[00:00] קול הלשון: קול הלשון. קול התורה, בכל מקום.
[00:05] הרב: מכיוון שבשבוע הקרוב אני צפוי להיות בחוץ לארץ, ואני חוזר ליל ראשון של חנוכה, לקראת הדלקת הנר, אז בשבוע הקרוב השיעור לא יתקיים, ושיעור הבא בעזרת השם בעוד שבועיים, בעיצומם של ימי החנוכה, השיעור יתקיים כרגיל. אז מכיוון שבשבוע הקרוב אני לא כאן, זה מובן שהיום אנחנו כבר מתחילים לעסוק בהלכות חנוכה.
[00:35] והשיעור היום, יש כמה וכמה הערות חשובות, ולא ראיתי בדברי האחרונים שיעירו בדברים, ולכן יש חשיבות בגופם של דברים. אז שני התחומים העיקריים שבהם מתעוררים שאלות בהלכות חנוכה זה: איפה מדליקים ומתי מדליקים. המקום והזמן של נר חנוכה, אלו שני התחומים שרוב השאלות מתעוררות.
[00:58] ולא נוכל היום למצות את שני התחומים הגדולים האלה, אבל לפחות לנגוע בעיקרי הדברים. אבל שורש הדברים, לדעתי, שאלה מאוד יסודית: מה עיקר מצוות נר חנוכה? זכר לנס או פרסומי ניסא?
[01:17] יש פרק אחד בתהילים, יותר מכל 150 פרקים האחרים שעוסק ב"הודאה", וזה פרק ק"ז בספר תהילים. מן הפרק הזה למדנו: "ארבעה שצריכים להודות". הדינים של ברכת הגומל נלמדו מפרק ק"ז. ובפרק הזה של תהילים יש התייחסות לארבע קטגוריות: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר מבית האסורים. ועל כל אחד מאלה, הפסוק שחוזר על עצמו זה: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
[01:54] ואני אומר, בפסוק הזה יש שתי חובות שרובצות על בעל הנס, מי שזכה לניסים מן השמים. הדבר הראשון: "יודו לה' חסדו" – להודות לקדוש ברוך הוא. זה בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא. הדבר השני, לא מספיק שאתה מודה: "פרסומי ניסא" – "ונפלאותיו לבני אדם".
[02:15] ואנחנו מוצאים את שני הדגשים האלה בפסוק נוסף בתהילים: "אודה ה' מאוד בפי, ובתוך רבים אהללנו". "אודה ה' מאוד בפי" – זה בינו לבין קונו, לבין אדם לבין הקדוש ברוך הוא. קודם כל בעל הנס צריך להכיר בניסו ולהודות, להודות לקדוש ברוך הוא שהטה עליו רחמים. ואחר כך: "ובתוך רבים אהללנו" – להלל אותו ברבים, שגם אחרים יודו לקדוש ברוך הוא, שגם אחרים יאמינו בכוח של ניסים.
[02:44] אז זכר לנס – זה בין אדם לבין הקדוש ברוך הוא, עושים זכר כדי שאנחנו נזכור. פרסומי ניסא – זה דבר נוסף. ויש לדון במצוות נר חנוכה: האם כל כולו פרסומי ניסא, זה כל המצווה של נר חנוכה – לרבים? או שמא עיקר המצווה זה זכר לנס, אלא שראוי לעשות גם פרסומי ניסא? ואני חושב ששני הצדדים של "אותו המטבע" זה המקום והזמן וההתליה.
[03:15] ואני חושב שנחלקו הרמב"ם והטור ביסוד הדברים. אז הטור כותב בסימן תרע"א, כאשר הטור מסביר מה זה חנוכה, ש**"תיקנו חכמים שיהיו מדליקים את הנרות כדי להזכיר את הנס"**. זה הלשון של הטור: "להזכיר הנס". הרמב"ם, פרק ג' הלכה ג' מהלכות חנוכה, כותב: "להראות ולגלות הנס". להראות ולגלות – זה לאחרים. להראות ולגלות זה פרסומי ניסא. הטור כותב "להזכיר את הנס" – זה זכר לנס.
[03:55] ומכאן נפקא מינה לגבי ההלכות השונות. איפה מדליקים נר חנוכה? אז לכאורה התשובה לשאלה זו היא פשוטה ביותר. נר חנוכה: "מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – בחלון הסמוכה לרשות הרבים. בשעת הסכנה – מניחה על שולחנו ודיו". מה, מה יש לפלפל הרבה?
[04:20] שני גדולי דור, לפני כ-30 שנה, אנחנו מוצאים חליפת מכתבים מעניינת ומרתקת ביותר. שאלות ותשובות "דבר יהושע" – הדור הצעיר לא יודע מי זה היה ה"דבר יהושע", רבי יהושע מנחם אהרנברג, היה דיין, אב בית דין בתל אביב. היה גאון עצום בסגנון הגליצאי, הוא היה חסיד בעלז מובהק. וב"דבר יהושע", חלק הראשון בסימן מ', הוא כותב: לא פחות ולא יותר – מי שמדליק בחוץ נר חנוכה, לא יצא ידי חובתו. והוא בא ליישב מנהג חסידים שמדליקים בפנים בתוך הבית. ולשיטתו, מי שמדליק בחוץ, לא יצא ידי חובתו. כי בשעת הסכנה חז"ל עקרו את התקנה הראשונית שתיקנו שידליקו על פתח ביתו מבחוץ, ותיקנו תחת זאת מקום אחר להדלקת נר חנוכה – וזה בפנים. ולכן לשיטתו, מי שמדליק בזמן הזה בחוץ – לא יצא ידי חובתו.
[05:25] ובתשובות והנהגות של הרב אלישיב, בחלק הראשון בסימן ס"ז, כותב הרב אלישיב לרב אהרנברג, שהוא קיבל את הספר שלו, והוא כותב לו קצת בציניות: אני יודע שאתה חסיד, והיה ברור בעיני שתשתדל ליישב מנהג חסידים למה מדליקים בפנים... אבל כזה חסיד?! עד כדי כך, שמי שמדליק בחוץ כדברי חז"ל, כמשנה [תיקון: כברייתא], כרמב"ם – לא יצא ידי חובתו?! זה נראה לי קצת הפלגה.
[05:54] והרב אהרנברג היה תקיף גדול בהלכה, חלק ב' בספרים שלו – ק"א, ק"ב – עומד על דעתו. והרב אלישיב שואל שאלה פשוטה: אז למה בשולחן ערוך כתוב שמדליקים על פתח הבית מבחוץ? והרב אהרנברג מביא דין מסוים בחושן משפט, שלפעמים יש הלכה שאף על פי שכתובה בשולחן ערוך, משום שהיא כתובה ברמב"ם, אבל זה לא הלכה למעשה, לא משכנע כלל. אז אנחנו יוצאים מתוך הנחה: מי שמדליק בחוץ – יצא ידי חובתו. השאלה אם מי שמדליק בפנים יצא ידי חובתו.
