מידע שימושי אמא, על מה את מוותרת? אשכול הטיפים לאמהות עמוסות!

[עוגת בוקר]

ואגב, עם הנושא של משחקים אני ממש מזדהה, אם יש לך קטנטנים אז כנראה שכמו אצלי - הם לא ממש אוספים משחקים וזה התפקיד שלך, תפקיד מתסכל מאוד באמת...

כל כך נכון.
עכשיו זו נוסטלגיה בשבילי,
כי היום הגדולים אוספים את המשחקים של הקטנים.
אבל עד לפני כמה שנים זו היתה העבודה שלי כל ערב -
לאסוף, לאסוף, לאסוף ....

 

[הרה"צ]

ני רואה שהרבה פה כתבו על ילדים שמרטיבים בלילה- זה המון עבודה קשה ולא נעימה- (להחליף כלי מיטה, לכבס אותם ואת כל הבגדים, לרחוץ את הילד גם אם הוא רחוץ)
אצלי אין כזה דבר- כל עוד ילד מרטיב- אפילו פעם בשבוע הוא לובש בלילה טיטול או תחתול.
אם ילד אומר לי שהוא רוצה לישון בלי טיטול- אני אומרת לו, בא נעשה מבצע, אם שבוע הטיטול שלך יבש בבוקר אני ירשה לך לישון בלי טיטול, אם יש פשלה- ננסה שוב עוד שבוע.
מבחינתי זה לא ויתור אלא קודם כל בשביל ההרגשה של הילד- לקום רטוב זה מגעיל ומבייש,
אני מסבירה להם שכל אחד עד גיל 10- נגמל, וכל גוף זה בזמן שלו- ולכן אין שום בושה בטיטול,
ואין שום סיבה בעולם שילד ירטב כולו ויסריח באמצע הלילה.
אני ממש לא מבינה את אלו שמשגעים את הילדים שלהם עם פעמונים, נותנים להם תרופות, ומעירים אותם באמצע הלילה, מסכן הילד, למה שלא יגמל בקצב שלו בצורה טבעית?
רווח מן הצד (והקשר לאכול הנוכחי )- חיסכון של המון עבודה.

כשקורה שזה עובר את גיל 10 התחתול כבר לא עוזר... יוצא ממנו - בכל אופן אצלינו(בדיוק אמרתי לבעלי שלאחד הילדים אני צריכה לחפש טיטולים של מבוגרים מידה xs. הבעיה שהוא לא מסכים בכלל לחשוב על הרעיון. כל מה שכתבת פה אני מסבירה לו ואין עם מי לדבר)
עוד אחד באמת מוכן טיטול ועוד שניים מפספסים פעם בשבועיים בממוצע (יכול להיות חודש כלום ואז פעמיים בשבוע).
אני בדעה של עד גיל 12 יכולים להשתמש בטיטול {בעת הצורך כמובן} ואם רוצים גם במוצץ בלילה גם לאחר 12 אפשרי מוצץ [נכתב ע"י הרבנית נוות ביתו]

 

[הפולניה]

בדיוק אמרתי לבעלי שלאחד הילדים אני צריכה לחפש טיטולים של מבוגרים מידה xs. הבעיה שהוא לא מסכים בכלל לחשוב על הרעיון. כל מה שכתבת פה אני מסבירה לו ואין עם מי לדבר)

מי לא מסכים לחשוב על הרעיון, הילד או בעלך?

 

[...Naomi]

כשקורה שזה עובר את גיל 10 התחתול כבר לא עוזר

חבל על הסבל, פשוט הולכים לאורולוג ומתחילים לקחת מינירין.
תודה לבורא עולם שיש בדורינו כאלה עזרים קלים ונוחים.

 

[ש.י.ג]

מינירין מצויין
אפס הרטבה

 

[MichalGR]

מאוד מאוד מתחברת.
באמת באשכול פה יש כל כך הרבה בעלבוסטיות שהלוואי שאני אספיק כמוהן...
לא מגיעה לזה בכלל.
אבל כשאת כותבת אני נזכרת במה שאני כן עושה...
אחר הצהריים בקושי מספיקה משהו כי מאז שהם חוזרים אנחנו משחקים ביחד, עושים יצירות, קוראים, מדברים, מתקשרים לסבתא, הולכים לגינה, הנקות בין לבין...
ובערב ההשכבות לוקחות מלא זמן. כי רוצים עוד סיפור וחיבוק ותשכבי לידי..

אז אם כבר, אשמח לטיפים בנושא -
איך להשקיע בנפש של הילדים?

