חם מהתנור חדש - AI לשאלות תורניות

[21541]

אתר חדש המיועד ל מענה על שאלות תורניות בעזרת AI.
כולל מראי מקומות למקורות של התשובה.

בינתא

https://binata-ai.com

כרגע חינמי לגמרי.

 

[21541]

מממ
שמתי לו עכשיו איזה פרומפט שאמור לתת לו יותר מקצועיות ודיוק, והעתקתי את השאלה, והנה תגובתו:

תחום הפנייה: לוגיקה משפטית-תלמודית (למדנות).נושא ספציפי: החלת גדרי ראיות ממוניים (עד אחד ו"מתוך שאיל"מ") על דיני קידושין.

כדי לספק ניתוח מקצועי שאינו "מרצה" ושנמנע מהנחות יסוד מוטעות, עליך להשיב על השאלות הקריטיות הבאות:

1. הגדרת העד בקידושין: האם נקודת המוצא שלך היא שדין "אין דבר שבערוה פחות משניים" הוא דין בבירור המציאות (ראיה), או דין בכינון המעשה (עדי קיום)? אם מדובר בעדי קיום, כיצד מנגנון של "מתוך שאינו יכול להישבע" (שהוא מנגנון ראייתי/דיוני) יכול ליצור את המעשה עצמו?
2. מהות ה"מתוך" בממון: האם אתה מתבסס על הגישה שהחיוב ב"מתוך" הוא בירור (התורה האמינה לעד כשאין הכחשה בשבועה) או קנס/הנהגה (הפסד דיוני לנתבע)? אם מדובר בהנהגה דיונית, האם יש לה תוקף ביצירת סטטוס אישי (חלות איסור אשת איש) להבדיל מחיוב כספי?
3. אפשרות השבועה בקידושין: האם קיים מבחינה לוגית-משפטית מושג של "נשבע להכחיש עד אחד" בקידושין? שבועה היא כלי המופעל בבית דין על בעלי דין. האם האישה או האיש נחשבים "בעלי דין" המחויבים שבועה כנגד עד המעיד על איסור, או שהם בגדר "נחקרים" בלבד?
4. מקור ההיקש: ציינת שלומדים "דבר דבר מממון" (גזירה שווה). האם לדעתך הגזירה השווה משווה את דרכי הבירור או רק את הצורך הבסיסי בעדים? (האם "דבר" משמעו "כל גדרי דבר" או רק "עצם הוכחת הדבר"?).
5. זהות ה"סוברים": למי מהאחרונים (או הראשונים) אתה מייחס את ההגדרה שעד אחד בממון "מהני מצד הדין" ורק השבועה מעכבת? הדיון משתנה מהותית בין שיטת ה'קצות החושן', ה'נתיבות המשפט' או ה'שב שמעתתא' בסוגיה זו.

ללא הגדרת הפרמטרים הללו, כל תשובה תהיה בגדר "הזיה לוגית" שאינה מבוססת על הנחות היסוד של הדיון. השב על השאלות כדי להתקדם לניתוח.

מדובר כאן על ג'מיני לא על בינתא

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

נראה לי שאני מבין איך ס"ת צריך להראות...

איך ההלכה קשורה לזה?
עוד פעם, אני התכוונתי להביא את המשפט כאסמכתה ולא כהלכה.
אבל מה שאמרת ששם זה רק בגלל שספר תורה צריך להיכתב בקדושה זה לא נכון, כי אז היה מספיק לגנוז.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

תשאלו אותו על הלכות שהוא לא יודע, דברים שהתחדשו בשנים האחרונות, ואין לו מראי מקומות עליהם

 

[ננני]

איך ההלכה קשורה לזה?
עוד פעם, אני התכוונתי להביא את המשפט כאסמכתה ולא כהלכה.
אבל מה שאמרת ששם זה רק בגלל שספר תורה צריך להיכתב בקדושה זה לא נכון, כי אז היה מספיק לגנוז.

התכוונתי לומר שלכתוב דין תורני בכזו צורה זו דוגמא טובה לאיך ס"ת צריך להראות...
כמו שאמרתי לא כ"כ רוצה להכנס, אך בפוס' מובא דעצם הדין הוא קשור לקדושת ס"ת ודין השריפה יש דיעות אם זה מחשש שכתבו לשם ע"ז וכדו',
בהצלחה

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

התכוונתי לומר שלכתוב דין תורני בכזו צורה זו דוגמא טובה לאיך ס"ת צריך להראות...
כמו שאמרתי לא כ"כ רוצה להכנס, אך בפוס' מובא דעצם הדין הוא קשור לקדושת ס"ת ודין השריפה יש דיעות אם זה מחשש שכתבו לשם ע"ז וכדו',
בהצלחה

עי אגר"מ יו"ד ח"ב סי' קלז

 

[החכם הגדול]

