אתגר נובמבר ספרותי #3 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[שירת הכוכבים]

#24- סוער רועש

הרכבת עמדה במקומה.
השמש בחוץ הייתה מסנוורת.
פתח הקרון היה עמוס אנשים, כולם ניסו לצאת יחד עם חבילותיהם.
החזקתי חזק במזוודתי ובשתי החבילות הנוספות, וניסיתי לחדור את גוש האנשים.
נדחקתי בין שניים, ולא ראיתי דבר. פספסתי את הירידה אבל לא היה לי לאן ליפול, התייצבתי אחרי רגע ארוך וניסיתי להמשיך וללכת.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי היכנשהו על הרציף, אוחז במזוודה ובחבילה אחת. השנייה נפלה, כנראה, באמצע הדרך.
הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד מבני המשפחה. אנשים זרים חלפו לידי, עברו מפה לשם. המולה אדירה, רעש אימים.
צפירה חזקה נשמעה, קול שקשוק. הרכבת פתחה בנסיעה.
"יורי!" מישהו תפס בזרועי, סטפן. דווקא סטפן. "הנה אתה! איפה כולם?".
התבלבלתי. "לא יודע" אמרתי בקול, ניסיתי לגבור על שאון הרציף. "לא ראיתי אף אחד עדיין".
"פטר מחכה לי בסמוך לקיר עם חבילות" סטפן היה נראה לחוץ, "בוא איתי לשם ותחכה איתו, בסדר? אני אלך לחפש את כולם".
אבל החבילה!
סטפן לא אמר עליה כלום, הוא פשוט לא שם לב. הלכתי בעקבותיו אל קיר התחנה, פטר חיכה שם עם איגור.
"הוא צעק לי בקול" הסביר איגור, חייך אליי. "אתה בסדר?".
הנחתי את המזוודה ואת החבילה בסמוך לשאר החבילות. "איבדתי חבילה" לחשתי, הסתכלתי לראות אם סטפן כבר נעלם בין האנשים.
הוא כיווץ את מצחו, מודאג. "אוי".
"אני הולך לחפש אותה" קראתי בקול, צעדתי לעבר המקום המשוער בו ירדתי מהרכבת.
איגור צעק לי משהו, היה נשמע שהוא ביקש שאשאר. לא הקשבתי לו.
רצתי בין האנשים, תרתי אחרי חבילה עשויה בד, בהירה עם פסים שכמעט נבלעים ברקע.
אנשים הדפו אותי, דרכו עליי, חבטו בי עם מזוודות עץ.
לא מצאתי את החבילה. מצאתי את אלכס, ממרר בבכי בסמוך לפסי הרכבת.
לקחתי אותו בחזרה לקיר התחנה, כולם כבר חיכו שם.
איגור חיבק את אלכס, יוזף חיבק אותי. "דאגנו לכם!".
"החבילה" מלמלתי, השפלתי מבט אל מזוודתי השמוטה.
האבא הרים חבילה בהירה, עם פסים בהירים. "אל תדאג כל כך הרבה, יורי".

 

[דודה]

#25 - תופת

הוא מת מעייפות.
כל הלילה לא ישן, השן כאבה לו תופת.
עכשיו הוא מנסה למצוא רופא שיניים שיגאל אותו מייסורי הגהינום האלו.
ד"ר מרק פנוי, אבל הוא יקר רצח.
ד"ר בן חמו זול יותר, אמנם לא קטלני, אבל יש לו תור פנוי רק בעוד שבוע, שגעון!
בסוף בניסים הוא קיבל תור אצל ד"ר בלומנברג. עבר טיפול שורש כואב עד מוות. הלחי עדיין נפוחה בטירוף.
אולי כשיירגע מעט, ישים לב שלא רק השן, גם הלשון והשפה זקוקות לטיפול שורש.

