סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[מוריופ]

יום ע"ח למסע.

רק כשאני מתעורר מהזריחה אני מבין מה היה לי מוזר ביומיים האחרונים.
רוניה. היא השתתפה בכל מבצע החילוץ והסידורים, וניהלה את תורנויות המפלצות בצורה נונשלנטית ומדוייקת.
לא הייתי צריך להגיד לה שום הוראה, היא פשוט עשתה את הדבר הנכון בכל רגע נתון.
"היא קראה לך את המחשבות, אני העברתי לה." מודה לו בחמיצות, אחרי ויכוח קצר. "היה נחמד לראות אותך נלחם וסוחט את האנרגיה שלך. כי אם יש אדרנלין - יהיה גם רגע שתקרוס לתוך עצמך. אז קצת עודדתי את זה, מה קרה."
"את מתאמצת לתת תירוצים הרבה יותר מהרגיל שלך." אני עונה.
זה מעצבן אותה.
אז אני צריך לחזור לנושא הקודם.
"לא אמרת שכדי לתקשר טלפתית, צריכים שהמפלצות יהיו כאלה שיש להן אנשים?" אני שואל.
"לא בדיוק. כדי להעביר מחשבות של בן אדם, צריכים שגם למפלצת השניה יהיה בן אדם." היא עונה.
לוקח לי רגע להבין מה היא רוצה. כשאני כותב אני מבין מהר יותר, וגם את זה אני מבין רק אחרי רגע. "אז לרוניה יש בן אדם."
לו שותקת.
"תעני לי או שאני מחליף לך שם." נגמרו לי האיומים, נגמר לי הכוח. השמש עוד לא בשיא השמיים ויש לי תחושה שזה יהיה יום מתסכל.
"אמ... אני רואה שאדרנלין כבר יורד. אז - נכון הסלע שקרע לך את השרוול? בוא תבדוק רגע, אולי הפציעה שם נראית קצת יותר רע ממה שהיא נראתה בלילה...?" לו לחוצה וזה הדבר הכי כיף שקרה לי השבוע.
עכשיו אני שותק.
"הבן אדם של רוניה זו קולצ', נכון?" אני מבין בסוף.
"הבטחתי לקולצ' לא להגיד עליה שום דבר לך." היא עונה את התשובה הכי קלאסית למפלצת.
אני רוצה ללכת לדבר עם קולצ'.
"לא יקרה!" לו זועמת, לופתת את הזרועות והרגליים שלי בכוח. "תיזהר ממני, אני אגמור לך את הצורה! אני אזהם לך את הפצעים מאתמול!"

"מה - אכפת - לך?" אני יורק את המילים, אחרי שעתיים של קרב אימים.
זה כל כך מדהים שברגע שכולם פה רואים איש נאבק במפלצת שלו, הם פשוט קמים והולכים.
אחרי שהמצב ירגע הם בטח ישמחו להשתתף בצערי ולשמוע פרטים, אבל תוך כדי? מסתובבים כאילו לא ראו כלום.
איכשהוא אני בטוח שרוף היה מגיע לעזור לי. אבל הוא בצד השני של האי, כי אני האידיוט שרצה פרטיות לשיחה הזו.
"לא אכפת לי!" היא צועקת עליי. "בכלל לא!"
"אכפת לך." אני לא מאמין שזה הויכוח שאליו נקלעתי בסוף.
"לא אכפת."
כמו שני ילדים קטנים.
"תוכיחי." אני אומר אחרי שנמאס לי, ואפילו לו כבר נראית מותשת. שוכבת על החול, מקרקרת תשובות בלי כוח. "תוכיחי שלא אכפת לך ופשוט אל תתערבי."
"אבל אז אתה תחזור הביתה." היא עונה.
אני ממצמץ. "ואז מה?"
"ואז תחזיר אותי לגור בתוך המעבה של המזגן, ותהיה מוכן לדבר איתי רק בסיוטים בלילה או כשאתה לגמרי לבד. עכשיו גם שיחררת את הבת שלי חזרה לעולם המפלצות, אז אני אהיה לגמרי לבד."
"אני לא." אני מבטיח. "אני לא אחזור אחורה, התבגרתי."
"כולכם אומרים את זה." היא אומרת, וצליל של יללה בקולה. "וכולם משקרים."