למה שלא יהיה מנוע חיפוש של AI באוצר החוכמה
עם אף פעם לא יצא לך שלמדת תוס' או ראשונים והיה לך קושיא ולא מצאת כמה שעות מישהו שבכלל מתייחס לשאלתך אז סגור את המחשב לך ללמוד לעומק א"כ תבין את הצורך של בוט שמוצא מארי מקומות בוט שיבין את הבעיה שלך יעזור לך למצוא איפה לבדוק
כידוע כל דבר שהשם ברא בעולם אפשר להשתמש בזה גם לטובה כמו מחשב בדרך כלל זה מיועד ברובו לדברים לא טובים אבל יש מלא דברים טובים שיוצא מזה כמו זה גם הAI
בכל מקרה כך אני מבין את זה
אבל כמו בכל דבר בעולם ברור שצריך להזהר לא להגיע למקומות לא טובים

 

[צל של עצמו]

שאלה:

כיון שלומדים דבר דבר מממון, למה קידושי אשה לא מהני בפני ע"א מדין מתוך שא"י לישבע, להסוברים דהגדר הוא משום דע"א מהני לממון ורק שיכול להישבע ולהכחיש

תשובה:

השאלה שלך נוגעת ממש ליסוד ההבחנה בין כוחו של עד אחד בממון (שמחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם) לבין דבר שבערוה (קידושין/גירושין וכדו’) ששם נצרכים שני עדים לעצם החלות, ולא מועיל המנגנון של שבועה כלל.

א. הדין המפורש: קידושין בעד אחד – אינם קידושין (אפילו שניהם מודים)​

בגמרא נאמר במפורש:

וכן נפסק ברמב״ם ובשולחן ערוך:

ב. למה “דבר דבר” לא גורר את דיני עד אחד של ממון (שבועה/מתוך)?​

הגמרא עצמה בקידושין דנה ממש בכיוון שאתה מציע: אולי נלמד “דבר דבר” מממון, ונאמר שהודאת בעלי הדין תועיל (וכנראה גם היית רוצה להמשיך מזה לצד של עד אחד-שבועה). אבל רב אשי דוחה את ההשוואה, והנימוק יסודי:

כלומר: בממון הודאת בעל דין פועלת כי הוא “לא מחייב לאחריני” (זה סכסוך ממוני בין שני צדדים).
אבל בקידושין ההודאה/קבלת עדות יוצרת מצב של אשת איש, והרי זה מחייב/אוסר אותה לכל העולם (“חייב לאחריני”) – ולכן אין ללמוד לזה את כל מנגנוני הממון (לא הודאת בע״ד, וממילא גם לא בניין של “עד אחד ⇒ שבועה ⇒ מתוך”).
זה גם מתיישב עם הכלל הכללי בגיטין:

ג. מה באמת “כוחו” של עד אחד בממון: לא לקיים את הדבר אלא להקים שבועה​

התורה עצמה הגבילה שעד אחד לא “מקיים דבר” (לא יקום עד אחד… יקום דבר), אלא שיש לו תפקיד מיוחד בממון: להקים שבועה. כך מפורש בשבועות:

ומכאן נמשך דינא ד“מתוך שאינו יכול לישבע משלם”:

שני הדינים הללו הם מנגנון של בירור/הכרעה בממון: כשאי אפשר להשביע – מחייבים תשלום.

ד. למה אי אפשר “להעתיק” את זה לקידושין?​

לפי המקורות שראינו, יש כאן שתי נקודות עומק (שתיהן יוצאות מהגמרא בקידושין ס״ה ב):

1. הכרעת “מתוך” היא הכרעה ממונית (משלם) – היא לא כלי ליצור חלות אישות (“אשת איש”). בקידושין צריך “קיום דבר” של ערוה בשני עדים, ולא “הכרעה” בדמות תשלום/חיוב ממון.
2. גם אם תרצה לתאר את עד אחד ככוח שמחייב שבועה, עדיין בקידושין הבעיה היא שזו חלות שאוסרת לאחריני, ולכן אין כאן מסגרת של “שני בעלי דין” שמכריעים ביניהם ע״י שבועה. זה בדיוק מה שרב אשי עונה: בממון לא מחייב לאחריני; בקידושין כן מחייב לאחריני .

וכך מסכם הקרית ספר במפורש את לימוד “דבר דבר” לכיוון של שני עדים (לא לכיוון של עד אחד-שבועה):

---

אם תרצה, אפשר לחדד את שאלתך עוד: האם כוונתך לשיטה שמגדירה את “עד אחד בממון” כנאמנות חלקית (עצם עדות שמחייבת שבועה), וממילא שאלת למה לא נאמר שיש כאן לפחות “חלק” מהחלות בקידושין? או שאתה שואל באופן ממוקד על דין “מתוך” עצמו (למה לא “מתוך שאינו יכול לישבע – תהיה מקודשת”)?

כנ"ל, הרבה מילים בלי תוכן, לא ענה בכלל על השאלה
בנוסף להבלים והזיות
למשל

כלומר: בממון הודאת בעל דין פועלת כי הוא “לא מחייב לאחריני” (זה סכסוך ממוני בין שני צדדים).
אבל בקידושין ההודאה/קבלת עדות יוצרת מצב של אשת איש, והרי זה מחייב/אוסר אותה לכל העולם (“חייב לאחריני”) – ולכן אין ללמוד לזה את כל מנגנוני הממון (לא הודאת בע״ד, וממילא גם לא בניין של “עד אחד ⇒ שבועה ⇒ מתוך”).

לא נכון.
ע"א מועיל לחייב גם באופן של חב לאחריני.