 

[הל בר]

יש אנשים שאיבדו בייסורים את חייהם ,
יש ילדים קטנים שחזו במות הוריהם,
יש שלעולם לא ישובו להשתמש ברגליהם
ויש שיושבים היום בבית ולא ישכחו את שראו עיניהם
ויש אותי שלא מכירה
לא שמעתי צרחות אימה
לא ראיתי גופה צונחת
ולא יריתי באש קולחת
ובין תופת לתופת אין להשוות
אבל גם הלב שלי לא מפסיק לבכות

והלוואי ויהפכו לאתים ברזלי חרבות

 

[יעל מויאל :)]

תופת--

יש רגעים בהם הלב שותק
כבר אין לו מילים ---
האדם אולי זועק
אך נדמו גם הצלילים

רגע תופת של הנפש
זמן שמדבר רק הרגש
השנייה הזו שעוצרים
ומפחדים עיניים להרים

הזמן הזה שמפסיקים לברוח
אולי כי כבר נגמר הכח
ובלי שנעבור אירוע דרמטי
פיגוע- תאונה או משהו כזה אמיתי

כי יש לנו לב שמרגיש
ויש לנו טראומות שלא יודע איש
ויש גם תופת בפנים עמוק
ואין מה לברוח רחוק

רק לדעת מה מרגישים
לתת מקום למה שחשים
ולהתפלל כמו שמתפללים
על חולה - שיחלים

כך נתפלל לבורא עולמים
שירפא לנו הנפש
שישחרר אותה מהתופת

של העבר
של הכאב שלא נגמר
ואמן יאמר לצרותינו די ---

 

[מיהי]

תינוק עצום עיניים
מבע משלים גורל
אינך קפוץ ידיים
ונשמתך מעל

חיכינו לך, ילד
הלכת בלי תשאל
מחכים לך עכשיו,
עד אלוקים יגאל

דומם אתה, בשקט
להיפרד, איך נוכל?!
עוד חיבוק ברטט
להתראות, ילד טל

מלאך עוזב איתך
לא אומר "גדל!"
ליבנו - כאב תופת
בעוד ליבך שלך - חדל.

 

[שירה שבלב]

# 25 תופת.

בתוך תופת
וכאב שלופת
מוקפת
מעטפת
מלטפת.
הראש מכופפת.
האמונה זוקפת.
כוספת.
שואפת.
כמעט מעולפת.
להיות בת מלך למופת.

 

[שירת הכוכבים]

#25- תופת

האש בערה בקצה האופק.
רעש ההפצצות חרך את אוזניי, הדהד לכל עבר.
האש בערה מרחוק, הציתה הרבה עצים ביער. העשן עלה לגבהים, אפור כהה.
האדמה חלפה תחת רגליי במהירות, חומה בהירה. עלים יבשים וטריים נמעכו תחתיי, השמיעו קול רעש.
בום. בום.
הבומים שבו ונשמעו, ואיתם נשאה הרוח צרחה חדה.
נשכתי את שפתי והמשכתי לרוץ, לרוץ, לרוץ----
"הרכבת הגיעה!" צעק מישהו לידי. אלכס.
אנשים התחילו לרוץ מסביב, שפשפתי את עיניי בכוח.
"מה נרדמת" יוזף משך אותי מרצפת הרציף, "בוא כבר!".
עפעפתי, מיהרתי אחריי בני המשפחה. החבילות בידיי הכבידו על ריצתי, נשימתי נעתקה.
"תעודות, תעודות!" כמה אנשים במדים מוכרים ומרתיעים הסתובבו בין האנשים, נוקשים על כתפיהם ודורשים תעודות.
"אל תפחדו" האבא נתן בנו מבט מרגיע, אבל אני לא נרגעתי.
לחצתי יד חזק ליוזף, הוא חייך אליי. ביקש ממני לא לדאוג.
כן דאגתי.
לבושי המדים עצרו איש אחד, גררו אותו החוצה. אחר כך הם תפסו שלושה אנשים נוספים.
עוד אישה, צעירה מאוד. חמישה נערים נוספים נתפסו.
הלחץ בסמוך לדלתות הרכבת הפך בלתי אפשרי, אנשים שהיו ללא תעודות או כאלו שלא היו תמימות לחלוטין- ניסו להידחק פנימה בניסיון לחמוק מן המעצר השיטתי.
הסתכלתי על האבא, "אולי כדאי שננסה גם-".
"זה מסוכן" הוא פסק עוד לפני שסיימתי את המשפט, "תראה את הדוחק. התעודות שלנו בסדר גמור".
התעודות שלהם באמת אמורות להיות בסדר גמור, אבל שלי??
"אל תדאג, יורי" האמא ניסתה לחייך אליי, אבל ראיתי שהיא מפוחדת בעצמה.
כולם אמרו לי לא לדאוג, אבל ידעתי שמי שיסתבך במקרה שאתפס יהיה בעיקר אבא, ולא אני.
לא רציתי שאבא יסתבך. לא רציתי גם שהאבא והאמא של יוזף ושל כולם יסתבכו.
לבושי המדים ניגשו אל האבא. "תעודות".
האבא הוציא אותם מכיסו, שליו.
לבוש המדים עיין במסמכים בכובד ראש. "תאומים, הא?" הוא הסתכל עליי ועל יוזף, מבטו מרושע.
הנהנו מהר, מתואמים.
"חביבים, התאומים שלך" האיש החזיר לאבא את המסמכים, "אתם יכולים להמשיך".
סביבנו החלו השוטרים לעזוב את המקום.
התופת הסתיימה.

 

[לבי]

בס"ד
#26
מסבך מבלבל

הוא זר בעיר
לא מכיר
מסתובב
מחפש
את המחר
הסמטאות
הצרות
לאן מובילות
לשום דבר
מגיע לקצה
למטה תהום
סער יהום
נכרך בחבל
הלב באבל
זה צעד אחרון
הוא יודע
הוא עף בתנופה
למטה
למטה
עוד רגע
זה מגיע
יעלם לעד
שמע ישראל ה אלוקינו
ה אחד
ואור גדול של בוקר
ושמש מאירה
הוא ניצל וואו
ממה?
מחלום בלהה

 

[משך]

26#
מסבך/מבלבל.

איחר, לא בא בשבע,
סינר צמוד דרך קבע.
נרתע מהבצל בדמעות,
קצץ רבים כמונה מעות.
הסכין רטטה במתח,
פירק כראוי הנתח.
ניגב הקרש וניקה,
הסביבה נשארה דביקה.
בחר בפרוסה נכונה,
חברתה הטובה נזרקה לאסונה.
העמיד מראש סיר בכיריים,
נכווה בתנועה לא זהירה.
רטבים למתכון סינן,
זיגוג לא מינן.
בתיבול לא חזק,
מלח כן בזק.
הירקות הקדים ואידה,
במרקם הורגש מעידה.
הפסטה הורכבה בדייקנות,
הנקניק עורבב בחוסר סבלנות.
המוס בשוקולד ציפה,
הווניל זלג טיפה.
אחרי ההשקעה והמאמץ,
הטעם יצא חמצמץ.

 

[דודה]

#26 - מבלבל

תַּגִּידוּ 'כֵּן',
תַּגִּידוּ 'לֹא',
כָּל מַעֲנֶה מְקֻבָּל.
תַּעֲנוּ 'בְּסֵדֶר',
תִּתְנַגְּדוּ 'מָה פִּתְאוֹם',
סוּג הַתְּשׁוּבָה לֹא מֻגְבָּל.
חַיְּכוּ בִּידִידוּת,
הַזְעִיפוּ פָּנִים,
גַּם זֶה עוֹד נִסְבָּל.
רַק אַל
תַּמְשִׁיכוּ לִשְׁתֹּק,
תַּשְׁאִירוּ אוֹתִי מְבֻלְבָּל.

 

[הל בר]

לאן העולם הולך?
דברים יסתדרו או הכל יסתבך?
בינה תחליף אותי יוצרה יעשיר,
וכל שכמותי ברחוב ישירו שיר?

ואיזה הורה אהיה?
האם על הקרקע עדיין נחיה?
או שמה ירח יחליף הכדור
מחר נכיר שם חבר חדש יצור?

האם הלחם והמים יחזקוני או שמה קפסולות בטעם ברקוני?

חילוף חומרים, להוליד ילדים, בית ספר לימודים - דיסק און קי וגמרנו?
חישוב זמן וימים, בניית בתים וגשרים, אוי כתיבת השירים - את הבסטה סגרנו??

אני מרגישה כה זקנה, את הקידמה לא רוצה לא רוצה
הבו לי סיר וגז או פתילה
הבו לי שקט נפשי לתפילה

לוקח לי זמן להיזכר
אבל גם את בינה- יצר היוצר

 

[לבי]

בסד
#27 בצל

שורף פחד
הדמעה המלאכותית
זורמת חופשי
אולי זה בגלל
הבינה
גם היא מלאכותית
שכבר כאן
ומאיימת נורא

ואותי היא תשאיר
בלי תואר שני
גם ראשון
אפס כשרון
רק עם גלדים ערמות
חריפים מדמיעים
שמוסיפים טעם לחיים
לגורמה...