שאלה- נראה לכן שזה באמת בא אחד על חשבון השני?
סדר היום שלי בנוי בצורה שכמעט כל עבודות הבית מתבצעות אחר הצרהיים, בזמן שהילדים איתי בבית. אני מבשלת יחד איתם את ארוחת הצהריים, ממיינת, מכניסה, מקפלת ותולה כביסות, עושה סדר בבית, שוטפת כלים, וכמובן בישולים לשבת בחמישי. לי אישית פחות נוח לעשות את עבודות הבית בערב (כמובן רק הסדר והנקיון המתבקשים אחרי מפגעי-ארוחת- הערב.. שגם את זה בד"כ אני עושה כשהם לובשים פיג'מות אחרי האמבטיה..)- אני יוצאת לאימון, אני משלימה שעות בעבודה, או שאני סתם נחה מהיום העמוס ואין לי כוח לקפל כביסות.
הילדים התרגלו לזה, והם מאד נהנים לראות איך אני מבשלת, להיות מעורבים בבחירת העוגה, ולזההות את הבגדים שלהם בכביסה.
מצד שני יש איזו תחושת פספוס שאני לא יושבת אית על הרצפה ובונה במגנטים.. ואת הגינה אנחנו פוגשים פעם בשלושה חודשים...
אני רואה פה שהמון ויתורים שנשים עושות פה אלה דברים שלא הייתי מוותרת- לא יכולה לוותר על הפיג'מות הנעימות של הילדים (חוץ מהתינוק הקטן שישן עם בגדים שאין כ"כ הבדל בינם לבין פעג'מות), לא יכולה להשאיר ערימות של כביסות לא מקופלות או להכניס ככה לארון, לא מסוגלת לחשוב על להוציא מהמקרר ארוחות מבושלות שבוע מראש בלי גיוון - כמובן כל זה בלי לשפוט, ג'וקים שלי..
הדאלה שלי, האם הטיפוח של נפש הילדים וכו' וכו', חייבת להיות בצורה של משחקים על הרצפה, מאה אחוז פניות פיזית, השכבות ארוכות?
רק להבהיר- אני כמובן שומעת מהם סיפורים על הגן בזמן שאני מבשלת ועובדת ומנקה, אני כמובן מפשרת במריבות, אני כמובן מרימה את התינוק אם צריך, או מחבקת את מי שנפל או קיבל מכה. אבל אני לא מפנה לי אחר צהריים שלם ל"רק להיות עם הילדים"
ואם זה לא כזה הזוי, אולי זה טיפ מצויין..
לפחות לי, אני מרגישה שזה עובד

 

[ניק 31137]

שאלה- נראה לכן שזה באמת בא אחד על חשבון השני?
סדר היום שלי בנוי בצורה שכמעט כל עבודות הבית מתבצעות אחר הצרהיים, בזמן שהילדים איתי בבית. אני מבשלת יחד איתם את ארוחת הצהריים, ממיינת, מכניסה, מקפלת ותולה כביסות, עושה סדר בבית, שוטפת כלים, וכמובן בישולים לשבת בחמישי. לי אישית פחות נוח לעשות את עבודות הבית בערב (כמובן רק הסדר והנקיון המתבקשים אחרי מפגעי-ארוחת- הערב.. שגם את זה בד"כ אני עושה כשהם לובשים פיג'מות אחרי האמבטיה..)- אני יוצאת לאימון, אני משלימה שעות בעבודה, או שאני סתם נחה מהיום העמוס ואין לי כוח לקפל כביסות.
הילדים התרגלו לזה, והם מאד נהנים לראות איך אני מבשלת, להיות מעורבים בבחירת העוגה, ולזההות את הבגדים שלהם בכביסה.
מצד שני יש איזו תחושת פספוס שאני לא יושבת אית על הרצפה ובונה במגנטים.. ואת הגינה אנחנו פוגשים פעם בשלושה חודשים...
אני רואה פה שהמון ויתורים שנשים עושות פה אלה דברים שלא הייתי מוותרת- לא יכולה לוותר על הפיג'מות הנעימות של הילדים (חוץ מהתינוק הקטן שישן עם בגדים שאין כ"כ הבדל בינם לבין פעג'מות), לא יכולה להשאיר ערימות של כביסות לא מקופלות או להכניס ככה לארון, לא מסוגלת לחשוב על להוציא מהמקרר ארוחות מבושלות שבוע מראש בלי גיוון - כמובן כל זה בלי לשפוט, ג'וקים שלי..
הדאלה שלי, האם הטיפוח של נפש הילדים וכו' וכו', חייבת להיות בצורה של משחקים על הרצפה, מאה אחוז פניות פיזית, השכבות ארוכות?
רק להבהיר- אני כמובן שומעת מהם סיפורים על הגן בזמן שאני מבשלת ועובדת ומנקה, אני כמובן מפשרת במריבות, אני כמובן מרימה את התינוק אם צריך, או מחבקת את מי שנפל או קיבל מכה. אבל אני לא מפנה לי אחר צהריים שלם ל"רק להיות עם הילדים"
ואם זה לא כזה הזוי, אולי זה טיפ מצויין..
לפחות לי, אני מרגישה שזה עובד

