פרק 3
המסעדה הייתה שקטה למדי, מספר אנשים ישבו ושתו את קפה הבוקר שלהם תוך כדי קריאת עיתון.
ניר ישב ליד שולחן שפנה אל הים הנשקף מחלונות המסעדה, הכוס שבידו הייתה מלאה למחצה במקשה ענברי. ידו הרימה את הכוס, אצבעותיו לופתות אותה חזק מדי בהיסח דעת.
רגש לא מוכר שכן בתוכו, רגש שהתחיל מהרגע שבו שמע ניר על הנוסע שנהרג, אך ניר לא הבין את פישרו. הרגש היה כמו קצה חמקמק של תסכול מעורבב עם רצון לחזור בזמן ולשנות כמה דברים. הרגשה שחיים שלמים תלויים בהחלטה טיפשית אחת שעכשיו כבר אי אפשר לשנות.
אין לי שום קשר לתקלה! קול בתוכו הודיע בנחישות.
ופעלתי כמו שצריך לאחר שהיא קרתה.
ניר הרים את הכוס לאפו, שואף לתוכו את הארומה של המשקה כשיד כבידה הונחה על כתפו. ניר נרתע בבהלה.
"אז זה מה שאתה שותה כשאתה מתוסכל?" קול מוכר נשף באוזנו.
ניר נשף בהקלה, "למה אתה חושב שאני מתוסכל, עידו?" ענה מבלי לסובב את ראשו.
אולי הוא יודע משהו מחשבה מבוהל עברה במוחו, אך ניר מיהר לסלק אותה.
עידו, חוקר פרטי וחבר ותיק משך כסא באלגנטיות והתיישב מולו. "אני מכיר אותך טוב מספיק כדי לדעת שכשאתה חווה משהו לא מוסבר אתה חייב להבין אותו עד הסוף" עידו חייך, "ואיך שאני מכיר את מערכת הביטחון הם בטח לא טרחו כל כך לספק את הסקרנות שלך".
"כן עידו..." ניר הרים את עיניו מביט ישירות בעידו, "בא נלך ישר לנקודה בלי להסתובב יותר מדי. אני מבין שגם אתה כאן כדי לדעת פרטים על התקלה? מסרתי את מה שאני יודע למספיק אנשים" הכוס שבידו התנדנדה במהירות מערבלת את המשקה העינברי, "ואיך שאני מכיר אותך, בטח כבר קראת את הדו"ח של החקירות שלי כך שאין לי הרבה להוסיף".
עידו צקצק בלשונו "אתה שוב חושב שאתה יודע מה אני רוצה?" הוא הניד את ראשו בתסכול מדומה, "אמרתי לך כבר שאתה בטוח מדי בעצמך?"
הבעת האדישות עזבה את עידו, והוא רכן קדימה, "אתה תמיד שוכח לשאול את השאלות הנכונות ניר, אולי תשאל למה הגעתי דווקא עכשיו כשעברו כבר שלוש ימים מהתקלה?" הוא חזר ונשען אחורנית מרים רגל על רגל, תגיד לי, המיקום שבו קרתה התקלה, קצת דרומית מטוריאף אם אני לא טועה, לא הזכיר לך משהו?"
ניר הניח את הכוס בחבטה על השולחן. הוא היה המום מעוצמת הרגשות שעלו בו, אבל פיו כבר לקח שליטה. "אני. לא. רוצה. לשאול. שום. דבר." הוא התנשף, "אין לי שום קשר לתקלה. והיא לא קרתה בגללי!"
תדהמה ניבטה מכל תו בפניו של עידו. ניר תמה עדיין על עצמו, המשיך בטון מרוכך יותר. "השב"כ כבר חוקר את התקלה והם יעשו את זה מעולה. לי אין שום סיבה להתערב או לנסות לחקור בעצמי כי כמו שכבר אמרתי אני לא אשם במה שקרה ועשיתי כמיטב יכולתי, ולכן מה שנשאר לי לעשות זה- " הוא לגם באחת את תכולת הכוס, נותן לדבריו אפקט קטן של דרמה, "לשבת מול הים ולשתות כוס משקה" סיים בציניות מרירה, מחווה בידו לכיוון הכוס.
"מי אמר שזה בגללך?" התדהמה עדיין נכרה היטב בפניו של עידו, "אל תגיד לי שאתה מאשים את עצמך!" ניר רצה להתנגד אבל עידו לא נתן לא, "אבל אם אתה באמת בוטח בשב"כ שיחקור כמו שצריך, אז אין לי איך לעזור לך..." סיים בליגלוג קל.
הטלפון של ניר רטט, הוא הביט במסך ודחה את השיחה.
"עידו" הוא נאנח, "אני ממש מתנצל, אתה מוזמן לחפש איש צוות אחר לחקירה אבל אני לא במצב הרוח המתאים, מספיק אנשים שיגעו אותי בנוגע לתקלה ולי נמאס. הנה אפילו עכשיו שלומי , חוקר התאונות התקשר אליי שוב".
עידו נדרך, "שלומי? שלומי מה?"
ניר הביט בו בתמיהה וניסה להיזכר, הוא עצם את עיניו רואה שוב בעיני רוחו את התג המלבני שהחשיד אותו, התג שעליו נרשם בבירור המילים שירות ביטחון כללי.
"שלומי שגב" ענה בביטחון.
"שלומי שגב?" לפי מבע פניו של עידו ניר שיער ששנים הוא לא היה המום ברמה כזאת, "מה הקשר בין ראש אגף החקירות בשב"כ לתאונת מטוס?"
"הוא ראש אגף החקירות בשב"כ?" עכשיו היה תורו של ניר להיות המום, "הוא ממש מציק יחסית לאדם שאמור להיות בתפקיד בכיר" הוא ניסה כהרגלו להמיר כל רגש לציניות טהורה.
עידו קם בבהילות, "אני מיד לברר כמה דברים" הוא יצא במהירות, שוכח את המטרה שלשמה הוא בא.
"עידו, חכה!" ניר קם בעקבותיו, אבל גבו של עידו כבר התרחק בין השולחנות.
ניר התכופף והרים מזלג שעידו הפיל בבהילות המוזרה שהשתלטה עליו, כשהטלפון שוב צלצל, הפעם בקול רם.
אנחה נפלטה משפתיו המכווצות, הוא הרים את הטלפון וענה בקול קריר. "כן אדון שלומי שגב ראש אגף החקירות".
שלומי לא הגיב להתגרות, "רציתי לעדכן אותך שצו איסור פרסום הוטל על פרטי התקלה, כך שכל פרט שאתה יודע חייב להישאר בידיעתך בלבד".
פיו של ניר נפתח בתדהמה, המזלג נשמט מידו,
לכן עידו הגיע עכשיו!
"הלו, ניר, אתה שומע?"
ניר התעשת, "מלידה" אמר שוב בקול קריר.
"הבנת מה שאמרתי?"
ניר גיחך, "כבר בחקירה קלטתי שאתה חושב שאני קשה הבנה" רימז לשאלות שנשאלו שוב ושוב בצורה שונה, "אבל תתפלא דווקא עכשיו הבנתי מצוין".
"מעולה, ערב טוב" הקו נותק.
אנחה עמוקה נעקרה מחזהו. ערב טוב? הלוואי...
ניר יצא מהמסעדה משאיר מאחוריו שטר בפיזור נפש. הוא התהלך לאורך המרינה מוחו שוב עסוק ברגשות אשמה, בניגוד לרצונו.
הוא התיישב על ספסל מזדמן מבטו נשאב אל הים, אבל מחשבותיו היו רחוקות משם.
כל המערכת הייתה תקינה, אז איך זה ייתכן? ניר דימה בעיני רוחו גלים שנוצרים מעוצמת השאלה.
אתה יודע טוב מאוד איך זה ייתכן! קול מאשים פעם במוחו, ניר סילק אותו במהירות.
זה לא קשור! זאת לא פעם ראשונה שאני מנהל את צריכת האנרגיה בצורה ידנית, ואף פעם לא קרה שום דבר! אבל הקול המאשים לא ויתר, ולמורת רוחו של ניר הוא סחף אותו שוב לרגעים שלפני הטיסה.
הוא ישב ובדק את הדו"ח של הטיסה הקודמת וגילה סטייה מזערית של גנרטור עזר מספר 2.
מתוך הרגל וביטחון בשליטתו הוא העביר את המערכת לניהול אנרגיה ידני והגדיר שהגנרטור הימני יספק עוד 3 אחוז זרם כדי לאזן, דבר שבצבא הוא היה עושה תוך כדי שינה.
אך הוא לא ידע כמה הוא עתיד להתחרט על הרגעים האלה...
ניר קם והתנער, מנסה לסלק מתוכו את שאריות האשמה, והתיישב שוב, עשרות פעמים הוא שינה את הגדרות צריכת האנרגיה, וזה בחיים לא שיבש שום דבר בחשמל, כך שאין סיכוי שהתקלה קשורה לזה!
אז אולי יש לך הסבר איך בדיוק באותה טיסה קרתה תקלה רצינית באנרגיית החשמל? הקול המאשים המשיך לתקוף בלי מעצורים.
זה לא קשור אלי חרץ ניר, דוחף את האשמה לאים אפלים במוח
אפילו שלומי אמר שיש להם חשדות אחרים.
אך עם כל ההכחשה של ניר השאלות החלו לצוף בראשו,
מה יכול לגרום לחשמל ליפול? ועוד יותר, מה גרם לו לחזור?
המחשבה הזאת הפיחה בניר תקווה, אם זה קשור לניהול האנרגיה אז איך החשמל חזר פתאום?
איסור הפירסום הדליק לעידו נורה אדומה,
הוא חושד שמערכת הביטחון מסתירה משהו הרהור לא קשור חלף במוחו,
הוא גם רמז לזה שהתקלה קשורה למיקום ההוא, דרומית לטוריאף.
ניר הזדקף. הוא לא יתן לתחושת המתח להפוך לאשמה, אלא לנחישות! אם מערכת הביטחון לא חוקרת כמו שצריך אז הוא חייב להבין מה קרה שם! בדיוק מה קרה!
וגם למצוא את מי שאחראי לזה הפציעה מחשבה בראשו
וכנראה שיש מי שאחראי לזה...
רגוע יותר, מעודד, הוא המשיך להביט בגלים המכים במרץ בלתי נלאה, כאילו לחשו לו לא לוותר.
ניר התרוממם, ידו משתהה לרגע על חיטובי הספסל, נחישות מתחילה להמסך בתנועותיו.
"אני הולך לברר בדיוק מה יש שם, ומה גורם להם להטיל עלי איסור פרסום" אמר בקול, מושך מבטים של עוברים ושבים.
אבל ניר לא שם לב והתחיל ללכת במבט שהפך בטוח מרגע לרגע, הוא החליט. את התעלומה הזאת הוא יפתור, בכל מחיר.
אך עדיין מעדיף להתעלם, ולא להשיר מבט, למה שבאמת מניע אותו לפעול כך...
...
בעבר, כיכר מרכזית בשבדיה
"פרי פלסטין, פרי פרי פלסטין" קריאות הדהדו מכל עבר, מלוות בנפנופי שלטים וקמיצת אגרופים נעמת.
ההפגנה היותה את אחת ההפגנות הגדולות בתולדות שבדיה.
האנטישמיות גאתה בה בכמויות שהממשלה לא הצליחה לרסן,
אם היא בכלל ניסתה.
שלטים הונפו, דגלים נתלו, והמון אדם שאג סיסמאות תמיכה בפלסטינים המסכנים, הגוועים לאיטם בעזה.
פעיל משולהב שלף מגאפון וזעק לתוכו, "מנהר ועד הים-"
הקהל הגועש ענה בשאגות, "פלסטין תהיה חופשית".
המשפט נצעק שוב ושוב, מהמגאפון ומהקהל לסירוגין. ההפגנה איבדה כל רסן.
בבניין משרדים מרוחק מעד עמד אדם בהיר שיער עם ארשת פנים מרוצה, צופה בהפגנה באמצעות משקפת משוכללת.
ההפגנה לא עניינה אותו,
לא כרגע, מבטו התמקד על פעיל רחב גוף בחליפה אפורה שהניף שלט גדול שעליו נכתב, "בדם ואש נפדה את פלסטין".
הוא הביט שוב בשלט, שלחט אומנותי במיוחד.
האותיות היו צבועות בארגמן חזק. נוטפות, מכתימות את השלט שנצבע בשחור מאיים.
להבות שעוצבו ביד אמן נראו כפורצות מהמילה "אש".
בהיר השיער חייך בסיפוק. הוא צים מספר תמונות דרך המשקפת, ושלח לכתובת אנונימית.
"זה האיש שלנו" כיתובית הצטרפה לתמונות.
לאחר כל המעקבים שכבר ביצע לא היה לא ספק שזה האיש המושלם.
אבל, למרות זאת האיש שהסתתר מאחורי הכתובת האנונימית היה עדיין מסופק, אבל הוא עוד ישתכנע...
הנושאים החמים
ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
Reactions: אגס סברס תפוח, זכויותינו, aria ומשתמש 1 נוסף4 //