אתגר נובמבר ספרותי #3 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[משפחה שכzoo]

#3 כתר

"אל תדאג, אח שלי," גוש שרירי בגובה 2 מטר טפח לו על הכתף, כמעט הטיח אותו ברצפה, "זה לא סוף העולם, הצנרת הרקובה הזו. צ'יק צ'אק אני מחליף אותה, כמו חדש זה יהיה." הענק שפשף ידיים, "רק תגיד מתי נוח לך, אחי, אני בא, עם העובדים שלי, בוקר אחד ושכחת ממנו."

א.א.א. שירותי אינסטלציה חזר לסלון, מותיר אחריו טביעות נעליים גדולות, מושך את נהר הביוב הלאה לאורך הפרוזדור בואכה הכניסה לבית. גדוד הבנות היה עסוק בקריאות איכס צווחניות וגריפה זהירה של המים הסרוחים שטיילו בבית, תולות מבטים מתחננים בהר האדם שטייל בבית, גוזר את דין הצנרת להחלפה.

"אתה יכול מחר?" יוסי גנח, "אני לא רואה אופציה לחיות פה ככה..." הוא בלע גניחה נוספת, אין סיכוי שמישהו יהיה פה בבית כשיבואו לתקן, לעובדי הוראה אין לוקסוס להודיע על העדרות מהלילה לבוקר, והבנות, עדיף כבר שלא תהיינה בבית.

"מחר," האיש ניסה לחשבן משהו, קיפל אצבעות ופתח אחרות, "מחר אני יכול! על הבוקר אני פה, תיק תק והכל פיקס. תשכח שאי פעם הייתה לך בעיה בצנרת, עלי!"

"תגיד לי, מי העובדים שלך?" יוסי ניסה לגשש, "הם יהודים או בני דודים?"

"הם דוסים, אחי!" צעק הלה בהתלהבות, "מה יש לך, מה אתה דואג? הם נשמה אחד אחד, מבטיח! בחרתי אותם, מה נראה לך?"

"אז באיזו שעה מחר?" יוסי שפשף עם הכיפה את הפדחת, "אתה בטוח אבל שהם יהודים? עוד לא ראיתי דוסים שעוסקים בבניה. יש לי חפצים קדושים בבית, לא רוצה שיכנסו אליו גויים." ויקרים, הוא בולע. לא רוצה שיהיה בהישג יד של אף מוחמד, אחמד או מחמוד חמדן.

"בטוח, בטוח, אח שלי, לא סומך עלי? מחר בעשר נבוא, עד הצהרים יש לך בית חדש, תאמין לי!" עוג התחיל לארוז את כליו, מעמיס את התיק הנפילי על כתפיו. מסכמים עניינים אחרונים, כמו תשלום ומיקום המפתח.

בבוקר, בלב רוטט, יוסי קובר את המפתח באדנית שנמצאת בכניסה, והולך. כל הדרך הלוך ראשו תפוס בכתר של הס"ת שמונח אצלו למשמרת, עד ההכנסת ס"ת בעוד ימים אחדים.

בדרך חזור ראשו מונח בניחושים איך נראה הבית, לאחר טיפולו המסור של עוג ועוזריו.

לוחץ על הידית, נעולה. פותח את הדלת, הבית ריק. המים העכורים זורמים בו להנאתם, ואין זכר לאיש שרק אתמול הבטיח בחגיגיות שהיום תשכח שהייתה לך בעיה בצנרת, עליו.

מתקשר. ושוב. ושוב. א.א.א. שירותי אינסטלציה לא עונה.

מחליט להתחכם.

לוקח את הפלאפון של השכנים.

"א.א.א. שירותי אינסטלציה, איך אני יכול לעזור 'ך?" חצי צלצול ועונה לו הקול הבס.

"זה אני, יוסי, איפה אתה? אתמול הבטחת שתבוא היום."

גמגומים עולים מעבר לקו, "זה לא, זה... העובדים... הם לא יכולים כי..."

"כי מה?" חותך יוסי.

"כי... יש כתר על חברון."​

 

[רצתה]

#כתר
זה נראה לא שווה הושטת יד, משהו מונח בצד מאחורי אשפה.
טיפשים אלו שלא מתאמצים להושיט את ידם.
טיפשים.
כי שם מוסתר כתר, שעם קצת ניקיון וצחצוח הוא ינצנץ למרחקים.
כתר שכל אחד יכול לבוא וליטול,
כתר תורה.

