<< לטקסט-שהתפרסם-לפני שבע-ימים
פרק שישי: אופטימיזציה, חלק ב.
---
"שתוק, נודניק!"
---
הוא קם ממיטתו בחופזה. היום השלישי של ה-13 בינואר.
הוא נטל את ידיו (הוא כבר התחיל להתרגל לספל המרוחק יותר וזה לא עשה לו הרגשה טובה) והחל ללכת באיטיות לעבר הסלון, יודע בוודאות גמורה מה יפגוש בדרך.
קובי ישב שם על הרצפה וכיוון את הגיטרה שלו.
משהו רטוב עמד באחת מעיניו של חנן, הוא שחרר, לבסוף, ונתן לדמעה לזלוג בחופשיות. דמעה אחת ולא יותר, דברים מסוימים היו צריכים להיעשות היום, והאנרגיה הייתה מוגבלת. אך הסצנה הייתה... מיוחדת.
מסדרון פנימי. בית. תאורה מעוממת של שמש-בוקר האירה את החלל. בחור צעיר, עם מראה-גיל-ההתבגרות קלאסי ישב שם על הרצפה וכיוון את הגיטרה שלו בקפדנות, מלטף אותה בעדינות תוך כדי.
לידו, נשען על משקוף הדלת של חדרו, עמד, עדיין בפיג'מה אחיו הגדול, החושב, הרציונליסט הקר, וצפה בו בהבעת פנים בלתי-רגילה, בעוד טיפת מים מלוחה עושה את דרכה במורד לחיו.
הבחור הצעיר הרים לאט את מבטו למעלה עד שעיניו-שלו נתקלו באלה של אחיו.
"מה?", שאל בקול מתנכר שהסתיר מאחוריו חשש.
הסצנה נקטעה בחדות וחנן ביצע במהירות פיהוק רחב. זאת הייתה הטכניקה הטובה ביותר להסוואת דמעות.
"שום דבר", הוא אמר במהירות, "זה רק ש.. לא משנה". הוא המשיך לעבר המטבח, מסתיר את רגשותיו טוב יותר, זה לא הולך לעזור לאף אחד בשום דבר.
ויש לו מישהו להציל. הפעולה הראשונה שצריך לעשות היא לחשוב, ולחשוב טוב. חנן דגל במנטרה 'תחשוב טוב, יהיה טוב', רק במשמעות אחרת מעט לחלק הראשון.
---
המוח שלו התחיל להתרגל שקורים דברים לא הגיוניים, וזה לא נשמע דבר טוב.
חישוב נתונים. חישוב נתונים.
הוא קפץ אחורה בזמן מסוף יום רביעי מספר 1 לתחילת יום רביעי מספר 2. זה היה אחרי שהוא התעלף לאחר שקובי... לאחר שקובי...
חנן השתלט על רגשותיו שוב והמשיך לחשוב.
הוא קפץ אחורה בזמן ליום רביעי 2 לאחר שהתעלף והוא קפץ אחורה בזמן ליום רביעי 3 לאחר שהתעלף. יש כאן תבנית מאוד ברורה.
אתה רוצה להגיד לי שהיקום עושה ריסטרט ליום כל פעם שאתה מתעלף? תהה הרציונליסט,
זה לא כאילו אתה כזה חשוב.
מציאות, טען ההרפתקן,
אתה רואה שככה זה עובד!
הרציונליסט רק שלח מבט מזלזל וירטואלי לעברו.
וחוצמזה, המשיך ההרפתקן בלא הפרעה,
אתם לא מתייחסים לשאלה החשובה ביותר: האם גם מחר נקום ליום רביעי?! כי אם כן זה כבר מוכיח סופית שאנחנו תקועים בלולאת זמן!
ואתה הולך לצהול מזה, אני מבין.
ברור!
החלק-בעל-הנטיות-הנורמליות השתנק.
אתם כולכם יכולים לסגור את פיכם לרגע? חנן התערב,
יש דברים חשובים יותר בכל קנה-מידה שעלינו לדון בהם כעת.
מה יכול להיות יותר חשוב מ'מה לכל הרוחות קורה פה?' תהה הרציונליסט,
אתה פשוט הולך לקבל את זה שאנחנו חוזרים על אותו היום שוב ושוב? ורק להבהרה: דעתי לגבי מצב השפיות הנפשית שלך, עדיין לא השתנתה.
חנן נאנח וירטואלית.
ברור שזה הכי חשוב, הוא אמר רק כדי לרצות את הרציונליסט,
אבל זה לא דחוף. יהיה לנו חיים שלמים להעלות השערות בנוגע למה שהתרחש פה. כלומר, אם לא כל הזמן הזה, נהיה עדיין תקועים בלולאה.
אני עדיין לא מסכים, אמר הרציונליסט, לדעת---
שתוק, נודניק! איכשהו, זה יצא כמקהלת-קולות-בלתי-מתואמת מכל האספה הפנימית שלו.
אההממ... תודה על זה, אמר חנן. ועכשיו לנושא שלשמו התכנסנו: איך אנחנו גורמים ליום הזה להתרחש בצורה אופטימלית וגם, אם זה לא מדי קשה, – להגיע סוף-סוף ליום חמישי מתישהו בימים הקרובים.
ואז חנן חשב על זה, לעומק.
מה שהיה יפה במדע זה שהוא לא חיפש הסברים, לא באמת. הוא לא ניסה להבין
למה דברים עובדים כפי שהם עובדים, הוא ניסה להבין
איך בעצם הם עובדים. ישנה הגדרה על תכליתו של המדע שאומרת שמטרת המדע היא להסביר כמה שיותר תופעות בכמה שפחות חוקים.
מה שזה אומר, שככל שיש חוק שמסביר בצורה טובה הרבה תופעות שונות, אפילו אם אנחנו לא מבינים
למה החוק הזה עובד, מכיוון שהוא נותן תחזיות מאומתות ל
איך יתנהגו מערכות במצבים מסוימים, נוכל להשתמש בו.
(הדוגמא הקלאסית הייתה מהאופטיקה. עיקרון פרמה קובע, שהמסלול שבו קרני האור יעברו בין חומרים, כמו בין אוויר למים, הוא המסלול שייקח להם הכי פחות זמן לעבור בו. כך שקרן האור 'תעדיף' לקצר את הדרך בחומרים שלוקח לה יותר זמן לעבור בהם, כמו מים – על חשבון דרך ארוכה יותר בחומרים שלוקח לה פחות זמן לעבור בהם, כמו אוויר. כך שבסופו של דבר, היא תגיע ליעדה בזמן הקצר ביותר.
וזה לא נשמע הגיוני. איך קרן האור 'יודעת' לבחור במסלול שייקח הכי פחות זמן לעבור בו? היא עוברת על כל המסלולים האפשריים ובוחרת את המהיר ביותר?! לקרני אור אין תודעה.
רק שנים לאחר מכן ניתן הסבר לחוק של פרמה על ידי הגילוי שאור עשוי מגלים, אבל גם לפניו אימצו את החוק, מפני שהוא נתן תחזיות נכונות לאיך קרני האור ישברו, גם אם החוק היה לחלוטין חסר הסבר).
וזה בדיוק מה שצריך לעשות גם כאן.
הוא צריך למצוא חוקיות, לא משנה אם היא הגיונית או לא, ההסברים אם יבואו, יבואו אחר כך.
במצב הנתון כרגע, החוקיות נראתה ברורה.
הוא התעלף, פעמיים.
ואז קם בחזרה ליום רביעי.
מסקנה?
הוא חוזר אחורה בזמן כל פעם שהוא מתעלף?
חנן לא היה הטיפוס שהתעלף מכל דבר. למעשה, אם הוא היה שואל את עצמו האם הוא יתעלף בסיטואציות שקרו, הוא היה נותן סבירות גבוהה מאוד שלא.
אבל בכל זאת הוא התעלף, פעמיים. ואז חזר אחורה לתחילת יום רביעי.
אז
כל מה שצריך בשביל לצאת מהלולאה הוא בסך הכל
לא-להתעלף?
זה נשמע פשוט מדי, זה נשמע מוזר ולא היה לזה הסבר בכלל. בדיוק כמו עקרון פרמה, למעשה.
לא שזה אומר שזה
נכון, אבל זה בהחלט אומר שיש סיכוי שזה
לא שגוי.
אתה מתכוון להגיד שהתוכניות שלנו להיום זה פשוט לא-להתעלף? שאל ההרפתקן,
אתה פשוט חסר כל חוש דרמה.
ולהציל את קובי, אל תשכח.
להציל את קובי. היה גם את העניין הזה. הפעמים האחרונות שהוא התעלף היו לאחר שקובי... שקובי מת. אז כדי להשיג
אופטימליות מוחלטת, הוא רק צריך להציל את קובי ולהרוויח שניים במכה.
לדעתי הדבר היחיד שאתה זקוק לו, הוא מפתח של הבית, אמר הקול הציני במוחו.
פשוט הפעם שהוא חוזר הביתה, תפסיק לנסות לדבר-על-ליבו בצורה מרגשת להפליא. פשוט נעל את הדלת, זרוק את המפתח מהחלון, לך לישון וחכה לחילוץ. רציונליסט, אתה יכול לגבות אותי כאן?
אני נגד, אמר ההרפתקן,
זה נורא משעמם.
ספר לי משהו שאני לא יודע, השיב חנן ברוגז מסוים. הילדותיות של קולות פנימיים מסוימים בתוך הראש שלך, היה דבר שיכול לגרום לך בקלות לצאת משליטה.
---
"בוקר טוב".
שתיקה.
"שמעון?", חנן נשען אחורה בנינוחות.
שתיקה.
חנן הוציא את האוזניות פיזית מאוזניו של שמעון. סתם עניין אותו לראות מה יקרה אם הוא לא יעשה את זה מיידית.
"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים" הוא אמר. ואז, כששמעון פתח את הפה, הוא הוסיף מיד, "אם כי, אתה בטח תגיד, שגם אם תשב כל חייך ותשמע אותו בלופים זה לא יספיק." זה היה משהו כזה, אם הוא זוכר נכון.
שמעון נשאר בפה פתוח לכמה שניות ואז סגר אותו בנקישה.
"מה קרה?" שאל חנן בעליצות. הקטע הזה היה רעיון של ההרפתקן.
"אהה..."
"אה, זה בדיוק מה שרצית לומר?" זה הלך ונעשה כיף מרגע לרגע.
שמעון נראה מבולבל, משום מה. "אההמ... כן. איך... איך ידעת?"
"אה", חנן נשען קדימה והניח את מרפקיו על השולחן, מוריד את קולו ללחישה דרמטית. "כוח-העל שלי הוא לחטוף לאנשים את המילים מהפה רגע לפני שהם אומרים אותם". הוא תמיד חלם לומר למישהו משפט שמתחיל ב'כוח-העל שלי הוא', לא משנה מה ההמשך.
שמעון בהה בו לרגע.
הוא לא האמין לזה הרגע, נכון?
שמעון פתח את פיו שוב בשביל לומר משהו וחנן מיהר ואמר, "טוב, לא באמת".
"אז איך ידעת?" שמעון ניסה להסתיר את סקרנותו, לא בהצלחה רבה.
"טוב, האמת היא שאתמול נסעתי לטיבט ולמדתי ממכשף זקן ומסתורי את סוד קריאת המחשבות, אני יכול להגיד לך מה כל אחד כאן חושב ברגע זה".
זה היה, בעשירייה הפותחת במצעד 'הדברים שחנן תמיד רצה לומר'.
שמעון כבר התעשת בשלב הזה. "נו, חנן, תפסיק למתוח אותי, איך ידעת?"
"טוב, האמת היא שזה היה בנפאל, לא בטיבט".
"חנן!"
"מה, זה לא נשמע יותר אמין ככה?!" חנן חייך במה שניסה להיות חיוך מסתורי.
שמעון סקר אותו בעיניים מצומצמות ואז כשחנן פתח את פיו לומר את ההסבר הבא בתור במצעד, הוא קטע אותו בהפתעה, "נראה לי שהבנתי את הרעיון, ונראה לי, שאני יודע מה אתה הולך להגיד עכשיו".
הו, חבל על זמנך.
"מה?" הוא שאל בכל זאת.
שמעון ניסה לחקות את סגנון הדיבור של חנן, ואמר: "טוב, האמת היא ש... אהה... חזרתי אחורה בזמן, וזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת, ולכן, אני יכול לומר לך מה תגיד בכל רגע נתון".
מה--
חנן סגר את פיו, קולט רק כעת שהוא היה פתוח עד אותו הרגע.
שמעון צחק. "כן, אנשים שמכירים את החברים שלהם כל-כך טוב, יכולים לעשות את זה בלי בעיה".
---
סיפור בהמשכים כאילו אין מחר - סיפור בהמשכים ממש חמוד (בעצם, תחליטו אתם)
. קחו את זה בחשבון...
!
Reactions: אברהם בן, הפתעה, הכל כבר תפוס ועוד 106 משתמשים109 //