וואו! איזה חמוד, כל התהליך שאת מעבירה את שפי, שהוא כבר מכיר את המפלצת שלו, את החולשות שלה, מסוגל לעמוד מול עצמו. איפה הוא ואיפה הבחור המבוהל שרעד ממנה מפחד ואפילו לא הסכים להסתכל לעברה? הוא באמת התבגר, ושאפו לסופרת שביגרה אותו בתהליך כל כך מושקע ועדין. מקסים!
וגם ממש כואב לי על לו, גרמת לנו להזדהות איתה כל כך... מה באמת שפי יעשה מעכשיו? את לא יכולה לסיים את הסיפור כשהוא חוזר הביתה, אנחנו חייבים אפילוג כל שהו שיספר לנו איך האיים שינו אותו בחיים האמיתיים!

נ.ב. זה כנראה זה בגלל הריווחים בקריאה, אבל לא זכור לי שהיתה ללו ילדה? יכולה לכוון אותי איפה זה קרה?

 

[נ. גל]

הסכם לחימה לצרכי עבודה

אנו החתומים מטה, אור שפיות המכונה שפי והמפלצת המכונה לו, מתחייבים בזאת לשמור על תנאי עבודה סבירים במהלך מלחמותינו.
א. לשפי יתאפשר לשתות מים מבלי להיחנק גם במהלך תוקפנות מצד המפלצת. כמו כן היא לא תהווה גורם מסכן לחייו בשום שלב שהוא, בכל דרך שהיא.
ב. לשפי יתאפשר לישון לפחות שעה ביממה גם במצבים הקיצוניים ביותר.
ג. ללו יתאפשר להתגורר מתחת למיטתו של שפי, או לחילופין בתוך המקרר בביתו. בשום שלב לא יהיה לשפי את האפשרות לשלוט על מקום מגוריה של לו באופן מוחלט.
ד. לו תתחייב להישאר בתוך ביתו של שפי והיציאה ממנו תהיה מוגבלת להתקף אחד בלבד לכל יום מחוץ לבית.
ה. אורכו של התקף לא יהיה קצר מ10 דקות ולא יארך יותר משעה.
ו. חגיגה מרובת מפלצות תותר רק בימי חופשה ורק בתוך שטח הבית.
ז. לו לא תקבל שום גישה או יכולת להשפיע על בחירת המפלצות/ דרקונים של ילדיו העתידיים של שפי.
ח. לו תקבל גישה מלאה לתקשורת עם הדרקון של רוף, ללא תלות בקשר בין אנשיהם.
ט. ביתה של לו, מפלצת האשמה שטרם קיבלה שם רשמי, תוכל לבחור שם שיוענק לה על ידי שפי. לאחר מכן היא תשוחרר בטקס חגיגי אל עולם המפלצות ותוכל לקבל חניכה מפלצתית כוללת.
י. כל שינוי שם או סטטוס של אחד הצדדים ידרוש את הסכמת שניהם.
יא. אי כיבוד התנאים הנ"ל יתיר לצד הנפגע לערב כל כוח שימצא לנכון בכדי לאזן את המצב.
יב. יודגש כי בכל ויכוח או צורך בבוררות, יבחר אדם בעל מפלצת המוסכם על שני הצדדים והבוררות תבוצע על ידי המפלצת והאדם יחדיו.