אז זהו
שאני בדרך
לקייטרינג החדש
הן אדם צריך
להתפרנס
להאכיל לטף
אני טובה בבצל
וכבר אמר אדם אחד
חכם
שב בצל ואכול בצל

עוד אראה לכם
שעל אף הai
זו תהי-ה מסעדה איייי

ולכם ידידיי
שקראתם את גבוביי
על חשבון הבית
סגרנו
סעודה ראשונה

 

[מיהי]

26# מסבך/מבלבל


מסובך
מבולבל לי
בלב ובראש
מי יבוא לעשות לי קצת סדר?

כשחלום
ואמון
מתנפצים לאין סוף
ונעלמים
מהתדר

נגענו באושר
לרגע אחד
אחר כך
נשארנו לבד

מתת
משמיים
היה, והלך
והכל פה נשאר
מסובך

ורק
המעט
שבו נתנחם
על כאב שחותך את הלב

שגם אם
מבלבל
הכל מחושב
ועוד ישובו
פרחים
ללבלב.

 

[שירת הכוכבים]

#26- מסבך מבלבל

הרכבת נסעה במהירות קבועה.
החלון בקרון היה צר וקטן יותר מזה שהיה בקודם, והאוויר היה מועט.
ישבתי בסמוך לדופן, דחוס בין יוזף לאלכס.
הקרון היה מלא בהרבה אנשים, וכולם ישבו על רצפת הקרון, צפופים.
יוזף ניסה ללמד אותי. "פודרוז', זה מסע".
השענתי את ראשי אחורנית. "טוב".
"תגיד פודרוז', יורי" הוא התעקש.
"פודרוז'" אמרתי בחוסר עניין.
יוזף העיף מביט סביב, "תחנת רכבת" הוא חייך, "סטאציה!".
"סטאנציה" תיקנתי אותו, מבולבל.
יוזף צחקק. "לא סטאנציה, סטאציה. זה דומה אבל בערך. בפולנית אומרים סטאציה, אם תגיד סטאנציה יחשדו בך".
"אבל זה מבלבל" מחיתי, "תגיד לי מילים אחרות".
יוזף המשיך לחשוב. "הו, משהו שלא יבלבל אותך: טראסה!".
"מסלול" חזרתי אחריו, נרגעתי קצת. "יופי".
האבא העיף בנו מבט משועשע. "לומדים פולנית?".
הובכתי. "יוזף חושב שזה חשוב".
"הוא צודק" הגיב האבא, וחזר לעיין בניירות.
המילים הבאות היו קשות יותר, חלק מהן היו דומות לרוסית וחלק לא.
"אני לא יכול" התייאשתי במילה החמישים, "זה רק מבלבל אותי, יוזף".
"כן, יוזף, מספיק להיום" התערב איגור בסמוך.
המשכנו לדבר על נושאים שונים. אלכס הצטרף אלינו. איגור ניסה לקרוא משהו.
הרכבת נעצרה.
גל של לחישות עבר בקרון. שתי מילים. "הגענו לגבול".
דלת הקרון נפתחה.
שוב נכנס לבוש מדים פנימה, הפעם יותר מפחיד. כולם הגישו לו תעודות על אף הצפיפות.
מבטו נעצר עליי ועל יוזף. "תאומים, הא? יאק ביווה דרוגה?".
יוזף ענה בטבעיות, "ביווא וואדנא".
לבוש המדים הסתכל עליי. "נו, יאק ביווה דרוגה?".
דרוגה זה דרך. בטוח. כמו ברוסית. יאק זה מה, יוזף אמר לי מקודם.
איזה מילים הוא לימד אותי על דרך? אה, משעמם.
התבלבלתי. לא זכרתי איך אומרים. זה נגמר ב'נה' בסוף, בטוח! זה היה דומה לרוסית? היה נדמה לי כן.
"סקוצ'נה" אמרתי בקול, שמחתי שניצלתי.
הוא נתן בי מבט מוזר, ואחר כך צחקק. "ילדים" אמר לאבא החיוור, סיים את הסבב ויצא מהקרון.
יוזף גיחך. "התכוונת נודנה?".
זה היה מבלבל עוד יותר. "אופס! מה אמרתי?".
צחוקו של יוזף התגלגל. "אנרגטית".

 

[דודה]

#27 - בצל

"האדם דומה לבצל, כשמקלפים את כל השכבות, נותרת רק דמעה" (גונטר גראס).

