סיפור בהמשכים פרוטוקול אקו

[אינדה]

** פרוטוקול אקו **​

העיר התלויה נועדה להציל את האנושות.
לפחות כך כולם בעיר מאמינים.
כששוטר מהשכבה האמצעית מגלה שתאונה מסתורית נמחקה ממערכות הפיקוח של העיר, הוא יוצא לחקירה שמובילה אותו אל סוד שאסור לדעת.
נער שנעלם, שכבה שאינה קיימת, ואמת אחת שעלולה למוטט הכול.
כשהמערכת מתחילה לצוד אותו, אלון נאלץ לבחור:
לציית לחוקים שנועדו לשמור על הסדר. או לשבור אותם, גם אם העיר כולה תיפול.​

מותחן מדע־בדיוני מהיר, אפל וטעון אקשן על שליטה, שקר והאמת שמסרבת להישאר קבורה.

 

[אינדה]

פרק 1

פרולוג:​

30 שנה לספירה החדשה.

מדבר. שממה.

עיניו נפרשות לימין ולשמאל ומה שרואות עיניו זה מדבר.

איפה אני? איך הגעתי לכאן? מה קרה לעיר התלויה? האם הדן היה אחראי לפיצוץ? ידיו הונחו על מצחו מנסות לרכז את המחשבות. מה זה המקום הזה? זה עוד מקום בעיר התלויה?

שמש חמה שלחה קרניים חמות, פוגעת בקרקע המדבר מחממת הכל. הוא קם מנער את בגדיו מהחול שדבק בהן. עוד מנסה להבין היכן הוא ואיך הגיע לכאן.

אם אני לא בעיר התלויה איך אני מצליח לנשום? אז אני כן בעיר התלויה, אבל איפה?

הוא התיישב חזרה על החול, שוב מניח את ידיו על מוחו, מנסה להתרכז. בא נתרכז מההתחלה. מה אני כן זוכר? אני זוכר שהצלחתי להגיע למי שניסה לחבל בכבלים של המאווררים בעיר התלויה, אני זוכר גם שנדחקתי לקצה, ומשהו כנראה דחף אותי. אז אני לא בעיר התלויה יותר?! אם כן אז איך אני נושם?

קול טרטור מנוע נשמע, קוטע את מחשבותיו. הוא נעמד מביט לצדדים מנסה למצוא מקום להתחבא בו, אולם אין כזה בנמצא. הכל רק חול ומדבר.

המנוע דמם, ומהג'יפ ירדו שני גברים עטויים בנדנות על פניהם. רובה נתון בידם. הם התקרבו אליו בצעדים מתונים. חוששים.

הרובה היה שחר השחור, רובה פלזמה מתקדם לשימוש קרבי, אורך כולל: 92 ס"מ, משקל: 4.5 ק"ג, עיצוב: ארגונומי, עשוי מתכת-קרמיקה משולבת עמידות גבוהה ומשקל קל. קוטר 12 מ"מ טכנולוגיה: משתמש ב"מחסניות אנרגיה" טעונות בפולסים חשמליים היוצרים פלזמה לוהטת. מהירות יציאה: 900 מ' לשנייה.

מי הם? מדוע הם נושאים איתם את שחר השחור, הרי זהו נשק מלפני שלושים שנה?

"מי אתה? מה מעשיך כאן? מהיכן הגעת אלינו?" הדובר היה בעל בנדנה אדומה בעלת נקודות לבנות. נשקו מכוון קדימה, מוכן לירי.

"קוראים לי אלון רוזן, ואין לי מושג איך הגעתי לכאן". ידיו של אלון הורמו באוויר, הוא לא מתכוון להילחם בהם, בטח כשהוא לא יודע אילו אמצעים יש להם בשטח.

השניים כמו קיבלו פקודה, זינקו יחדיו על אלון, וכבלו אותו באזיקים. אזיקי מתכת? באמת? מה אנחנו מלפני הספירה החדשה? הם העלו אותו לג'יפ ונסעו משם.

כשדממו את המנוע בפעם השנייה, הורידו אותו בכפר נידח בלב המדבר. מה קורה פה? יש כפר שלם שחי מחוץ לעיר התלויה? מעניין איך הם מצליחים לנשום פה? איך אני מצליח לנשום פה? אולי גם להם יש מאווררים שמסננים להם את האוויר?

רעולי הפנים תפסו בגופו המעט חסון של אלון והובילו אותו בעל כורחו אל ראש הכפר. שם בתוך הבית המט ליפול הבין אלון שמה שהכיר וחשב עד היום, עומד לקרוס. כל מה שסיפרו לו, כל מה שהכיר. היה שקר אחד גדול עטוף בעיר תלויה ענקית.

.....​

 

[אינדה]

פרק 2​

30 שנה קודם

"השנה היא שנת 2068 אני דוקטור ויזל כותב את השורות האלה לפני פרוץ המלחמה. אני יודע שאולי חלקכם ידעו על התוכנית, ורובכם לא. אבל האסון הגדול שהמיטה עלינו ארצות הברית הוא אסון בקנה מידה בילתי רגיל.

מה שהכרתם עד היום עומד להשתנות. האנושות עומדת לפני שני נתיבים. האחד סלול ומוכן עבורכם, לחיים בריאים ותקינים, ואילו השני מזמין אתכם אל מותכם הוודאי.

באיזו דרך עליכם לבחור? איני יכול לבחור עבורכם, אולם אני מציע שתנסו להביט על המדינות שכבר אינם איתנו. קחו לדוגמא את קוריאה הדרומית, יפן, הודו, פורטוגל, שוודיה, ואוקראינה. על תגידו לעצמכם לנו זה לא יקרה, הרי גדולה ממכם אמרה זאת. יפן, שלא חשבה שבפעם השלישית תספוג פצצת אטום.

עכשיו כשארצות הברית חברה בסופו של דבר למנהיגי העולם הערבי, ופצצת האטום הכפילה ושילשה את עצמה. כבר לא נותר מקום בטוח. תעשו כמוני, בואו אל העיר התלויה, רק שם תהיו בטוחים.

תקשיבו לי, תבחרו בבטוח. תבחרו בחיים".

המצלמה כבתה ודוקטור ויזל שהוסרט עד כה, רעד מפחד. דקות לפני שצילם את הווידאו הזה, נכנסו שלושה רעולי פנים ועינו אותו והכריחו אותו לצלם את שיאמרו לו. דוקטור ויזל שכל חייו עסק בפיזיקה גרעינית, הוכרח בעל כורחו להבהיל אנשים, ולגרום להם לברוח אל העיר התלויה, אין לו שמץ של מושג מהי העיר התלויה, והיכן היא.

"איפה זה?" צעק עליו אחד מרעולי הפנים. גבר חסון בעל חולצת טי שחורה ומכנסי קורדרוי שחורים אף הם. "איפה החבת את זה?"

"איפה החבאתי מה?" הדוקטור לא רצה להאמין שרעולי הפנים יודעים מה הוא מחביא באמתחתו. "אני לא מחביא דבר".

"כולנו יודעים שהצלחת בהמצאתך האחרונה", דוקטור ויזל יכול היה לראות את החיוך שהסתתר מתחת לרעלה שמסתירה את פניו של האיש.

בשעות הפנאי שלו היה נוהג דוקטור ויזל לעסוק ביצירת גאדג'טים מעניינים. ההמצאות שלו תמיד שינו את העולם. אם זה ההולוגרמה שהחליפה את הטלפון הנייד, ואם זה הנעלים המרחפות שהחליפו את כל כלי התחבורה. גם הפעם עסק הדוקטור בפרויקט ייחודי שעתיד היה להעשיר אותו פי כמה ממה שהוא כבר עשיר.

"איפה הרובה?" נבח רעול פנים אחר. "אין לנו זמן למשחקים שלך".

רעול הפנים השלישי הפך את הבית, חיפש בכל פינה. הרים את מסך השטיח שמחליף גוונים, ואת הכורסה שאף היא נוצרה כדוגמת השטיח. ולא מצא דבר.

"אין לי מושג על איזה רובה אתם מדברים!"

"אנחנו לא מטומטמים, איפה נמצא רובה הלייזר שייצרת?"

האודם שבפניי דוקטור ויזל נעלם. אז הם יודעים על רובה הלייזר, אבל איך? הם עקבו אחרי? לא יתכן הייתי מרגיש בנוכחותם. עיניו של הדוקטור בלשו לכל עבר, הוא חייב למצוא מצלמה נסתרת או מכשיר מעקב כל שהוא, אפילו משהו מהדור הישן.

ואז הוא ראה את זה ממוקם בדיוק בזווית אלכסונית מעמדת המחשב שלו. על הקיר הודבקה מצלמה זערורית מהדור הישן. דור שעוד נסעו בו במכוניות, שהשטיחים והכורסאות לא החיפו צבעים כאוות נפשך. דור שבשביל לשלוח דואר היה צריך לחכות שבוע אם לא יותר, במקום להמתין אולי שעה.

"דוקטור חבל עליך", רעול הפנים הראשון דיבר, והפעם גם הוריד את הרעלה מפניו. חתך ענק נראה בזווית עינו הימנית, כשהתמקד הדוקטור בעין הבין שאת עינו האמיתית מחליפה עין מזכוכית.

"מה קרה לך לעין?" ניסה הדוקטור להחליף נושא. אולי יצליח למצוא מוצא.

"זה לא עניינך", הוא גרר את הדוקטור והושיבו לצד מחשבו האישי. "תפתח את המחשב".

המחשב היה הולוגרמה שהשתקפה משולחן העבודה, השולחן עצמו שימש כמקלדת. "לא!" התעקש הדוקטור.

"חבל אני בא לטובתך".

"לעולם לא", הדוקטור הביט לתוך עין הזכוכית, יודע שהלה לא יכול לראות דרכה כלום. "אני לא אתן לכם להרוס את העולם".

"צר לי לבשר לך דוקטור. אבל מי שהרס את העולם זה אתה", הוא חייך חיוך ניצחון. "אם לא היית בונה את כל ההמצאות שלך, אנשים לא היו מנסים להשתלט על העולם, ומלחמה כמו זו שהייתה והרסה חצי עולם לא הייתה קוראת בכלל. אבל אתה ראית את הכסף שמביאות לך ההמצאות ולא עניין אותך כלל מה קורה מסביבך. אז עכשיו ברובה הלייזר אתה חושש בשביל האנושות?"

"כ...ן". הדוקטור נצמד לשולחן המחשב, מנסה להגיע לכפתור הכיבוי, כשבנה את המחשב תיכנן לו אפשרות כיבוי שתמחק את כל הנתונים שלו.

עוד קצת. אני לא מצליח להגיע.

"תבין דוקטור אנחנו כמה צעדים לפניך. אתה אומנם חכם והכל, אנחנו הספקנו ללמוד עליך הכל. היי שלום, ותמסור ד"ש לכל מי שנהרג בגללך". ירייה נשמעה. ולאחריה נפח הדוקטור את נשמתו.



בעל עין הזכוכית בעט בגופו הדל של דוקטור ויזל והתיישב בכיסאו. מתוך כיסו הוציא מין דיסק און-קי מהדור החדש העתידי, והכניס אותו לתוך שקע המיועד לו בשולחן העבודה. לפתע על צג המחשב נראתה דמות של עין.

"אקו", קרא בעל העין מזכוכית לעין שהופיע על צג המחשב.

"כן. מייק, מה אוכל לעשות למעניך?" תוכנת הבינה המלאכותית המתקדמת ריחפה על המסך כאילו היא רואה מי מדבר עימה. "תרצה שאודיע לך מה יהיה מזג האוויר היום? או אולי תרצה שאעדכן את מלאי התרופות שלך?"

"לא, לא עכשיו", דיבורו של מייק חסר סבלנות.

"אם כן מה רצונך?" דמות העין נראתה נעלבת, כאילו יש לבינה המלכותית הנקראת 'אקו' רגשות.

"תפרוץ למחשב הזה ותוציא לי את כל החומר על רובה הלייזר".

"אוקיי. הדבר יכול לקחת קצת יותר זמן מהרגיל שכן מדובר בדוקטור ויזל, והוא ככל הנראה הצפין את החומר הייטיב״.

"אתם בינתיים תיפטרו מהגופה הזאת", מייק הביט בחבריו. "ובלי טעויות מיותרות".

שני רעולי הפנים האחרים תפסו את דוקטור ויזל ויצאו מהבית.

כשיצאו הרגיש מייק בטוח יותר. "אקו".

"כן מייק".

"שלא תעז לדבר שוב על המחלה שלי מבלי שדיברתי איתך עליה", כעס בקולו.

"סליחה מייק, לא התכוונתי להרגיז אותך".

מייק כיווץ את ידו לאגרוף, הוא כל כך לא אוהב שהבינה המלאכותית משתלטת על העולם, אבל אין לו ברירה אחרת. העולם מתקדם ויחד עם זה הוא חייב להתקדם גם כן.

"סיימתי. מייק. אני מעביר את התוכן לשעון היד שלך".

"מצוין תעבור גם אתה אליו".

במהירות יצא מייק מבית הדוקטור עף בעזרת נעלי התעופה שהמציא דוקטור ויזל וחזר כעבוד כמה דקות כששני ג'ריקנים בידיו. באחד יש נפט ובשני חומר כימי מסוכן ביותר.

הוא שפך את התכולה בבית הדוקטור והדליק את הבית. מיד הפעיל את נעליו ונעלם מהאזור.



כעבור שבוע, החלה תוכניתו לצאת לפועל. מבלי הכנה מוקדמת נשמעה התראת אמת במדינה בה גר. והסרטון בו הקליט את דוקטור ויזל פורסם בשנייה בכל בית בעיר. הבהלה אותה תכנן קרתה מהר יותר מהצפוי.

אנשים נהרו אליו לעיר התלויה, ומייק היה המנהיג הבלעדי שלה. ללא עוררין.

בלי רכבים, בלי טכנולוגיה מתקדמת, מלבד הבינה המלאכותית 'אקו' שעליו רק מייק ידע. ואילו כל תושבי העיר התלויה בין העניים ביותר ובין העשירים היו חייבים לחזור לעידן שלפני האינטרנט ושאר הדברים שבעיני מייק הרסו את העולם.

.....​

 

[לוטם]

סיפור יפה מאוד. והכיוון מבטיח (:
מחכה להמשך.

רק כמה תיקוני הגהה-

על

אל

בעל העין מזכוכית

בעל עין הזכוכית

למעניך

למענך

הייטיב

היטב.

 

[אינדה]

סיפור יפה מאוד. והכיוון מבטיח (:
מחכה להמשך.

רק כמה תיקוני הגהה-

אל

בעל עין הזכוכית

למענך

היטב.

תודה על המשוב. חשוב מאוד!
רק בשביל זה אני מעלה תוכן...

 

[אינדה]

פרק 3​

הווה. העיר התלויה.

השעון המעורר צלצל כמדי יום באותה השעה בדיוק. אולם מאז מתו הוריו קם אלון כבכל יום בבוקר מוקדם לומר עליהם קדיש בתפילת הנץ.

געגועים עזים תקפו אותו בכל יום. אבל היום הוא יום השנה הראשון של הוריו. אין לו קבר לבכות עליו, שכן אין מקום בעיר התלויה לבית קברות. על כן היו משלשלים את הגופה בארון מהעיר התלויה אל מתחת לעיר, ישר אל העולם הישן הרעיל.

אלון לבש את מדי השוטר שלו במהירות ונסע בקורקינט החשמלית שלו לתחנת המשטרה. זהו כלי הנהיגה היחיד שקיים.

כשאלון הגיע לתחנת המשטרה, הוא ניגש מיד אל חדר הבקרה המרכזי, המקום שבו מתאספים כל השוטרים לתדריכים יומיים, להתעדכן במצב הביטחוני בעיר התלויה. הוא לחץ על כפתור ההפעלה של מסך המחשב הגדול והתחיל לעיין בדוחות הלילה האחרונים.

לאחר שסיים לקרוא את הדוחות, פנה אלון אל שולחן העבודה שלו כדי לבדוק אם יש הודעות חדשות בתיבת הדואר האלקטרוני שלו. הוא מצא הודעה דחופה מהמפקד שלו, סגן השריף רמי. בהודעה נכתב כי יש חשש לגניבת חומר בלתי חוקי מאזור הלימודים האוניברסיטאיים, ועליו להגיע מיד אל חדר הישיבות לתדרוך מיוחד.

אלון פנה במהירות אל חדר הישיבות, שם כבר חיכו לו סגן השריף רמי וחבריו השוטרים. רמי החל לדבר ברצינות ובקול נמוך, "קיבלנו מידע על גניבה חמורה במרכז הלימודים. יש לנו חשש שאחד מראשי הפשיעה בעיר התחתונה אחראי לזה. עלינו לפעול במהירות כדי להחזיר את שנגנב. אי אפשר לדעת מה הגנב יכול לעשות בחומר הזה".

אלון וחבריו השוטרים קיבלו הוראות מפורטות על אזורי החיפוש והדרכים שבהן יש להתמקד. הם התחלקו לזוגות ויצאו למשימותיהם. אלון הצטרף לשוטר מַתי, והם יצאו יחד לחקור את האזור המזרחי של העיר התלויה.

הלילה היה קריר וערפילי, והסמטאות הצרות היו שקטות באופן מלחיץ. אלון ומתי המשיכו בדרכם, עיניהם פקוחות ואוזניהם כרויות לכל רחש חשוד. קול צעדים מהירים נשמע מאחת הסמטאות הצרות. הם התקרבו בזהירות וראו צללית חמקמקה נעה בין הצללים.

"עצור! משטרת העיר התלויה!" אלון הוציא את תגו והושיט אותו קדימה. הצללית עצרה לרגע, ואז החלה לברוח במהירות. אלון ומתי רדפו אחריה בכל הכוח, נחושים לתפוס את הגנב ולהשיב את החומרים המסוכנים.

המרדף נמשך דקות ארוכות, עד שהצליח אלון להכניס את הגנב לפינה וללכוד אותו. "מי אתה ומה אתה עושה כאן?" אלון שלף את אזיקי החשמל. הגנב, נער צעיר ומפוחד מהשכבה התחתונה של העיר. ספק מבולבל ספק מבוהל, קולו רועד. רחמים התגנבו לליבו של אלון. פתאום ראה את הצעיר באור אחר, לפתע הוא כבר לא היה גנב עלוב, אלא נער מסכן שכל רצונו הוא לעלות לשכבה האמצעית של העיר.

"מה אתה רוצה ממני? אני בסך הכל מחפש מקום בטוח", רגליו של הנער רעדו. "אני אחזור לשכבה התחתונה".

אלון ומתי החליפו בניהם מבטים, מבינים את הדילמה המוסרית שבפניהם. הם ידעו שעליהם לדווח לסגן השריף ולהביא את הנער לחקירה, אבל בו בזמן הבינו את מצוקתו האמיתית.

אלון החליט להחזיר את הנער לתחנת המשטרה כדי לבחון את המצב לעומק, ולמצוא פתרון נכון וראוי למצבו המורכב. קשה היה לו להחזיר את הנער לשכבה התחתונה. כל כך מסכן, עלוב. רחמנות עליו. אלון ידע שהיום הזה יהיה ארוך ומורכב, אבל היה בטוח שהוא פועל נכון למען ביטחון העיר ואנשיה.

אלון ידע שעליו לפעול בצורה חכמה וזהירה כדי לעזור לנער המסכן להישאר בשכבה האמצעית של העיר התלויה. הוא הבין שהנער זקוק להזדמנות שנייה ולתמיכה, ולא לעונש חמור. עם זאת, הוא גם ידע שעליו לשמור על החוק ועל ביטחון העיר.

עם הנער לצידו, אלון חזר לתחנת המשטרה וניגש ישירות אל סגן השריף רמי. הוא הסביר את המצב המורכב והציע לבחון אפשרויות שיכולות לעזור לנער. רמי, שהיה ידוע כאיש קשה ומחמיר, היה ספקן בתחילה, אך לאחר שאלון תיאר את הנער ואת מצוקתו, הוא התגמש במעט והסכים לשקול פתרונות נוספים.

אלון החליט לפעול בכמה מישורים במקביל. ראשית, הוא דאג לשכן את הנער במקום בטוח בתחנת המשטרה, תוך שהוא מבטיח לו אוכל ומיטה חמה. שנית, הוא ערך פגישה עם מספר עובדים סוציאליים שהיו אחראים על הטיפול בנוער בסיכון, כדי לבחון את האפשרויות הקיימות עבור הנער.

בפגישה זו, אלון הציג את הנער ואת סיפורו המרגש. הוא הסביר שמדובר בנער צעיר ונואש, שאין לו כוונות פשיעה אמיתיות, רק רצון לחיות חיים טובים יותר. העובדים הסוציאליים השתכנעו בצורך לעזור לנער והתחייבו לפעול במהירות כדי למצוא לו מקום במקלט לנוער בסיכון בשכבה התחתונה של העיר.

"הוא לא יכול לחזור לשכבה התחתונה", כעס בקולו. אלון היה אובד עצות. העיר התלויה הייתה מחולקת לשלושה שכבות כעין פירמידה. בשכבה התחתונה התגוררו העניים שבהם, אלו בסופו של דבר נחשבו לפושעים ורוצחים. השכבה האמצעית אכלסה את האנשים העמידים, והעשירים גרו בשכבה העליונה.

העובד הסוציאלי ניסה למצוא פתרון. "אין לי מה לעשות. אסור לו לשהות כאן, אלו החוקים".

אלון ניגש חזרה אל הנער, ראשו מושפל, מרגיש תחושת כישלון חרוץ. הוא נטע בנער תקוות שווא. "אני מתנצל, ניסיתי מה שיכולתי", מעיניו זלגו דמעות. הוא לא ידע האם זה בגלל יום השנה של הוריו, או שמא אלו רחמים אמיתיים על הנער.

"זה בסדר, אני מעריך מאוד את העזרה שלך", פניו של הנער נפולות. אלון הביט בהן לרגע ומיד הסית את המבט. היו שם סימני אלימות קשים, דבר שהגביר את הרחמים כלפיו. "אני מודה לך שניסית לעזור לי, על אף שכלל לא ידעת איך קוראים לי".

"איך קוראים לך באמת?" אלון הבין שזה באמת מוזר, אבל משהו בילד הזה דחף אותו לעזור לו.

"רועי, קוראים לי רועי", קולו של הנער ירד ללחישה, כמו חושש שמישהו ישמע.

"אני מבטיח לעזור לך בכל דרך שאוכל", לחש חזרה, קולו נשנק מהתרגשות. הוא ידע שזמנם יחד קצוב וכי הוא חייב למצוא פתרון מהיר. תחושת האחריות שהשתלטה עליו הייתה כבדה מנשוא, אך הוא היה נחוש לפעול במהירות ובחכמה.

כשהדקות חלפו, הקשר שנבנה בין אלון לרועי התחזק, גם אם היה קצר. שניהם הבינו שהפרידה קרובה, ושתיקה עצובה שררה ביניהם. אלון נאנח עמוקות, מביט בעיניו של רועי שנצצו בייאוש מעורב בתודה.

"הבטחתי לעזור לך, ואני אעשה הכל כדי לעמוד בזה", קולו יציב. "אבל ייתכן שתצטרך להמתין מעט עד שנמצא פתרון קבוע. אני אשתדל לדאוג שתהיה לך תמיכה בזמן הזה".

רועי חייך חיוך קטן ומלא הכרת תודה. "אני מבין, תודה לך על כל מה שעשית עבורי. אני מאמין שבזכותך, יהיו לי סיכויים טובים יותר בעיר התחתונה".

אלון לא הצליח להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניו. "אל תאבד תקווה, רועי. יש בך הרבה כוחות. תלך בדרך הנכונה ותזכור שאני תמיד אעמוד לצידך, גם מרחוק". נראה כאילו אלון רואה ברועי את עצמו כשהיה ילד. בתאום עולה בו דחף אבהי שלא הכיר.

במעמד זה, כשהם עומדים להיפרד, אלון הבין עד כמה חשוב המפגש הזה לשניהם. הוא חיבק את רועי בחיבוק חם ואמיץ, מחזק את הנער ומנסה לשאוב ממנו כוח בעצמו.

"להתראות, אלון", קול חלש אך יציב, "אני לא אשכח אותך לעולם".

"להתראות, רועי", אלון לא הביט ברועי, ליבו נשבר אך מלא תקווה לעתיד טוב יותר עבור הנער. "אני מאמין בך״.

הפרידה שלהם הייתה טעונה ברגש וכאב, אך גם בתקווה וסולידריות.

בינתיים, אלון המשיך לעבוד על פתרונות נוספים. הוא יצר קשר עם מספר ארגונים קהילתיים שהתמחו בסיוע לנוער במצוקה, ושאל האם הם יכולים להציע לנער תמיכה נוספת, כגון הדרכה מקצועית, עזרה בלימודים ותוכניות לשיפור מיומנויות חברתיות. הארגונים נענו בשמחה והתחייבו לתת לנער את התמיכה הנדרשת.

בנוסף, אלון נפגש עם מספר מקבלי החלטות בעירייה, כולל חברי המועצה המקומית, כדי לשכנע אותם לתמוך בפתרון שיאפשר לנער להישאר בשכבה האמצעית. הוא הציג להם את המצב המורכב ואת היתרונות שבמתן הזדמנות שנייה לנער. חלקם היו ספקנים, אך בסופו של דבר, המפגשים הללו הניבו תוצאות חיוביות.

כדי להבטיח שהנער לא יחזור שוב לשכבה התחתונה ולא יפנה לפשיעה, אלון יצר תוכנית אישית לנער, שכללה ליווי צמוד והשגחה מצד מספר מתנדבים, שהתחייבו לעזור לו ולהדריך אותו בדרכו החדשה. התוכנית כללה גם פעילות חינוכית ומקצועית, שתחזיר לנער את האמון בעצמו ותעזור לו להשתלב בחברה.

לבסוף הבין אלון שחוקים הם חוקים, הנער לא יכול לעזוב את העיר התחתונה, ולא משנה אם הוא הוא ידבר. אלו החוקים של העיר התלויה. וכדי לשנות אותם על הנער לשנות את מעמדו בחברה. וזה יוכל לקרות רק אם יצליח רועי בלימודים.

אבל בעיר התחתונה אין כלל לימודים. אין מורים, אין תלמידים, יש רק לא יוצלחים, גנבים, רוצחים, אנשים שפלים והרבה נערים שהדרך לפשע היא הדרך היחידה בחייהם.

אלון הרים את ידיו מקווה שאותם אנשים שהבטיחו לעזור לרועי, אכן יעשו זאת.

.....​

 

[אורייה]

היי כתיבה ממש מענינת ממש התרתקתי לסיפור
רק הערה הפרק השלישי מאוקסס בנטפרי

 

[אינדה]

היי כתיבה ממש מענינת ממש התרתקתי לסיפור
רק הערה הפרק השלישי מאוקסס בנטפרי

תודה רבה שמח לשמוע שהכתיבה מעניינת, וגם הסיפור.

לא הבנתי מזה מאוקסס בנטפרי?

 

[אורייה]

זה אומר שנטפרי חסמו את הטקסט של הפרק האחרון וכל מי שיש לו נטפרי רואה את כל הפרק ככה

xxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxx xxx xxxxx xx xxxx xxxx xxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxx xxxx xxx xxx xxxx xxxxxx xx xxxxxx xxx xx xxx xxxxx xxxxx xxx xxx xxxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xx xx xxx xxxxxxx xx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxx xx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxx xxx xx xxx xxxxx xxx xxxxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxx xxxxx xxxxxxx xxx xxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxx xxx xx xxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxx xxxxxxx xx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxxxxx xxxx xxxxxxx xxx xxx xx xxxxx xxxxxx xx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xx xxxxxxx xxx xxxx xx xxxxx xxxxxx xxx xxx xxxxx xx xx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxx xxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxx xx xx xxx xxxxxx xxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxx xx xxx xxxxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxxxxx xx xxx xxxxxxxx xx xxx xxxx xx xxx xxxxx xxx xxxxxx xxxxxxxx xxx xxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xxxx xx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx xx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxxx xx xxxxxx xx xxxx xxxx xx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx xx xxxxxxx xx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxx xxxx xxx xxxxx xx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxxx xxxxxx xxx xxx xxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xx xxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxxx xxxx xxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xx xxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xx xxxxxx xxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxx xxx xxx xxx xxxx xxxxxxxxxx xxxx xxx xx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxx xx xxxxx xxx xxxxxx xxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxxx xxxxx xxx xx xxxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxx xx xxx xxx xxxxx xxx xxx xxxx xxx xxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxxx xxx xxx xxx xxxx xxxx xxxxxxxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxxxxx xxx xx xxxx xxxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxx xx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxxxx xx xx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxxxxxx xxx xxx xxxx xxxx xxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxxx xxx xxxxx xxxxx xx xxxx xxx xx xxx xxxxx xxxxx xx xxxx xxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xx xxx xxxxx xxxx xxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xx xxxx xxx xxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxxx xxx xxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxx xx xxxxxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxx xx xxxx xxx xxxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxx xx xxxxxx xxxxx xxxxxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxx xxxxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxxx xx xxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xx xxxxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxxx xx xx xxxxxx xxxx xx xxxxx xxxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxxx xxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxx xx xxx xxx xx xxxx xxx xxxx xx xxxxxx xx xxx xxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxx xx xxxxx xxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxxxxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxxx xxxx xx xxxxx xxx xx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxx xx xxxxxx xxxxx xxx xx xx xxxx xx xxxx xxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xx xxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xx xxxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xx xxx xxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxxxxx xxx xxx xxxxx xxx xxxx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxx xx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxx xxx xxxxx xxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxx xx xxxxx xxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xxxx xx xx xx xx xxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxx xxxx xx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xx xxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xx xx xxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxx xx xxx xxxx xxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx xxxx xx xxx xxxx xxxxx xxx xxxxxxx xxx xxxx xx xxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxx xxx xx xxxxx xxxxxxxxx xx xxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxxxxx xxxx xxxx xx xxx xxxxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xx xxxxxxx xxxxxxx xxx xxx xxx xx xxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxx xx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxx xxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxx xxx xxxx xxx xx xxxx xxxxxx xxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxx xxxxxxx xx xxxxx xx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxxx xxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxxx xxxx xxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx xx xxxxxx xxxxxxx xxxxxxxxx xxxxxx xxxx xx xxxxx xxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xx xxxx xxxxxxxx xxx xxxx xx xxx xxx xxxxx xxx xxxxxx xx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xx xxxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxx xx xx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxxx xxx xxx xxxxxxxx xxx xxxxxx xxx xxxxxxxx xx xx xx xxxxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxx

 

[אינדה]

זה אומר שנטפרי חסמו את הטקסט של הפרק האחרון וכל מי שיש לו נטפרי רואה את כל הפרק ככה

xxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxx xxx xxxxx xx xxxx xxxx xxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxx xxxx xxx xxx xxxx xxxxxx xx xxxxxx xxx xx xxx xxxxx xxxxx xxx xxx xxxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xx xx xxx xxxxxxx xx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxx xx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxx xxx xx xxx xxxxx xxx xxxxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxx xxxxx xxxxxxx xxx xxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxx xxx xx xxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxx xxxxxxx xx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxxxxx xxxx xxxxxxx xxx xxx xx xxxxx xxxxxx xx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xx xxxxxxx xxx xxxx xx xxxxx xxxxxx xxx xxx xxxxx xx xx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxx xxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxx xx xx xxx xxxxxx xxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxx xx xxx xxxxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxxxxx xx xxx xxxxxxxx xx xxx xxxx xx xxx xxxxx xxx xxxxxx xxxxxxxx xxx xxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xxxx xx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx xx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxxx xx xxxxxx xx xxxx xxxx xx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx xx xxxxxxx xx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxx xxxx xxx xxxxx xx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxxx xxxxxx xxx xxx xxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xx xxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxxx xxxx xxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xx xxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xx xxxxxx xxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxx xxx xxx xxx xxxx xxxxxxxxxx xxxx xxx xx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxx xx xxxxx xxx xxxxxx xxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxxx xxxxx xxx xx xxxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxx xx xxx xxx xxxxx xxx xxx xxxx xxx xxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxxx xxx xxx xxx xxxx xxxx xxxxxxxxxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxxxxx xxx xx xxxx xxxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxx xx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxxxx xx xx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxxxxxx xxx xxx xxxx xxxx xxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxxx xxx xxxxx xxxxx xx xxxx xxx xx xxx xxxxx xxxxx xx xxxx xxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xx xxx xxxxx xxxx xxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxx xxxx xxxx xxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xx xxxx xxx xxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxxx xxx xxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxx xxxxx xx xxxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxx xx xxxxxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxx xx xxxx xxx xxxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxx xx xxxxxx xxxxx xxxxxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxx xxxxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxxx xx xxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xx xxxxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxxx xx xx xxxxxx xxxx xx xxxxx xxxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xx xxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxxx xxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxx xx xxx xxx xx xxxx xxx xxxx xx xxxxxx xx xxx xxx xxxxx xxxxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxx xx xxxxx xxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxxxxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxxx xxxx xx xxxxx xxx xx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxx xx xxxxxx xxxxx xxx xx xx xxxx xx xxxx xxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xx xxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xx xxxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xx xxx xxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxxxxx xxx xxx xxxxx xxx xxxx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxx xx xxx xxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxx xxx xxxxx xxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxx xx xxxxx xxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xxxx xx xx xx xx xxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxx xxxx xx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xx xxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xx xx xxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxx xx xxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxx xx xxx xxxx xxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx xxxx xx xxx xxxx xxxxx xxx xxxxxxx xxx xxxx xx xxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxx xxx xx xxxxx xxxxxxxxx xx xxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxxxxx xxxx xxxx xx xxx xxxxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xx xxxxxxx xxxxxxx xxx xxx xxx xx xxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxx xx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxxxxx xxxxxxxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxx xxx xxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxx xxx xxxx xxx xx xxxx xxxxxx xxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxx xxxxxxx xx xxxxx xx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxxxx xx xxxxx xxx xxxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxxx xxxx xxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx xx xxxxxx xxxxxxx xxxxxxxxx xxxxxx xxxx xx xxxxx xxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xx xxxx xxxxxxxx xxx xxxx xx xxx xxx xxxxx xxx xxxxxx xx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xx xxxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxx xx xx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxxx xxx xxx xxxxxxxx xxx xxxxxx xxx xxxxxxxx xx xx xx xxxxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxx

אני לא מבין בזה בכלל.
מה אפשר לעשות?

 

[אורייה]

אפשר להעלות את הפרק בצילומי מסך בעיקרון וזה עובד אבל קרה כמה פעמים בפרוג שאחרי שעשו את זה כל העמוד של הסיפור לא נפתח ככה שאני לא יודעת מה הפתרון

 

[אינדה]

שבוע טוב ומבורך לכולם.
מנסה שוב להעלות את התוכן. במידה ולא צלח, אשמח אם תעדכנו, ונחשוב כבר מה עושים....​

פרק 3​

הווה. העיר התלויה.

השעון המעורר צלצל כמדי יום באותה השעה בדיוק. אולם מאז מתו הוריו קם אלון כבכל יום בבוקר מוקדם לומר עליהם קדיש בתפילת הנץ.

געגועים עזים תקפו אותו בכל יום. אבל היום הוא יום השנה הראשון של הוריו. אין לו קבר לבכות עליו, שכן אין מקום בעיר התלויה לבית קברות. על כן היו משלשלים את הגופה בארון מהעיר התלויה אל מתחת לעיר, ישר אל העולם הישן הרעיל.

אלון לבש את מדי השוטר שלו במהירות ונסע בקורקינט החשמלית שלו לתחנת המשטרה. זהו כלי הנהיגה היחיד שקיים.

כשאלון הגיע לתחנת המשטרה, הוא ניגש מיד אל חדר הבקרה המרכזי, המקום שבו מתאספים כל השוטרים לתדריכים יומיים, להתעדכן במצב הביטחוני בעיר התלויה. הוא לחץ על כפתור ההפעלה של מסך המחשב הגדול והתחיל לעיין בדוחות הלילה האחרונים.

לאחר שסיים לקרוא את הדוחות, פנה אלון אל שולחן העבודה שלו כדי לבדוק אם יש הודעות חדשות בתיבת הדואר האלקטרוני שלו. הוא מצא הודעה דחופה מהמפקד שלו, סגן השריף רמי. בהודעה נכתב כי יש חשש לגניבת חומר בלתי חוקי מאזור הלימודים האוניברסיטאיים, ועליו להגיע מיד אל חדר הישיבות לתדרוך מיוחד.

אלון פנה במהירות אל חדר הישיבות, שם כבר חיכו לו סגן השריף רמי וחבריו השוטרים. רמי החל לדבר ברצינות ובקול נמוך, "קיבלנו מידע על גניבה חמורה במרכז הלימודים. יש לנו חשש שאחד מראשי הפשיעה בעיר התחתונה אחראי לזה. עלינו לפעול במהירות כדי להחזיר את שנגנב. אי אפשר לדעת מה הגנב יכול לעשות בחומר הזה".

אלון וחבריו השוטרים קיבלו הוראות מפורטות על אזורי החיפוש והדרכים שבהן יש להתמקד. הם התחלקו לזוגות ויצאו למשימותיהם. אלון הצטרף לשוטר מַתי, והם יצאו יחד לחקור את האזור המזרחי של העיר התלויה.

הלילה היה קריר וערפילי, והסמטאות הצרות היו שקטות באופן מלחיץ. אלון ומתי המשיכו בדרכם, עיניהם פקוחות ואוזניהם כרויות לכל רחש חשוד. קול צעדים מהירים נשמע מאחת הסמטאות הצרות. הם התקרבו בזהירות וראו צללית חמקמקה נעה בין הצללים.

"עצור! משטרת העיר התלויה!" אלון הוציא את תגו והושיט אותו קדימה. הצללית עצרה לרגע, ואז החלה לברוח במהירות. אלון ומתי רדפו אחריה בכל הכוח, נחושים לתפוס את הגנב ולהשיב את החומרים המסוכנים.

המרדף נמשך דקות ארוכות, עד שהצליח אלון להכניס את הגנב לפינה וללכוד אותו. "מי אתה ומה אתה עושה כאן?" אלון שלף את אזיקי החשמל. הגנב, נער צעיר ומפוחד מהשכבה התחתונה של העיר. ספק מבולבל ספק מבוהל, קולו רועד. רחמים התגנבו לליבו של אלון. פתאום ראה את הצעיר באור אחר, לפתע הוא כבר לא היה גנב עלוב, אלא נער מסכן שכל רצונו הוא לעלות לשכבה האמצעית של העיר.

"מה אתה רוצה ממני? אני בסך הכל מחפש מקום בטוח", רגליו של הנער רעדו. "אני אחזור לשכבה התחתונה".

אלון ומתי החליפו בניהם מבטים, מבינים את הדילמה המוסרית שבפניהם. הם ידעו שעליהם לדווח לסגן השריף ולהביא את הנער לחקירה, אבל בו בזמן הבינו את מצוקתו האמיתית.

אלון החליט להחזיר את הנער לתחנת המשטרה כדי לבחון את המצב לעומק, ולמצוא פתרון נכון וראוי למצבו המורכב. קשה היה לו להחזיר את הנער לשכבה התחתונה. כל כך מסכן, עלוב. רחמנות עליו. אלון ידע שהיום הזה יהיה ארוך ומורכב, אבל היה בטוח שהוא פועל נכון למען ביטחון העיר ואנשיה.

אלון ידע שעליו לפעול בצורה חכמה וזהירה כדי לעזור לנער המסכן להישאר בשכבה האמצעית של העיר התלויה. הוא הבין שהנער זקוק להזדמנות שנייה ולתמיכה, ולא לעונש חמור. עם זאת, הוא גם ידע שעליו לשמור על החוק ועל ביטחון העיר.

עם הנער לצידו, אלון חזר לתחנת המשטרה וניגש ישירות אל סגן השריף רמי. הוא הסביר את המצב המורכב והציע לבחון אפשרויות שיכולות לעזור לנער. רמי, שהיה ידוע כאיש קשה ומחמיר, היה ספקן בתחילה, אך לאחר שאלון תיאר את הנער ואת מצוקתו, הוא התגמש במעט והסכים לשקול פתרונות נוספים.

אלון החליט לפעול בכמה מישורים במקביל. ראשית, הוא דאג לשכן את הנער במקום בטוח בתחנת המשטרה, תוך שהוא מבטיח לו אוכל ומיטה חמה. שנית, הוא ערך פגישה עם מספר עובדים סוציאליים שהיו אחראים על הטיפול בנוער בסיכון, כדי לבחון את האפשרויות הקיימות עבור הנער.

בפגישה זו, אלון הציג את הנער ואת סיפורו המרגש. הוא הסביר שמדובר בנער צעיר ונואש, שאין לו כוונות פשיעה אמיתיות, רק רצון לחיות חיים טובים יותר. העובדים הסוציאליים השתכנעו בצורך לעזור לנער והתחייבו לפעול במהירות כדי למצוא לו מקום במקלט לנוער בסיכון בשכבה התחתונה של העיר.

"הוא לא יכול לחזור לשכבה התחתונה", כעס בקולו. אלון היה אובד עצות. העיר התלויה הייתה מחולקת לשלושה שכבות כעין פירמידה. בשכבה התחתונה התגוררו העניים שבהם, אלו בסופו של דבר נחשבו לפושעים ורוצחים. השכבה האמצעית אכלסה את האנשים העמידים, והעשירים גרו בשכבה העליונה.

העובד הסוציאלי ניסה למצוא פתרון. "אין לי מה לעשות. אסור לו לשהות כאן, אלו החוקים".

אלון ניגש חזרה אל הנער, ראשו מושפל, מרגיש תחושת כישלון חרוץ. הוא נטע בנער תקוות שווא. "אני מתנצל, ניסיתי מה שיכולתי", מעיניו זלגו דמעות. הוא לא ידע האם זה בגלל יום השנה של הוריו, או שמא אלו רחמים אמיתיים על הנער.

"זה בסדר, אני מעריך מאוד את העזרה שלך", פניו של הנער נפולות. אלון הביט בהן לרגע ומיד הסית את המבט. היו שם סימני אלימות קשים, דבר שהגביר את הרחמים כלפיו. "אני מודה לך שניסית לעזור לי, על אף שכלל לא ידעת איך קוראים לי".

"איך קוראים לך באמת?" אלון הבין שזה באמת מוזר, אבל משהו בילד הזה דחף אותו לעזור לו.

"רועי, קוראים לי רועי", קולו של הנער ירד ללחישה, כמו חושש שמישהו ישמע.

"אני מבטיח לעזור לך בכל דרך שאוכל", לחש חזרה, קולו נשנק מהתרגשות. הוא ידע שזמנם יחד קצוב וכי הוא חייב למצוא פתרון מהיר. תחושת האחריות שהשתלטה עליו הייתה כבדה מנשוא, אך הוא היה נחוש לפעול במהירות ובחכמה.

כשהדקות חלפו, הקשר שנבנה בין אלון לרועי התחזק, גם אם היה קצר. שניהם הבינו שהפרידה קרובה, ושתיקה עצובה שררה ביניהם. אלון נאנח עמוקות, מביט בעיניו של רועי שנצצו בייאוש מעורב בתודה.

"הבטחתי לעזור לך, ואני אעשה הכל כדי לעמוד בזה", קולו יציב. "אבל ייתכן שתצטרך להמתין מעט עד שנמצא פתרון קבוע. אני אשתדל לדאוג שתהיה לך תמיכה בזמן הזה".

רועי חייך חיוך קטן ומלא הכרת תודה. "אני מבין, תודה לך על כל מה שעשית עבורי. אני מאמין שבזכותך, יהיו לי סיכויים טובים יותר בעיר התחתונה".

אלון לא הצליח להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניו. "אל תאבד תקווה, רועי. יש בך הרבה כוחות. תלך בדרך הנכונה ותזכור שאני תמיד אעמוד לצידך, גם מרחוק". נראה כאילו אלון רואה ברועי את עצמו כשהיה ילד. בתאום עולה בו דחף אבהי שלא הכיר.

במעמד זה, כשהם עומדים להיפרד, אלון הבין עד כמה חשוב המפגש הזה לשניהם. הוא חיבק את רועי בחיבוק חם ואמיץ, מחזק את הנער ומנסה לשאוב ממנו כוח בעצמו.

"להתראות, אלון", קול חלש אך יציב, "אני לא אשכח אותך לעולם".

"להתראות, רועי", אלון לא הביט ברועי, ליבו נשבר אך מלא תקווה לעתיד טוב יותר עבור הנער. "אני מאמין בך״.

הפרידה שלהם הייתה טעונה ברגש וכאב, אך גם בתקווה וסולידריות.

בינתיים, אלון המשיך לעבוד על פתרונות נוספים. הוא יצר קשר עם מספר ארגונים קהילתיים שהתמחו בסיוע לנוער במצוקה, ושאל האם הם יכולים להציע לנער תמיכה נוספת, כגון הדרכה מקצועית, עזרה בלימודים ותוכניות לשיפור מיומנויות חברתיות. הארגונים נענו בשמחה והתחייבו לתת לנער את התמיכה הנדרשת.

בנוסף, אלון נפגש עם מספר מקבלי החלטות בעירייה, כולל חברי המועצה המקומית, כדי לשכנע אותם לתמוך בפתרון שיאפשר לנער להישאר בשכבה האמצעית. הוא הציג להם את המצב המורכב ואת היתרונות שבמתן הזדמנות שנייה לנער. חלקם היו ספקנים, אך בסופו של דבר, המפגשים הללו הניבו תוצאות חיוביות.

כדי להבטיח שהנער לא יחזור שוב לשכבה התחתונה ולא יפנה לפשיעה, אלון יצר תוכנית אישית לנער, שכללה ליווי צמוד והשגחה מצד מספר מתנדבים, שהתחייבו לעזור לו ולהדריך אותו בדרכו החדשה. התוכנית כללה גם פעילות חינוכית ומקצועית, שתחזיר לנער את האמון בעצמו ותעזור לו להשתלב בחברה.

לבסוף הבין אלון שחוקים הם חוקים, הנער לא יכול לעזוב את העיר התחתונה, ולא משנה אם הוא הוא ידבר. אלו החוקים של העיר התלויה. וכדי לשנות אותם על הנער לשנות את מעמדו בחברה. וזה יוכל לקרות רק אם יצליח רועי בלימודים.

אבל בעיר התחתונה אין כלל לימודים. אין מורים, אין תלמידים, יש רק לא יוצלחים, גנבים, רוצחים, אנשים שפלים והרבה נערים שהדרך לפשע היא הדרך היחידה בחייהם.

אלון הרים ידיים מקווה שאותם אנשים שהבטיחו לעזור לרועי, אכן יעשו זאת.

.....
​

 

[אורייה]

זה עדיין חסום בעיקרון וזה גם חסם לי בהתחלה שניסיתי להיכנס את כל העמוד
לי ספציפית זה נשלח למייל גם כי הגבתי פה ושם זה פתוח

ספוילר

סתם הערה האמת שהפרק השלישי נורא הרגיש לי מידי כאילו אלון התחבר יותר מידי לרועי הוא לא אמור להיות כל כך רכרוכי ונורא להיקשר אליו הוא ראה אותו היום פעם ראשונה וגם כל הפרק הזה נורא הרגיש לי שצ'אט GPT כתב את הפרק לא יודעת אם באמת נעזרת בו או לא אבל זו ההרגשה שלי בכל אופן לעומת הפרקים הקודמים שלא הרגשתי ככה

 

[אינדה]

זה עדיין חסום בעיקרון וזה גם חסם לי בהתחלה שניסיתי להיכנס את כל העמוד
לי ספציפית זה נשלח למייל גם כי הגבתי פה ושם זה פתוח

ספוילר

סתם הערה האמת שהפרק השלישי נורא הרגיש לי מידי כאילו אלון התחבר יותר מידי לרועי הוא לא אמור להיות כל כך רכרוכי ונורא להיקשר אליו הוא ראה אותו היום פעם ראשונה וגם כל הפרק הזה נורא הרגיש לי שצ'אט GPT כתב את הפרק לא יודעת אם באמת נעזרת בו או לא אבל זו ההרגשה שלי בכל אופן לעומת הפרקים הקודמים שלא הרגשתי ככה

תודה על התגובה.
אלון יתחבר אליו מהר לא בגלל שהוא רכרוכי אלא כי הוא יודע מה יקרה לנער כשהוא יחזור ל״עולם הפשע״ לשכבה התחתונה. הילד התמים הזה יכול מהר מאוד להפוך לפושע.
לגבי הצ׳אט. לא נעזרתי בצ׳אט. לא ניסיתי עדיין. בכל אופן מקבל ואשתדל כמה שפחות להדמות לצ׳אט...

 

[א-ירושלמית]

יש פה פוטנציאל מעניין מאד. סוג של מד"ב/ פנטזיה/ לא יודעת, מהז'אנר הזה.
עם זאת, אני לא מטפלת בשגיאי כתיב כרגע, זה אמור להיות מטופל בעריכה וחבל להתעכב עליהם בשלב הזה.

מה שכן הפריע לי, זה תהליכים שיכולים להיות מתוארים באופן נכון - ומרגיש לי ששמת מעין כותרת, וזהו. נגמר העניין. למשל? כתבת שהקשר התחזק ביניהם (אלון ורועי). במקום לכתוב 'הקשר התחזק', עדיף לכתוב איך זה קרה בלי המילים האלו. זה יעשיר את הסיפור, יתן לו אמינות רבה יותר, ויעזור לקורא להכנס עמוק יורת לעניינים.

 

[yehup]

סיפור עם פוטנציאל מעולה! מזכיר לי קצת את הסרט "אסטרו" רק ששם זה הפוך - העיר התלויה היא המתקדמת ולמטה זה פסולת ואשפה ואנשים שנזרקו ומנסים לחיות שם...
לדעתי כדאי לנסות לשפר את הניסוח אבל העלילה לבינתיים מסקרנת