של חט"ה אבריימל ציגנבאום ברחבי המליאה,

ברשות ראה"מ שרי הממשלה וידידי חברי טובי הארץ, האמת היא שלא הכנתי את עצמי לדבר אבל היות שהצעת החוק המדוברת היא שלי, לא הייתי מסוגל לשבת בחוסר מעש והוצרכתי להסביר מה מסתתר מאחורי חוק זה.

כולכם בוודאי מכירים את התחושה, לאחר סעודת ליל שבת כולל מאכלים מכל טוב הארץ עוד צריכים ללכת ולאחל מזל"ט בשמחת שולעם זוכער של אחד מהידידים, שם מכבדים אותכם בקופסאות מלאות ארבעס ובועבעס מיחדים במינם, ומכאן והלאה הגרון שלכם מלא צרבות בלתי פוסקות.

לכן לעניות דעתי צריך לעגן בחוק שכל בעל שמחה חייב לחלק לכל המעוניין כדור נגד צרבות ומי שלא יעשה כן יענש בחומרה "כי ככה זה לא יכול להמשיך!", סיים את דבריו בהחלטיות וירד מהדוכן.

"אל תאכלו את כל השטויות האלו ולא יהיה לכם צרבות, למה שכולם יצטרכו לשלם יותר בגללכם?", צרח לעברו חט"ה ראובן צמעודי ממפלגת "הבוכרים" שהביע את דעת המתנגדים לחוק.

היו"ר דפק עם פטיש העץ על השולחן והכריז "מי שבעד החוק בקריאה ראשונה שירים את ידו" בעודו מתחיל לספור את ידי החברים המושטות אל על, בעוד המתנגדים מנסים לעורר מהומות ומוצאים אחד אחרי השני מהאולם ע"י משמר טובי הארץ....

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

"שביתה על הכביש: אלפי נהגי אוטובוס מאיימים לעצור את התחבורה הציבורית
עובדי שבע חברות תחבורה ציבורית דורשים פיצוי על אובדן שכר בזמן הלחימה ● טוענים כי משרד האוצר מתעלם מהפניות להסדרת התשלומים ● השביתה צפויה לצאת לדרך בתוך שבועיים אם לא יושג פתרון
רשימת החברות המעורבות:
קווים תחבורה ציבורית: 2,100 נהגים
אפיקים: 1,300 נהגים
תנופה: 480 נהגים
אקסטרה ירושלים: 800 נהגים
אקסטרה נתניה: 300 נהגים
דן באר שבע: 400 נהגים
בית שמש אקספרס: 300 נהגים

ההסתדרות הלאומית הגישה (8.7.25) לממונה הראשית על יחסי עבודה בזרוע העבודה הודעה רשמית על סכסוך עבודה בענף התחבורה הציבורית, שעשויה להוביל להשבתה נרחבת של הקווים ברחבי הארץ. בהודעה שהועברה למשרד העבודה נכללות שבע חברות תחבורה, ביניהן "קווים", "אפיקים", "תנופה" ו"דן באר שבע", המעסיקות יחד למעלה מ־5,600 נהגים.
עילת הסכסוך: טענה לפגיעה כלכלית חמורה בשכר הנהגים במהלך מלחמת "עם כלביא". באותה תקופה, על-פי ההודעה, הוגבל היקף השירותים הציבוריים בעקבות הנחיות פיקוד העורף ומשרד התחבורה, והביא לקיצוץ שבין 15% ל-35% בשירותים - מה שגרר ירידה מקבילה בשכר הנהגים, המבוסס ברובו על שעות עבודה בפועל. ההסתדרות טוענת כי למרות שהנהגים לא הוצאו לחל"ת ונדרשו להפעיל קווים גם תחת סיכון חייהם, הם נותרו ללא פיצוי או שיפוי הולם.
לדברי ההסתדרות הלאומית, משרד האוצר פרסם מתווה סיוע חלקי, שאינו מכסה את מי שהמשיכו לעבוד, וכך - בניגוד לציפייה - דווקא מי שנשארו בחזית התחבורה נותרו מאחור. "המתווה אינו נותן מענה ראוי לנהגים ששכרם נפגע, הגם שנותרו חיוניים", נכתב במסמך.
במהלך חודש יוני פנתה ההסתדרות הלאומית במכתבים רשמיים לשרת התחבורה מירי רגב, למנהלי החברות ולראשי משרד התחבורה בדרישה להסדיר את התשלום לאלתר. עוד נטען כי פניות אלו לא נענו באופן מספק, וכי לא הוצעה כל חלופה שתביא לפתרון ההולך ומחריף.
הנהגים עצמם, כך נכתב, ביצעו את עבודתם לאורך התקופה הקשה במסירות ותוך סיכון ממשי, ונשאו על גבם את אחד השירותים החיוניים במדינה - אך כיום הם אלה שנאלצים להיאבק על עצם שכרם.
אם לא יושג פתרון - שביתה כללית עשויה לצאת לדרך כבר ב־22 ביולי. ההסתדרות מדגישה כי מדובר בהתראה כחוק, לאחר שהשביתה אושרה במסגרת האיגוד המקצועי היציג ובליווי משפטי.
לדברי הע"ל: "לא ייתכן שמי שהחזיק את התחבורה הציבורית על גבו בזמן מלחמה - יוותר ללא תגמול בסיסי. אנו דורשים צדק ותשלום מיידי על עבודה שנעשתה בתנאים קשים ומסוכנים"
לכל נפגעי חברת קווים