[06:29] ואני סבור שגם מי שמדליק בפנים שלא בשעת הסכנה – יצא ידי חובתו. ציטטתי את לשון הברייתא: "מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – חלון הסמוכה לרשות הרבים". הרב אלישיב סבור שמי שיש לו פתח לבית לבחוץ, גם אם הדליק בחלון – לא יצא ידי חובתו. ולדעתי, שניהם מקצינים, כל אחד לכיוון אחר, ואני חושב שהאמת היא – ודאי שראוי להדליק על פתח ביתו מבחוץ, אבל גם החסידים שנוהגים להדליק בפנים ולא בחוץ, גם הם יצאו ידי חובתם.
[07:05] אני אישית מדליק גם בפנים וגם בחוץ. אני מדליק בפנים כי כך נהגו אבותיי, ורבותיי הגדולים, ואני רואה חשיבות מרובה לקיים מנהג אבות. אני מדליק בחוץ כי אני לא רואה שום סיבה שבעולם, שום סיבה שבעולם, לא לקיים את מצוות נר חנוכה בהידורה, כדרך שתיקנו חז"ל, וכפי שכתוב ברמב"ם, וכפי שכתוב בשולחן ערוך, ומילתא דפשיטא שכך ראוי – לפרסם את הנס בדרך שתיקנו חז"ל. אנחנו חיים בארץ קודשנו, ולא מפחדים מאף אחד, ולא מתביישים מאף אחד, וכך ראוי, לפרסם את הנס בדרך שתיקנו חז"ל.
[07:44] [הרב מדבר למישהו בקהל:] אה? איפה אני מברך... רב דוד, ביקרת בבית שלי הרבה פעמים. אני מברך בפנים, אבל אני לא מתחיל לומר "הנרות הללו" עד שהדלקתי נר ראשון גם בחוץ. מבפנים לבחוץ זה עשר צעדים, זה שתי שניות, ולכן אני מקפיד שהברכה תחול גם על ההדלקה בחוץ. כך ששתי ההדלקות בעיניי חשובים ויקרים, והברכה חלה על שניהם. ולכן, גם בליל שמיני של חנוכה, בדרך כלל אחרי שמדליקים את הנר הראשון מתחילים לומר "הנרות הללו" – אני לא מתחיל לומר "הנרות הללו" עד שהדלקתי לפחות נר ראשון גם בחוץ.
[08:24] אז אנחנו מתחילים, לפני שנבוא לזמן ההדלקה, קודם כל אנחנו עוסקים במקום ההדלקה. והשאלה היא: כשאמרו חז"ל "בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו", האם זה תקנה מיוחדת רק לשעת הסכנה? או שמא, כוונתם לומר: בשעת הסכנה אפשר לוותר על ה"פרסומי ניסא" כדי לא להסתכן, ודי שאנחנו מקיימים את ה"זכר לנס"? אבל זה לא תקנה להכשיר דבר שהוא פסול שלא בשעת הסכנה.
[08:52] אז קודם כל, מה הכוונה "בשעת הסכנה"? כותב הריטב"א: ש"שעת הסכנה" זה לאו דווקא סכנת נפשות, אלא כל צער, וטורח. ו"אמר מורי" – וזה הרא"ה, שהיה רבו של הריטב"א – שבמקום שרוח מנשבת, מדליקים בפנים. איפה הרוח לא מנשבת? ברוב הארצות שיהודים גרים, בחנוכה יש גשם, יש רוח. אבל הריטב"א כותב: באותם הארצות כמו צרפת, שהרוח מנשבת – מדליקים בפנים. ברור כשמש שלשיטת הריטב"א, "שעת הסכנה" זה לא תקנה מיוחדת שתיקנו בשעת הסכנה להכשיר דבר, משום שסכנה זה בכל מקום. צער, טורח, רוח מנשבת – מדליקים בפנים.
[09:37] רשב"א. הרשב"א כותב להוכיח ש"קיימא לן להלכה – אסור להשתמש לאורה", זה מחלוקת בגמרא, מחלוקת רב ושמואל. הרשב"א כותב: הלכה שנר חנוכה אסור להשתמש לאורה. מה הראיה שלו? כי יש בעיה בגמרא: נר שבת ונר חנוכה – איזה קודם? הלשון בגמרא זה: "נר ביתו ונר חנוכה". איזה שתי הנרות חשובים ביותר? מסקנת הגמרא: "נר ביתו עדיף משום שלום בית". אבל הרשב"א שואל: מה הדילמה בכלל? מה השאלה? כשאין לו מספיק פתילות או שמנים, הוא יכול להדליק רק נר אחד – שידליק נר חנוכה בפנים, על שולחנו, ואותו נר ישמש גם כן נר שבת וגם כן נר חנוכה! "טובים השניים מן האחד", ו"אפשר לקיים שניהם". אז מה הבעיה בגמרא "איזה נר קודם, נר ביתו או נר חנוכה"? תדליק בפנים, על שולחנו, ואותו נר ישמש גם כן נר שבת, גם נר חנוכה. מכאן מוכיח הרשב"א: "אסור להשתמש לאורה". נר שבת כל כולו נועד כדי להשתמש לאורה, משום שלום בית. נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולכן אותו נר בשום אופן לא יכול להיות גם נר שבת וגם נר חנוכה.
[10:52] אבל מעצם הקושיה של הרשב"א, וגם התירוץ של הרשב"א, מוכח בעליל שאפשר להדליק בפנים גם שלא בשעת הסכנה! לא מדובר בשעת הסכנה, מדובר בבעיה אישית של אדם שאין לו מספיק שמן. והרשב"א אומר: מה הבעיה? אם אין לך מספיק שמן, תדליק בפנים! מוכח שגם שלא בשעת הסכנה, מי שמדליק בפנים – יצא ידי חובתו. שאלה: מי שמדליק בפנים יצא ידי חובתו? ואני סבור שגם מי שמדליק בפנים שלא בשעת הסכנה, יצא ידי חובתו.
[11:21] ציטטתי את לשון הברייתא: "מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ... אם היה דר בעלייה, חלון הסמוכה לרשות הרבים". הרב אלישיב סבור שמי שיש לו פתח לבית לבחוץ, גם אם הדליק בחלון לא יצא ידי חובתו. ולדעתי שניהם מקצינים, כל אחד לכיוון אחר, ואני חושב שהאמת היא, ודאי שראוי להדליק על פתח ביתו מבחוץ, אבל גם החסידים שנוהגים להדליק בפנים ולא בחוץ, גם הם יצאו ידי חובתם. אני אישית מדליק גם בפנים וגם בחוץ. אני מדליק בפנים כי כך נהגו אבותיי ורבותיי הגדולים... [הערה: נראה שהרב חוזר כאן על רעיון שכבר נאמר קודם, או שזו חזרה לסיכום הנקודה].