 

[שירת הכוכבים]

#3- כתר

הדלת נסגרה מאחוריי.
הבית היה חמים ונעים, התנור היה מוסק והאש התפצפצה בקול.
הילדים השתוללו סביב בחדר הגדול, רצים האחד אחרי אחיו.
עמדתי בפתח, ידי האחת אוחזת בחוזקה במזוודה והשנייה בכפתור הראשון במעילי.
העגלה עצרה לי בסמוך לדלת, העגלון אמר לי להיכנס והאדון הנהן. דפקתי על הדלת כמו ילד טוב ופתחתי אותה כששמעתי אישור מן העבר השני.
"אה, זה אתה" סוף סוף פנה אליי מישהו, כפרי גבוה, בהיר שיער. הוא התקרב אליי באיטיות.
השפלתי את מבטי למגפיי. היה לי חם, בתוך הבית.
"בוא, אני אעזור לך" הוא החל לפרוף את כפתורי מעילי, ואחר שלח יד והוריד את כובע הצמר מראשי.
התיישבתי על הרצפה מייד, ופתחתי את המזוודה בזריזות. הדבר הראשון שנגלה אליי בפנים היה כובע הקסקט שלי.
חבשתי אותו על ראשי מייד, וחייכתי חיוך נבוך לתהייתו של בעל הבית.
הילדים הפסיקו להשתולל והתקרבו אליי. "איך קוראים לך?" חקר הגבוה מביניהם, וכנראה גם הגדול.
"יורי" מלמלתי, וחלצתי בזהירות את מגפיי.
אחד הקטנים יותר שילב מולי ידיים. "איפה תישן?".
"הוא יישן איתכם בחדר, אלכס, ואני לא רוצה לשמוע תלונות" אביהם של הילדים הניח יד על מותנו.
עפעפתי מעל המזוודה, ואחר סגרתי אותה. אבא אמר לי לשמור עליה חזק.
"אבל למה הוא בא אלינו, אבא?" צייץ הקטן מבין הילדים, אולי הוא בן שלוש.
האב נתן בו מבט חמור. "אמרתי בלי שאלות בנושא, פטר, נכון??".
הילדון הנהן נמרצות.
לא ידעתי איך להגיב ומה לעשות, אז פשוט נשארתי קפוא באותה התנוחה.
אביהם של הילדים הוביל אותי לחדר בעל תקרה נמוכה יחסית, ובו שש מיטות מבולגנות.
"זו המיטה שלך" הוא הצביע על זו שסמוכה לדלת, "היא הייתה של איוון".
לא שאלתי מי זה איוון. הנחתי את המזוודה שלי על המיטה.
בחדר הגדול הילדים הפסיקו להשתולל ברגע שראו אותי חוזר.
"למה אתה נשאר עם הכובע שלך?" אחד הילדים, שרק הביט בי בסקרנות קודם, צחקק בקול.
הזדקפתי באחת, יישרתי את גבי. "זה לא כובע" אמרתי לו, "זה כתר".

 

[שפירא - ישראל]

3# - כתר
לפתוח את הדלת ולקבל את פני הילד כשהוא מייבב קשות, זה תמיד לא נעים. אך כשזה קורה ביום חגו, ביום שבו הוא היה אמור לחזור עם חיוך שממלא את הפה המרוח והדביקי, זה כבר קשה מנשוא.
רק לפני כמה שעות, צעד לצידי ילד נרגש לבוש חגיגית, נושא בידיו תבנית מלאה בכוסיות ג'לי רוטטות. בכל זאת, מסיבת סיום, זה לא משהו שקורה בכל יום...
ועכשיו... הילד עומד לו כאן על מפתן הדלת, עם פנים סמוקות, ובוכה כאילו והיה היום תשעה באב.
אני מתבונן בו ומנסה להבין מה לא בסדר.
על הפנים כתמי עוגת כושי. נו, זה רגיל...
החולצה מרוחה בכתמים ורודים מצחינים. גם זוהי מסורת קבועה. רבינוביץ מהבנין הסמוך לא מפספסים שום מסיבה בכיתה, כדי להוכיח שאין כמו רוטב הפיצה שלהם!
אולי הסוד נמצא בצלחת? מבט חטוף מגלה לי שלא. כמו תמיד, היא מכילה תערובת בלתי מזוהה, של עוגות וקוגלים מעוכים הטובלים להם מעדנות בתוך שיירי הקולה שחבל היה לזרוק בפח.
אז מה כן? משהו בכל זאת לא תקין פה.
"הכ-ת-ר...", סוף סוף הילד מנדב לי פיסת מידע.
אוי! איך לא שמתי לב?! אין כתר!!! באמת פעם ראשונה שהוא חוזר ממסיבה בלי כתר.
"אבל תסביר לי", אני באמת לא רוצה להתעצבן, זוהי רק אומללותו של הילד שמוציאה אותי מדעתי. "כולם קבלו כתר ורק אתה לא?"
"הרבה אמר שהכתר נפל וכבר לא צריך את זה". וואו וואו, איזה עוצמות! ואני עוד חשבתי לתומי שהבכי כבר הגיע לשיאו...
שיהיה בריא קליין המרובע הזה. אז נפל לילד הכתר, כבר אין לו כתר חדש להביא לו?! ככה לשלוח ילד הביתה?! אין מה לעשות, צריך לפנות למנהל על כזה סיפור.
"זה היה לך עצוב מוישי?", אני מנסה להרגיע את הילד.
"כן", הוא משתף פעולה. "זה גם מאוד כאב לי וירד לי הרבה דם. הרבה אמר שהכתר נפל וכבר לא צריך אותו, כי הולכת לצמוח שן חדשה."

 

[כְּשֶׁזֶזֶזֶזֶה!]

3
#כתר


זה כי התנהגתי יפה?

אההמ.. אולי.. בעצם.. כן, אתה תתנהג יפה, נכון?

כן!.. וזה יהיה נוצץ?

אההמ.. נראה לי שכן..

זה יהיה מזהב? אמיתי?

לא, מה פתאום..

אז מכסף?

אההמ.. לא, אבל זה יראה כאילו זה מכסף..

אז מפלסטיק?

לא, זה מברזל.

וכולם יראו את זה?

אם תחייך חיוך גדול אז אולי באמת יראו..

אבל למה אני צריך כתר?

כי יש לך חור בשן מותק..

 

[דודה]

#4 עכור

מִלְּפָנִים, מֵאָחוֹר,
מִשְּׂמֹאל, מִיָּמִין,
מֵצִיץ מֵהַחֹר,
מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין.
מֵעֹמֶק הַשְּׁחוֹר,
עִם נֵר שֶׁכָּבָה,
אֶת עֵמֶק עָכוֹר
לְפֶתַח תִּקְוָה.

 

[מעמקי הלב]

#4 עכור

בא לי

להתנקות
ממים עכורים

לצאת
מן המעמקים

להיגאל
באמת ובתמים

לראות
רקיע וכוכבים

לשחות
במים צלולים

ולחיות
את החיים.

 

[שירת הכוכבים]

#4- עכור

בבוקרו של יום היו השמיים תכולים.
"פחות קר היום" מלמל מישהו ליד החלון.
ניגשתי לשם, רציתי לראות את השמיים. אם אראה ענן אוכל להעביר דרכו דרישת שלום לאבא.
לא ראיתי ענן. ראיתי הרבה עננים.
"יש שם גם כמה אפורים, בצד" אחד הילדים, נראה בגילי, היה מוקסם. "אבל מזג האוויר היום יהיה טוב מאתמול".
הנהנתי על אף שלא יכולנו להיות בטוחים בכך. הוא הסתכל עליי.
"בוקר, יורי" הוא ניתר על מקומו, "רוצה שאראה לך את הכפר אחרי ארוחת הבוקר?".
הנהנתי שוב, למרות שלא רציתי. לא רציתי כלום.
במטבח הקטן הילדים ישבו סביב שולחן העץ של אתמול. הכפרית, אמא שלהם, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "תוריד כבר את הכובע הזה" היא אמרה לבסוף.
משכתי כתף והתיישבתי ליד אחד הילדים.
"זה כתר, אמא" צייץ בן השלוש. "הוא נסיך".
היא נאנחה. "די עם השטויות" ביקשה, והניחה לי פרוסת לחם בצלחת. "בסדר, תישאר עם הכובע".
אבא אמר שאת הלחם אני יכול לאכול. אז אכלתי אותו אחרי שסיימתי להתארגן. אכלתי גם עגבנייה אחת. את הביצה לא רציתי.
אחרי האוכל יצאתי החוצה, אבל באמצע הסיור נהיו השמיים אפורים. התחיל לרדת גשם.
"קר לי" בן השש התחיל להתבכיין, "איגור, אני רוצה הביתה!".
"שתוק כבר, אלכס" איגור, הגדול, דחף אותו מעט, "אנחנו תכף חוזרים".
רציתי להגיד לו שבאמת קר, ואלכס לא לקח סוודר. שתקתי.
מצב הרוח שלי היה מוזר. לא רציתי כלום. בעצם כן, רציתי הביתה.
הגשם הרטיב אותנו, טפטפנו כל הדרך חזרה.
"יורי, תראה" אלכס הצביע על בית עץ ישן.
העפתי לשם מבט. סתם בית.
ספלאש! נדחפתי לשלולית. המים לכלכו לי את המכנסיים, השפריצו עליי.
לא ידעתי מה לומר ומה לעשות.
איגור בעט באלכס, ויוזף משך אותי מהשלולית למרות שיכולתי לבד. "תתעלם ממנו, הוא תינוק".
הוא לא תינוק, וגם אני לא. בכל זאת רציתי לבכות.
בפנים הסתכלתי דרך החלון בגשם. לא רציתי להחליף בגדים.
על החלון זלגו כמה טיפות, עכורות.
פתאום ידעתי להגדיר את מצב הרוח שלי. עכור.

 

[צביה ר.]

#4 עכור

שעה אחרי שהגחתי לאוויר העולם, הגיחו אליו הויכוחים.
סבתא היתה נחושה: "אפור". אמא היתה בטוחה: "ירוק".
מנחם התעקש על כחול עמוק, ואבא רק המהם בטון שיכול להתפרש כהסכמה.
לא באמת היה אכפת לי. הייתי עסוק בלמצמץ את נשואות הויכוח אל עולם חדש ומסקרן.
סבתא כמו תמיד אמרה את המילה ההחלטית האחרונה: "הוא יגדל קצת, ותראו שצדקתי".

גדלתי קצת, ועוד קצת, ואיתי גדלו הויכוחים.
התרגלתי ל-אפור-ירוק-כחול עמוק-חום דבש שהסתחררו סביבי כל אימת שמישהו החליט שהוא הוא המפצח הבלעדי של צבע עיניי ה-לא מוגדר.

המשכתי להתהלך בעולם עם סימן שאלה מרחף מעל קשתיות בגוון לא ברור, עד שהחלטתי שהגיע הזמן להציב תמורתו סימן קריאה.
בדיקת ראיה שגרתית, שאלה קצת פחות שגרתית שהפניתי לאופטומטריסט, וסימן קריאה השתיק סופסוף ויכוחים נושנים.

אם תראו בחור עם עיניים בגוון תכול עכור, תגידו שלום ותבקשו למסור ד"ש לסבתא, שתגיד: "אמרתי לכם".

 

[דודה]

#5 צבי

לְבָבִי,

יֵשׁ וְהוּא רָחָב,
עַד שִׁשִּׁים רִבּוֹא
יֵשְׁבוּ בּוֹ.

יֵשׁ וְהוּא צַר,
עַד בּוֹ לֹא אֶמְצָא
לְכַף רַגְלִי מַצָּע.

מִי יָבִין
לְסִתְרֵי לְבָבִי,
כָּמוֹהוּ-
כְּעוֹר הַצְּבִי.

 

[skeptic]

#5 צבי

הוא הופיע לרגע מושך את תשומת ליבי, יפה ומלכותי כמבקש ממני לזכור אותו.
שלחתי את ידי לתפוס בו, לטבול את דמותו בדיו, להנציחו בכתיבתי.
אך הוא חמק עבר, נס אל הצללים, רק מתאר קרניו ההדורות נשאר חרוט בליבי.

 

[יראת שמימדיגע רעבצין]

#5 צבי

הייתי בסקרנות ובמשחק ניחושים,
שמונה ימים!
איך יקראו לך? אחיין שלי.
ניסיתי לנחש, לנסות להתנבא,
אולי יוסף, או אולי בכלל אפרים..

ואז הגיע הבוקר.
ירד גשם והיה קר.
יצאו כולם.
נסעו לרבי.
ואני נשארתי,
עם אחותי היולדת,
בבית.
כשכולם בבית כנסת.

אמנם קטנה הייתי,
אבל ראשונה לדעת איך קוראים לך רציתי!!

הבטיחו, שאם אשאר יתנו לי מתנה,
חבילת מכתביות יקרות!
אבל אני, הרגשתי החמצה.

הגשם שדפק בחלון,
התערבב עם דמעותי.
ואמך, אחותי, שאלה אותי,
למה אני בוכה, מה קורה איתי?
סיפרתי לה. והיא גילתה לי.
לפני כולם!
ששמך,
צבי.

#גאוות דודות #צבי #צביקי #אחיין אהוב.

 

[שירת הכוכבים]

#5- צבי

כמה טיפות של גשם נטפו מן הגג.
האוויר היה קר אבל לא מדי- יכולנו לשחק בחוץ.
רצתי בסמוך לכיכר הגדולה, יוזף ניסה לתפוס אותי. אלכס וסטפן הצטרפו אלינו אחרי מספר דקות, ואיגור היה השופט. פטר נשאר בבית.
כבר הכרתי את כולם, את כל הילדים; וגם את הכפר הכרתי. שבוע חלף מאז היום ההוא, בתחנת הרכבת.
רצתי על העפר הבוצי מעט, לא משגיח בנעליי המתלכלכות. סטפן רץ אחריי, ניסה לתפוס אותי. בסוף הוא הצליח, נפלתי על אבן.
"די עם זה, סטפן!" צעק איגור, ורץ לכיווננו. "תפסיק לריב אתו! יורי, אתה בסדר?".
הייתי בסדר. הייתי עצוב. לא רציתי לריב עם אף אחד, לא רציתי להפריע. רציתי הביתה.
קמתי, אבל אז שמענו פתאום צעקות.
אלכס היה הראשון שנבהל, הוא נצמד לאיגור כמו תינוק וקבר את פניו בקצה חולצתו.
"מה זה יכול להיות?" שאלתי את יוזף בשקט, נבהלתי קצת. אלכס היה אומנם קטן אבל לא פחדן.
יוזף הביט בעיניים גדולות לכיוון הכניסה לכפר. "חיילים".
זה היה יותר מפחיד. "חיילים?" שאלתי אותו, והרגשתי איך הרגליים שלי רועדות.
הוא הנהן לאט. "הם מסתובבים פה באזור, לפעמים דברים מלהיבים אותם וגורמים להם לצעוק. לפעמים הם רוצים אוכל או משהו אחר מהכפריים".
לא ידענו מה קרה הפעם. איגור ליטף את כתפו של אלכס, והתחיל לחזור הביתה. סטפן התחיל ללכת אחריהם. "בואו כבר, טיפשונים".
ואז ראינו אותו.
חיה יפה, בצבע חום בהיר, שרצה בין בתי הכפר.
"מה זה?" נעצתי עיניים בחיה המהירה, לא הכרתי אותה.
יוזף התנער. "זה צבי" הוא אמר. "לפעמים מגיעים לכאן צבאים, הם מתקרבים לכאן מן הדרום. בדרך כלל החיילים תופסים אותם מהר וצדים אותם".
עקבתי בעיניי אחרי ריצתו של הצבי. צפונה.
החיילים הגיחו במהרה, משולהבים. הם שלפו רובים, ניסו לירות.
יוזף תפס בזרועי ומשך אותי הביתה.
אבל אני עמדתי בסמוך לחלון עוד זמן רב, חושב על שלושה ימים ברכבת. על מילים שאמר לי אבא.
רציתי הביתה, אבל רדפו אחריי. אז רק התרחקתי יותר.
הייתי צבי.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

#צבי 5

(תיאור בלבד, ללא עלילה)

קרניו היו גדולות והדורות, כמו אומרות "אל תתעלמו ממני אף פעם" כמו יודעות את שווין, את אמירתן. הזדקרו הן לגבהים שכל באי היער היו יכולים לראות מכל מרחק.
הם היו שם. פשוט היו, היו כדי להיות.
מסתלסלות היו הם, מנסות לבוא מכל כיוון ולכל כיוון. מסתלסלות, מבינות ולא מבינות את רוחות האוויר.
לא גוון אחיד היה להם, וגם לא מרקם.
משתנות מנקודה לנקודה לאמור: צבע אחד יש לי, אך גם צבע נוסף. לא אחידה אני, לא משעממת, לא קלאסית, בנאלית או שגרתית. דבר מיוחד יש כאן, קרן צבי.
לא בגסות וגאווה הן באות.
בשקט, בנעימות אולי בנגיעה קלה של חציפות-
אני כאן, לא תוכלו להתעלם.

 

[מ. ש]

צבי

דומה לצבי
או
לעופר היעלים
דומה לצבי
או
לעצלן העלים
אומר הרבה
ו
שוקע עם גלים
אומר הרבה
ו
שקיעת החלילים

 

[לרקוד על הירח]

#תמימות

אי אי איי
תמימות.

בוא נכתוב אותה רגע, נפרק לחתיכות.

ת מ י מ ו ת

יש בה הרבה.

יש בה מים,
ויש בה ים,
יש בה מ(ו)ות,
ויש בה תום.

יש בה את החיים.

הרבה טועים לחשוב, שתמימות וטפשות,
זה אותו הדבר.

אבל ההבדל עצום.
כמעט כמו ההבדל בין מוות לתום.

תמימות- היא היכולת להאמין.
גם בה', וגם באחרים.

אולי גם להפגע מאנשים, אבל בבסיס,
להאמין בהם.

טיפשות,
זה כבר לא לזהות את הסכנה.
את הרוע שמסתתר מתחת לחיוך.

ובסוף, כולנו קצת תמימים,
וקצת טיפשים,

אבל כולנו ילדים של אבא.

 

[דודה]

#6 תמימות

נח פותח את תיבת הדואר ושולף מתוכה מעטפה עם הסמל של 'בנות ישראל'. הו! עיניו אורות. אביטל תשמח כל כך! היא אמרה שהרבה מחברותיה שנרשמו ל'בנות ישראל' כבר קיבלו תשובה. עכשיו גם הוא יכול לשמח אותה עם המכתב.

הוא עולה במדרגות, פותח לאיטו את המעטפה. הלב שלו לא קופץ לרגע. מה כבר יכולה להיות התשובה לאביטלי המקסימה? נכון ששם המשפחה שלהם מקטלג אותם, נכון שהוא עובד בחנות נעליים ולא אברך כולל, נכון שהציונים של אביטל אינם מן הגבוהים בכיתה, ואף לא מתחרים על המקום השני או השלישי, אבל בסך הכול אביטל ילדה נהדרת, צנועה, בעלת חסד ולב טוב, אלו תפילות היא מתפללת! והסמינר אינו אוניברסיטה, תפקידו של 'בנות ישראל' הוא רק לחנך את בנות ישראל הצדיקות ולהכין אותם לחיי תורה ומצוות, אז מה יש לו לדאוג?

נח. תמים היה בדורותיו.​

 

[צביה ר.]

#6 תמימות

דף לבן, טוש שחור, אותיות גדולות:

השבת אבידה
אבדה תמימות. המוצא הישר מתבקש להחזירה.

שמונה גזירים עם מספר טלפון לתלישה, שתי רצועות סלוטייפ, עשר אצבעות שלי מצמידות אותיות שחורות אל לוח מודעות.

איש בא, מסתכל על דף לבן, אותיות בטוש שחור, אומר: "אם אתה חושב שאפשר להחזיר תמימות, אתה תמים".

עשר אצבעות שלי תולשות מודעה מיותרת. נמצאה האבידה.

 

[תסריטאית]

#6 תמימות
אז נכון. חשבתי שזה המורה.

נכון. אני תמימה. לא הבנתי שזה סתם "מתיחה".

אתן חושבות שזה מצחיק נורא? אולי, לא יודעת. אותי זה לא כל כך הצחיק, זה הלחיץ.

אה, זה מה שמצחיק? כנראה יש לנו טעם שונה בבדיחות.

אתן יכולות לצחוק, אם זה עושה לכן טוב.

אתן גם יכולות לקרוא לי תמימה, לא אכפת לי.

אני מעדיפה את זה על פני התואר "לץ" או אחרים.

 

[מוז'יניקית]

#6תמימות
הסקרנות.

היא זו שהרגה לי את התמימות.

רצחה אותה, וידאה פעמיים הריגה.

ודמי התקרר, היה לבריכת שחייה מרעננת לכל האנשים הרעים שהריחו את דמי שהותר.

עשיתי את כל הטעויות שיכולתי לעשות, המשכתי להרגיש חכמה.

התמימות.