חִיּוּךְ רָחָב, עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת
הַכֹּל מֻשְׁלָם, הֵן מְסַפְּרוֹת

אֲנִי יוֹדַעַת, זוֹ רַק מַעֲטֶפֶת
פְּלוּפּ! שִׁכְבָה אַחַת מְקַלֶּפֶת

חִיּוּךְ קָטָן, עֵינַיִם מְחַיְּכוֹת
הַכֹּל בְּסֵדֶר, הֵן מַבְטִיחוֹת

אֲנִי יוֹדַעַת, זוֹ רַק מַעֲטֶפֶת
פְּלוּפּ! עוֹד שִׁכְבָה מְקַלֶּפֶת

חִיּוּךְ נִמְחַק, עֵינַיִם חֲתוּמוֹת
מַצָּב סָבִיר, הֵן מְגַלְּמוֹת

אֲנִי יוֹדַעַת, זוֹ רַק מַעֲטֶפֶת
פְּלוּפּ! עוֹד שִׁכְבָה מְקַלֶּפֶת

פָּנִים נְפוּלוֹת, עֵינַיִם כְּבוּיוֹת
קָשֶׁה לִי! עַכְשָׁו הֵן גְּלוּיוֹת

אֲנִי יוֹדַעַת, זוֹ רַק מַעֲטֶפֶת
פְּלוּפּ! שִׁכְבָה אַחֲרוֹנָה מְקַלֶּפֶת

פָּנִים שְׁטוּפוֹת, עֵינַיִם רְטֻבּוֹת
נוֹתְרָה רַק דִּמְעָה, מֵאֲחוֹרֵי הַשְּׁכָבוֹת

 

[מיהי]

#27 בצל

איש קטן יושב בחושך,
עצוב, משפיל מבט
הוא בצל של החיים
מראשון ועד שבת

איש קטן יושב בשקט
נאנח לאט
גונח כמו איזה קלטת
שנשרטה מעט

איש קטן מרים עיניים
ממצמץ קמעה
משלולית צל הערביים
ומיובש הדמעה

איש קטן רואה עולם
ממקומו בצל
אור חושף הנעלם
רוצה להינצל

איש קטן, קצת מהוסס
זוקף את שתי רגליו
נושם אוויר, נוטל פנס
הוא מנסה עכשיו.

איש כבר לא כל כך קטן
מבט פרידה מוסיף
מחליט - אני יוצא מכאן
הצל באור מחליף

איש קטן - כבר לא כל כך
מקרן צל יוצא
מסתנוור מאור כה רך
זה מה שהוא רוצה

***

איש גדול
עומד באור
ליבו מחלים
ליבו טהור

מסתכל
לעבר חושך
נפרד הוא
מהשחור

איש גדול
מושיט היד
עוזר להינצל
למי שעוד רוצה לצאת,
למי שעוד בצל.

 

[שירה שבלב]

חתכתי בצל.
הוא נשף עלי אדים, העיף עליהן חריפות.
שרפו לי העיניים, הפרישו נוזל מלוח שקוראים לו דמעות.
שבילים רטובים זרמו לי במורד הלחיים.
היד שלי עשתה את דרכה אל חבילת הטישיו, נעצרה באמצע הדרך, שבה למקומה.
מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה. שערי דמעות לא ננעלו. והיו לי דמעות. מפתח שערים.
לפני שמחיתי, בכיתי.
את הצרות, התקוות, הבקשות.
דמעות הבצל התערבבו עם דמעות הכאב. יצרו תערובת קסמים.
התפללתי על הגאולה.
הכל בגלל בצל אחד.

 

[הל בר]

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֵת הֶחָצִיר וְאֵת הַבְּצָלִים וְאֵת הַשּׁוּמִים"
(במדבר י"א, פסוק ה').

זוכרת את התירוצים שתירצתי אחרי ששחיתי כדג בנבכי הרשת המחוררת
זוכרת את הקישואים/ הפסוקים שרוקנתי מתוכן וטענתי בשמם לטובת נפשי הסוררת
זוכרת את האבטיחים שאת קברות תאוותי בעזרתם הייתי חופרת
זוכרת את החציר שיבש בליבי, מדברי האמת הייתי מסתתרת
ואת הבצלים הריח השירים שעשו שמות בנפשי הבוערת
והשומים ובטלנותי גם טמנו ידם בצלחת מצרים , הכבידו נפשי כעופרת....