[11:54] ואני טוען, שלשיטת הרשב"א, מי שמדליק בפנים שלא בשעת הסכנה – לא [צ"ל: יצא?] יצא ידי חובתו מדברי הרמב"ם. ולא ראיתי אף אחד שמדייק את הדיוק הזה ברמב"ם. אז הרמב"ם כתב ארבעה פרקים "הלכות מגילה וחנוכה". וזה מעניין. אבל אנחנו מוצאים ברמב"ם בספר הזמנים עוד מקרים שהוא צירף ביחד כמה הלכות. מגילה וחנוכה יש להם הרבה במשותף: שני חגים שהם דרבנן, שניהם תיקנו חז"ל על ניסים שנעשו בתקופת בית שני. אז הרמב"ם כותב: פרק א' ו-ב' הלכות מגילה, פרק ג' ו-ד' הלכות חנוכה. שני הפרקים שהרמב"ם מגדיש להלכות חנוכה. פרק ג' – עדיין לא דיני הדלקת הנר. אך ורק דיני ההלל. כל דיני ההלל כתובים בפרק ג' של הלכות חנוכה. פרק ד' – דינים של הדלקת הנר. אבל יש רק שתי הלכות שכתובים בפרק ג' ולא בפרק ד', ולשם כך אני צריך לקרוא את שלושת ההלכות הראשונות שכותב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות חנוכה.
[13:00] ושתי ההלכות הראשונות עדיין לא עוסקים בהלכה, רק הסיפור של חנוכה. והרמב"ם הולך בעקבות הגמרא, שבתחילת הסוגיה כתוב "מאי חנוכה?", וחז"ל מספרים את הסיפור, למה יש חנוכה. כותב הרמב"ם, פרק ג' הלכה א': "בבית שני, כשמלכי יוון גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטימאו את הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יותר על מאתיים שנה, עד החורבן השני". זה הלכה א'.
[13:50] הרמב"ם ממשיך בהלכה ב': "וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסלו היה...". ואז הרמב"ם מספר את הנס של פך השמן. הלכה ג': "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל חמישה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל, ומדליקים בהן הנרות בערב על פתחי הבתים".
[14:18] "כדי להראות ולגלות הנס". שתי הלכות: "מדליקים בהן נרות בערב על פתחי הבתים". למה רק שתי הלכות כתובים בפרק ג', וכל יתר דינים של נר חנוכה כתובים בפרק ד'? הרי דבר הוא. ולכן ברור בעיניי: "תיקנו חכמים שבאותו הדור... שיהיו מדליקין נרות בערב על פתחי הבתים" – זה עדיין לא דיני נר חנוכה. זה עיקר התקנה. עוד טרם נכנסו לשאלות: מה זה "בערב"? מה זה "על פתחי הבתים"? וכל דקדוקי הדינים וההלכות, פרטיהם ודקדוקיהם. כל אלה ימתינו עד פרק ד'. בפרק ג' הרמב"ם רק מתאר: מה זה חנוכה? מה זה חנוכה?
[14:58] אז בהלכה ב' הוא מספר את הסיפור של חנוכה, והלכה ג' הוא אומר: מה תיקנו? "מה שתיקנו – שיהיו מדליקין נרות בערב על פתחי בתיהם". וכשם שאף בר דעת לא יעלה על הדעת האם זה צריך להיות דווקא בערב? אפשר להדליק גם בבוקר? ודאי שלא. "על פתחי הבתים" – זה אותו משקל כמו "בערב". ולכן אני סבור, שלדעת הרמב"ם, מי שמדליק שלא בשעת הסכנה בתוך הבית – לא יצא ידי חובתו.
[15:24] הרב אלישיב יכול היה להסתמך על הרמב"ם, אבל אני חושב שההלכה היא כדברי הרשב"א והריטב"א, שגם שלא בשעת הסכנה אפשר להדליק בפנים ויוצא ידי חובתו. מה הכוונה "בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו"? שבשעת הסכנה אפילו לכתחילה לא צריך להשתדל לעשות פרסומי ניסא בגלל הסכנה. עוד, עוד דבר שמיוחד בשעת הסכנה: שלא בשעת הסכנה כתוב בגמרא: "מזוזה מימין, נר חנוכה בשמאל", צריך להיות ליד פתח בתוך הבית. אבל בשעת הסכנה אנחנו מפחדים, שחוששים שיבואו לבדוק בתוך הבית – "מניחו על שולחנו ודיו". על השולחן, מניחו על שולחנו ודיו.
[16:08] ואם כן, הרמב"ם לשיטתו. הרמב"ם סבור שכל המצווה זה "לגלות ולהראות את הנס", ולכן "על שולחנו" אין פרסומי ניסא, וזה כל המצווה כולה. רשב"א לשיטתו. ועכשיו אנחנו עוברים לשאלה של זמן ההדלקה. ולכאורה, גם זמן ההדלקה פשוט. בגמרא כתוב: "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". נחלקו קודם כל מה הפשט "משתשקע החמה"? הרמב"ם כותב: "עם שקיעתה". הבית יוסף כותב: "עם סוף שקיעתה".
[16:44] אז אנחנו, ספרדים וחסידים, נוהגים כמו הבית יוסף – מדליקים בצאת הכוכבים. רבים, בני הישיבות בעיקר, מדליקים עם השקיעה. כי הגר"א מפרש את הרמב"ם שכוונתו שצריך להדליק בשקיעה. "רבים וגדולים בישראל" עשו מאין פשרה, כי בשקיעה זה עדיין אור, "שרגא בטהרא מאי אהני?" ולכן החזון איש הדליק כ-35 דקות אחרי השקיעה, רב חיים קנייבסקי, בבני ברק, אמר שצריך להדליק 10 דקות אחרי השקיעה. מכל מקום, זה בנוגע לתחילת ההדלקה.
