סיפור בהמשכים סיפור מתח בהמשכים – לביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #2
טוב, אז אני אשמח להסבר איך מטוס בלי חשמל לא מתרסק...
הערה קטנה: קפצו לי המון שגיאות כתיב ושגיאות דקדוקיות, כמו החלפה בין זכר ונקבה וכאלה, מעצבן בקריאה.
הכתיבה יפה, מותחת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני אוהב את המתח הזה.

ולגבי הביקורת:
יש פה שגיאה טכנית, קשר זאת יחידה למדידת מהירות, לא גובה.
ולגבי מסכות החמצן, יש טווח זמן קצר (נראה לי 20 דק') שהמסכות מסוגלות לספק חמצן, הן אמורות לספק לטייס זמן לרדת עם המטוס לגובה שבו יש מספיק חמצן, זה לא אמור להספיק לטיסה ארוכה בגובה רב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
פרק יפה מותח כמו שצריך,

אבל שמתי לב שבכל הנכתב כדו שיח יחד עם תיאורים רגשיים, הכתיבה קצת תלושה,
דוג'.
דלת תא הטייס נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" קולו מבוהל, "הנוסעים מתחילים להכנס לפאניקה".

קולו של הדייל רמז בבירור לניר שלא רק הנוסעים בפאניקה.

השורה של הדייל שבקולו נרמז הפנאיקה שלו נראית לא קשורה לשורה שמעלייה,
אני הייתי כותב את שני השורות האחרונות עם שילוב מסויים כגון
"מה קורה?" קולו מבוהל, "הנוסעים מתחילים להכנס לפאניקה - מסגיר בקולו את כניסתו האישית להיכלי הפאניקה"
או משהו בסגנון הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
טוב, אז אני אשמח להסבר איך מטוס בלי חשמל לא מתרסק...
המנועים וכן המערכת שמאפשרת פניות במטוס לא עובדות ע"י חשמל, המנועים ע"י דלק והשאר ע"י מערכות הידרואליות.
פרק יפה מותח כמו שצריך,

אבל שמתי לב שבכל הנכתב כדו שיח יחד עם תיאורים רגשיים, הכתיבה קצת תלושה,
דוג'.


השורה של הדייל שבקולו נרמז הפנאיקה שלו נראית לא קשורה לשורה שמעלייה,
אני הייתי כותב את שני השורות האחרונות עם שילוב מסויים כגון
"מה קורה?" קולו מבוהל, "הנוסעים מתחילים להכנס לפאניקה - מסגיר בקולו את כניסתו האישית להיכלי הפאניקה"
או משהו בסגנון הזה.
ש פה שגיאה טכנית, קשר זאת יחידה למדידת מהירות, לא גובה.
צודקים לחלוטין !!!!!!!!!!!! תודה רבה.
ולגבי מסכות החמצן, יש טווח זמן קצר (נראה לי 20 דק') שהמסכות מסוגלות לספק חמצן, הן אמורות לספק לטייס זמן לרדת עם המטוס לגובה שבו יש מספיק חמצן, זה לא אמור להספיק לטיסה ארוכה בגובה רב.
בודק את זה...
וסתם הערה, לא נראה לי שיש משהו שיכול לפתוח את דלת תא הטייס אם היא נעולה.
תודה על ההערה, ייתכן מאוד, אני אנסה לתקן את זה או שאשמיט את הקטע עם הדייל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות
רובן*

ניר מצמץ שומע עשרות צפצופי אזהרה שניגנו באוזניו כמו ציפורי שיר.
סתם הצעה לשיפור: ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר.
יותר זורם לדעתי. יש עוד כמה וכמה כאלה בסגנון.

מולנו

, המתן לאישור.
חסר גרשיים בסוף הציטוט.
להשמיט גרשיים.
תמצות

עלילה יפה, מותחת. כשמתחילים לקרוא - רוצים לסיים את כל הקטע.
יש מה לדייק ולשפר בהתנסחות. עניין של השתפשפות.
הרבה הצלחה בהמשך הכתיבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
וסתם הערה, לא נראה לי שיש משהו שיכול לפתוח את דלת תא הטייס אם היא נעולה.
אם אני לא טועה, יש דייל אחד בכל משמרת שיודע את הקוד של תא הטייס. זה כדי למנוע מצב שבו הטייסים נרדמים/קרה להם משהו- יש דייל שאחראי להיכנס לבדוק מה שלומם
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
פרק יפה ומותח ומאוד מסקרן!
הערות- מצטרפת למה שאמרו למעלה.

כדאי לשים לב מה הבדל של 5 מעלות סטיה בנתיב התעופה (לא גובה, סטיה לנתיב אחר) משנה ביחס לטיסה בין ישראל לדובאי.
המטוס יכול לעבור רק מעל ירדן כי יש הסכם שלום, ורק מעל אזורים בטוחים.
האם טיסת אל-על טסה את זה? או רק חברת פליי-דובאי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
תודה רבה לכל המבקרים!
בזכותכם המון דברים שונו, תוקנו, הובהרו וחודדו,
אשמח שוב פעם לביקורת , להמשך!!!!!!
פרק 1

ניר ישב על כיסא עץ, רגלו מקפצת בחוסר סבלנות.

עד מתי יעכבו אותי פה? המחשבה העצבנית חלפה כבר מספר פעמים בראשו. אך היחיד שענה לו היה הכיסא שעליו ישב, בקולות החריקה הקצובים שהשמיע.

קוצר הרוח שלו היה מובן בהחלט, לפחות לטעמו.

מרוב הזמן שעיכבו אותו הוא הספיק כבר לסרוק את החדר הריק והאפרורי עשרות פעמים, אותו ואת השולחן המלבני שעמד במרכז החדר, שני חריצים מעטרים את פינתו השמאלית. שבזמן המחשבה הארוך שנתן לו הוא הספיק למצוא לפחות 529 סיבות אפשריות להסביר איך נוצרו החריצים האלה.

גם את הכיסאות הוא סרק, את שני הכיסאות השחורים, המבריקים, שהונחו מצידי השולחן.

בהתחלה כשהגיע הוא העדיף את כיסא העץ, שנראה יותר טוב, אבל עם הזמן שעבר הוא קלט את הטעות הגדולה שעשה. החריקות שהכיסא השמיע היו רק תוצאה, תוצאה של חוסר נוחות מחריד.

הדלת נפתחה בחריקה, ואדם גבה קומה נכנס פנימה, מחזיק בידו עוקדנית מלאה דפים.

"אוקיי ניר," גבה הקומה התיישב בתנועות מהירות.

סוף סוף נזכרו שתקעו אותי פה המחשבה שחלפה בראשו של ניר נכרה היטב במבטו.

אך גבה הקומה כאילו לא שם לב לזה, והמשיך. "אני שלומי, חוקר תאונות, נתחיל בתשאול קצר, בסדר?" הוא פתח את העוקדנית מרים את עיניו לשבריר שנייה, רק כדי לקלוט את ההנהון קצר הרוח של ניר.

"אז איפה זיהיתם לראשונה את התקלה?" התחיל שלומי.

ניר הזדקף על הכיסא, גורם לו לחרוק. "אני ושגיב טסנו בטיסה 1142 מישראל לדובאי, בדרך עברנו מעל ערב הסעודית, וקצת צפונית לטוראיף הייתה סופת חול אז סטינו באישור מגדל הפיקוח עוד יותר צפונית, שם התחילו הבעיות הראשונות..."