לעולם לא אחזור למצרים
געגועי לשמים
את הבצלים אזרוק כולם למים
טעם תורתך אעלה על שפתיים

 

[שירת הכוכבים]

#27- בצל

שמי תכלת הציצו מן החלון.
קול שקשוק הרכבות המונוטוני הפך עליז יותר ויותר.
הרגעים והשעות חלפו להם בזה אחר זה, ועם כל דקה שחלפה הרגשתי טוב יותר.
עדיין ישבנו צפופים. אלכס החל להתלונן בשלב כלשהו, אך תלונותיו היו נשמעות גרועות פחות מאלו שקדמו להן- ברכבות הקודמות- והתקבלו ברוח סלחנית.
איגור וסטפן התחילו לשחק שחמט במחשבה.
יוזף האזין להם בחלק מהזמן, ובחלק האחר שוחח איתי נרגשות והמשיך לנסות ללמד אותי פולנית.
פעם, בבית הספר שבעיר, חזר אבא הביתה, ומלבד כמה תפוחי אדמה- הביא איתו גם שני בצלים. 'נוסיף את זה למרק' הוא אמר, ניסה להישמע חגיגי.
רציתי אני לקלף את הבצל. התחלתי להסיר את השכבות שלו בידיים, זה היה קל. עוד שכבה ועוד אחת... וזה לא נגמר.
אבא צחק. 'תביא' הוא לקח סכין והסיר את כל השכבות באחת.
התאכזבתי. לקחתי את הבצל השני והתחלתי להסיר בעדינות את השכבה הראשונה, ואחר כך את השנייה.
בסופו של דבר השכבה האחרונה הייתה דקיקה וגירדתי אותה בציפורניי.
הבצל התגלה, עגלגל ולבנבן, ואבא הכניס גם אותו למרק.
"עוד כמה שעות מגיעים?" יוזף לידי איבד קצת סבלנות.
האבא הסתכל בשעונו. "בערך עוד חמש- שש שעות, אבל הקצב איטי אז אולי שבע או אפילו שמונה".
יוזף מחא כף אל כף בהתרגשות, "זה נגמר! יורי, זה נגמר!".
"עומד להיגמר" תיקנתי, ובכל זאת חשתי שמח בדיוק כמוהו.
בתחילת הדרך חשתי כמו בצל עטוף שכבות רבות. פחדתי והייתי לחוץ נוראות.
אחר כך עם הבדיקה הוסרה שכבה אחת, ולאחר מכן, עם המשכה של הדרך ובדיקות נוספות- הוסרה עוד אחת.
לאחר היכנסו של האיש ההוא במעבר הגבול, החלה השכבה האחרונה להתקלף באיטיות. כאילו ילד החל לגרד אותה בציפורניו.
כשנגיע בשלום ליעדנו, ידעתי- תסיים השכבה להתקלף.
ציפור עפה בחלון, מהירה.
יוזף סיים את מכסת מאה המילים שלו ודיבר על כמה שפולין יפה, ואיגור הצטרף בדיבורים שונים אודות וורשה וקרקוב.
נשמתי עמוק, השענתי את ראשי אחורנית. ידעתי שכאשר כבר לא תישאר אף שכבה- ארגיש חופשי.

 

[הדר 310]

שלד

צחוק מתגלגל מהחדר, נשאר אותו דבר. בדיוק כמו שהיה ילד.
"אמא, כפרה עלייך! מה את מבשלת לנו? איזה ריחות......"
"הי חיימשלי אני מכינה לך את העוף בתנור שלך, כאילו אתה לא מזהה את הריח!"
"יאוו אמא אין עלייך. תודה.
אני יוצא לריצה משו כמו שעה, יהיה מוכן עד אז, נכון? יאללה ביי!"

אדים ומחשבות מתערבלים לסליל חמים.
אין על הילד הזה בעולם. רק שישמור לי אותו אלוקים.
ילד אחד הוא נתן לי, ואני אוהבת אותו כמו עשר.
הכי הכי בהכל.
בלימודים, בחברה, בצבא.
אני כבר ממש יכולה לדמיין אותו אבא לקטנטנים. בעל לאישה.
הוא יהיה כל כך טוב בזה!

- - - - -

סוף סוף הוא חזר אלינו.
אמנם לא כמו שציפינו, אבל חזר.
ואיך כל החיים האלה, העולם ומלואו הזה,
מצטמק, מתקפל, קורס, למילה "ממצאים".