על החתום:
לו, מפלצת חרדה בכירה בעלת 5 ידיים ואלו חתימות ידייה:
_ _ _ _ _

אור שפיות המכונה שפי, בן אדם

עד: רוף בעל הדרקון

עדה: רוניה, מפלצת שונות מומחית בעלת 3 ידיים ואלו חתימות ידייה:
_ _ _

 

[נ. גל]

וואו! איזה חמוד, כל התהליך שאת מעבירה את שפי, שהוא כבר מכיר את המפלצת שלו, את החולשות שלה, מסוגל לעמוד מול עצמו. איפה הוא ואיפה הבחור המבוהל שרעד ממנה מפחד ואפילו לא הסכים להסתכל לעברה? הוא באמת התבגר, ושאפו לסופרת שביגרה אותו בתהליך כל כך מושקע ועדין. מקסים!

תודה.

וגם ממש כואב לי על לו, גרמת לנו להזדהות איתה כל כך... מה באמת שפי יעשה מעכשיו? את לא יכולה לסיים את הסיפור כשהוא חוזר הביתה, אנחנו חייבים אפילוג כל שהו שיספר לנו איך האיים שינו אותו בחיים האמיתיים!

מה שפי יעשה?
מה שבן אדם עושה במקומו.
לומד לחיות טוב יותר.

נ.ב. זה כנראה זה בגלל הריווחים בקריאה, אבל לא זכור לי שהיתה ללו ילדה? יכולה לכוון אותי איפה זה קרה?

יום כ"ו ויום ל'.
אכן מוזכרת באגביות בלבד.

 

[ניק 70107]

הסכם לחימה לצרכי עבודה​

אנו החתומים מטה, אור שפיות המכונה שפי והמפלצת המכונה לו, מתחייבים בזאת לשמור על תנאי עבודה סבירים במהלך מלחמותינו.
א. לשפי יתאפשר לשתות מים מבלי להיחנק גם במהלך תוקפנות מצד המפלצת. כמו כן היא לא תהווה גורם מסכן לחייו בשום שלב שהוא, בכל דרך שהיא.
ב. לשפי יתאפשר לישון לפחות שעה ביממה גם במצבים הקיצוניים ביותר.
ג. ללו יתאפשר להתגורר מתחת למיטתו של שפי, או לחילופין בתוך המקרר בביתו. בשום שלב לא יהיה לשפי את האפשרות לשלוט על מקום מגוריה של לו באופן מוחלט.
ד. לו תתחייב להישאר בתוך ביתו של שפי והיציאה ממנו תהיה מוגבלת להתקף אחד בלבד לכל יום מחוץ לבית.
ה. אורכו של התקף לא יהיה קצר מ10 דקות ולא יארך יותר משעה.
ו. חגיגה מרובת מפלצות תותר רק בימי חופשה ורק בתוך שטח הבית.
ז. לו לא תקבל שום גישה או יכולת להשפיע על בחירת המפלצות/ דרקונים של ילדיו העתידיים של שפי.
ח. לו תקבל גישה מלאה לתקשורת עם הדרקון של רוף, ללא תלות בקשר בין אנשיהם.
ט. ביתה של לו, מפלצת האשמה שטרם קיבלה שם רשמי, תוכל לבחור שם שיוענק לה על ידי שפי. לאחר מכן היא תשוחרר בטקס חגיגי אל עולם המפלצות ותוכל לקבל חניכה מפלצתית כוללת.
י. כל שינוי שם או סטטוס של אחד הצדדים ידרוש את הסכמת שניהם.
יא. אי כיבוד התנאים הנ"ל יתיר לצד הנפגע לערב כל כוח שימצא לנכון בכדי לאזן את המצב.
יב. יודגש כי בכל ויכוח או צורך בבוררות, יבחר אדם בעל מפלצת המוסכם על שני הצדדים והבוררות תבוצע על ידי המפלצת והאדם יחדיו.

על החתום:
לו, מפלצת חרדה בכירה בעלת 5 ידיים ואלו חתימות ידייה:
_ _ _ _ _

אור שפיות המכונה שפי, בן אדם

עד: רוף בעל הדרקון

עדה: רוניה, מפלצת שונות מומחית בעלת 3 ידיים ואלו חתימות ידייה:
_ _ _​

יואו! מגניב! אני מאוהבת קשות בסיפור הזה. אפשר ספר?