"מצוין, תוכל לתאר לי בפרוטרוט כל דבר שקרה מאז, איך בדיוק התחילה התקלה?" שלומי המשיך בקול חוקר מבטו טמון בתוך העוקדנית.

ניר לא הגיב, מבטו בוהה בתרעומת בתג שהוצמד לדשו של שלומי.

"ניר?" שלומי הרים את עיניו והביט בניר, גבותיו מתכווצות בשאלה.

ניר הרים אף הוא את עיניו, נותן בשלומי מבט חודר.

"למה התיק עבר לשב"כ?" הוא הצביע על התג שנרשם בו בבירור, שירות ביטחון כללי. "אתם חושבים שזו פרשיה ביטחונית?" שאל, או יותר נכון קבע.

שלומי מצמץ, "לא מדויק בכלל, אבל זאת פרשיה לא פשוטה בכלל, לא כל יום נוסע נהרג בתקלה מוזרה במטוס! אמנם הוא לא נהרג באופן ישיר מהתקלה, אלא קיבל התקף לב כתוצאה מחוסר החמצן, אבל בכל אופן זו פרשייה חמורה מאוד!"

ניר זע על מקומו, מילותיו האחרונות של שלומי גרמו לליבו להצטמק בכאב, חוסר החמצן בהחלט גרם לעורקי הנוסע שהיה חולה לב להצטמק דבר שהוביל ישירות להתקף לב. הוא ניער את ראשו מסלק את הכאב במהירות, לא נותן לתחושת המועקה להתנחל בליבו. "זה בהחלט נכון, אבל זאת לא סיבה להעביר את החקירה לשב"כ".

שלומי הביט בניר, לא מזיז ממנו את עיניו, "בתחקיר הראשוני עלו ממצאים מחשידים, כך שהוחלט שהתיק ייחקר בידיים מיומנות, ולא חקירה פשוטה".

זוויות פיו של ניר התעקלו כלפי מעלה בחיוך מזלזל, מראה לשלומי בדיוק מה הוא חושב על גיבוב השטויות שאמר.

ניר פתח את פיו, אך שלומי לא נתן לו להגיב, והמשיך מיד.

"אבל כרגע זה לא הנידון, לכן אני מבקש משך להתמקד, ולענות על מה ששאלתי". המשיך שלומי באותו טון. לכאורה.

ניר נע על כסאו בחוסר נוחות, אך הגיב בלית ברירה. "מה שאלת?"

ליבו בער בתוכו, לא אוהב את זה ששלומי משקר לי. למה באמת התיק עבר לידי השב"כ???? התרוצצה השאלה בקרבו, לא נותנת לו מנוח.

"איך התחילה התקלה?" קולו של שלומי חדר מבעד למחשבותיו.

"זה התחיל מקרקושים מוזרים בקשר, ומהר מאוד כל החשמל נפל..."הוא הרהר במה שקרה, ולמרות הקרירות שהקרין לשלומי, מוחו שאב אותו בחזרה לרגעים הקשים. מרגיש שוב את כל הרגשות מתערבלים בבטן, ואת קור הרוח שמנסה להשתלט.

הוא ניסה להתנער ולחזור למסכת הפרצוף האדיש, מסדיר את נשימותיו.

"מה עם מערכת הגיבוי?" שלומי ניצל את ההפסקה ושאל שאלה צפויה.

ניר בלע את רוקו, ונענע בראשו, "אין, שום דבר לא עבד." הוא לקח נשימה עמוקה, מתנתק לגמרי מהחוויה, והמשיך בקול יבש. "מיד הורתי לשגיב, טייס השנה, להפעיל את הטורבינה, אבל זה לא עזר", ניר פירט את הפעולות שהם עשו, "ואז מכיוון שלא היה לנו קשר ולא מערכות ניווט החלטתי להעלות את המטוס לגובה שלא רגילים לטוס בו כדי למנוע התנגשות".

"המנועים עבדו כמו שצריך?" תמה שלומי, "איך הצלחתם להפעיל אותם בשיא העוצמה?"

"באופן מוזר רק מערכת החשמל נפלה," ניר ניסה להסדיר את מחשבותיו, "בשאר המערכות הכל היה בסדר, וכך גם במנועים. אבל רגע..." ניר הביט בשלומי במבט חשדני. "למה כל השאלות האלו? לא בדקתם את הקופסא השחורה?".

שלומי לא הסיט את מבטו, מסתכל עמוק בתוך עיניו של ניר. "אתה באמת לא יודע למה אנחנו שואלים אותך?" עיניו בוחנות את ניר, עוקבות אחרי כל שבריר תנועה שלו.

גבותיו של ניר התכווצו בתמיהה, "למה שאני אדע?" מלמל פיו.

אך תוך כדי ששאל האסימון נפל בקול רעש גדול, גורם לליבו להגביר את הקצב, ולתחושת כעס מוכרת לבעבע בגרונו.

"אתם חושדים בי?!" פיו לחש, אך עיניו צעקו בחוסר אמון, "אחרי כל מה שעשיתי? הצלתי את המטוס, את כל הנוסעים שהיו בתוכו, ואתם עוד מעיזים לחשוד בי?" הוא התנשף במהירות מנסה לשכך מעט את זעמו.

בתוכו עשרות רגשות התערבלו בו זמנית, הכעס התחרה בתחושת האשמה תוך כדי שהכאב תוקף אותו שוב, יכול להיות שהנוסע באמת נהרג בגללו? האם הוא לא פעל כשורה? אבל ניר לא נתן לסערה להתחולל זמן רב, מהר מאוד הוא העיף את כל הרגשות, נותן לכעס להציף אותו, הוא עשה הכל כמו שצריך ואין שום חשש שהתקלה קרתה בגללו!!!

"אין בעיה," הוא קם והחל לצאת, "אני את התשאול גמרתי כאן. אתם שאר הפרטים תבררו עם שגיב, או שתדלו אותו מתוך הקופסא השחורה". הפטיר מאחורי גבו.

שלומי נשאר במקומו, לא מסיט את מבטו. "חלקים נרחבים מהקופסא השחורה מחוקים ומשובשים". הוא הטיל הפצצה בקול אדיש.

ניר קפא באמצע הדרך, המום.

"ברור שימחק, הרי ברגע שכבר לא היה חשמל הקופסא לא יכולה להקליט", אמר בקול בלתי משוכנע יודע בתוך תוכו שלא לזה התכוון שלומי.

"אתה יודע טוב מאוד שלא התכוונתי רק לזה," אמר שלומי "גם חלקים מלפני התקלה נמחקו".

"זה בלתי אפשרי". קבע בקול לא בטוח, מסתובב באיטיות לכיוון שלומי.

עמוק בתוכו הוא ידע שהוא משחק עכשיו ישירות לידו של שלומי, ושזה בדיוק מה ששלומי רצה שיקרה, אך הוא לא יכל להימנע מלעשות את זה.

"בדיוק לכן אנחנו חוקרים אותך כעת, כדי לברר איך בדיוק זה קרה". שלומי החווה בידו על הכיסא, מרמז לניר לשבת שוב.