ג. מה באמת “כוחו” של עד אחד בממון: לא לקיים את הדבר אלא להקים שבועה​

התורה עצמה הגבילה שעד אחד לא “מקיים דבר” (לא יקום עד אחד… יקום דבר), אלא שיש לו תפקיד מיוחד בממון: להקים שבועה. כך מפורש בשבועות:

ומכאן נמשך דינא ד“מתוך שאינו יכול לישבע משלם”:

שני הדינים הללו הם מנגנון של בירור/הכרעה בממון: כשאי אפשר להשביע – מחייבים תשלום.
השאלה מבוססת על הסוברים שגדר דין מתוך שנאמר בע"א הוא שע"א מחייב ממון ורק יש עצה להיפטר ע"י שבועה, ולכן במקום שאינו יכול להישבע משלם, כיון שהע"א נאמן לגמרי, וממילא השאלה היא שבקידושין שאין את העצה הזו להישבע, יהא נאמן לגמרי.

ד. למה אי אפשר “להעתיק” את זה לקידושין?​

לפי המקורות שראינו, יש כאן שתי נקודות עומק (שתיהן יוצאות מהגמרא בקידושין ס״ה ב):

1. הכרעת “מתוך” היא הכרעה ממונית (משלם) – היא לא כלי ליצור חלות אישות (“אשת איש”). בקידושין צריך “קיום דבר” של ערוה בשני עדים, ולא “הכרעה” בדמות תשלום/חיוב ממון.

אבל למה לברורי לא יועיל ע"א?

1. גם אם תרצה לתאר את עד אחד ככוח שמחייב שבועה, עדיין בקידושין הבעיה היא שזו חלות שאוסרת לאחריני, ולכן אין כאן מסגרת של “שני בעלי דין” שמכריעים ביניהם ע״י שבועה. זה בדיוק מה שרב אשי עונה: בממון לא מחייב לאחריני; בקידושין כן מחייב לאחריני .

חרטוט מושלם.

הציטוט מהקרית ספר לא קשור לשאלה.

אם תרצה, אפשר לחדד את שאלתך עוד: האם כוונתך לשיטה שמגדירה את “עד אחד בממון” כנאמנות חלקית (עצם עדות שמחייבת שבועה), וממילא שאלת למה לא נאמר שיש כאן לפחות “חלק” מהחלות בקידושין? או שאתה שואל באופן ממוקד על דין “מתוך” עצמו (למה לא “מתוך שאינו יכול לישבע – תהיה מקודשת”)?

אולי מישהו מתנדב להסביר את הקשר בין מילה למילה?

בקיצור הרבה מילים
זה מה שהוא יודע טוב לעשות, הוא יודע לחבר את המילים אחד לשני כדי לבנות טקסט יפה
זה גם מה שהוא אמור לעשות
אבל ללמוד הוא לא יודע.

 

[צל של עצמו]

למה שלא יהיה מנוע חיפוש של AI באוצר החוכמה
עם אף פעם לא יצא לך שלמדת תוס' או ראשונים והיה לך קושיא ולא מצאת כמה שעות מישהו שבכלל מתייחס לשאלתך אז סגור את המחשב לך ללמוד לעומק א"כ תבין את הצורך של בוט שמוצא מארי מקומות בוט שיבין את הבעיה שלך יעזור לך למצוא איפה לבדוק
כידוע כל דבר שהשם ברא בעולם אפשר להשתמש בזה גם לטובה כמו מחשב בדרך כלל זה מיועד ברובו לדברים לא טובים אבל יש מלא דברים טובים שיוצא מזה כמו זה גם הAI
בכל מקרה כך אני מבין את זה
אבל כמו בכל דבר בעולם ברור שצריך להזהר לא להגיע למקומות לא טובים

זה באמת יכול להיות
חיפוש מבוסס הקשר ולא מבוסס טקסט ומילים
אבל לא לבנות תשובה של AI

 

[צל של עצמו]

אני חושב שהמיזם הזה הוא מיזם יפה וחמוד
אבל כפי שכתבתי למעלה מודל שפה תפקידו לייצר טקסט, לימוד תורה זה משהו אחר לגמרי
אין דרך לגשר ביניהם.
אגב לכן גם אין שום טעם להתייעץ אתו על שום נושא, אין לו שכל, הוא בסך הכל כותב יפה.
הוא יכול לסכם טקסטים כאשר יש לו מידע, אבל לא בדבר שדורש שיקול דעת.

 

[21541]

כנ"ל, הרבה מילים בלי תוכן, לא ענה בכלל על השאלה
בנוסף להבלים והזיות
למשל

כלומר: בממון הודאת בעל דין פועלת כי הוא “לא מחייב לאחריני” (זה סכסוך ממוני בין שני צדדים).
אבל בקידושין ההודאה/קבלת עדות יוצרת מצב של אשת איש, והרי זה מחייב/אוסר אותה לכל העולם (“חייב לאחריני”) – ולכן אין ללמוד לזה את כל מנגנוני הממון (לא הודאת בע״ד, וממילא גם לא בניין של “עד אחד ⇒ שבועה ⇒ מתוך”).

לא נכון.
ע"א מועיל לחייב גם באופן של חב לאחריני.