[17:15] מה כוונת הגמרא "משתשקע החמה" ומה כוונת הרמב"ם "עם שקיעתה"? "עד שתכלה רגל מן השוק". כותבים הרי"ף, הרמב"ם והבית יוסף: 500 שנה מן הרי"ף עד לבית יוסף, ושלושתם כותבים: "כמו חצי שעה". משום שבמשך מאות שנים, אולי אלפי שנים, שום דבר לא השתנה, ואנשים הלכו לישון ברדת החשיכה. יש מקורות רבים בגמרא שאנשים פחדו לצאת החוצה אחרי רדת החשיכה. לכן תיקנו את "ברכת מעין שבע" בליל שבת. אותם אנשים שמאחרים בתפילתם, שלא יצטרכו לחזור הביתה לבד, ויסתכנו עם רדת החשיכה. עלתה כיסתה את הארץ, הדובים והאריות, והזאבים יצאו מן החורשות, והמזיקים שאנחנו לא יודעים בדיוק מה הם, והשודדים. ולכן עם רדת החשיכה כולם מיהרו הביתה. ולכן, "כמו חצי שעה" – "כלתה רגל מן השוק". בזמננו, עם התאורה בשכונה חרדית, "כלתה רגל מן השוק" זה 12:00, 1:00. אם יש אולם שמחות ברחוב שלך, זה יכול להיות 3:00, עד שכולם חוזרים ממסיבות חנוכה, ובר-מצוות, ותנאים, ושבע ברכות, ו"ברוך השם" הרחוב מתחיל להתעורר לחיים בשעה 10:00, 11:00 בלילה.
[18:32] אז מה זה "תכלה רגל מן השוק"? אבל, עוד לפני שאנחנו נוגעים בנקודה הזו, הרמב"ם כותב: אחרי ש**"כלתה רגל מן השוק"** – "שוב אינו מדליק". שוב אינו מדליק. זה ברכה לבטלה. כך סבור הרמב"ם. ואני קורא פרק ד', הלכה ה'. אמרתי מקודם, פרק ד' – כל דיני נר חנוכה. "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה. לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יותר. עבר זמן זה – אינו מדליק".
[19:14] והבית יוסף הולך בעקבות הרמב"ם. והבית יוסף כותב: אחרי חצי שעה אפשר לכבות את הנר. אפשר גם ליהנות מן הנר. כי זה כבר לא נר חנוכה, ואין איסור הנאה, אין דין "אסור ליהנות מאורה". זה לשון הטור בסימן תרע"ב, שבדיעבד אפשר להדליק "עד עלות השחר", "עם ברכה". רמב"ם וטור לשיטתם. הרמב"ם לשיטתו: אם כל המצווה זה "לגלות ולהראות הנס", כל המצווה זה "פרסומי ניסא" – אחרי ש"כלתה רגל מן השוק" זה ברכה לבטלה, כבר אין "פרסומי ניסא". והטור לשיטתו. הטור שכותב שהמצווה הוא "להזכיר את הנס", לא "לגלות ולהראות". המצווה הוא "יודו לשם חסדו". "נפלאותיו לבני אדם" זה רק תוספת, אבל עיקר המצווה זה "זכר לנס". ולכן לשיטת הטור, אפשר – "עם ברכה" – להדליק עד עלות השחר, אף על פי שכבר אין שום "פרסומי ניסא".
[20:07] אי בדידי תליא... אבל לא ראיתי את ההלכה הזאת בשום מקום. אי בדידי תליא הייתי אומר: לשיטת הטור, כאשר אדם לא הספיק להדליק עד ש"כלתה רגל מן השוק", לכתחילה עדיף שידליק בבית, ולא על פתח ביתו מבחוץ. כי כבר אין שום "פרסומי ניסא" על פתח ביתו מבחוץ. אז למה לעשות מקסימום "פרסומי ניסא" לבני הבית? אם אתה מדליק בלילה, עד עלות השחר, על פתח ביתו מבחוץ אין "פרסומי ניסא", לא לרבים וגם לא לבני הבית. אז אי בדידי תליא הייתי אומר, שגם בימי הטור, גם בימי הראשונים לשיטת הטור, שמי שלא הדליק עד ש"כלתה רגל מן השוק", כבר בטלה הדין של "פתח ביתו מבחוץ", וכבר עדיף שידליק בתוך הבית, ויעשה מקסימום "פרסומי ניסא" לבני ביתו. לא ראיתי את הדין הזה. וכנראה שאף על פי שברור בעיניי ש"מקום הדלקה" ו"זמן הדלקה" הם שני צדדים של "אותו המטבע", אבל לא עד כדי כך שנאמר שהלכה ש"כלתה רגל מן השוק", כל הדין של "מקום הדלקה" משתנה מיסודו. הדין נשאר: מקום הראוי להדלקה זה על פתח ביתו מבחוץ.
[21:10] אבל מכל מקום אני אומר, שהרמב"ם והטור לשיטתם, והרשב"א לשיטתו. כי הרשב"א שציטטתי מקודם ולמדתי מדברי הרשב"א ש"יוצאים ידי חובה בפנים גם שלא בשעת הסכנה", הרשב"א כתוב להדיא כמו הטור, שאפשר להדליק עד עלות השחר. אז שתי השאלות האלה: עד מתי אפשר להדליק? ואיפה אפשר להדליק? אני חושב שהם שני צדדים של "אותו המטבע". והשאלה הבסיסית: עיקר מצוות הדלקת נר חנוכה, האם זה רק "פרסומי ניסא" לבני רשות הרבים, וזה כל מצוות נר חנוכה? או שמא עיקר המצווה זה לאדם, לו ולביתו, וזה "להזכיר הנס" כלשון הטור? ולכן, גם שלא בשעת הסכנה אפשר להדליק בפנים ויוצאים ידי חובתו, ואפשר להדליק עד עלות השחר, ויוצאים ידי חובתו, ואפילו עם ברכה.
[21:55] אז כל שנה יש המון שאלות בקשר לשני הזמנים האלה. משום שהלכות אלו תלויים הרבה בתנאי החיים. ובמשך אלפי שנים תנאי החיים השתנו, וגם תנאי המגורים השתנו. אז יש מחלוקת בראשונים: על פתח ביתו – זה פתח הבית לחצר? או פתח החצר לרשות הרבים? משום שפעם היו כמה וכמה בתים בתוך חצר. אז מה עדיף? על פתח הבית, וה"פרסומי ניסא" הוא לבני החצר? או על פתח החצר, ו"פרסומי ניסא" לרשות הרבים?
[22:25] וליבי אומר לי, שהשאלה היא... אני בכל זאת כתבתי בספר שלי "מנחת אשר" מועדים חלק ב' – לצערי הרב הספר על חנוכה איננו בנמצא, לא אגדה ולא "לומדס", צריכים לחדש את הספרים האלה – אבל בכל זאת השתדלתי ליישב את מנהג החסידים שמדליקים רק בפנים. אז אני סבור, חז"ל רצו שיהיה היכר בין הבית ובין הנר. ולכן תיקנו שצריך להדליק בטפח הסמוך לפתח. למה לא תדליקו ברשות הרבים? למה צריך להיות על פתח ביתו? ומה מעכב הטפח הסמוך לפתח? חז"ל רצו שיהיה היכר, מי הדליק את הנר הזה? של מי הנר הזה? עד כדי כך, שחצר שיש לה שני פתחים, משום חשד צריך להדליק בשניהם. אבל יש עניין שיהיה היכר.