ניר התיישב באיטיות מספר דברים החלו להתבהר מול עיניו. לכן שלומי שאל שאלות כל כך מוזרות הרהר ואולי אפילו זו הסיבה שהתיק עבר לשב"כ.

"אבל בלתי אפשרי למחוק תוכן של הקופסא השחורה". הוא חזר על דבריו.

"למחוק תוכן אולי לא, אבל למנוע ממנה להקליט תוכן חדש זה אפשרי בהחלט". שלומי הזדקף והוציא דף מתוך העוקדנית.

"זהו תרשים של הדרך שבה בנויה הקופסא השחורה. הקופסא נמצאת באזור זנב המטוס כדי שתינזק פחות בשעת התרסקויות," הוא התחיל להסביר, "ולכן נפתחת אפשרות לחבל בהעברת המידע עד לשם".

הוא הפך את הדף מראה אותו לניר. "אפשר לחבל בכבלים שעוברים מתא הטייס ועד לקופסא השחורה, ומעבירים את המידע שאוספים הרמקולים והחיישנים בתא הטייס," הוא הניח את הדף, והמשיך לדבר, עדיין ממוקד בתוכן הדף. "אבל זו דרך לא פשוטה בכלל מכיוון שמדובר בעשרות כבלים שעוברים במיקומים שונים ולא חשופים, אבל... ישנה עוד אפשרות." הוא הרים את עיניו והביט בניר במבט ממוקד "אפשר לנתק מראש את אספקת החשמל לקופסא השחורה והוקוס פוקוס הקופסא מפסיקה להקליט".

ניר נענע בראשו בחוסר אמון, "למי הייתה גישה לזנב המטוס לפני הטיסה? ושידע שהולך לקרות משהו שיצריך את הקופסא השחורה!, רק לצוות של חברת התעופה יש גישה, וגם הם עובדים בקבוצות ככה שלא שייך שאחד ינתק את החשמל בלי שהשאר שמו לב!" בתוכו קינן עדיין ספק. אולי כל זה בכלל המצאה של שלומי. טכניקת חקירה או משהו כזה.

שלומי חייך, "גם אם זה לא פשוט, זה אפשרי בהחלט,. וחוץ מזה גם לך ולשגיב הייתה גישה לשם. וזו בדיוק הסיבה שאנחנו עורכים את התשאול זה כדי לברר איך דבר כזה קורה".

שלומי עצר לרגע, החיוך נמחק מפניו. "האם הצלחתם בקלות להפעיל את המנועים בשיא העוצמה?" הוא חזר לטון החוקר. הטון שעיצבן את ניר.

"אמרתי לך כבר! רק מערכת החשמל השתבשה!" ניר החל להיות קצר רוח. "אולי תגיע לנקודה?"

שלומי התעלם, והמשיך. "האם מערכת המחשוב גם השתבשה?"

"היא לא השתבשה, היא פשוט לא עבדה. כפי שידוע לך מחשב לא יכול לפעול בלי חשמל!" ניר הביט בו במבט מוזר, "תגיד לי, הרבה פעמים קורה שיש לך אמנזיה תוך כדי חקירה?" תחושת עצבים מוכרת החלה להזדחל במעלה גבו.

שלומי נאנח, והסביר את כוונתו. "התכוונתי האם שמת לב לבעיות במערכת המחשוב לפני שהחשמל נפל?"

"בהחלט, לא קפצה שום התראה על זה שצפויה התרסקות בקרוב, לפחות על פי חלק מהחזאים". בגרסה העצבנית של ניר, הציניות שלטה ללא מיצרים. "וכמובן בטח ראית את התלונה שהגשתי, על זה שתוך כדי התרחשות התקלה לא נפתחה אפשרות לשלוח מסר אחרון למשפחה." ניר נענע את ראשו בחוסר אמון מדומה, "אני לא מצליח להבין! בגלל שהטייסים המתרסקים לא יכולים להתלונן אז לא דואגים להם?! רק בגלל זה אני שוקל התפטרות."

שלומי התנשף בתסכול, "אתה מוכן להפסיק עם זה? זו שאלה רצינית ואני מבקש שתענה בצורה עניינית!"

ניר לא הגיב.

"מובן?"

ניר נענע בראשו בתנועה לא מחייבת. שלומי הסתפק בזה לעת עתה.

הוא סידר את המשקפיים על אפו בתנועות חדות, והמשיך. "האם שמת לב לשינויים, אפילו זעירים בניווט של המטוס?"

ניר מצמץ, לא מבין מה שלומי רוצה. כנראה זה לא הספיק לו. "בוודאי שהיו שינויים, באמצע טיסה רגועה לפתע קרתה נטייה כלפי מעלה כדי לא להיתקע במטוסים אחרים, לפי דעתי זה היה אפילו קצת מסוכן".

שלומי דפק על השולחן. "אולי די? התכוונתי האם לפני התקלה המטוס הגיב בצורה שונה, או שלא הגיב לפקודות שלך?"

ניר הניד את ראשו בזלזול. "בטח... רק משום מה לא התחשק לי להגיד לך את זה עד עכשיו". הסרקזם המשיך. "אתה מוכן להסביר במילים ברורות מה אתה רוצה? כי אם לא, אני מצידי סיימתי". ניר הסיט את כסאו אחורה.

שלומי פתח את פיו, אך ניר קטע אותו בעצבים, "אני יודע בדיוק מה אתה רוצה להגיד, אתה תגיד שאתם חוששים שהשתלטו לנו על המטוס, ושממש במקרה זאת הייתה קבוצת חייזרים שנתקעו בכדור הארץ בשנת 2253 ובשלב כלשהו השנים אצלם התחילו לעבור הפוך". הכיסא עף אחורה וניר התרומם, יוצא החוצה.

"ניר...ניר... בא הנה מיד!" קולו של שלומי רדף אחריו.

ניר הסתובב חצי סיבוב והביט בשלומי במבט מזלזל, "כל עוד אין לך צו שיחייב אותי לענות על השאלות המוזרות שלך, אז אתה יכול לשכוח ממני".

טריקת הדלת הצפויה היוותה אקורד סיום הולם מאוד לדבריו.

...

שיחה מסווגת

קדקוד: תן עדכון.

סער: העדכון השבועי שלי יגיע עוד יומיים, משהו דחוף?

קדקוד: תכין עדכון מלא, גם לעכשיו וגם לעוד יומיים.

סער: בסדר, כמה דקות.

- כמה דקות לאחר מכן –

סער: הכל עלה לאוויר ועוברים בשיא המרץ לשלב השני, פרטים טכניים בקובץ המצורף.

קדקוד: יש לך דרך להשיג לוגים של השבוע האחרון?

סער: אני יכול לנסות, למה? מה קרה?

קודקוד: קרה משהו מאוד מוזר שלפי דעתי קשור לפרויקט שלנו. מצרף לך דו"ח על מה שקרה.

סער: קיבלתי. אבל זה בלתי אפשרי, שום דבר עדיין לא מוכן במישור המעשי.

קדקוד: יש לך דרך אחרת להסביר את זה?

סער: צירוף מקרים?

קדקוד: :(

סער: טוב, אני אנסה לברר. אשלח לך את הלוגים בהמשך היום.