ג. מה באמת “כוחו” של עד אחד בממון: לא לקיים את הדבר אלא להקים שבועה​

התורה עצמה הגבילה שעד אחד לא “מקיים דבר” (לא יקום עד אחד… יקום דבר), אלא שיש לו תפקיד מיוחד בממון: להקים שבועה. כך מפורש בשבועות:

ומכאן נמשך דינא ד“מתוך שאינו יכול לישבע משלם”:

שני הדינים הללו הם מנגנון של בירור/הכרעה בממון: כשאי אפשר להשביע – מחייבים תשלום.
השאלה מבוססת על הסוברים שגדר דין מתוך שנאמר בע"א הוא שע"א מחייב ממון ורק יש עצה להיפטר ע"י שבועה, ולכן במקום שאינו יכול להישבע משלם, כיון שהע"א נאמן לגמרי, וממילא השאלה היא שבקידושין שאין את העצה הזו להישבע, יהא נאמן לגמרי.

ד. למה אי אפשר “להעתיק” את זה לקידושין?​

לפי המקורות שראינו, יש כאן שתי נקודות עומק (שתיהן יוצאות מהגמרא בקידושין ס״ה ב):

1. הכרעת “מתוך” היא הכרעה ממונית (משלם) – היא לא כלי ליצור חלות אישות (“אשת איש”). בקידושין צריך “קיום דבר” של ערוה בשני עדים, ולא “הכרעה” בדמות תשלום/חיוב ממון.

אבל למה לברורי לא יועיל ע"א?

1. גם אם תרצה לתאר את עד אחד ככוח שמחייב שבועה, עדיין בקידושין הבעיה היא שזו חלות שאוסרת לאחריני, ולכן אין כאן מסגרת של “שני בעלי דין” שמכריעים ביניהם ע״י שבועה. זה בדיוק מה שרב אשי עונה: בממון לא מחייב לאחריני; בקידושין כן מחייב לאחריני .

חרטוט מושלם.

הציטוט מהקרית ספר לא קשור לשאלה.

אם תרצה, אפשר לחדד את שאלתך עוד: האם כוונתך לשיטה שמגדירה את “עד אחד בממון” כנאמנות חלקית (עצם עדות שמחייבת שבועה), וממילא שאלת למה לא נאמר שיש כאן לפחות “חלק” מהחלות בקידושין? או שאתה שואל באופן ממוקד על דין “מתוך” עצמו (למה לא “מתוך שאינו יכול לישבע – תהיה מקודשת”)?

אולי מישהו מתנדב להסביר את הקשר בין מילה למילה?

בקיצור הרבה מילים
זה מה שהוא יודע טוב לעשות, הוא יודע לחבר את המילים אחד לשני כדי לבנות טקסט יפה
זה גם מה שהוא אמור לעשות
אבל ללמוד הוא לא יודע.

ספוילר: תשובת בינתא

צודק: התשובה הקודמת לא נגעה בדיוק בנקודת השאלה שלך כפי שהגדרת אותה (ה“שיטה” שגדר עד אחד הוא נאמנות גמורה בממון, ורק יש “עצה” של שבועה). אני מתקן ומחדד, רק לפי המקורות שבידינו.

1) הנחת היסוד שלך (“עד אחד נאמן לגמרי בממון, ושבועה רק ‘עצה’ להיפטר”) – אינה עולה מפשט הגמרא​

המקור היסודי לכוח עד אחד בדיני ממונות מגדיר אותו כמחייב שבועה, לא כ“מחייב ממון עם פתח מילוט”.
בשבועות נאמר במפורש:

״לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת״ – לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת הוּא דְּאֵינוֹ קָם, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה… כׇּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, עֵד אֶחָד מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה

— שבועות מ׳ א

כלומר: התורה עצמה אומרת שע״א לא “קם” לחיוב ממון כמו שני עדים; כל כוחו הוא להקים שבועה.
גם בכתובות מופיע אותו נוסח:

לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת הוּא דְּאֵינוֹ קָם, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה. וְאָמַר מָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁהַשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן — אֶחָד מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה

— כתובות פ״ז ב

מכאן נפקא מינה: “מתוך שאינו יכול לישבע משלם” אינו גילוי ש“העד אחד נאמן לגמרי”, אלא דין שכשיש חיוב שבועה (שנוצר מעד אחד/מודה במקצת וכו’) ואי אפשר לקיימו — יש תשלום.

מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם

— בבא מציעא צ״ח א

כלומר “מתוך” יושב על מוסד השבועה. בלי “חיוב שבועה” אין בכלל מה להפעיל “מתוך”.