[23:08] והמחלוקת הראשונים – "בית לחצר" או "חצר לרשות הרבים", מה יותר חשוב? מקסימום "פרסומי ניסא" לרבים, ואז מסתבר על פתח החצר לרשות הרבים? או יותר חשוב ההיכר בין הנר והבית? צריך "פרסומי ניסא", אבל גם בחצר יש "פרסומי ניסא", כי בכל חצר היו כמה וכמה בתים. יש פחות "פרסומי ניסא" מאשר מדליקים ברשות הרבים, אבל כאשר אתה מדליק בפתח הבית לחצר, יש גם היכר מי הדליק את הנר הזה, אותו בית. ולכן, בזמנינו, כאשר יש בתים שבאותו פתח יש 20 דירות ו-30 דירות, קודם כל הצפיפות – אין תוספת של "פרסומי ניסא" כשיש 20 חנוכיות, ולא כולם יכולים להדליק בטפח הסמוך לפתח. ואין שום היכר בין של מי כל הנרות האלה, של איזה בתים. ולכן אני סבור שעדיף להדליק בחלון הסמוך לרשות הרבים מאשר למטה.
[24:00] אבל חסידים דבקים במנהג אבותיהם, כמו תמיד, ורבותיהם, ומדליקים בפנים. אי אפשר להתכחש לעובדה, שכמעט בכל דברי רבותינו הראשונים – בספרד, באשכנז, בצרפת – כמעט כל הראשונים, מהרמב"ן והרשב"א וה"אגור" ו"אור זרוע" והמהרי"ל, כולם כותבים: "האידנא נוהגים להדליק בפנים". וכך כותב גם הרמ"א בסימן תרע"ב: שאנחנו נוהגים להדליק בפנים. לא בכל מקום הייתה סכנה, ברור כשמש. ובהרבה שנים רבות, בגטו היהודי, שזר כמעט לא נכנס לשם, לא הייתה סכנה. ואף על פי כן נהגו כולם להדליק בפנים, לא בפתח הסמוך... [לא] בפסח ביתו בחוץ, וגם לא בחלון הפונה לרשות הרבים. וזה מנהג חסידים. ואולי יש לזה גם טעם לפי ההלכה כפי שהסברתי.
[24:50] עוד פסק מחודש שאני נוהג לפסוק, ואני יודע שזה מחודש. חלון הסמוך לרשות הרבים – אבל "למעלה מעשרים אמה לא יצא ידי חובתו". למה? "לא שלטא ביה עינא". בגמרא, שיעור, כשאתם יוצאים החוצה, תסתכלו מסביב ותשפטו לעצמכם: אם אדם רואה למעלה מעשרים אמה? ודאי שהוא רואה. כשאתה... אתה לא רואה קומה שלישית של הבתים שמולך? קומה שלישית זה תמיד למעלה מעשרים אמה. 12 מטר זה עשר אמה [צ"ל: עשרים אמה], בדרך כלל קומה שלישית זה כבר למעלה מעשרים אמה. ואדם בלי להרים את הראש רואה קומה שלישית, קומה רביעית, קומה חמישית. ודאי שרואים למעלה מעשרים אמה.
[25:27] תשובה מאוד פשוטה: הכל תלוי ב"שדה הראייה". כשיש, כמו בעולם המודרני, רחובות רחבים, וקל מאוד באופן טבעי רואים למעלה מעשרים אמה. אבל כשתלכו לעיר העתיקה בירושלים, או לעיר העתיקה בצפת, כאשר יש רחובות מפותלים וצרים, אדם לא רואה למעלה מעשרים אמה אלא אם כן הוא מכופף את הצוואר ומחזיק את הכיפה שלו שלא ייפול כשהוא מרים את הראש, אחרת אתה לא יכול לראות למעלה מעשרים אמה. ולכן פעם, "למעלה מעשרים אמה לא שלטא ביה עינא", אמרו חז"ל: נר חנוכה שהדליקה למעלה מעשרים אמה לא יצא ידי חובתו.
[26:01] האם הדין משתנה? לא, הדין לא משתנה. וזה כלל גדול בהלכה. אם אמרו חז"ל "למעלה מעשרים אמה לא יצא ידי חובתו", הדין הזה לא משתנה. "אם כן נתת דבריך לשיעורים". אז נצטרך להביא מהנדסים וביולוגים לדעת בדיוק כמה שדה ראייה רחב צריך כדי שאנשים יסתכלו למעלה מעשרים אמה, ובכלל "חסר דעה". אבל למטה, אז אולי בנר חנוכה חז"ל צריכים להסתכל למעלה ולא למטה, הדין לא משתנה.
[26:27] אבל, אבל אני אומר: מי שמדליק ליד החלון בבית שלו, קודם כל יצא ידי חובתו. זה לא גרוע מ"בשעת הסכנה" שמניחה על שולחנו. ולכן, הלכת היסוד: כשאתה מדליק בתוך הבית ליד חלון – יצאת ידי חובה. אם כבר יצאת ידי חובה, עדיף לעשות מקסימום "פרסומי ניסא". ומכיוון שבפועל יש "פרסומי ניסא" גם למעלה מעשרים אמה מן הרחוב, עדיף להדליק שם מאשר בתוך הבית. כי בסופו של דבר, נר חנוכה זה "פרסומי ניסא", "לגלות ולהראות את הנס". צריך לעשות "פרסומי ניסא" בדרך שתיקנו חז"ל. ולכן אני סבור שאי אפשר לברך על הדלקת נר חנוכה בכיכרות ובשווקים, "בית הכנסת" זה מנהג ותיקין, וזה כבר מאות שנים פלפלו בדין של בית הכנסת. אבל אחר שאדם יוצא ידי חובה, ודאי שיש עניין מה שיותר "פרסומי ניסא". ולכן אני אומר: מי שמדליק ליד החלון בתוך הבית שלו, קודם כל יצא ידי חובה, כי ההלכה שגם שלא בשעת הסכנה יוצאים ידי חובה בפנים. ובכל זאת יש "פרסומי ניסא", ולכן עדיף להדליק ליד חלון שפונה לרשות הרבים.
[27:26] מה בקשר לזמן ההדלקה? בזמננו, ש"תכלה רגל מן השוק" זה הרבה יותר מאוחר, והסיבה מאוד פשוטה: החשמל שינה לגמרי את אורחות חיינו. הרחובות מוארים, אנשים יוצאים בלילה מן הבתים לבתי מדרשות, לעולמות שמחה, אלפי אנשים מסתובבים בחוץ. אני אומר: מי שיקפיד מאוד על השולחן ערוך, וידליק בשקיעה, ואחרי חצי שעה יכבה את הנר – עשה אפס "פרסומי ניסא". אפס "פרסומי ניסא". כי אף אחד לא נמצא בחוץ בשעה זו, כולם עסוקים בנרות שלהם. אז אם ננהג לפי מה שכתוב ברי"ף, ברמב"ם, בשולחן ערוך, שזה צריך להדליק בשקיעה "כמו חצי שעה", ואז אפשר לכבות את הנר, עשית אפס "פרסומי ניסא", משום שכולם... אתה גר בשכונה חרדית, אף אחד לא נמצא ברחוב בשעה זו, אלא חלילה אנשי הצלה, ובשבילם אנחנו לא עושים "פרסומי ניסא".