לדעתי המצב שאת מתארת הוא הרצוי, שהילדים משתלבים במערכת הקיימת ולא יוצרים בשבילם תוכנית מלאכותית, כך היה מאז ומעולם. זה בריא גם לנפש שלך ובטח ובטח לנפש של הילדים. תמשיכי לעשות את מה שאת עושה את מגדלת ילדים בריאים בנפשם.

לצערי, רוב הנשים שאני פגשתי לא מסוגלות מנטלית לעשות את זה מכל מיני סיבות, אולי אאריך בהזדמנות אחרת, וזה מה שאת רואה בפורום.

 

[שירונת]

שאלה- נראה לכן שזה באמת בא אחד על חשבון השני?
סדר היום שלי בנוי בצורה שכמעט כל עבודות הבית מתבצעות אחר הצרהיים, בזמן שהילדים איתי בבית. אני מבשלת יחד איתם את ארוחת הצהריים, ממיינת, מכניסה, מקפלת ותולה כביסות, עושה סדר בבית, שוטפת כלים, וכמובן בישולים לשבת בחמישי. לי אישית פחות נוח לעשות את עבודות הבית בערב (כמובן רק הסדר והנקיון המתבקשים אחרי מפגעי-ארוחת- הערב.. שגם את זה בד"כ אני עושה כשהם לובשים פיג'מות אחרי האמבטיה..)- אני יוצאת לאימון, אני משלימה שעות בעבודה, או שאני סתם נחה מהיום העמוס ואין לי כוח לקפל כביסות.
הילדים התרגלו לזה, והם מאד נהנים לראות איך אני מבשלת, להיות מעורבים בבחירת העוגה, ולזההות את הבגדים שלהם בכביסה.
מצד שני יש איזו תחושת פספוס שאני לא יושבת אית על הרצפה ובונה במגנטים.. ואת הגינה אנחנו פוגשים פעם בשלושה חודשים...
אני רואה פה שהמון ויתורים שנשים עושות פה אלה דברים שלא הייתי מוותרת- לא יכולה לוותר על הפיג'מות הנעימות של הילדים (חוץ מהתינוק הקטן שישן עם בגדים שאין כ"כ הבדל בינם לבין פעג'מות), לא יכולה להשאיר ערימות של כביסות לא מקופלות או להכניס ככה לארון, לא מסוגלת לחשוב על להוציא מהמקרר ארוחות מבושלות שבוע מראש בלי גיוון - כמובן כל זה בלי לשפוט, ג'וקים שלי..
הדאלה שלי, האם הטיפוח של נפש הילדים וכו' וכו', חייבת להיות בצורה של משחקים על הרצפה, מאה אחוז פניות פיזית, השכבות ארוכות?
רק להבהיר- אני כמובן שומעת מהם סיפורים על הגן בזמן שאני מבשלת ועובדת ומנקה, אני כמובן מפשרת במריבות, אני כמובן מרימה את התינוק אם צריך, או מחבקת את מי שנפל או קיבל מכה. אבל אני לא מפנה לי אחר צהריים שלם ל"רק להיות עם הילדים"
ואם זה לא כזה הזוי, אולי זה טיפ מצויין..
לפחות לי, אני מרגישה שזה עובד

נשמע פסטורלי בהחלט
את כל זה את מספיקה בין 4 ל-6?
כשבזמן הזה יש תינוק שרוצה לינוק, 2 טיטולים להחליף, 2 ילדות שצריך לעזור להן בשיעורי בית, ילדה רעבה שרוצה פרי...

 

[תנשמת]

שאלה- נראה לכן שזה באמת בא אחד על חשבון השני?
סדר היום שלי בנוי בצורה שכמעט כל עבודות הבית מתבצעות אחר הצרהיים, בזמן שהילדים איתי בבית. אני מבשלת יחד איתם את ארוחת הצהריים, ממיינת, מכניסה, מקפלת ותולה כביסות, עושה סדר בבית, שוטפת כלים, וכמובן בישולים לשבת בחמישי. לי אישית פחות נוח לעשות את עבודות הבית בערב (כמובן רק הסדר והנקיון המתבקשים אחרי מפגעי-ארוחת- הערב.. שגם את זה בד"כ אני עושה כשהם לובשים פיג'מות אחרי האמבטיה..)- אני יוצאת לאימון, אני משלימה שעות בעבודה, או שאני סתם נחה מהיום העמוס ואין לי כוח לקפל כביסות.
הילדים התרגלו לזה, והם מאד נהנים לראות איך אני מבשלת, להיות מעורבים בבחירת העוגה, ולזההות את הבגדים שלהם בכביסה.
מצד שני יש איזו תחושת פספוס שאני לא יושבת אית על הרצפה ובונה במגנטים.. ואת הגינה אנחנו פוגשים פעם בשלושה חודשים...
אני רואה פה שהמון ויתורים שנשים עושות פה אלה דברים שלא הייתי מוותרת- לא יכולה לוותר על הפיג'מות הנעימות של הילדים (חוץ מהתינוק הקטן שישן עם בגדים שאין כ"כ הבדל בינם לבין פעג'מות), לא יכולה להשאיר ערימות של כביסות לא מקופלות או להכניס ככה לארון, לא מסוגלת לחשוב על להוציא מהמקרר ארוחות מבושלות שבוע מראש בלי גיוון - כמובן כל זה בלי לשפוט, ג'וקים שלי..
הדאלה שלי, האם הטיפוח של נפש הילדים וכו' וכו', חייבת להיות בצורה של משחקים על הרצפה, מאה אחוז פניות פיזית, השכבות ארוכות?
רק להבהיר- אני כמובן שומעת מהם סיפורים על הגן בזמן שאני מבשלת ועובדת ומנקה, אני כמובן מפשרת במריבות, אני כמובן מרימה את התינוק אם צריך, או מחבקת את מי שנפל או קיבל מכה. אבל אני לא מפנה לי אחר צהריים שלם ל"רק להיות עם הילדים"
ואם זה לא כזה הזוי, אולי זה טיפ מצויין..
לפחות לי, אני מרגישה שזה עובד

אני במקומך הייתי משתדלת יום אחד בשבוע להיות איתם על הרצפה עם משחקים
זה נותן לילדים המון שאת לא מדמיינת

 

[-רות-]

שאלה- נראה לכן שזה באמת בא אחד על חשבון השני?
סדר היום שלי בנוי בצורה שכמעט כל עבודות הבית מתבצעות אחר הצרהיים, בזמן שהילדים איתי בבית. אני מבשלת יחד איתם את ארוחת הצהריים, ממיינת, מכניסה, מקפלת ותולה כביסות, עושה סדר בבית, שוטפת כלים, וכמובן בישולים לשבת בחמישי. לי אישית פחות נוח לעשות את עבודות הבית בערב (כמובן רק הסדר והנקיון המתבקשים אחרי מפגעי-ארוחת- הערב.. שגם את זה בד"כ אני עושה כשהם לובשים פיג'מות אחרי האמבטיה..)- אני יוצאת לאימון, אני משלימה שעות בעבודה, או שאני סתם נחה מהיום העמוס ואין לי כוח לקפל כביסות.
הילדים התרגלו לזה, והם מאד נהנים לראות איך אני מבשלת, להיות מעורבים בבחירת העוגה, ולזההות את הבגדים שלהם בכביסה.
מצד שני יש איזו תחושת פספוס שאני לא יושבת אית על הרצפה ובונה במגנטים.. ואת הגינה אנחנו פוגשים פעם בשלושה חודשים...
אני רואה פה שהמון ויתורים שנשים עושות פה אלה דברים שלא הייתי מוותרת- לא יכולה לוותר על הפיג'מות הנעימות של הילדים (חוץ מהתינוק הקטן שישן עם בגדים שאין כ"כ הבדל בינם לבין פעג'מות), לא יכולה להשאיר ערימות של כביסות לא מקופלות או להכניס ככה לארון, לא מסוגלת לחשוב על להוציא מהמקרר ארוחות מבושלות שבוע מראש בלי גיוון - כמובן כל זה בלי לשפוט, ג'וקים שלי..
הדאלה שלי, האם הטיפוח של נפש הילדים וכו' וכו', חייבת להיות בצורה של משחקים על הרצפה, מאה אחוז פניות פיזית, השכבות ארוכות?
רק להבהיר- אני כמובן שומעת מהם סיפורים על הגן בזמן שאני מבשלת ועובדת ומנקה, אני כמובן מפשרת במריבות, אני כמובן מרימה את התינוק אם צריך, או מחבקת את מי שנפל או קיבל מכה. אבל אני לא מפנה לי אחר צהריים שלם ל"רק להיות עם הילדים"
ואם זה לא כזה הזוי, אולי זה טיפ מצויין..
לפחות לי, אני מרגישה שזה עובד

וואו, הלוואי עלי.
ולא, זה ממש לא חייב להיות על חשבון הילדים.
אם את נוכחת איתם, שומעת וחוויתית, ואת גם אומרת בפירוש שהילדים נהנים לראות אותם מבשלת, אופה או מקפלת כביסות - אז הכל טוב ויפה, אין פה בכלל שאלה.
זה יכול להיות בעיה אם זה נעשה מתוך לחץ, מתוך שימת דגש על הספקי הבית יותר מאשר על הילדים, או אם הילדים הופכים לגורמי הפרעה בדרך, אבל מתיאורך זה לא נשמע כך בכלל.
תמיד אפשר להשתדל לתת לילדים מדי פעם משחק משותף, לכל אמא יש את המקום שהיא צריכה להשתדל בו יותר, אבל אין סיבה למצפון או לחששות שהילדים מופסדים.

 

[כובע הנזיר]

שאלה- נראה לכן שזה באמת בא אחד על חשבון השני?
סדר היום שלי בנוי בצורה שכמעט כל עבודות הבית מתבצעות אחר הצרהיים, בזמן שהילדים איתי בבית. אני מבשלת יחד איתם את ארוחת הצהריים, ממיינת, מכניסה, מקפלת ותולה כביסות, עושה סדר בבית, שוטפת כלים, וכמובן בישולים לשבת בחמישי. לי אישית פחות נוח לעשות את עבודות הבית בערב (כמובן רק הסדר והנקיון המתבקשים אחרי מפגעי-ארוחת- הערב.. שגם את זה בד"כ אני עושה כשהם לובשים פיג'מות אחרי האמבטיה..)- אני יוצאת לאימון, אני משלימה שעות בעבודה, או שאני סתם נחה מהיום העמוס ואין לי כוח לקפל כביסות.
הילדים התרגלו לזה, והם מאד נהנים לראות איך אני מבשלת, להיות מעורבים בבחירת העוגה, ולזההות את הבגדים שלהם בכביסה.
מצד שני יש איזו תחושת פספוס שאני לא יושבת אית על הרצפה ובונה במגנטים.. ואת הגינה אנחנו פוגשים פעם בשלושה חודשים...
אני רואה פה שהמון ויתורים שנשים עושות פה אלה דברים שלא הייתי מוותרת- לא יכולה לוותר על הפיג'מות הנעימות של הילדים (חוץ מהתינוק הקטן שישן עם בגדים שאין כ"כ הבדל בינם לבין פעג'מות), לא יכולה להשאיר ערימות של כביסות לא מקופלות או להכניס ככה לארון, לא מסוגלת לחשוב על להוציא מהמקרר ארוחות מבושלות שבוע מראש בלי גיוון - כמובן כל זה בלי לשפוט, ג'וקים שלי..
הדאלה שלי, האם הטיפוח של נפש הילדים וכו' וכו', חייבת להיות בצורה של משחקים על הרצפה, מאה אחוז פניות פיזית, השכבות ארוכות?
רק להבהיר- אני כמובן שומעת מהם סיפורים על הגן בזמן שאני מבשלת ועובדת ומנקה, אני כמובן מפשרת במריבות, אני כמובן מרימה את התינוק אם צריך, או מחבקת את מי שנפל או קיבל מכה. אבל אני לא מפנה לי אחר צהריים שלם ל"רק להיות עם הילדים"
ואם זה לא כזה הזוי, אולי זה טיפ מצויין..
לפחות לי, אני מרגישה שזה עובד

כנ"ל
משלבת אותם ביום יום

מסכימה עם @Tehilla Adler

ההתנהלות הזו תורמת לילדים מהמון בחינות. גם למידה לחיים וגם חווית שיתוף חזקה, תחושת מסוגלות ומעל הכל לומדים להעריך כמה עבודה אמא משקיעה בכל פרט.
הבית לא מסתדר מעצמו, הכביסה לא קופצת נקיה לארון והאוכל לא מתבשל באורח פלא.