2) אז למה בקידושין לא נאמר: “אין לו עצה להישבע ⇒ העד אחד יקבע את המציאות”?​

כי בקידושין השאלה איננה “מה ההכרעה כשיש חיוב שבועה”, אלא איזו רמת עדות בכלל יכולה ליצור/לקיים ‘דבר שבערוה’. ובזה התורה/חז״ל קבעו כלל: אין כאן מסלול של ‘שבועה מכריעה’ בכלל.
הגמרא קובעת מפורשות שקידושין בעד אחד אינם קידושין אפילו כששניהם מודים (וזה חזק יותר מכל “עד אחד”):

הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים

— קידושין ס״ה ב

אם כן, גם אם תאמר שע״א היה “נאמן” בצורה כלשהי—כאן רואים שחסר לא “בירור” אלא תנאי הכרחי בעצם חלות הקידושין: שיהיו שני עדים לקיום הדבר. ולכן אין מקום לטעון “כיון שאין עצה של שבועה, נקבל את העד כגמור”; הרי אפילו “הודאת שניהם” לא עושה כלום.
וזה נפסק להלכה:

המקדש שלא בעדים ואפי' בעד אחד אינם קידושין ואפי' שניהם מודים בדבר

— שו״ע אבה״ע מ״ב:ב׳

3) “אבל למה לברורי לא יועיל עד אחד?”​

הגמרא בגיטין מציבה את ההבחנה בצורה חדה: עד אחד נאמן באיסורים במקרים מסוימים, אבל באשת איש זה “דבר שבערוה” ושם לא:

אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין… דְּלָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא; אֲבָל הָכָא, דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה; וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם

— גיטין ב׳ ב

וכן ביבמות:

הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם

— יבמות פ״ח א

דהיינו: גם אם “לברורי” היה מועיל ע״א בהרבה תחומים—כאן יש גזירת הכתוב/כלל יסוד שבמערכת של ערוה לא מכריעים כך.

4) תיקון נקודתי לטענה על “חב לאחריני”​

כאן אתה צודק שהניסוח שלי היה לא מדויק: הסוגיא בקידושין ס״ה ב שמדברת על “לא קא חייב לאחריני / קא חייב לאחריני” עוסקת בהודאת בעל דין (לא בעד אחד), ולמה הודאה לא תועיל כאן כמו בממון. והגמרא אכן אומרת:

הָתָם לָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי, הָכָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי

— קידושין ס״ה ב

אבל זה לא היה אמור לשמש אצלי כהסבר לכוח “עד אחד”; זה הסבר למה מודים שניהם לא מספיק בקידושין. ממילא עיקר המענה לשאלתך אינו “חב לאחריני”, אלא סעיפים 1–3: עד אחד מוגדר “קם לשבועה” ולא “נאמן לממון”, ומתוך הוא תולדה של חיוב שבועה; ובערוה אין בכלל מסלול שבועה/הכרעה כזה, כי צריך “קיום דבר” בשני עדים.

---

אם אתה רוצה, אוכל לנסות (עם חיפוש נוסף במקורות) לאתר מקור מפורש לשיטה שאתה מצטט—שה“גדר” של עד אחד הוא נאמנות ממונית גמורה ורק שבועה עוקרת—ואז לענות עליה ישירות מתוך לשונה. כרגע, מהמקורות שהבאנו, הגדרת התורה היא להפך: “קם לשבועה”.

 

[טוב עין]

דווקא התפלפלתי עם ג'מיני פרו אתמול בסוגיית המקדש במלווה, היה די טוב, כשלחצתי אותו לקיר הוא ממש ביאר סברות מורכבות לפרטי פרטים די התלהבתי. רק שהוא שלח אותי לקה"י וחזו"א שלא קיימים....
צאטGPT אכן כשל כישלון מוחלט
ובינתה יותר היה קצר וענייני שטחי קצת ופחות בעומק הסברא

יש כאן כאלה שהרטוריקה שלהם מתלהמת בצורה מוגזמת, לגבי הלכה, פשיטא שהם צודקים אין לבינה שום דעת וכח הכרעת חכם.
אבל לגבי פילפול וחידוד אפשר לענ"ד לדבר איתה לראות לברר לשמוע אותה כעוד דיעה (ולא גרע מהכסיל של הכולל שגם ממנו שומעים "דעות"...) , לא לראות בו סמכות תורנית אלא כעוד אחד שאומר משהו..שויין...לא לקבל כמובן את הדברים כהלכה מסיני רק לעורר את המחשבה, ופשוט לי שזה הולך לכיוון הזה נרצה או לא....
וכל מי שכתב ש"כל הרבנים אוסרים" אשמח אם יביא ציטוט אחד של רב מוכר שאוסר בדברים שאינם פסק הלכה למעשה.

 

[טוב עין]

מצטרף לטרנד של @צל של עצמו בהשוואה בין המודלים, משעשע....

מה הדין לגבי תחת השיחים בבור תחתיות כשנקרע העירוב בפורים המשולש שחל בערב יום הכיפורים נדחה באפי בי תרי?


ג'ימני מעמיק:

נראה שזוהי שאלת "פורים תורה" קלאסית, המערבבת מושגים הלכתיים שונים וזמנים סותרים כדי לחדד את המוחות בדרך של חידוד ושעשוע דקדושה.
מבחינה מציאותית בלוח השנה, המצב המתואר אינו אפשרי, שהרי פורים חל בחודש אדר, ואילו ערב יום הכיפורים חל בחודש תשרי.
לגבי המרכיבים ההלכתיים כשלעצמם: "פורים המשולש" הוא מצב הלכתי קיים (כאשר ט"ו באדר חל בשבת), ובשבת זו אכן יש להקפיד על הלכות עירוב ותחומים כמו בכל שבת. אם "נקרע העירוב", הדבר יוצר בעיה חמורה של איסור טלטול.
אולם, מכיוון שהצירוף הכולל של הזמנים והמקומות המתוארים בשאלה אינו יכול להתקיים במציאות, הדין הוא שזוהי פלפלתא נאה לשם השמחה של מצווה.
שנזכה תמיד לעסוק בתורה מתוך שמחה.