[28:13] ולכן, ודאי שבזמנינו יש לפחות הידור מצווה שידלקו מה שיותר זמן. האם זה מעכב בדיעבד? כי חז"ל תיקנו "עד שתכלה רגל מן השוק" – פעם שנייה שאני אומר: תוך חמש דקות, לא מעכב בדיעבד. מי שנוהג לפי מה שכתוב בשולחן ערוך, הולך מישרים. אבל ברור כשמש ש"כלתה רגל מן השוק" היום, זה שונה מאשר שהיה בימי קדם. אז רבי דוד דייטש, אני צאצא של רב דוד דייטש, רבי דוד דייטש היה מגדולי תלמידי הנודע ביהודה. יש יותר תשובות בנודע ביהודה לרב דוד דייטש מאשר לכל אדם אחר. יש יותר תשובות בנודע ביהודה לרב דוד דייטש מאשר כל רב אחר בזמנו. היה ידידו של החתם סופר, ויש התכתבות ביניהם. והוא חולק על הדין הזה שמותר לכבות את הנר לאחר חצי שעה, והוא אומר: ודאי שיש הידור מצווה שידלוק מה שיותר זמן. בזמנינו, ברור שהוא צודק.
[29:05] וברוך השם אנחנו חיים בדור של שפע, ורוב אנשים יכולים להרשות לעצמם שהשמן ידלק עוד חצי שעה, עוד שעה. רוב החנוכיות האלה הם צלוחיות כל כך גדולות, שידלק שעות רבות. אבל אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להוסיף עוד קצת שמן שידלק יותר מחצי שעה. בפרט לשיטתו: לא צריך שמן זית שראוי למאכל כלל, ושמן עם חומציות גבוהה שלא ראוי למאכל אלא למאור בלבד, הרבה יותר זול מאשר שמן זית מזוכך שעשוי ומיוצר לצרכי מאכל. אז ודאי שיש הידור מצווה שידלק יותר זמן. אבל לא נוכל לומר שחייבים. כי באמת תלוי איפה אתה גר. אם אתה גר ברחוב מרכזי, כפי שאמרתי מקודם, ויש אולמות שמחה – אז "תכלה רגל מן השוק" זה מאוד מאוחר. אם אתה גר ברחוב שקט, שאין בתי כנסיות, אין מוסדות, אין אולמות – אז יש סיכוי טוב שב-9:00, 9:30 כבר "כלתה רגל מן השוק", ואי אפשר לתת דברינו לשיעורים.
[30:04] ולכן, ברור שלכתחילה עדיף שהנרות ידלקו כמה שיותר זמן, בפרט אלה שמדליקים בחוץ, כל עוד אנשים עוברים ושבים, ודאי שיש עניין לכתחילה. אז אמרתי מקודם שרמב"ם והטור לשיטתם, לגבי זמן ההדלקה. הטור אומר "עד עלות השחר", והרמב"ם כותב "אם לא הדליק וכלתה רגל מן השוק כבר אין מצוות הדלקת נר חנוכה". ואני זוכר לפני שנים, למדתי הלכות מזוזה, ואני לומד את הבית יוסף בסימן רפ"ט, ועיניי ממש האירו, הארה נפלאה. רמב"ם לשיטתו מהלכות חנוכה להלכות מזוזה. כותב הטור בסימן רפ"ט, הטור כותב: "טפח הסמוך לרשות הרבים לא מעכב, זה רק דין לכתחילה". טפח הסמוך לרשות הרבים. מי שיש לו דלת מאוד עבה, מצווה להניח את המזוזה בטפח מה שיותר קרוב לרשות הרבים. והבית יוסף אומר: למה הטור סבור שהדין הזה הוא רק לכתחילה? ואני קורא את לשון הבית יוסף בסימן רפ"ט בהלכות מזוזה: "יודע... נראה שטעמו, משום דבכולהו אמרינן לישנא דמצווה". שלוש הלכות יש בדיני מזוזה באותו לשון: "מצווה להניחה בתוך חללו של פתח, מצווה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים, מצווה להניחה בתחילת שליש עליון". "ומשמע ליה לטור", דהיינו לומר ד**"מצווה איכא, ואם שינה – לא פסל"**. הלשון "מצווה להניחה" משמע רק לכתחילה.
[31:47] ומכיוון שיש שלוש הלכות בהלכות מזוזה באותו מטבע: מצווה להניחה בתוך חללו של פתח, מצווה להניחה טפח הסמוך לרשות הרבים, מצווה להניחה בתוך שלישו עליון – אז זה רק לכתחילה. אחר כך מביא הבית יוסף שהרמב"ם כותב: "תחילת שליש עליון מעכב בדיעבד". אז הרמב"ם סבור ש"מצווה להניחה" זה לאו דווקא לכתחילה, זה יכול להיות מעכב בדיעבד.
[32:07] אפשר לקחת את הבית יוסף, העתק-הדבק – או הדבק-העתק, אני לא יודע בדיוק איך אומרים את זה – ולמחוק מזוזה ולכתוב: בנר חנוכה יש שלוש הלכות, וכולם נכתבו בלשון "מצווה להניחה". "מצווה להניחה פתח ביתו מבחוץ", "מצווה להניחה טפח הסמוך לרשות הרבים", "מצווה להניחה למטה מעשרה טפחים". והטור סבור: "מצווה להניחה" משמע רק לכתחילה, ולא מעכב בדיעבד. ולכן, נחדש לפי זה, אף על פי שלא מפורש בטור, ש"על פתח ביתו מבחוץ" זה רק מצווה לכתחילה, וזה לא מעכב בדיעבד, כמו שתי הלכות אחרות בנר חנוכה שודאי לא מעכבים בדיעבד. רמב"ם לשיטתו מהלכות מזוזה להלכות חנוכה, "מצווה להניחה" יכול להיות אפילו בדיעבד. אז יש לנו עוד רמב"ם וטור לשיטתם, והוכחה של דעת הטור, אפילו שלא בשעת הסכנה, אם הוא מניח בפנים, יצא ידי חובתו, כי שלוש הלכות נכתבו באותו לשון "מצווה להניחה". ובהלכות מזוזה למדנו, "מצווה להניחה" זה רק לכתחילה ולא מעכב בדיעבד.