משתפת גם בעבודות גינון ובעבודות תחזוקה של הבית. אילו חוויות עוצמתיות הרבה יותר ממשחק במגנטים.

משחקים משותפים אצלי כמעט רק בשבת.


זה לא מתאים לכל בית, אופי או גילאי ילדים. אם זה עובד, לדעתי מבורך מאוד.
(ועדיין המצפון נוקף אותי מדי פעם... בכל זאת אמא )

 

[איזה מאמי]

מישהו פעם אמר שאמא זה בכמות ולא באיכות.
יש גישות שטוענות שאמא נמדדת בשעות איכות מתומצתות וטובות.
אני חושבת שמילת המפתח היא: איזון.
כל אחת בצורה ובמתכונת שמתאימה לה, פיזית, מנטלית, נפשית...
אין דרך אחת,
ושאף אחת לא תרגיש פחותה כי היא לא כמו --
כי אמא היא מהות.
מהות של נתינה.
ואצל כל אחת הנתינה היא באופן אחר-
בהקשבה נקיה/ בפינוקים מיוחדים/ בבישול/ גינון/ קיפול משותף/ משחקים משותפים/ בדיחות וצחוקים/ מסאז'ים/ הליכה....
אז אם פעם היתה נחלשת דעתי מהאמא שיושבת בצהרים לשעת יצירה מושקעת עם הילדים שלה,
היום אני מעט מקנאה, אבל יודעת
שאני יכולה לתת לילדים שלי
מה ששום אמא אחרת לא יכולה לתת להם.

(למרות שיש ימים שהם רצים לחברים
מיד אחרי הלימודים ועד לשעת ארוחת ערב)
וגם אז אני צריכה לזכור שזה גם סוג של נתינה

 

[-רות-]

אני יכולה לתת לילדים שלי
מה ששום אמא אחרת לא יכולה לתת להם.

מדויק
ובמילים יותר בוטות -
לו ח"ו לא יכולתי לגדל אותם, ולו לתקופה, זו היתה בשבילם טראומה לא פשוטה בכלל
ואף מתנדבת או אם אומנת לא היתה מצליחה למנוע את זה לחלוטין

ראו למשל את הדיון הזה -

התייעצות - מה עושים עם הילדים כשאמא מושבתת לתקופה????

מה עושים במצב כזה? אמא צעירה לכמה קטנטנים בשמירה, מאושפזת (צפי אישפוז כמה חודשים -בתפילה שייגמר בטוב...) מה עושים עם הילדים??? אבא יכול עד גבול מסויים... איך מתמודדים? יש ארגונים? עזרה כספית לבייביסיטר או כל פתרון אחר בעיר חיפה- עזר מציון, יכולים לעזור? מה עושים במצב כזה??? כל מידע וטיפים...

www.prog.co.il

אין ספק שילדים צריכים את אמא שלהם, וזה ממש לא משנה אם היא משחקת איתם במגנטים או מקפלת לידם כביסה

 

[MichalGR]

נשמע פסטורלי בהחלט
את כל זה את מספיקה בין 4 ל-6?
כשבזמן הזה יש תינוק שרוצה לינוק, 2 טיטולים להחליף, 2 ילדות שצריך לעזור להן בשיעורי בית, ילדה רעבה שרוצה פרי...

במקרה כרגע אני בלי תינוק יונק, והגדול שלי לא ממש עושה שיעורי בית.. בן 4.5
אבל בתנאי חיי- כן, בין 3.30 לבין 7 בערב אני מכניסה את רוב עבודות הבית השוטפות, הארוחה המבושלת שלי היא בערב-שזה בעצם ארוחת הערב של הילדים, אז אותה אין לי מתי לבשל אם לא בצהריים (לא מצליחה עדיין להתרגל לרעיון של לבשל מהערב קודם.. כל כך הרבה יותר טעים שזה טרי), וכללית- ברור שאני מתפנה לילד שרוצה להראות את המגדל הגבוה שבנה, להתפעל מציור, טיטול, נשנושים, כל מה שצריך. אבל בין לבין זה כביסות ובישולים וסדר, אחרת- מתי??

 

[מאופסת]

.

 

[הודיה צ]

לפני שאני מתחילה לבשל אני פורסת מפת ניילון על השיש ואז מקלפת, חותכת, מתבלת וכו'
בסוף, מרימה את המפה לפח והשיש נשאר נקי.

 

[יהודי - זה אני!]

שאלה- נראה לכן שזה באמת בא אחד על חשבון השני?
סדר היום שלי בנוי בצורה שכמעט כל עבודות הבית מתבצעות אחר הצרהיים, בזמן שהילדים איתי בבית. אני מבשלת יחד איתם את ארוחת הצהריים, ממיינת, מכניסה, מקפלת ותולה כביסות, עושה סדר בבית, שוטפת כלים, וכמובן בישולים לשבת בחמישי. לי אישית פחות נוח לעשות את עבודות הבית בערב (כמובן רק הסדר והנקיון המתבקשים אחרי מפגעי-ארוחת- הערב.. שגם את זה בד"כ אני עושה כשהם לובשים פיג'מות אחרי האמבטיה..)- אני יוצאת לאימון, אני משלימה שעות בעבודה, או שאני סתם נחה מהיום העמוס ואין לי כוח לקפל כביסות.
הילדים התרגלו לזה, והם מאד נהנים לראות איך אני מבשלת, להיות מעורבים בבחירת העוגה, ולזההות את הבגדים שלהם בכביסה.
מצד שני יש איזו תחושת פספוס שאני לא יושבת אית על הרצפה ובונה במגנטים.. ואת הגינה אנחנו פוגשים פעם בשלושה חודשים...
אני רואה פה שהמון ויתורים שנשים עושות פה אלה דברים שלא הייתי מוותרת- לא יכולה לוותר על הפיג'מות הנעימות של הילדים (חוץ מהתינוק הקטן שישן עם בגדים שאין כ"כ הבדל בינם לבין פעג'מות), לא יכולה להשאיר ערימות של כביסות לא מקופלות או להכניס ככה לארון, לא מסוגלת לחשוב על להוציא מהמקרר ארוחות מבושלות שבוע מראש בלי גיוון - כמובן כל זה בלי לשפוט, ג'וקים שלי..
הדאלה שלי, האם הטיפוח של נפש הילדים וכו' וכו', חייבת להיות בצורה של משחקים על הרצפה, מאה אחוז פניות פיזית, השכבות ארוכות?
רק להבהיר- אני כמובן שומעת מהם סיפורים על הגן בזמן שאני מבשלת ועובדת ומנקה, אני כמובן מפשרת במריבות, אני כמובן מרימה את התינוק אם צריך, או מחבקת את מי שנפל או קיבל מכה. אבל אני לא מפנה לי אחר צהריים שלם ל"רק להיות עם הילדים"
ואם זה לא כזה הזוי, אולי זה טיפ מצויין..
לפחות לי, אני מרגישה שזה עובד

האמת היא שלעשות עם הילדים נראה לי מושלם,
אבל מכפיל את זמן העשיה שלו פי 3, וגם אני לא גומרת עד שהם הולכים לישון,
ואז יוצא שכל היום אני קיפלתי ערמת כביסה אחת,

 

[צאלמער]

*לא הופכת שום בגד בקיפול, מי שהפשיט הפוך יקבל הפוך!

כמה פשוט ככה חכם

מבחינתי מספיק שהילדים לבושים, אוכלים, מסורקים, מכינים שיעורי בית, משחקים והולכים לישון מאושרים. כל מה שמעבר לזה בונוס.

כיבסתי בגדים? מדהימה!
הכנתי צהריים? מושלמת

איך הם לבושים, אוכלים, ?
אם כביסה וארוחת צהריים היא בונוס

 

[רבקהנ]

שאלה- נראה לכן שזה באמת בא אחד על חשבון השני?
סדר היום שלי בנוי בצורה שכמעט כל עבודות הבית מתבצעות אחר הצרהיים, בזמן שהילדים איתי בבית. אני מבשלת יחד איתם את ארוחת הצהריים, ממיינת, מכניסה, מקפלת ותולה כביסות, עושה סדר בבית, שוטפת כלים, וכמובן בישולים לשבת בחמישי. לי אישית פחות נוח לעשות את עבודות הבית בערב (כמובן רק הסדר והנקיון המתבקשים אחרי מפגעי-ארוחת- הערב.. שגם את זה בד"כ אני עושה כשהם לובשים פיג'מות אחרי האמבטיה..)- אני יוצאת לאימון, אני משלימה שעות בעבודה, או שאני סתם נחה מהיום העמוס ואין לי כוח לקפל כביסות.
הילדים התרגלו לזה, והם מאד נהנים לראות איך אני מבשלת, להיות מעורבים בבחירת העוגה, ולזההות את הבגדים שלהם בכביסה.
מצד שני יש איזו תחושת פספוס שאני לא יושבת אית על הרצפה ובונה במגנטים.. ואת הגינה אנחנו פוגשים פעם בשלושה חודשים...
אני רואה פה שהמון ויתורים שנשים עושות פה אלה דברים שלא הייתי מוותרת- לא יכולה לוותר על הפיג'מות הנעימות של הילדים (חוץ מהתינוק הקטן שישן עם בגדים שאין כ"כ הבדל בינם לבין פעג'מות), לא יכולה להשאיר ערימות של כביסות לא מקופלות או להכניס ככה לארון, לא מסוגלת לחשוב על להוציא מהמקרר ארוחות מבושלות שבוע מראש בלי גיוון - כמובן כל זה בלי לשפוט, ג'וקים שלי..
הדאלה שלי, האם הטיפוח של נפש הילדים וכו' וכו', חייבת להיות בצורה של משחקים על הרצפה, מאה אחוז פניות פיזית, השכבות ארוכות?
רק להבהיר- אני כמובן שומעת מהם סיפורים על הגן בזמן שאני מבשלת ועובדת ומנקה, אני כמובן מפשרת במריבות, אני כמובן מרימה את התינוק אם צריך, או מחבקת את מי שנפל או קיבל מכה. אבל אני לא מפנה לי אחר צהריים שלם ל"רק להיות עם הילדים"
ואם זה לא כזה הזוי, אולי זה טיפ מצויין..
לפחות לי, אני מרגישה שזה עובד

אני לא חושבת שיש פה טוב יותר או פחות.
אצלי, לפחות, עם הקטנטנים, לא מתאפשר אחרת.
וניסיתי לשלב, ואני עדיין פה ושם עושה דברים איתם אבל זה לא עובד, ובטח שאני לא מספיקה כל מה שצריך.
כביסות - תינוקות יכולים להפיל הכל שניה לפני שאני מניחה את הערימה המקופלת בארון, שלא לדבר על זה שעצם פתיחת הדלת של הארון זה טריגר להתחיל למשוך ממנו דברים..
בישולים - כולם נורא אוהבים, הבעיה שהקטן נצמד אלי ואז אני לא יכולה לגשת לכיריים ולא להדליק תנור, בקושי תפוח אני מצליחה לחתוך..
סדר - אני כן עושה איתם אבל רק ברמת המשחקים והנעליים, לא מעבר.
אני חושבת שיש גילאים שכולם עדיין קטנטנים שהשיטה הזאת פחות רלוונטית.
למי שזה כן עובד, זה נשמע מהמם!

 

[בהמתנה]

אני לא חושבת שיש פה טוב יותר או פחות.
אצלי, לפחות, עם הקטנטנים, לא מתאפשר אחרת.
וניסיתי לשלב, ואני עדיין פה ושם עושה דברים איתם אבל זה לא עובד, ובטח שאני לא מספיקה כל מה שצריך.
כביסות - תינוקות יכולים להפיל הכל שניה לפני שאני מניחה את הערימה המקופלת בארון, שלא לדבר על זה שעצם פתיחת הדלת של הארון זה טריגר להתחיל למשוך ממנו דברים..
בישולים - כולם נורא אוהבים, הבעיה שהקטן נצמד אלי ואז אני לא יכולה לגשת לכיריים ולא להדליק תנור, בקושי תפוח אני מצליחה לחתוך..
סדר - אני כן עושה איתם אבל רק ברמת המשחקים והנעליים, לא מעבר.
אני חושבת שיש גילאים שכולם עדיין קטנטנים שהשיטה הזאת פחות רלוונטית.
למי שזה כן עובד, זה נשמע מהמם!

אז לי יש קטנים ויש גדולים
וזה באמת עניין של תקופות
למשל כביסה- יש שנים עם תינוקות שלומדים לעמוד ורק הופכים הכל,
ויש שנים עם ניו בורן ומעליו בן שנתיים וחצי ואפשר לקפל בכיף ביחד כביסה
יש שנים שאפשר לתלות כביסה ולבקש מהקטן "עזרה"
ויש שנים עם תינוק על הידיים כל הצהריים- א"א לזוז ממנו
לגבי בישולים אני כמעט ולא מצליחה עם הילדים , הם פשוט יושבים לי על הראש ולא נותנים לזוז
ולא משנה באיזה גיל- חוסמים את כל השיש ורבים מי שפך לקערה
מדי פעם אנחנו מכינים ביחד עוגה לשבת ואז כל המטבח הפוך ולוקח פי 3 זמן