 

[דער קרימער]

מצאתי רק לפני כמה ימים את הסיפור המדהים הזה שמרתי לעצמי את הקישור לזמן נוח יותר....
ובימים האחרונים אני פשוט קורא את הפרקים בכל דקה פנויה אפשרית!!!!!!
סיפור מדהים עם עומק לא רגיל שפשוט גורם לך לחשוב קצת יותר על החיים ולשנות דברים שתמיד פחדת לשנות אותם ולעשות דברים שתמיד פחדת לעשות אותם !!!!!
סיפור של אליפווווות!!!!
מחכים כבר להמשך!!!!!!!!

 

[נ. גל]

יום ע"ט למסע, עמוד 1.

הרעש שמקים אותי נשמע כמו לו. אני מנסה למשוך עוד רגע בשק"ש, אבל זה לא בדיוק עובד.
"היא הגיעה!" צועק מישהו, ואני לא בטוח אם זה בפחד או באושר.
לו שורקת. "אני יודעת שאתה ער." היא מצחקקת. "או שאתה קם או שאני מוציאה אותך מהשק"ש בעצמי."
אני קם.
"מה קרה?" אני מבקש ממנה לעדכן.
"לא אומרת." היא ממשיכה לצחקק, מהדסת באוהל להנאתה.
בבקבוק מים יש כמות מספיקה כדי לשטוף פנים וידיים. לא מספיק כדי גם לשתות. אני יוצא עם בקבוק ריק ביד, ומגלה את יונתן ממתין לי בחוץ, כמעט מקפץ במקום מלחץ.
"בוקר טוב, מה קרה?" לא יודע למה דווקא היום נזכרתי להיות מנומס.
"האונייה." יונתן אומר, עיניו נוצצות. "האונייה... הספינה הגיעה."
המחר הגיע.
אני עוד לא מבין מה זה אומר עד הסוף, אבל אם הספינה מגיעה רק מחר - היום זה מחר.
מה זה אומר על היום?
"איפה רוף?" אני שואל עניינית. "אנחנו צריכים את הרמקול הדרקוני שלו."
"מחפש את קולצ'."
"איפה קולצ'?" אני תוהה. זה מתחיל להיות מוזר.
"אני לא יודע. הערתי אותה בבוקר, וכשהלכתי לראות את הספינה עם כולם - היא לא באה איתי. הייתי בטוח שהיא מאחוריי והיא נעלמה."
הוא אפילו לא מודאג באמת. סתם עומד ומחכה שהדברים יסתדרו לבד. לא יודע למה זה מצחיק אותי.
"טוב, יש לנו דרקון אחר זמין?" אני מתעקש לחזור לפיקוד.
יונתן לא יודע. לו יוצאת לחפש וחוזרת עם שני דרקונים בגודל בינוני שמסכימים לשמש כרמקול של מה שאגיד ללו.

"כולם! בני אדם, מפלצות, דרקונים וכל מי שמעוניין לעלות אל הספינה. כאן שפי." אני מכריז, מלטף את הראש של לו בלי לשים לב.
ההד חוזר אליי מצפון ודרום. אני מרוצה. חוץ ממני די שקט מסביב עכשיו.
"בימים האחרונים איבדנו הרבה מהציוד שלנו, ולכן אני מבקש שכל מי שנותר לו ציוד תקין יאסוף אותו כעת לתוך התיקים. מי שיש לו תיק עם מקום ריק בבקשה שיתכנס ליד הרציף. מי שיש לו ציוד ואין לו תיק - בבקשה לזכור באיזה תיק שמת את הציוד ולמי הוא שייך. אנחנו לא רוצים כאוס."
"הפלגה בים בדרך כלל מלווה בבחילות, ולכן כל מי שלא אכל ארוחת בוקר - לאכול מעט ובזהירות. עלייה לספינה תתחיל ברגע שהכבש יתחבר לרציף. תודה."

עוד לא התרגלתי לקונספט שבו אני גומר לדבר, ומיד מתחילה פעילות תזזיתית סביבי. כאילו המילים שלי הן שרביט קסמים, משום מה כולם מקשיבים ופשוט מבצעים.
אני לא מעז לנסות שוב לשאול למה, יודע שהתגובה תהיה גיחוך ידידותי.
מסתובב אל לו. "תפרקי את האוהל המרכזי. העמסה שלו זה באחריותך, קחי כמה מפלצות שאת צריכה איתך. ותזהרי לא לשרוט את השק"ש, הוא יקר ושמרתי עליו ממש טוב עד עכשיו."
אני משאיר לעצמי את המשימה הכי חשובה.
למצוא את רוף, קולצ', רוניה והדרקון שבטח גם נמצא איתם. לוודא שהם לא נתקעים מאחורה.

 

[נ. גל]

יום ע"ט למסע, עמוד 2.

כשדוהרים מספיק גבוה, אפשר לראות הרבה דברים במקביל.
הרוב כבר עלו לאוניה. האי מתרוקן באיטיות מהנקודות הצבעוניות שעוד מסתובבות בו.
השעה כבר 13:23 ואני עוד לא מוצא שום רמז לאף אחד מהנעדרים.
נקודה אחת מתרוממת מהאי וטסה לכיווני.
"תעצרי במקום." אני פוקד על לו. "מי זה מתקרב?"
לו עוברת להסתובב על ניוטרל באוויר. מעגלים לא גדולים שמסבירים בצורה ברורה שהיא לא מתכוונת לצאת מהחניה הזמנית שלה.
"זו שיפקה. המפלצת של רחמים."
השם מדגדג לי. אני לא בטוח מי זה.
לו מצפצפת בקול.
אני שומע צפצוף רחוק עונה לה.
"שלחו את רחמים לעדכן אותך, אבל הוא לא אוהב לתקשר דרך מפלצות אז הוא יגיע בעצמו." היא מסכמת. "אפשר קצת להנמיך גובה?"
"אפשר." לא ממש אכפת לי למה היא מבקשת, אבל אני נוטל נשימה עמוקה ומאפשר לה לצלול כמה עשרות מטרים.
"הו, עכשיו זה יציב יותר." היא ממלמלת לעצמה. "הגובה הזה עושה חשק לזרוק אותך, קצת קשה להישאר שם בניוטרל."
אני משאיר את המידע למחשבה מאוחרת יותר.
רחמים מתקרב במהירות. כשהוא קרוב מספיק, אני מנופף לו לשלום.
"מזרחה." פוקד רחמים במבטא עמוק. "שתיכן, בקצב איטי ובלי משחקים."
"מה יש במזרח? הסתובבתי שם לפני שעה וחצי בערך."
"יונתן אומר שתוך חצי שעה כולם כבר יהיו מאורגנים להפלגה. אין הרבה צוות על האוניה אז הוא התחיל לחלק תפקידים עם מי שעוד יש לו כוח. גם ארזנו לך כבר את הדברים ויש לך חדר פרטי. מתי אתה מגיע?"
אני אוהב את הסיכום הזה. "מצוין." אני מחייך. "אבל חסרים לנו כמה אנשים."
"אתה רוצה שנצא למשלחות חיפוש? יש לנו כמה מפלצות בושה בין החבר'ה. הן אלופות בזיהוי מוקדי עניין מרחוק."
אם רוף יפגוש עכשיו מפלצת בושה הוא עלול להתרסק ולא לצאת כל כך מהר. אם יש משהו שחייבים לשמור - זה על הבטחון העצמי שלו.
"הן יכולות לאתר, אבל לא להתקרב." אני מחליט. "לפחות חצי קילומטר מרחק מהנעדרים. ותשלח גם מפלצת תסכול כדי שהיא תאסוף אותם חזרה כשהם ימצאו."
רחמים מהנהן. "שמעת?" הוא פונה למפלצת שלו. "טוסי מפה."
והיא טסה.
"לו," אני אומר בחצי אנחה. "יש עוד מקום אחד שלא בדקנו, אבל את ממש לא תאהבי אותו."