[33:14] וזה הפלא ופלא. הכל מתחיל בשאלה היסודית: מה זה מצוות נר חנוכה? "פרסומי ניסא" או "זכר לנס"? "יודו לשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם". אז חסידים נוהגים להדליק בפנים, ויוצאו ידי חובתם. עדיין לא כל כך מתיישב למה? אז ולכן אני נוהג להדליק גם בפנים וגם בחוץ. "ערוך השולחן", תרע"א סעיף כ"ד, מכיוון שבזמנינו אי אפשר להדליק בחוץ בלי הגנה, "ערוך השולחן" כותב ש... אלה שנוהגים להדליק בפנים, כי אין שום חובה להוציא כסף ולבנות תיבת זכוכית כדי שיוכלו להדליק בחוץ, לא מחוייבים בכך. לעומת זאת, רבי יעקב עמדין בתשובה שלו ב"שאילת יעבץ" בחלק א' סימן קמ"ט כותב, שזה כמעט חיוב גמור לעשות תיבת זכוכית כדי שיוכל לקיים את המצווה בהידורה ולהדליק בחוץ.
[34:11] "אין אדם חייב לבזבז הון רב על המצוות", אבל אדם צריך להוציא הוצאות סבירות כדי לקיים את המצווה באופן של לכתחילה. ואם חז"ל תיקנו שיהיה מדליק על פתח ביתו מבחוץ, רבי יעקב עמדין סבור שהוא מחוייב להוציא הוצאות כדי שיוכל לקיים את המצווה הזו ולהדליק על פתח ביתו מבחוץ. אבל "ערוך השולחן" כותב לא, לא מצינו. ואם הרוח מנשבת, כדברי הריטב"א – הוא לא מצטט את הריטב"א כי זה "ריטב"א החדשות", במשך מאות שנים טעינו בזהות של הריטב"א מסכת שבת, אבל רק בדורות אחרונים הדפיסו את הריטב"א האמיתי על שבת – אז רבי יעקב עמדין ו"ערוך השולחן", שניהם מתייחסים לשאלה האם אדם חייב להוציא ממון כדי שיוכל להדליק בחוץ.
[35:01] וזה סיבה שנייה שאני מדליק גם בפנים וגם בחוץ. משום שיש לי חנוכייה גדולה מכסף מאוד מהודרת, ואני מפחד שאם אני אדליק אותה בחוץ, יכול להיות שאני אעבור על "לפני עיוור לא תיתן מכשול". אז חשבתי פעם, האם כדאי להדליק בחוץ? יש שתי סיבות שאולי אנשים יגנבו את החנוכייה שלי: או משום שזה שווה הרבה כסף, או משום שאנשים ירצו את החנוכייה של "רב'ה של הבית". אבל ראיתי את החנוכייה פשוטה שאני מדליק בחוץ אף אחד לא לקח, אז כנראה שאף אחד לא כל כך מחשיב את החנוכייה של "רב'ה של הבית", אחרת היו לוקחים גם את החנוכייה פשוטה. אבל עדיין חושש אני חנוכה של "רב'ה של הבית" ששווה 6,000 או 7,000 שקל, זה כבר יהיה יותר פיתוי לאנשים. ולכן אני מדליק בפנים, ואני מדליק גם בחוץ.
[35:48] אבי מורי נפטר לבית עולמו כ"ז כסלו, לפני תשע שנים. ולכן היורצייט שלו זה נר שלישי של חנוכה. אחת החנוכיות שיש לי, זה ירושה מאבא. ותמיד ביורצייט אני מדליק את החנוכייה הזו שירשתי ממנו. היא לא גדולה ומפוארת, אבל חנוכייה שבעיניי נפלאה, כי זה מזכיר לי את אבא עומד ומייטיב את הנרות, הוא גלגל את צמר גפן ועשה פתילות, ו[יש] איזה זיכרונות שלא ימושו מעולם מנגד עינינו. אז ביורצייט שלו אני מקפיד להדליק בחנוכה שירשתי מאבא.
[36:26] הזכרתי מקודם שאבא נפטר בחנוכה, ובאבא היה כל כולו שלהבת של תורה. הוא לא היה "תופס ישיבה", לא היה "כלי קודש", אף על פי שר' משה פיינשטיין עשה מאמץ גדול לשכנע אותו להיכנס לרבנות, אבל הוא סירב משום מה. הייתי בן חמש, אז לא הייתי מעורב בשיחות האלה בין אבא לבין ר' משה פיינשטיין. אבל היה "עילוי עצום" ו"תלמיד חכם עצום", וכל מה שראינו אצלו זה שמחת התורה. וזה מתאים לימי חנוכה.
[36:53] אז הלבוש מסביר: חנוכה ופורים כל כך דומים זה לזה, והזכרתי מקודם שהרמב"ם הכניס אותם לפונדק אחד "הלכות מגילה וחנוכה", אבל באופן שאנחנו מקיימים את מצוות הימים כל כך שונים זה מזה. פורים – "חייב איניש לבסומי", שתיית היין. גם אכילת בשר, כותב הרמב"ם. חנוכה – אין אכילה, אין שתייה, רק הדלקת הנר, מסביר הלבוש: האופן שבו אנחנו חוגגים, תלוי מה אנחנו אמורים לזכור. אז בפורים היינו בסכנת הכחדה, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ולכן השמחה היא שמחה של חיים, זה אכילה ושתייה. אבל בחנוכה הסכנה לא הייתה של רצח ואבדון, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ולכן גם האופן שחוגגים הוא "נר מצווה ותורה אור".
[37:46] והרבה פעמים ניסיתי להסביר, מה בעצם הייתה גזירת היוונים? חז"ל אומרים שהם גזרו על חודש, שבת ומילה. למה דווקא שלושת אלה עליהם יצא הקצף? מקור הטעות היא רק מצווה שבתורה? "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". איזה שור מדובר? איזה שור? "קרן השור" – בה' הידיעה. למה דווקא קרן השור, ולא "אוזני החמור", "זנב הסוס"? מה מיוחד בקרן השור, ובאיזה שור מדובר?
[38:15] פרצו י"ג פרצות. היה בידם להחריב את הבית, כמו הבבלים, כמו הרומאים, לשרוף את הכל כולו. לא עשו כן. לא משום שלא יכלו. מה המשמעות של י"ג פרצות? ליבי אומר לי: היוונים היו נחשבים כ"עם נאור", גדולי הפילוסופים הקדומים כולם היו מיוון – אפלטון ואריסטו וסוקרטס. והיוונים נתנו לעולם את התרבות, את הספרות, את השירה, את הספורט, וכל כך הרבה נכסי תרבות. וחז"ל אומרים: בפסוק הראשון בתורת משה, "וחושך על פני תהום" – זו גלות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל. מה שלאחרים היה נראה כאור, אצלנו זה היה חושך גדול. והמאבק היה מאבק תרבותי. ורבים מבני ישראל היו מתייוונים. והם לא באו לרצוח, להרוג ולאבד, אף על פי שבמדרשי חז"ל משמע שהם היו אכזריים לא פחות מאשר הרומיים.
[39:06] אז היוונים ניסו לעקור את ההרגשה שבני ישראל הם "עם נבחר". והם אמרו: אתם כמו כל העמים. "ילכו איש בשם אלוהיו". "כתבו על קרן השור" – ו"ויקרא רבה" פרק כ"ז כתוב ש"שור" הוא ראש לכל הקורבנות. ליבי אומר לי, היוונים אמרו לבני ישראל: אנחנו לא החרבנו את המזבח שלכם, רוצים להקריב קורבנות – בבקשה. אבל על קרן השור שאתם מקריבים על המזבח שלכם, שיהיה כתוב: "אין לנו חלק באלוקי ישראל", אנחנו לא "חלקו ונחלתו". "אין לכם חלק באלוקי ישראל" יותר מכל השאר. "השור" שהוא ראש לכל הקורבנות. רוצים להקריב – בבקשה. אבל בתנאי, על קרן השור שמקריבים על המזבח, שיהיה כתוב: "אין לנו חלק באלוקי ישראל", אנחנו לא "חלקו ונחלתו".
[39:55] "טימאו השמנים". אם לא רצו שידליקו את המנורה, היו שורפים את השמן. היו שופכים את השמן. לא שרפו ולא שפכו. "טימאו שמנים". תדליקו, אבל לא צריך להיות שמן טהור. י"ג פרצות. ואיפה פרצו את הפרצות האלה? אומרים חז"ל: בחיל. והחיל – הוא הסורג. והסורג, מה זה הסורג? לא ברור. אין מקור מפורש בדברי חז"ל, אבל הרמב"ם בפירוש המשניות אומר שהסורג הוא הגבול. עד הסורג גם גויים יכולים להיכנס להר הבית. מן הסורג והלאה – רק בני ישראל. וזה לא מקרי שפרצו י"ג פרצות בסורג, ולא בחומת הר הבית, ולא בחומת העזרה. אלא באותו גדר קטן שהיה גובה אמה, משום שזה הגבול – עד כאן גויים, מכאן ואילך רק בני ישראל. זו הייתה המגמה שלהם.
[40:48] ו-י"ג פרצות, ברור בעיניי שיש משמעות במספר י"ג. י"ג זה מספר הקסם שלנו. וכאשר אני שואל אנשים מה מיוחד ליהודים י"ג? התשובה הראשונית תמיד: זה בר מצווה. כל ילד יהודי מקבל עול מלכות שמים כשהוא בן 13. אבל י"ג הולך הרבה מעבר לבר מצווה. י"ג עיקרי אמונה. גם הגויים מצווים שלא לעבוד עבודה זרה. אבל י"ג עיקרים זה רק לבני ישראל. ואלה יסודות האמונה שלנו ושלנו בלבד. בגיטין דף ס' אומרים חז"ל: "לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה". כי את ה"בייבל" אחרים גם קוראים. אף אחד מהם לא לומד תורה שבעל פה. י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, זה היסוד של תורה שבעל פה. עוד פעם י"ג. מה עוד יש י"ג? י"ג מידות של רחמים. שזה סוד שהקדוש ברוך הוא מגלה למשה רבינו, והקדוש ברוך הוא מבטיח: "כל עת שבניך יעשו כסדר הזה, אני מרחם עליהם ואני שומע תפילתם".
[41:48] יש עוד משהו י"ג? "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – "אחד" בגימטריה י"ג. ואמרתי הרבה פעמים: זה הפסוק, מסתמא החשוב ביותר שיש בתורת השם, אם אפשר לומר מה חשוב, אבל כל יהודי חולם ומקווה שיחזיר את נשמתו ליוצרו כאשר הפסוק הזה שגור על לשונו. "ה' אלוקינו ה' אחד, אחד בגימטריה י"ג". האם היוונים ידעו את הסוד של מספר י"ג? אינני יודע. אבל בחז"ל מוצאים ביטוי: "אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי". וכבר אמרתי הרבה פעמים, היו ימים שהייתי הרבה במנהטן, גם כשאשתי הייתה חולה וביקרתי בבתי חולים, וגם בשנים האחרונות. בכל הבניינים, הבניינים הגדולים, אין קומה 13. "פלאי פלאות", אין קומה 13. הקומות עוברות מ-12 ל-14. הם מפחדים מהמספר 13. הם אומרים שזה מספר של "ביש מזל". וכמה הם צודקים? כמה הם צודקים? כי זה המספר שלנו. בלונדון, הייתי בחלקים של לונדון, במספרים ברחובות אין 13. 11, או 12, עובר ל-14. 11 ל-15, אין מספר 13. בהרבה רחובות בלונדון. הגויים לא אוהבים את המספר הזה. הם אומרים שזה "ביש מזל" המספר הזה. וזה לא מקרי שהיוונים פרצו י"ג פרצות בחומת הר הבית. הם לא הרסו את הר הבית. ולכן חנוכה זה זמן שבו אנחנו צריכים להתחזק ולהשריש: "הקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". שאנחנו עם נבחר. ומה זה להיות עם נבחר? זה לא רק פריבילגיה. כל היתר יש להם 7 מצוות בני נח. תמציתם – "זהי א מענטש" (תהיה בן אדם). תהיה "מענטש", אל תרצח, אל תשדוד, אל תשקר, אל תגנוב, אל תנאף, זה הכל. פתאום 7 הופכים ל-613. מחשבה, דיבור ומעשה. רגע אחד יהודי איננו בן חורין. זה מה שנקרא להיות עם נבחר. נבחרנו להיות אור לגויים, נבחרנו לדבוק בהקדוש ברוך הוא, נבחרנו לא רק ל"מלכות" אלא גם ל"עבדות", וזה מה שהיוונים רצו לעקור. והקדוש ברוך הוא נתן בדרך נס, ל"מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, ומסרת רבים ביד מעטים, וגיבורים ביד חלשים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך".
[44:11] אז הקדוש ברוך הוא בחר בנו להיות "יורצייט" בחנוכה, שזה זמן של דבקות בתורה ושל שמחת תורה. אז אלו ימים שבהם צריך להתחזק. הקדוש ברוך הוא יאיר את לבבנו, ויאיר את עינינו בתורתו, "ואור עינינו בתורתך". ושנזכה בקרוב בימינו לראות כהן גדול מיטיב את הנרות, "בהדלקת הנרות במנורות הטהורות שבבית המקדש, במהרה בימינו אמן".
[44:36] קול הלשון: קול הלשון. עולם שלם של תוכן איכותי.
הנושאים החמים
).
alef-bot.top
הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 
עשו לייק לשיעור 
שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 
צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 