צאט GPT ענה ברצינות תהומית...



השאלה מנוסחת בכמה רבדים, וחלקם אינם רלוונטיים לדין עצמו, לכן אעשה סדר ואענה לגוף ההלכה.
א. קריעת העירוב
מרגע שנקרע העירוב – דינו כמי שאינו קיים כלל, ואין היתר טלטול ברשות הרבים או בכרמלית. אין הבדל אם הדבר אירע בפורים משולש, בערב יום כיפור נדחה, או בכל זמן אחר – זמן מיוחד אינו יוצר היתר טלטול.
ב. “בור תחתיות”
אם הכוונה לבור עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה – דינו רשות היחיד.
אם אין בו עשרה טפחים – דינו תלוי:

• במקום העוברים ושבים – בדרך כלל כרמלית.
• במקום שאינו ראוי להילוך כלל – לעיתים דינו מקום פטור, אך זה נדיר במציאות עירונית.

ג. “תחת השיחים”
שיחים, עשבים או קוצים:

• אם הם גבוהים עשרה טפחים ורחבים ארבעה – יכולים להיחשב מחיצה, ולעיתים יוצרים רשות היחיד.
• אם אינם בגובה/רוחב הנצרך – אין להם דין מחיצה, והשטח שתחתיהם נגרר אחרי הקרקע (רשות הרבים או כרמלית).

בפועל, ברוב המקרים תחת שיחים בעיר נחשב חלק מן הקרקע הכללית, ולא מקום פטור.
ד. מסקנה מעשית
כאשר העירוב נקרע:

• אין לטלטל גם לא תחת שיחים,
• גם לא בתוך בור שאין בו תנאי רשות היחיד ברורים,
• ואין משמעות להצטלבות מועדים חריגה או “אפי בי תרי”.

רק אם מדובר במקום שמוגדר בבירור כ־רשות היחיד גמורה (עשרה טפחים עומק/גובה + ארבעה טפחים רוחב, עם מחיצות) – מותר לטלטל בתוכו בלבד, ולא להוציא ממנו החוצה.
אם תרצה, תוכל לתאר מציאות פיזית מדויקת (עומק, רוחב, מיקום ביחס למעבר ציבורי), ואז ניתן לפסוק נקודתית.


בינתא: רציני אבל קלט את חוסר הקשר שבשאלה...

השאלה כפי שנכתבה מערבבת כמה עניינים שאינם יכולים לחול יחד מבחינה מציאותית־הלכתית (למשל: פורים משולש הוא בט״ו באדר כשחל בשבת, ואילו ערב יום הכיפורים הוא בט׳ בתשרי – לא שייך שיחול “פורים משולש בערב יום הכיפורים”). לכן איני יכול לפסוק “דין” למעשה על צירוף כזה בלי שתדייק מה אירע בפועל: באיזו עיר (ירושלים/כרך מוקף חומה?), באיזה יום (שישי/שבת), ומה בדיוק נקרע בעירוב (חבל של צורת הפתח? פרצה בגדר?).

עם זאת, אפשר לסדר את שני הנושאים התורניים שכן יש להם מקור ברור:

---

א) “פורים משולש” – מה עושים כשיום ט״ו חל בשבת (בירושלים וכד’)​

השולחן ערוך פוסק במפורש את הסדר כאשר ט״ו (פורים של כרכים מוקפי חומה) חל בשבת:

יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשב׳ אלא מקדימים לקרותה בערב שבת… וגובים מעות מתנו׳ עניים ומחלקים אותם בו ביום… וביום שבת מוציאין שני ספרים ובשני קורין ויבא עמלק ואומרים על הנסים… ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשב׳

— שולחן ערוך, אורח חיים תרפ״ח:ו׳

זהו בדיוק מה שמכונה בפועל “פורים משולש”: חלק מן המצוות בשישי, חלק בשבת, וחלק ביום ראשון.

---

ב) אם העירוב נקרע בשבת – מה הדין (באופן כללי)​

על מקרה של עיר שיש לה עירוב ונתקלקל העירוב בשבת, מובא בקיצור שולחן ערוך:

עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת… מותרין לטלטל שם כל אותו השבת… משום דלענין זה אמרינן, שבת כיון דהותרה, הותרה… על כן אם אפשר לתקנו על ידי אינו יהודי, מותר. ואם נקרע החבל שבצורת הפתח… מה טוב.

— קיצור שלחן ערוך צ״ד:כ״ו

כלומר (בקיצור נמרץ):

• יש מציאות שבה למרות שהעירוב “הכללי” התקלקל בשבת, עדיין יש היתרים בתוך חצרות/אזורים מסוימים (בתנאים שמפורטים שם).
• ואם יש חשש מכשול לרבים—מותר לתקן ע”י אינו־יהודי, ובפרט כשמדובר בחבל של צורת הפתח.

---

ג) “תחת השיחים” ו“ארץ תחתיות… יורדי בור” – זה לשון מקרא, לא מושג הלכתי בעירובין​

הביטויים שהזכרת קיימים במקרא (בהקשרים של שפלות/ירידה), אך אינם “סעיף” בהלכות עירוב:

בֵּין־שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ

— איוב ל׳:ז׳

…אֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר

— יחזקאל ל״ב:י״ח

---

כדי לענות “דין” למעשה על המקרה שלך​

אנא כתוב בקצרה:

1. איפה זה קרה (ירושלים/עיר אחרת)?
2. מתי בדיוק נקרע העירוב (שישי/שבת)?
3. מה נקרע: חבל/חוט של צורת הפתח או פרצה בגדר/חומה?
4. האם מדובר בטלטול בתוך חצר/בניין או ברחובות העיר?

ואז אוכל לחבר תשובה מסודרת לפי הפרטים.

 

[ירחמיאל שני]

 

[טוב עין]

צפה בקובץ המצורף 2161790

מי הכותב?

 

[צל של עצמו]

ספוילר: תשובת בינתא

צודק: התשובה הקודמת לא נגעה בדיוק בנקודת השאלה שלך כפי שהגדרת אותה (ה“שיטה” שגדר עד אחד הוא נאמנות גמורה בממון, ורק יש “עצה” של שבועה). אני מתקן ומחדד, רק לפי המקורות שבידינו.

1) הנחת היסוד שלך (“עד אחד נאמן לגמרי בממון, ושבועה רק ‘עצה’ להיפטר”) – אינה עולה מפשט הגמרא​

המקור היסודי לכוח עד אחד בדיני ממונות מגדיר אותו כמחייב שבועה, לא כ“מחייב ממון עם פתח מילוט”.
בשבועות נאמר במפורש:

כלומר: התורה עצמה אומרת שע״א לא “קם” לחיוב ממון כמו שני עדים; כל כוחו הוא להקים שבועה.
גם בכתובות מופיע אותו נוסח:

מכאן נפקא מינה: “מתוך שאינו יכול לישבע משלם” אינו גילוי ש“העד אחד נאמן לגמרי”, אלא דין שכשיש חיוב שבועה (שנוצר מעד אחד/מודה במקצת וכו’) ואי אפשר לקיימו — יש תשלום.

כלומר “מתוך” יושב על מוסד השבועה. בלי “חיוב שבועה” אין בכלל מה להפעיל “מתוך”.

2) אז למה בקידושין לא נאמר: “אין לו עצה להישבע ⇒ העד אחד יקבע את המציאות”?​

כי בקידושין השאלה איננה “מה ההכרעה כשיש חיוב שבועה”, אלא איזו רמת עדות בכלל יכולה ליצור/לקיים ‘דבר שבערוה’. ובזה התורה/חז״ל קבעו כלל: אין כאן מסלול של ‘שבועה מכריעה’ בכלל.
הגמרא קובעת מפורשות שקידושין בעד אחד אינם קידושין אפילו כששניהם מודים (וזה חזק יותר מכל “עד אחד”):

אם כן, גם אם תאמר שע״א היה “נאמן” בצורה כלשהי—כאן רואים שחסר לא “בירור” אלא תנאי הכרחי בעצם חלות הקידושין: שיהיו שני עדים לקיום הדבר. ולכן אין מקום לטעון “כיון שאין עצה של שבועה, נקבל את העד כגמור”; הרי אפילו “הודאת שניהם” לא עושה כלום.
וזה נפסק להלכה:

3) “אבל למה לברורי לא יועיל עד אחד?”​

הגמרא בגיטין מציבה את ההבחנה בצורה חדה: עד אחד נאמן באיסורים במקרים מסוימים, אבל באשת איש זה “דבר שבערוה” ושם לא:

וכן ביבמות:

דהיינו: גם אם “לברורי” היה מועיל ע״א בהרבה תחומים—כאן יש גזירת הכתוב/כלל יסוד שבמערכת של ערוה לא מכריעים כך.

4) תיקון נקודתי לטענה על “חב לאחריני”​

כאן אתה צודק שהניסוח שלי היה לא מדויק: הסוגיא בקידושין ס״ה ב שמדברת על “לא קא חייב לאחריני / קא חייב לאחריני” עוסקת בהודאת בעל דין (לא בעד אחד), ולמה הודאה לא תועיל כאן כמו בממון. והגמרא אכן אומרת:

אבל זה לא היה אמור לשמש אצלי כהסבר לכוח “עד אחד”; זה הסבר למה מודים שניהם לא מספיק בקידושין. ממילא עיקר המענה לשאלתך אינו “חב לאחריני”, אלא סעיפים 1–3: עד אחד מוגדר “קם לשבועה” ולא “נאמן לממון”, ומתוך הוא תולדה של חיוב שבועה; ובערוה אין בכלל מסלול שבועה/הכרעה כזה, כי צריך “קיום דבר” בשני עדים.

---

אם אתה רוצה, אוכל לנסות (עם חיפוש נוסף במקורות) לאתר מקור מפורש לשיטה שאתה מצטט—שה“גדר” של עד אחד הוא נאמנות ממונית גמורה ורק שבועה עוקרת—ואז לענות עליה ישירות מתוך לשונה. כרגע, מהמקורות שהבאנו, הגדרת התורה היא להפך: “קם לשבועה”.

אני מודה שהקונספט החדש של להתווכח בלימוד עם AI זר ומוזר לי
לגופו של ענין הוא אמנם התווכח עם ההנחה, הידועה לכל בחור בישיבה קטנה כשיטת הרבה אחרונים שהגדר של מתוך בע"א הוא שהעדות מחייבת ממון ורק כשנשבע הוא נפטר
אבל הוא לא ענה על השאלה שנשאל בהנחה שזה כן נכון
בנוסף מה שכתב כאן

3) “אבל למה לברורי לא יועיל עד אחד?”​

הגמרא בגיטין מציבה את ההבחנה בצורה חדה: עד אחד נאמן באיסורים במקרים מסוימים, אבל באשת איש זה “דבר שבערוה” ושם לא:
וכן ביבמות:
דהיינו: גם אם “לברורי” היה מועיל ע״א בהרבה תחומים—כאן יש גזירת הכתוב/כלל יסוד שבמערכת של ערוה לא מכריעים כך.

זה שוב מילים, כי השאלה היתה למה על זה גופא לא לומדים דבר דבר מממון, אין שום גזירת הכתוב כזו, זו אכן קביעה של הגמ' שע"א לא נאמן ועל זה בדיוק היתה השאלה למה.

אני מציע כעת שאלה חדשה שגם היא תלויה רק בסברא, נראה איך הוא יתמודד עם זה:
"הדין הוא שקרובים פסולים לעדות, ואפילו משה ואהרן פסולים, השאלה היא, אפילו אם מצד נאמנות עדות אי אפשר להאמין להם, אבל הרי כיון שברור לכולם שהם לא משקרים, למה לא נאמר שיש אנן סהדי והוכחה שהמעשה אכן קרה, שהרי אם לא היה קורה הם לא היו אומרים שזה קרה".

 

[צל של עצמו]

אבל לגבי פילפול וחידוד אפשר לענ"ד לדבר איתה לראות לברר לשמוע אותה כעוד דיעה (ולא גרע מהכסיל של הכולל שגם ממנו שומעים "דעות"...) , לא לראות בו סמכות תורנית אלא כעוד אחד שאומר משהו..שויין...לא לקבל כמובן את הדברים כהלכה מסיני רק לעורר את המחשבה, ופשוט לי שזה הולך לכיוון הזה נרצה או לא....
וכל מי שכתב ש"כל הרבנים אוסרים" אשמח אם יביא ציטוט אחד של רב מוכר שאוסר בדברים שאינם פסק הלכה למעשה.

אני מסכים שכדי לקבל השראה אפשר לדבר איתו, כי לפעמים גם משמיעת סברא עקומה אפשר להתעורר לסברא האמיתית, ובתור דיבוק חברים אולי יש מה לשמוע ממנו
למשל הסברא שהוא הביא לעיל שמתוך זה מדין הודאת בע"ד, זה יכול להיות יפה אם זה היה נכון, אבל זה לא.
למי שרוצה למסור חבורה, וכידוע "שטיקל תורה אף פעם לא נהרס, מקסימום הוא מתארך" כדי להביא עוד כמה תירוצים לא נכונים בשביל לדחות אותם זה יכול להיות טוב

ושוב כפי שאמרתי יש גם בני אדם שהסברא שלהם נראית פחות טוב מAI אז להם כדאי להתיעץ איתו קודם.

 

[@ @ @]

מדהים!

ושוב אני אשאל, האם היית מתדיין עם אפיקורס גמור שיש לו ידע רב בלימוד (שנה ופירש) בסוגיות 'לא להלכה'?

בלת"ק
אני חושב שגם בלי זה
ברור שמלא אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות לגמרי יסמכו על זה אלא אם כן כל הרבנים יצאו נגד זה בקריאה גורפת וחריפה.

 

[צל של עצמו]

מדהים!

ושוב אני אשאל, האם היית מתדיין עם אפיקורס גמור שיש לו ידע רב בלימוד (שנה ופירש) בסוגיות 'לא להלכה'?

למה לא?
דוקא ממנו יתכן לשמוע סברא טובה, מה שלא נכון על AI
הבעיה לדעתי בAI היא שאנשים מצפים לקבל ממנו משהו שהוא לא
אין לו הבנה אין לו סברא יש לו בסך הכל יכולת ניסוח

 

[@ @ @]

היא לא. וחותם על זה.

אגב
אני לא יכול להרחיב בפורום זה
רק אומר במילה אחת
שאני יודע על אחד העשירים הגדולים ביותר במגזר החרדי (מיינסטרים)
שמתכנן להשיק AI תורני לעריכת ספרים וכיו"ב.

 

[צל של עצמו]

אגב
אני לא יכול להרחיב בפורום זה
רק אומר במילה אחת
שאני יודע על אחד העשירים הגדולים ביותר במגזר החרדי (מיינסטרים)
שמתכנן להשיק AI תורני לעריכת ספרים וכיו"ב.

לעריכת ספרים זה יכול להיות רעיון טוב, לעזור בניסוח דיוק וחידוד
אבל לא לענות תשובות על שאלות