ביקורת ביקורת ביקורת !!!!!
אני יודע שזה ארוך אבל בכ"א אשמח מאוד לכל ביקורת שהיא
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #14
נו!!!!!!!!!!!!!! פליז! ביקורת! 😩😩😩😩😩😩😩😩😩😩 בלי רחמים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
חלק מפרק 2 (אני מנסה לקצר קצת כדי שלא יעמיס)
פרק 2 - א'

ניר הידק את הקסדה על ראשו בחוזקה, הוא בעט ברגלית והתניע את האופנוע, מחשבותיו דוהרות.

מה שלומי הזה חושב לעצמו? שהוא יכול לחקור אותי כמו איזה פושע רק בגלל שהוא מהשב"כ?

הוא הידק את שפתיו ושאף אויר עמוק לריאות, מנסה להסדיר את נשימותיו.

הכביש הטשטש מתחת רגליו, והרוח טפחה בחוזקה, מרגיעה במקצת את רוחו הסוערת.

אך רק במקצת.

רמזור אדום התקרב אליו במהירות, נותן לו הפוגה קצרה. הוא ניסה לתפוס את קצה מחשבתו, להבין מה כל כך הציק לו בשלומי, ללא הצלחה.

...

הספה חרקה ונאנקה תחת משקלו, למרות שלא היה רב כל כך, אמנם השעטה הרגיעה אותו, אבל עכשיו כל הרגשות חזרו וגעשו במלא עוצמתם.

הוא עטף בידו את כוס המים שמזג לעצמו, נותן לקרירות לעבור בעד הזכוכית ולקרר את ידו.

מה שלומי רוצה? לאן הוא חותר?

המחשבה הציקה לו, לא נותנת לו מנוחה .

הם לא באמת חושדים בי, הם לא היו נותנים לי לצאת בקלות כל כך, אז מה הם כן רוצים?

רטט מכיוון השולחן הסיח את דעתו. הטלפון.

ניר קם באנחה ותפס את הטלפון, הוא הביט במסך וגבותיו התכווצו בתמיהה, מספר לא מוכר? מי זה יכול להיות?

אצבעו החליקה על המסך בקלילות שלא תאמה את מצב רוחו, והוא ענה לשיחה, "הלו?" נימת תמיהה בקולו.


נו חבר'ה !!!!!!!!! מתחנן תנו ביקורת !
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
קצר ממש
מרגיש כמו ללקק את הבלילה של העוגה מקצה המרית...

(קצת קשה לתת ביקורת על טעימונת)
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
מצטער על האיחור...
פרק 2 - המשך

"מה נשמע?" קול מוכר להכעיס נשמע בעד השפופרת.

"היה בסדר עד שהתקשרת", אנחה נפלטה מבין שפתותיו המכווצות.

"מה לעשות, התגעגתי אליך, במיוחד שהשיחה האחרונה בינינו נקטעה בצורה מצערת..." הקול מבעד לקו הגיב בסרקזם לא אופייני.

ניר העביר את הלשון על שיניו, "אתה לא רוצה לעזוב אותי? קשה עד בלתי אפשרי לנתק את חשמל הקופסא השחורה תוך כדי טיסה. ולכן מצער לומר-" ניר לקח נשימה עמוקה, מכין את עצמו למילים שהוא עומד להטיח בשלומי. "אבל כנראה אתה משקר! בלתי אפשרי שהקופסא השחורה הפסיקה לפעול באמצע הטיסה!".

"הטייסים-" שלומי ניסה להתחיל משפט, אך ניר קטע אותו בעצבים.

"כמובן לטייסים יש את כל האינטרס לצנוח צניחה חופשית בתוך מטוס מרוסק, או להתנסות בטיסה ללא מכשירים, לכן ודאי שהם ינתקו את הקופסא השחורה וישבשו את המטוס" סיים ניר בנימה נחרצת, אין שום סיכוי שהתקלה קרתה בגללי, שכנע את עצמו.

"אפשר להגיב?" הקול של שלומי נעשה קריר, "ואל תחשוב לענות כי זאת שאלה רטורית!" התקיפות הצטרפה למעטה הקרירות.

"הסיכוי הכי גדול, והדרך הכי פשוטה היא שהטייסים חיבלו בחשמל! עם כל הכבוד לטעונים החכמים שלך" הוא עצר לרגע, נותן לדבריו לצרום באוזנו של ניר. "יש לכם מזל שיש לנו כיוונים אחרים לדרך שבה קרתה התקלה. אבל אם תמשיך לשתף פעולה באותה רמה אנחנו נאלץ לחזור לחשד הבסיסי בחקירה שמוטל על הטייסים..." הכפפות הוסרו, שלומי התחיל לאיים בצורה ישירה, "וכמובן בפרט הטייס הראשי..."שלומי המשיך, מגביר את רמת האיום. "לכן אני ממליץ לך, בטוב ליבי הרחב, להתחיל להתייחס לחקירה ברצינות! ולענות לשאלות שלי בצורה רציונאלית!"

ניר נאנח שוב, מבין שהצורה הכי טובה להפטר מהמטרד ששמו שלומי, הוא לענות לו על כל השאלות ולגמור עם הסיפור הזה.

"טוב, מה אתה רוצה?"

"האם דרך מערכת המחשוב של המטוס יש אפשרות להפיל את כל החשמל?"

ניר לא חיבב את שלומי. בלשון המעטה. ובפרט לא את הטון החוקר שבו הוא השתמש בשאלה, אבל בכל זאת הוא ענה. בלית ברירה.

"אפשרות ישירה ודאי שאין, שום מתכנת לא חשב על מקרה שטייס ירצה להשבית את החשמל. אבל לפי דעתי אדם שמכיר את המערכת לעומק אולי יוכל לעשות את זה על ידי כמה משחקים ועקיפות".

הוא שוב חושד בנו? הרגע הוא אמר שיש לו כיוונים אחרים, ועכשיו הוא רוצה לבדוק אם אנחנו יכולים לעשות את זה?

ניר הרגיש את התסכול בוהה בו, אין לו שמץ של מושג מה שלומי רוצה!

אני חייב לגרום לו להגיד לי במה הוא חושד! אבל איך?

"למה? אתה שוב חושד בנו? לא נמאס לך?" הוא ניסה להביא את שלומי לקצה, למקום שבו יחשוף את החשדות שלו.

"די!!! אני לא חושד בכם, אני מנסה לבדוק אפשרות אחרת!" שלומי הגיב בתקיפות.

ניר נד בראשו בתיסכול. שלומי הזה לא טיפש...

שלומי התעשת וחזר לטון החוקר, "תוך כמה זמן לדעתך אפשר לעשות את זה בדרך הכי קצרה?"

ניר לא הגיב מיד הוא ניסה קודם כל לסדר את הדברים שהוא כן יודע.

שלומי חושד שמישהו גרם לתקלה. ברור.

הוא טוען שהוא לא חושד בהם, ובכל זאת הוא שואל שאלות כדי לבדוק האם אפשרי לעשות את זה דרך תא הטייס מה ההגיון בזה?

ההבנה היכתה בו כמו ברק "אתה חושד שמישהו השתלט על מערכת המחשוב של המטוס!" קבע בנימה מופתעת, "לכן אתה רוצה לדעת אם אפשר להפיל את החשמל דרך מערכת המחשוב !".

שלומי נאנח, אבל לא הגיב. "תוך כמה זמן אפשר לעשות את זה?" השאלה חזרה על עצמה בטון שניסה לחקות את הטון הקודם.

ניר היה בהלם, שתיקה כהודאה!!! הם באמת חושבים שמישהו השתלט על המטוס! איך זה אפשרי?

הוא השאיר את השאלות לעצמו וענה לשאלתו של שלומי, "אולי עשר דקות או רבע שעה לפחות, אם הוא כבר עשה את זה פעם אחת אז אולי חמש דקות. אבל בלתי אפשרי פחות מזה".

"כשהחשמל נפל, ניסיתם להפעיל אותו בחזרה?"

"כן... בודאי!" לאן שלומי חותר עכשיו?

"
ותוך כמה זמן החשמל נפל בחזרה?"

"מיידית." ניר בטוח בעצמו, "ואחר כך הוא לא נדלק בחזרה".

אנחה כבידה נשמעה דרך הפומית. שוב. "אז אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. בלתי אפשרי שזו השתלטות כי אם כן ברגע שהחשמל כבה גם מערכת המחשוב כבתה, וכדי להפיל שוב את החשמל צריך לפחות חמש דקות" הוא עצר לרגע, "לפחות לפי דבריך..."

גבותיו של ניר התקרבו זו לזו, מאמץ את מחשבתו. "אולי מי שהשתלט עשה התניה שכל פעם שהחשמל יעלה הוא יפול מחדש", ניר ניסה לחשוב בקול.

"דבר שהוא מסובך למדי, על גבול הלא הגיוני" שלל שלומי, "במיוחד שדבר כזה צריך הכנה מראש, וקשה לי להאמין שהצוותים שהכינו את המטוס לא עלו על זה".

ניר שקע בהירהורים, נכנס בעצמו לדמות החוקר.

אם זה לא פריצה אז איך זה קרה? ובכלל גם אם זה פריצה, יש אפשרות דרך מערכת המחשוב לנתק רק את החשמל של הקופסא השחורה? לא בטוח.

"טוב, בא נמשיך" שלומי קטע את ההירהורים. "האם מישהו נכנס לתא הטייס תוך כדי טיסה?"

"בטח, זה קורה הרבה בטיסה".

"הייתה להם יכולת לגעת במיקרופונים ובמקליטים של הקופסא השחורה? הם יכלו אולי לנתק אותם?"

"לא נראה לי..." ניר הגיב בהסתייגות, "היינו שמים לב אם מישהו היה נוגע".

"לאזור של זנב המטוס משהו נכנס?" שלומי הגביר את הקצב, מנסה מכל הכיוונים.

"לא נראה לי, אבל זה דבר שצריך לשאול את הדיילות, לא את הטייס".

"טוב ניר, עזרת לי מאוד". שלומי ניתק, לא נותן לניר את היכולת להגיב.

ניר הביט במכשיר הטלפון הדומם.

אוף! שלומי הזה! עכשיו הוא סיקרן אותי ואין לי מושג מה קורה! למה הם חושדים שמישהו השתלט על המטוס? ואיך זה אפשרי בכלל?

ניר העביר בראשו את כל מה שקרה במהלך התקלה. זה יחסית מסתדר עם רוב מה שקרה, אבל איך אפשר לגרום לטורבינת הגיבוי לא לעבוד?

ניר צנח על הספה באנחה.

כנראה שיש שאלות שלא יפתרו בקרוב...
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #20
לנתק את חשמל הקופסא השחורה תוך כדי טיסה
זאת לא טעות, אחרי תחקיר התברר לי שאם החשמל של הקופסא השחורה מתנתק היא מפסיקה מייד את ההקלטה.
הסוללה. הפנימית שלה מספיקה רק כדי לאותת את המיקום שלה.
תיקנתי את הנושא הזה גם בשאר הפרקים, אשמח אם אחד המנהלים(@מ. י. פרצמן @ניהול קהילת כתיבה. @יוסף יצחק פ. ) ישלח לי הודעה בפרטי כדי שאני אוכל לשלוח לו את מה שצריך לתקן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
אחרי ההצלחה הגדולה של האשכול הקודם והמון לקוחות מרוצות מגולשי פרוג —
החלטנו שוב לפנק את הקהילה הנהדרת כאן לקראת פסח עם הגרלה מיוחדת! 🎉

ב־פיט פירסט תמצאי סטייל נדיר וייחודי לנשים ולילדים —
קלאסיקות ארופאיות לצד טרנדים עדכניים, בעיצוב מוקפד שמשלב
לוק מושלם ונוחות של וואו 👠👟

העונה הלכנו על הקונספט
refresh your self
renew your look
כולנו רוצות גם בפסח הזה להתפרש ולהתחדש על אף ולמרות המצב...
אז בואי תעשי את זה לעצמך ולחברה שלך ב-ח-י-נ-ם
🌸 לקראת פסח – יש לך הזדמנות לזכות בזוג נעליים במתנה – וגם לפנק חברה!


והכי חשוב: אין צורך בסיבות מצערות – פשוט פנקי חברה שמגיעה לה 💖
זה הזמן לשמח ולהפיץ חיוך, במיוחד בתקופה הזאת 🌷

איך משתתפים בהגרלה?
✔️1:
לחצי כאן והירשמי לרשימת התפוצה
✔️ 2: בחרי חברה שאת רוצה לפנק
✔️ 3: בחרי בקטלוג נעל לעצמך והעלי לשירשור תמונה

ספרי לנו כאן בשרשור מי זו החברה המיוחדת ושתיכן תיכנסנה להגרלה.
קישור לקטלוג
אולי תהיו הזוכות המאושרות בזוג נעליים מושלם לחג... ✨
1773338622362.png
1773338635860.png
1773338652547.png
1773338662969.png
1773338682224.png
1773338747855.png
1773338772427.png
1773338788660.png
✨ שימי לב! בחנויות שלנו מחכה לך מבחר עשיר ומגוון — הקטלוג כאן הוא רק חלקי... אז בואי לגלות את הכל מקרוב!


📍 פיט פירסט ירושלים – קניון רב שפע, קומה ב׳ | ☎️ 02-6500445
📍 פיט פירסט בית שמש – לב הרמה, נהר הירדן 1 | ☎️ 02-9996768
✉️ להזמנות במייל: ff029996768@gmail.com
  • תודה
Reactions: שלום! אני יעל.1 //
172 תגובות

אשכולות דומים

גילוי נאות הפרולוג הוא ורק הוא נכתב באמצעות הבינה המלאכותית בהכוונתי האדיבה
אשמח מאד לביקורת (בונה)
ואם אפשר גם מילה טובה...;)
פרולוג
6 באוגוסט 1945. השמש זרחה על הירושימה, עיר של חיים שגרתיים – דייגים בנהר, ילדים בדרכם לבית הספר, רוכלים פותחים דוכנים. איש לא שיער כי בעוד דקות תינחת על העיר קללה כבדה משמים.

גובה רב מעל העיר, מפציץ בודד, "אנולה גיי", שייט בשקט קר. הדממה הופרעה רק בידי רחשי המנועים ואורו המסנוור של הבוקר. בלב המטוס נח פצצה אחת – "ילד קטן". בתוך רגע תהפוך עיר שלמה למקום אחר, ובעולם ייפער סדק עמוק, כזה שלא ניתן לרפא.

ב־08:15 בדיוק, נפערה הדלת התחתונה של המטוס. הפצצה שוחררה, צונחת לאיטה, נדמית כמעט כבלתי מזיקה – רק מתכת כבדה שחותכת את האוויר בשקט מוחלט, בדרכה להפוך את ההיסטוריה.

רעם לבן, עיוור, נישא פתאום לשמים. תחילה אור, אחר־כך חום. גל הלם נע במהירות עצומה וסוחף אחריו בניינים, גשרים, חלומות. הצללים של האנשים נחרטים בקירות, זכר אחרון לרגע שהיה. גשם שחור יורד, שותק, כבד, רווי אבק ואשמה.

באותו היום העולם הישן מת. התום נשרף יחד עם הירושימה. בני אדם הביטו בשמים והבינו – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הכוח לשנות עולמות כבר לא היה אגדה; עתה היה בידיהם, מפחיד ומפתה גם יחד.

האנושות נכנסה לעידן חדש – עידן שבו צל הפחד, תקוות הישועה ואימת ההשמדה ילוו אותה תמיד.

פרק א

דממה. חשיכה.

אורי נשאר לשכב ממתין בדריכות הוא הציץ בזהירות בשעונו השעה הייתה 3 אחרי חצות הוא הגיע ראשון בזה הוא בטוח. שעה עגולה נוספת חלפה כשדמות שחורה הגיחה לאפילה למרות החשיכה הבחין אורי בבליטה בכיסה הדמות חיפשה גם היא מקום טוב לתצפית, אורי שיער שמדובר בסוכן CIA למרות שהבא נראה מקצוען היה אורי רגוע לחלוטין ההסוואה שלו הייתה יותר ממושלמת דקות ארוכות נוספות חלפו ואז זה קרה...

הסוכן חשף את עצמו ראשון לא מסוגל יותר להמתין הוא נע בזריזות מרשימה ובדממה מוחלטת אורי החניק קריאת התפעלות הוא כבר ראה סוכן בפעולה בחיים... אבל זה היה משהו אחר. המהירות הדיוק והעוצמה התאחדו כולם והפכו את הסוכן למכונת מלחמה בלתי מנוצחת, אורי שיער שמדובר באחד הטובים סוכן על, הרי גם המוסד הישראלי שלח לכאן את הטופ אחרי הכל ידע אורי להעריך את עצמו

אורי התלבט למשך כמה עשיריות השניה אם לחשוף את עצמו ולסייע לסוכן במלאכתו אך משראה שהלה מסתדר היטיב העדיף להישאר במקומו אין לדעת איך האמריקאים יגיבו, הם עוד עלולים להיעלב שישראל אינה סומכת עליהם.

המשימה הושלמה במהירות. הקרב כלל לא היה שקול. למרות שהם היו שלשה מול אחד. הסוכן נעלם במהירות. אורי שהיה סקרן נורא להכיר את סוכן העל הלזה השתעשע שניה במחשבה על מעקב אחר סוכן העל אך דחה אותה מייד סוכן על שכזה יקלוט אותו במיידי אין סיבה להסתכן לחינם. הוא הכניע בקלות את רגש הסקרנות כמו שכבר עשה עשרות פעמים בחייו. הוא המתין דקה אחת נוספת ונעלם כרוח.

מחר יהיה לעיתונאים הרבה מה לכתוב...

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

פרק 1.

האקדמיה לש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.


"שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס, חביבי, היא הדרך היחידה לשרוד במקצוע הזה."

ככה התחיל היום שלי, כמו כל יום שבו אני, כריס דיפט, נגרר אחרי הבוס היהודי שלי, הבלש מייקל ווטסון.

הפעם זה קרה בשורה 18, כיסא B, בטיסה מסיאטל לפורטלנד. מקום טוב באמצע המטוס, או כמו שמייקל אוהב להגיד – "מרחק אידיאלי להשתלטות במקרה של חטיפה." אני חשבתי שזה סתם מקום אידיאלי כדי לישון בלי שאיזה תינוק יבעט לי בגב, אבל לך תתווכח עם בלש בינלאומי שמתייחס לכל רגע בחיים כמו איזו חקירה.

"תגיד," פניתי אליו, "מה זה בעצם השיטה הזו?"

"יפה ששאלת." הוא חייך, שלף מחברת וכתב בכותרת: שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס

ואז הוא כתב מתחת:
שיטה רצינית להתמודדות ומניעת כל סכנה.

אני נשבע שהוא המציא את זה באותו רגע רק כדי שיצא לו ראשי תיבות משעשעים.

"אני אסביר לך בקצרה," הוא המשיך, "בכל מצב של סכנה, בין אם מדובר בחטיפה, התנקשות או מצב שבו מגישים לך קפה קר במסעדה – עליך לפעול בשלושה שלבים."

הוא המשיך לרשום תוך כדי דיבור:
  1. שמור על קור רוח. רק אנשים טיפשים נכנסים לפאניקה. חכמים מחכים לרגע הנכון לפעול.
  2. רשום פרטים סביבתיים. תמיד תסתכל על יציאות, על אנשים חשודים ועל ההבעות שלהם.
  3. לחשוב מהר, אבל לפעול לאט. אל תעשה שום דבר בלי לחשוב, אלא אם כן מדובר בבריחה, ואז – פשוט תרוץ.
"אז אתה אומר," סיכמתי, "שאם עכשיו המטוס הזה ייחטף, אני צריך לשמור על קור רוח, להסתכל מסביב ולחשוב על פתרון לפני שאני מתעלף?"

"בערך," הוא השיב, "רק אל תשכח לשים לב אם החוטף לובש נעליים חדשות או ישנות. זו לפעמים ההוכחה שהוא חסר ניסיון."

"תזכיר לי למה אני עובד איתך?"

"כי אני משלם לך 30% יותר מכל בלש אחר בעיר."

"נכון, נכון... וגם כי החיים משעממים מדי בלי זה."

ובדיוק כשסיימתי את המשפט, כל האורות במטוס נכבו.


יומנו של כריס דיפט – 24 בנובמבר 1971

לא יודע איך החיים שלי הפכו למשהו שאפשר לקרוא עליו בעיתון. פעם הייתי סתם שוטר שמן עם חלום קטן לעבוד במשרד חקירות פרטי. עכשיו אני על מטוס עם מטורף שטוען שיש עליו פצצה.

הכל התחיל בדיוק כמו שלא רציתי – עם דיילת מבוהלת שהעבירה פתק לקברניט, ואז הקברניט שיצא מהקוקפיט עם פנים שהיו לבנות כמו החולצה של הבוס שלי, ואז הלחישה הזו בין הדיילים:

"הוא אומר שיש לו פצצה."

ומה אני עשיתי? כמובן, הפעלתי את שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.
  1. שמור על קור רוח – נכשלתי בזה ברגע שהתזתי על עצמי את הקולה מהחרדה.
  2. רשום פרטים סביבתיים – האיש ההוא, עם משקפי השמש, מעיל שחור, ופרצוף שאומר "אני הולך להיות אגדה אורבנית".
  3. לחשוב מהר, לפעול לאט – אז חשבתי, מהר מאוד, על הדרך הכי טובה לשרוד: לתת למייקל להיות זה שמתעסק עם זה.

הערות מייקל ווטסון – חוקר תחת אש (או לפחות תחת איום פצצה):


"זה הוא", לחשתי לכריס.

"אה, באמת? חשבתי שזה הילד בשורה 12 עם הדובי", הוא ענה לי בסרקזם.

"תקשיב לי טוב," אמרתי לו, "תוציא מחברת ותכתוב: חשוד – גבר בסוף שנות השלושים לחייו, משקפי שמש, לבוש במעיל שחור. גובה 1.78 בערך, נראה בטוח בעצמו בצורה מחשידה."

"סליחה," כריס הרים גבה, "איך אתה יודע שהוא 1.78 בדיוק?"

"כי אני 1.81 והוא נמוך ממני בדיוק בגובה של חצי כוס קפה אמריקאי רגילה."

"ברור," כריס נאנח, "איך לא חשבתי על זה."

אני לא זוכר באיזה רגע הבנתי שהוא מתכוון באמת לקפוץ מהמטוס עם מצנח וכסף, אבל זה היה בערך בנקודה שבה הוא נתן לדיילת הוראות מפורטות לגבי איך בדיוק הוא רוצה את הכסף שלו – מזומן, בשטרות של 20 דולר, בלי עקבות.

בשלב הזה, שני דברים קרו בו-זמנית:
  1. כריס הביט בי במבט של "אנחנו עומדים למות, נכון?"
  2. ואני הבנתי שאני צריך להישאר רגוע, לרשום פרטים סביבתיים ולפעול בצורה חכמה – כי האיש הזה לא נראה כמו סתם עבריין. הוא היה גאון. או מטורף. או גם וגם.
וככה, מבלי שתכננתי, הפכתי להיות האדם היחיד בעולם שצפה בלייב בפרשיית די.בי. קופר – בזמן שהיא התרחשה.
החלטתי לקפוץ למים 🐋 ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
אשמח שתכתבו ביקורת מכל סוג שהוא (למעט קיצוץ כנפיים "אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום" ;) ), כל הערות והארות על בוסריות הכתיבה ופיסוק לקוי תתקבלנה בברכה. (אם כי את השינויים אערוך בעיקר אצלי).
ו....כמובן! קצת עידוד ותמיכה לכותב, לליוויתן הכחול ולגיבורי הסיפור לא תזיק.
(אם אין ביקוש לסיפור אשמח גם שתכתבו לי, הוא בסך הכל נכתב בהשראת כל הספרים בסגנון הזה עד שלא נותרה לי 'ברירה' וכתבתי גם).
תדירות הפרקים לא תהיה צפופה, אבל נקווה לשמור על התמדה (לפחות בהתחלה!).
אז, חלא'ס בירבורים, פמפמפם! חצוצרות! שטיח אדום! קבלו את.... הפרק הראשון!

מאזן כוחות

פרק 1

עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז :




הוא הלך ברחוב. לא מבין למה בכלל הסכים לעצמו לצאת החוצה. הוא משוגע. בכל רגע עלול מישהו לגשת אליו. מי יודע אם זה לא הבחור לבוש השחורים שצועד במדרכה ממול.

הוא הגיע לסוף הרחוב במהירות, פונה בכיכר ימינה לכיוון רחוב פני יהושוע.

רגליו נעות בקצב מוגבר, כמעט רצות. הוא לא מצליח ולא רוצה לעצור אותן. משהו נשבר בתוכו. הוא לא יכול יותר עם המתח הזה. אולי צוות שלם הוקפץ בניסיון ללכוד אותו, ואולי הוא סתם מדומיין ואיש לא יודע שהוא קיים.

טכנית, הוא הכליל יותר מדי. ההורים והאחים שלו בטוח מודעים לקיומו והוא יכול לספור עוד כמה אנשים שמכירים אותו במידה כזו הוא אחרת.

הוא הניע את ראשו בחדות, מסיט את המחשבה הלא חשובה הצידה. הוא צריך להתרכז. לבדוק שלא עוקבים אחריו או לחילופין, לבדוק שלא הפך לפרנואיד.

יכול להיות שהוא יכול להירגע.

הרי המחשב הושמד, והוא רכש אותו דרך הספק שמוכר בשחור לאיתן, הוא שילם במזומן בלי לראות קבלה. מן הסתם הוא לא היחיד שקונה בשחור מהאיש והדגם של המחשב היה די נפוץ. לא אמורים לעלות עליו. הוא בעצמו כל כך נבהל כשהבין מה עשה, פעל במהירות מבלי לחשוב על ההמשך בכלל. העיקר לא להתגלות. יהיה כל כך טיפשי להרוס את חייו עכשיו, ובצורה כזאת.

הוא הגיע כבר לקצה השכונה נוחת מתנשם ומתנשף על ספסל עץ מקולף, מוחה את זיעתו. מבטו שוטט כה וכה, אין איש באזור. מעולה. זה באמת אזור מבודד יחסית. בבין הזמנים הוא שוקק חיים, עמוס במשפחות מרובות ילדים המשכנעות את עצמן כי החורשה הקטנה והמוזנחת, שעדיין לא ברור איך לא פינתה את מקומה לגורדי שחקים, היא אטרקציה של ממש.

הזיכרונות בהקשר הזה מעלים לו חיוך מריר. הוא לא סובל את המקום הזה.

קודם כל להירגע. הוא באמת אימפולסיבי מדי. גם בהסתתרות, וגם ביציאה החפוזה הזו החוצה.

ממה בעצם הוא חושש?

הוא נאנח. כל מה שהוא יודע על מי שאולי רודף אחריו מגיע מספרי המתח שאושי אחיו צובר לעצמו בהנאה.

לא בטוח בכלל שזה אמין. זאת אומרת, ממש בטוח שלא.

הוא נשך את שפתיו.

כן יש לו ממה לחשוש. הסופרים תמיד מודים בסוף הספר לאנשי הצללים שהם לא יכולים להזכיר את שמם, על המידע האמין והמועט שחלקו איתם. לא רק הספרות החרדית מוצפת בספרי מוסד ושב"כ כל יכולים, גם בספרות החילונית קיימים ספרים רבים כאלה. עוד לפני שעף בפעם הראשונה הוא הספיק לקרוא כמה מהם.

משהו מכל זה חייב להיות נכון.



###



הווה. אי שם במעמקי הים התיכון. הסוכנות. בסיס 301 :




"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" קווין התעצבן.

"לא הסברת לי למה זה קשור אלינו, למה זה לא בטיפול של המוסד? אנחנו בכלל לא אמורים להיחשף לזה!" אריאל חש חוסר אונים. מבקשים ממנו בקשה הזויה לחלוטין. מילא הזויה, המטרה של המשימה מעורפלת, משהו שמריח כמו משחק מסוכן נודף פוליטיקה מצחינה.

"זה מאוד. מאוד. קשור אלינו" קווין בולע אוויר. יש לו דם חם "ואם תתבונן קצת במקום לקפוץ למסקנות, תוכל לראות שאתה מצוות עם עוד חייל משלנו לכמה חברה מהמוסד. מדובר במבצע חשוב עם מטרות משותפות, הרבה גורמים ביטחוניים מעורבים פה"

"מ''ם! אתה עדיין לא נותן לי סיבה הגיונית אחת! הכל פה מאוד מעורפל ולא ברור, גם המידע שהבאת לי," הוא מטיח את הטאבלט הקטן על השולחן "זה רק סיבובי מילים! בפועל אין פה כלום. לא מה אנחנו עושים, לא למה אנחנו עושים, לא שום דבר! רק קשקוש אחד שלם. אני לא מוכן לזה"

קווין נאנח. לבן אדם הזה יש חיישנים. זו הסיבה שהם רוצים אותו למבצע הזה, אבל זו גם הסיבה שהוא לא מוכן לצאת אליו. בעיה.

אריאל נעץ מבט חודר במ''ם שלו, נותן לו להתבשל בתוך עצמו. הוא מכיר אותו. תיכף יגיע שלב ההסברים לו הוא מחכה.

כמו בתחזית מדויקת מראש, קווין פולט עוד אנחה. אין לו ברירה. הוא צריך לספר לו.

"תראה, אריאל. המידע שאנחנו צריכים להשיג, לפי הערכות המודיעין, קשור בעיקר אלינו. אבל כמו שאתה יכול להבין לבד, בגלל שהפעולה הנוכחית היא באחת ממדינות כדור הארץ, המוסד עשה שרירים כדי לנכס אותה לעצמו. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לסיכום של שיתוף פעולה, וציוות של שני חברה משלנו. לוחם, ואיש סייבר ומודיעין"

"בסדר הבנתי איך זה קשור אלינו. לא הבנתי, איך זה קשור אלי. למה דווקא אני? לפעולה כזו אתה יכול לקחת את אחד החדשים, אלו שסיימו את הטירונות לאחרונה. אני יכול להביא לך כמה שמות שיצלחו את הדבר הזה בלי למצמץ"

"אריאל, אנחנו לא יודעים מה רמת הטכנולוגיה שמשתמש בו האויב. חוץ מזה, לך יש הרבה מאוד ניסיון. יכול להיות שזה פיצוחים בשבילך, אבל היו''רים החליטו שאתה זה שיוצא למשימה הזו. יש לנו מעט מאוד ידע מקדים, ועדיף לנו להוציא את ההכי טובים, מאשר לגלות פתאום באמצע משימה שהטירונים שלנו לא יכולים להתמודד אתה. אתה מבין?"

"אם אני מבין? מה שהבנתי בסך הכללי זה, שאני יוצא לשמור שהצוות של המוסד לא יעשו שטויות. וגם בגלל, שאנחנו יודעים שהצוות שהם חיברו לנו יתוחקר על כל צורת החשיבה וההתנהלות שלנו. הם הרי רוצים ללמוד כמה שיותר על הסוכנות שאין להם יד ורגל בה. לכם אין דרך למנוע את זה, אז אתם רוצים לכל הפחות להרשים אותם. אני צודק?"

"בכל מילה" קווין תלה מבט מיואש בסוכן שלו. לפעמים הוא ממש לא יודע מה לעשות עם הבן אדם הזה.

"יפה. ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה. אני מספיק שנים בסוכנות בשביל שלא אני אצא לשם"

"אין לך ברירה, אריאל. היו''רים כבר חתמו. אתה נפגש מחר בארץ עם צוות המשימה. את האימונים למבצע הזה אתם תעשו ביחד איתם בניהול המוסד. תתארגן. בלילה יבואו לאסוף אתכם"

"מה? אתה לא רציני" הבעתו של אריאל נדהמת ומלאת חוסר אמון. אין מצב שעושים לו את זה. אבל הם עושים את זה טוב. בטוח שדובר על המבצע הזה כבר חודשים, אבל הם מודיעים לו שניה לפני שהוא יוצא כדי למנוע התנגדות.



###



הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום :

"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" אוהד התעצבן.

"לא הסברת לי מי זה בכלל החבר'ה האלה ולמה אנחנו מצוותים אתם? מה הסיפור? ובכלל, כל המידע על המשימה הזו מאוד מעורפל, מה קורה כאן?" ניתאי חש גרד קל בקצות האצבעות. זו משימה מוזרה, עם מטרה מוזרה ואנשים מוזרים. לא מתכון בדוק להצלחה.

"אוקי, עזוב את הקשקשת שאמרו לי להעביר לך. אמנם כרגע זה מוקדם מדי, אבל בכל מקרה מחר או מחרתיים אתה כבר תדע. אתה הולך להיות המפקד של צוות המשימה, השניים שבאים יהיו תחת פיקדוך והאימונים למשימה יהיו פה, תחת אחריותנו, כדי למנוע תקלים בשעת המבצע. לך כמפקד יש עוד מטרה, לגלות כל מידע שתוכל להוציא מהם כולל דרכי הפעולה שלהם בזמן אמת והארגון אליו הם משתייכים, ברור עד כאן?"

ניתאי מצמץ "הם לא ישראלים?"

"הם ישראלים. וזה מביא אותי לחלק הבא, המשימה שלכם. שני חברי הצוות שבאים מגיעים מה'סוכנות'. הם שלחו אלינו איש סייבר וביון ואיש שטח. עכשיו, מדובר בחבר'ה מוכשרים מאוד שלא עשו צבא או כל מסגרת מהסוג הזה ולרוב מגויסים מגיל צעיר, כך שהם כמעט ולא מכירים את העגה המבצעית המדוברת פה, תצטרכו לגשר על זה באימונים, ברור?"

כל שרירי פניו של ניתאי רטטו מחוסר נוחות, מה זה הדבר המשונה הזה שהנחיתו עליו? "מהסוכנות היהודית? מה הקשר?"

"מה?! מי אמר הסוכנות היהודית? אני מדבר על ה'סוכנות'!, לא שמעת עליהם אני מבין, מסתובבות עליהם עשרות קונספירציות במסדרונות המודיעין. הם סוג של אגדה שלא מאמינים שהיא קיימת, אבל הם אמיתיים. הם כמעט ולא קשורים לשום מוסד ממשלתי, בקושי ראש הממשלה מעודכן. וזה רק מה שאני יודע, בעיקר משמועות. בימים הראשונים אתם תתרגלו בכלל לעבוד בצוות, ואחרי זה תועבר אליך מטרת המשימה. ישירות מיאיר אגב, אני ממודר" סיים בחיוך מאולץ.

ניתאי הופתע ממשמעות המידע שנחת עליו והפיקוד על המשימה הזו הלך ודמה בעיניו למפלצת אימתנית. אין לו כוח לזה. "למה אתה ממודר? מה עד כדי כך רגיש?"

"אני לא חושב שהמשימה רגישה כל כך, ה'סוכנות' היא זו שרגישה. וזה כל מה שאני יכול לומר בנושא. החבר'ה משלנו שמצטרפים אליך: לביא, אדם, ינון ובן. מהסוכנות: אריאל הוא איש הסייבר והביון ונתי איש השטח. ברור?"

"כן המפקד. ברור."

"יופי" אוהד חייך, מכיר את הסוכן שלו "זה לא אמור להיות מסובך מדי ובערב ישלח אליך תדריך מלא יותר. בהצלחה" אוהד כבר הפנה את מבטו וידיו למחשב מסלק בכך את ניתאי שיצא מחדרו במילת פרידה כלשהי.

העסק הזה לא נראה לו בכלל. ושני סוכנים סנובים בצוות שלו גם לא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה