הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #81
@אבוקדו מבושל אני ממש מזדהה עם הקושי, בפרוש לא נעים ואפילו מעליב לגלות ששכנים זרים תופסים את המקום שלכם. זה באמת תחושה כואבת, ובסך הכל בכל גיל אנחנו צריכים להרגיש שלנו הילדים יש מקום יחודי אצל ההורים.
לפי מה שאת מספרת אין כאן תעלומה, מאד נפוץ בגיל 50-60 שהורים חווים ריקנות מסוימת בד בבד עם הירידה בעומס ההורי, שכנה זמינה, תלויה, מחמיאה - נותנת תחושת חיוניות מיידית, לעומת הילדים הנשואים שעסוקים ופחות זקוקים להם בחיי היומיום. זה לא אומר שאתם פחות חשובים - זה אומר שהקשר אחר, אבל כאן הוא גלש.
אבל אל תדאגי, המצב לא חייב להשאר כך, יש בפרוש דרך לשפר, צריך רק לפעול בעדינות:
בשלב ראשון הייתי ממליצה לכם לשבת בינכם וקודם כל להגדיר: מה בדיוק כואב, ואיך הייתם רוצים שיקרה אחרת (לא “שתעזוב את השכנה”, אלא למשל: זמן משפחה ברור, פחות חדירה, יותר נוכחות לנכדים)
שלב שני - לדבר עם ההורים בעדינות, לא להאשים, אלא יותר כשיתוף רגשי, משהו בסגנון הזה:
“אנחנו רוצים לשתף משהו שקשה לנו.
כשאנחנו מגיעים עם הילדים, אנחנו מאוד מצפים לזמן משפחה.
ובפועל – הרבה מהזמן מתמלא בשיחות ובנוכחות של השכנה והילדים שלה,
וזה גורם לנו ולילדים להרגיש קצת שקופים." וכדו'
שימו לב: לדבר על תחושות, לא על “מה לא בסדר”, לא להזכיר נתינה חד־צדדית, לא לבקש “לנתק קשר”, לא להשוות.
שלב שלישי - לבקש בקשות קונקרטיות, לא להשאיר באוויר.
לדוגמה:
-כשאנחנו מגיעים – אפשר שבבית נהיה רק המשפחה?
-שבסעודה/ביקור, לא ייכנסו אחרים?
-שהשיחות יהיו גם על הילדים שלנו, לא רק על אחרים
בקשות קטנות, ברורות, ניתנות ליישום.
זהו, אני בטוחה שגם ההורים חשים בקונפליקט - מצד אחד לא רוצים לנתק את הקשר החשוב להם עם השכנים, מצד שני לא רוצים לצער ושזה יבוא על חשבון הילדים, ברגע שתעזרו להם לשים גבולות קונקרטים, מתוך הבנה ולא מתוך מלחמה, הם יודו לכם.
לפי מה שאת מספרת אין כאן תעלומה, מאד נפוץ בגיל 50-60 שהורים חווים ריקנות מסוימת בד בבד עם הירידה בעומס ההורי, שכנה זמינה, תלויה, מחמיאה - נותנת תחושת חיוניות מיידית, לעומת הילדים הנשואים שעסוקים ופחות זקוקים להם בחיי היומיום. זה לא אומר שאתם פחות חשובים - זה אומר שהקשר אחר, אבל כאן הוא גלש.
אבל אל תדאגי, המצב לא חייב להשאר כך, יש בפרוש דרך לשפר, צריך רק לפעול בעדינות:
בשלב ראשון הייתי ממליצה לכם לשבת בינכם וקודם כל להגדיר: מה בדיוק כואב, ואיך הייתם רוצים שיקרה אחרת (לא “שתעזוב את השכנה”, אלא למשל: זמן משפחה ברור, פחות חדירה, יותר נוכחות לנכדים)
שלב שני - לדבר עם ההורים בעדינות, לא להאשים, אלא יותר כשיתוף רגשי, משהו בסגנון הזה:
“אנחנו רוצים לשתף משהו שקשה לנו.
כשאנחנו מגיעים עם הילדים, אנחנו מאוד מצפים לזמן משפחה.
ובפועל – הרבה מהזמן מתמלא בשיחות ובנוכחות של השכנה והילדים שלה,
וזה גורם לנו ולילדים להרגיש קצת שקופים." וכדו'
שימו לב: לדבר על תחושות, לא על “מה לא בסדר”, לא להזכיר נתינה חד־צדדית, לא לבקש “לנתק קשר”, לא להשוות.
שלב שלישי - לבקש בקשות קונקרטיות, לא להשאיר באוויר.
לדוגמה:
-כשאנחנו מגיעים – אפשר שבבית נהיה רק המשפחה?
-שבסעודה/ביקור, לא ייכנסו אחרים?
-שהשיחות יהיו גם על הילדים שלנו, לא רק על אחרים
בקשות קטנות, ברורות, ניתנות ליישום.
זהו, אני בטוחה שגם ההורים חשים בקונפליקט - מצד אחד לא רוצים לנתק את הקשר החשוב להם עם השכנים, מצד שני לא רוצים לצער ושזה יבוא על חשבון הילדים, ברגע שתעזרו להם לשים גבולות קונקרטים, מתוך הבנה ולא מתוך מלחמה, הם יודו לכם.
Reactions: שמואלזון ו-yes I am2 //