בעיר מודיעין עילית שלום,

אני פונה אליכם אחרי עוד חול המועד עם קטסטרופה תחבורתית בעיר.

צפיפות, אוטובוסים שלא יוצאים/עוצרים או מדלגים על תחנות, משפחות עם ילדים קטנים שעמדו שעות בתחנה תחת השמש הקופחת.

מבוגרים שעמדו וחיכו שעות לאוטובוס שלא הגיע.

הגיע הזמן לשים לזה סוף.

אני מצרף פה קישור לעצומה שדורשת דבר אחד: להעיף את חברת קווים מניהול התחבורה הציבורית במודיעין עילית.

לא ייתכן שימשיכו לצפצף על תושבי העיר.

שימשיכו לשים עליהם קצוץ.

אני יודע שזה נשמע נאיבי, אבל לא בכוחנו הדבר.

בבקשה תחתמו, תשתפו, תתמכו.

>>>>
השערורייה בביתר עילית ומודיעין עילית זועק לשמים
ביתר עילית ומודיעין עילית מסיבה לא מובנת לא שייכת לאיזור 1 מה שגורם שמשפחות צריכות לשלם סכומי עתק על נסיעות של כמה תחנות לבתי ספר וכדו'


להלן הנתונים בביתר עילית:
נקח לדוגמא משפחה עם 6 ילדים בלע"ה:

עולה להם כיום: 1260 ש"ח לחודש (8*157.5) - חופשי ארצי
היות שביתר עילית מסיבה לא מובנת לא שייכת לאיזור 1 חייבים לקנות חופשי ארצי לנסיעות שילדים נוסעים כמה תחנות לבתי ספר וכדו' ואין אפשרות לקנות חופשי 40 ק"מ, מה שקיים ביישובים סמוכים לביתר כגון אפרת ובר גיורא וכדו'
וזהו כבר אחרי ההנחה של 50% של נוער/גאוגרפי.

כדי שנבין
משפחה כזאת בבית שמש שנוסעים בעיקר בתוך העיר
משלמים: 556 ש"ח (8*69.5) חופשי איזור 1 עד 40 ק"מ
וזהו בגלל שבית שמש שייכת לאיזור 1

פער של 704 ש"ח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

צריך לדעת
שעד לפני 3 שנים לפני הרפורמה
משפחה כזאת הייתה משלמת בביתר
460 ש"ח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
חופשי מקומי לנוער עלתה 48 ש"ח ומבוגר 86 ש"ח
עליה של 800 ש"ח לחודש

הלזאת תקרא "צדק תחבורתי"?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה