אני ממש שמחה לשלוח את הפרק הזה
פרק שש עשרה / פאנפיק מרגל להשכרה
אוסטרליה, בית הארחה
"אני לא מאמינה שאתה באמת נוסע עכשיו.." טליה דומעת. "באמת אין לאורי אף אחד אחר? ואיך השב"כ לא יכולים לפתור את זה לבד? אלי?"
אלי עצר לרגע ממלאכת האריזה. אם אפשר לקרוא לבליל הבגדים שהוטלו למזוודה - ארוזים. "כבר הסברתי לך שאני גם לא מבין למה.. כבר דיברנו על זה כל כך הרבה".
טליה בלעה את מילותיה. אלי מרים את מזוודתו; "אפרת ואייל איתך, ודיברתי עם אחיך, הוא יבוא הנה, שלא תהיי לבד", הוא מתאמץ לחייך.
"אתה יכול לומר לו לחזור, ובעצם, אני גם יכולה", קולה חסר חיות, כשהיא מקלידה על המסך.
הוא רק רוצה ללכת בהרגשה טובה, למה היא עושה לו את זה??
"אם את בוחרת בזה, מי אני שאתערב לך", הוא לא מתנגד, ומתכוון לצאת מהחדר. טליה נעמדת.
"את רוצה ללוות אותי גם לשדה התעופה?" הוא נושך את פנים לחיו. אלוקים עדו עד כמה קשה לו להיכנע.
"כן".
"יופי!" הוא נאנח אנחת רווחה. "אז אני חייב לצאת עכשיו", הוא חש קליל יותר, "תעטפי את עצמך בסוודר ונצא?"
"כן.." גם ליבה של טליה מתרכך מעט. אם אלי יוצא למשימה, הדבר האחרון שהיא רוצה זה שהוא יילך, והרגשה רעה תלווה אותו לכל אורך המבצע.
הם עומדים לפני הבידוק הבטחוני, שם ימשיך אלי לבדו.
"אני מצטער.. כל כך לא רציתי שמה קרה יקרה", לוחש אלי בצרידות. "סליחה, טליה". עיניו בורחות ממנה.
"אני גם מצטערת. יצרתי אווירה עכורה ביננו, בלי שום מטרה. סתם כי המצב רוח לא היה שמח כל כך. אני רוצה שתלך בהרגשה טובה", היא עוצרת לפתע ומוציאה מתיקה שקית קטנה, ובתוכה קופסת אוכל. היא מגישה לו אותה בעת שסומק קל עולה על לחייה.
"קצת עוגיות שוקו - צ'יפס", הפקק השתחרר. "שלא תיהיה רעב בטיסה".
"תודה טליה", הוא לוקח את השקית. "אני מעריך את זה מאוד".
"בשמחה, טיסה נעימה!" היא מאחלת לו. ואחרי שדמותו נעלמת מעיניה, היא מאחלת גם לעצמה;
אמן ואראה אותו שוב.
אייל התיישב על מיטתו, על ברכיו מחשב נייד, מאובטח כמובן. אפרת נכנסה אחריו. "על מה אתה עובד עכשיו?" היא הניחה על השידה קפה ועוגיות.
אייל הרים אליה את מבטו "זוכרת את ההוא מהבאולינג? וויליאם".
אפרת הרהרה לרגע, "זה שחייך בהגזמה? מה, אתה חושב שהוא פושע או משהו כזה?" אי אמון וספקנות קלה נלוו לשאלתה. "אתה לא רציני".
"למה לא? הוא לא הפסיק להסתכל עלינו, הרגשתי את זה. זוכרת גם שטליה לא הפסיקה להסתכל אחורה? הוא ממש לא נראה לי תמים".
"אין אנשים כאלה בעולם שהם אינם פושעים מסוכנים כל כך?" היא תוהה. "וחוץ מזה, לא מחייב שכולם רודפים אחריך, אייל. תשתחרר מזה".
אייל שותק. "אני חושב שאעשה את זה בשביל להשתיק את המצפון. אם יקרה משהו בגלל הבחור הזה, ואני לא הייתי מוכן לכך.." הוא לא משלים את המשפט. "זה לא ייקח הרבה זמן.." הוא מתנצל פתאום.
"לא לא, הכל בסדר", היא מרגיעה בתגובה. "פשוט רציתי להתקשר עכשיו לילדים בארץ, זה שעת ההשכבה.." געגוע עולה בה.
"צודקת לחלוטין. והילדים חשובים הרבה יותר", הוא החלטי. המסך נסגר בנקישה. "נתקשר?"
שלומים
"ילדים!" רעות ניגשה לחדרם בעליזות. "אבא ואמא בטלפון.." חיוך גדול חוצה את פניה כשהיא עומדת במפתן. "מי רוצה לדבר איתם?"
"אנייייייי" הם רצים אליה, ואוחזים בטלפון בחוזקה.
"אמא! אבא!" פניהם של אלישמע ואליצפן נמחצים במצלמה.
"שלום חמודים! אנחנו מאוד מתגעגעים אליכם!! אפילו שילה מתגעגע ממש", אפרת שולחת להם נשיקות באוויר.
"אמא מתי אתם חוזרים? אליצפן מנדנד בצליל קולו המתנגן.
"בעז"ה בשבוע הבא אי"ה", היא אומרת, מביטה בילדיה. אייל לוקח לרגע את הטלפון. "איפה חוגלת?" הוא שואל.
"היא קוראת ספר", מלשין אלישמע. "לא נכון" נשמע הקול הבוגר. "אני פשוט מחכה ששני התינוקים יעזבו אתכם ויתנו לי לדבר בפרטיות".
"יש משהו שאנחנו צריכים לדעת? גברת נעלמת", מקשה אייל. "נשמח לראות אותך".
קול גרירת רגליים נשמע דרך הקו. חוגלת לקחה את הטלפון. "עכשיו אני לבד עם אבא ואמא, אז אל תלכו אחריי בבקשה", היא נוזפת באחיה. ויוצאת מהחדר.
"כן, אנחנו שומעים אותך, חוגלת", קולו של אייל חם. הוא ממש רוצה להיות לידה עכשיו.
חוגלת מעיפה קצוות שיער מהפנים. מגלה את לחייה הסמוקות מעט. "זה לא משהו ממש שצריך להפחיד אותכם.." היא אומרת לאט.
אייל נדרך מעט. אפרת התקשחה. "מה קרה?"
חוגלת נאנחת אנחה קורעת לב. "פשוט ממש קשה לי שאתם לא בבית". היא פורקת את שעל ליבה.
אייל עוד לא משחרר את הדריכות. "למה?"
"מפחיד אותי שאין מישהו ששומר על הבית". היא אומרת בפשטות.
"הקב"ה נמצא איתך תמיד", מזכירה אפרת.
חוגלת מתמרדת; "גם כשחטפו את אליצפן הוא היה נמצא. ועדיין חטפו אותו".
אייל שקל את מילותיו.
"אנחנו לא מבינים למה הקב"ה עושה מה שהוא עושה. אנחנו גם לא מתיימרים להבין. אבל אנחנו בוטחים בו שמה שהוא עושה, בכל מצב שהוא, הוא טוב לנו". הוא שולח מבט עמוק בביתו. "לסמוך עליו שהוא שומר עלינו מכל רע. טוב מותק?"
היא מהנהנת, מחניקה דמעות.
"אנחנו אוהבים אותך מאוד.. נחזור ממש בקרוב", אפרת מנחמת.
"בשבוע הבא זה לא קרוב בכלל".
"זה יותר קרוב מחודש, נכון?"
נכון.
"בסדר.. לילה טוב אבא ואמא", היא ממלמלת, וניגשת להחזיר את הטלפון לסבתה.
"לילה טוב מתוקה".
לילה טוב.
כל הזכויות שמורות.
הנושאים החמים
Reactions: עט הסופר ו-תלמיד וחכם2 //