שונה — אבל לא כמו שחשבתם
זה ספר שונה. אם כי זה מצחיק לכתוב "שונה", כשהספרים שטופי הומור מטורלל, קווי עלילה לא הגיוניים וסגנון כתיבה לא רציף נהיו כבר די נפוצים במחוזותינו, ואנשים ע-פ-י-ם עליהם. אז מי אני שארהיב עוז בנפשי החצופה לכנות דווקא את הספר הזה "שונה"?
מלכי — גיבורה שאינה ניתנת ליישור
הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מלכי. מלכי המבוגרת, בת ה־37 בערך, כשמדי פעם מקבלים פלאשבקים לעבר, כשהייתה מלכי הילדה והנערה. מלכי של פעם היא ילדה דחויה, פרועה ושלוחת רסן, שאף אחד מבני משפחתה לא מסתדר איתה. ילדה שכאב, דחייה, זלזול וכעס הם מצרכי יסוד בתפריט שלה.
מלכי המבוגרת היא אישה בודדה כמעט לחלוטין, גרושה ואמא לילדה בת כמעט 18, אותה מסרה לאימוץ בינקותה. כל חיי ההווה שלה סובבים סביב התוכנית שלה לחזור לחייה של הילדה שלה ולהחזיר אותה אליה.
ואם תתהו מאיפה בא לו שמו המעניין של הסיפור – תקבלו מהר את התשובה. העיסוק של מלכי מוזר ומעניין במידה שווה: היא שיפוצניקית!
זה רעיון מקורי ומקסים. איך לא חשבו על זה קודם? אישה בעלת ידי זהב תמצא לה מלאכת כפיים שתפרנס אותה בכבוד, ונשות ישראל לא תזדקקנה לחסדיהם של שיפוצניקים גברים לא מוכרים, שפחות נוח לשהות במחיצתם לבד או לשגע אותם. יופי של רעיון.
הכתיבה כסימפטום
אבל משלח ידיה החריג של הגיבורה הוא לא הסיבה מדוע הספר הזה כל כך שונה. זו הכתיבה, העלילה, כל צורת החשיבה.
הסופרת, בקסם ראשוני לא ערוך (בקטע טוב), מצליחה להעביר את התחושות של מלכי – מופרעת הקשב שלא מתאימה לשום מסגרת ושום דרישה – באמצעות הכתיבה עצמה. הספר כולו נכתב בגוף ראשון, בסגנון של כמעט זרם תודעה. ואיזו תודעה: מבולגנת, לא רציפה, עוברת מדבר לדבר, בלי רגע של עצירה ומחשבה. צורת ההתנהלות הלא־ליניארית (שלא לומר מטורללת ושלוחת רסן ועכבות) מייצגת את צורת החשיבה ואולי את כל ההוויה של מלכי עצמה.
לי אישית זה מאוד הזכיר את סגנון הכתיבה המכוון (באופן מאוד ברור) של רותי קפלר בספרה
ילדה נוף שאף הוא מותיר את הקורא חסר נשימה ומרגיש שהכל קורה מהר מידי, בדיוק כמו להורים של ליבי שפשוט לא עומדים בקצב שלה.
הקריאה כמסע מבולבל
מלכי לא עוצרת לחשוב לפני שהיא עושה או מדברת, ולכן הספר עובר מפלאשבק לעבר, לאפיזודה מההווה, כמו נהג שיכור שמזגזג בין נתיבים באוטוסטרדה יפנית.
מלכי לא לוקחת בחשבון לרגע את הידע, ההבנה, הרגשות והמצב של מי שמולה, וכך גם הספר מותיר בקורא הרגשה קבועה של: "מה קרה כאן הרגע? יש מצב דילגתי כמה עמודים בטעות?"
מלכי מצפצפת על מוסכמות מכל סוג (איזה מצפצפת – לא מכירה בקיומן של כאלו), וכך גם הספר. הוא לא עונה לכללים של שום ז'אנר; הוא עובר בין דרמה יומיומית רגילה וטס בין פרברי המדע הבדיוני (?!) – אבל לא באמת, כי היא רק התכוונה להעביר נקודה, אז זה רק סיפור עם איזה מסר חברתי, כאילו. הבנתם את הרעיון? לא? בעיה שלכם.
אהבתי את זה. אין מספיק מקום במחוזותינו לאומנות לא-מובנת, שלא מנסה ולא מתאמצת שיבינו אותה, בסגנון "רוצים ? קחו. לא רוצים? לכו". זה אמנם לא נראה כמו תצוגה מכוונת בספר הזה. הוא הרי מייצג בדיוק את ההיפך הגמור בעצם היותו מופע של טרפת וחוסר ליניאריות מוחלט. אבל זה היה מענג בכל מקרה.
המסר: הפרעת קשב או עולם שלם?
המסר והתהליך של מלכי ושל הקורא ברורים וחדים די מההתחלה. תראו מה קורה כשלוקחים ילדה עם הפרעת קשב ומנסים ליישר אותה. לא טורחים לבדוק מה קשה לה ואיך אפשר לעזור לה, ומשתמשים איתה רק במקל ולא בגזר. כל זה מתוך נקודת הנחה שיש לה הפרעת קשב, כמו שהיא אומרת. לכאורה. ואף שאני לא נוירולוגית, התחושה הייתה שיש כאן יותר מהפרעת קשב רגילה.
הספר לא מתיימר להביא מציאות מרובדת ומורכבת, שבה ננסה להבין גם את החוויה של הוריה המיואשים של מלכי או של אנשים אחרים בחייה. הוא מביא נטו את החוויה האישית שלה, ומעביר את הקורא, כאמור, מסע בתהליך החשיבה המורכב והמייגע שלה.
במהלך עלילתי נפתל, מלכי שמה את ידה על תרופה נוירולוגית בפיתוח, שאמורה לסייע להפרעות קשב, ובפועל פותחת את החושים שלה באופן כזה מטורף ועל־אנושי, שזה מצד אחד מוריד אותה סופית מקו השפיות – אבל במקביל מסייע לה להשיג את מבוקשה מזה שנים: מידע על הבת היקרה שהיא מסרה לאימוץ, שהגיעה לגיל 18 וטרם פתחה את תיק האימוץ שלה, שמלכי נחושה להחזיר לחייה בכל מחיר.
פרוטגוניסטית בלתי נסבלת – ובכל זאת
המסר, כמעט כמו בעולם חרש של בתיה ענה, לפיו להכניס את השונה לתבניות כך שיתאים את עצמו לשאר הלא־שונים – זו אכזריות לשמה - הוא מסר חשוב. בספר הזה קשה להתחבר אליו. מלכי מצד אחד כנה ואמיתית ומעניינת, ומנגד – כל כך מתישה.
לי אישית לא הפריע שהיא רצה מעניין לעניין וממחשבה למחשבה, וגוררת את הקורא המבולבל אחריה. זו חוויה שאפשר וכדאי להתמסר אליה, ולו לזמן קצר. וממילא אחרי כמה זמן פשוט מתרגלים לזה בקריאה, ולא חוזרים אחורה לבדוק שלא פספסנו עמוד.
כן הפריע לי האופן שבו מוצגת ההתנהלות שלה מול בני משפחתה, איתם ניתקה קשר במשך שנים – ואז חזרה בסערה לחייהם כדי לבקש מהם הלוואות ענקיות וכדומה. ההקצנה בהתנהגויות האנטי־סוציאליות שלה עוזרת להבין את המסר ומחדדת אותו היטב, בצורה שבה שום הסבר מלומד וממושקף על התוצאות של הקשיים שהיא סובלת מהם על החיים החברתיים של אנשים כמוה – לא היה מצליח להקיף. אבל דווקא אותה הקצנה מקשה מאוד על הקורא להתחבר אליה.
המרענן והחסר
מה מרענן בספר הזה, בניגוד להרבה ספרים אחרים? שאין לו סוף סגור. שזה נחמד, משאיר מקום לדמיון, ומציאותי יותר מכל הטירלול שהיה בשאר הספר.
מה היה חסר ?
- איך מלכי מצאה את עצמה בתחום העיסוק שבו בחרה?
- איזה תהליך היא עברה עם העו"ס הנחמדה ברכה, שעזרה לה לצאת מחיים של קבצנית לחיים של אישה עצמאית ומתפקדת?
- מה קרה בין־לבין כל השנים האלו – בינה לבין עצמה, בינה לבין העולם, בינה לבין הקב"ה?
אין ספק שקרה, אבל לא ברור מה.
ספרות לשם מה?
כל זה מביא אותנו בעצם לשאלה הגדולה יותר על ספרות בכלל ועל ספרות חרדית בפרט: האם לספר חייבת להיות מטרה מעבר לשעשוע קליל ומאוורר תאי מוח עייפים, או שמא תפקידו תמיד להעביר מסר חינוכי ראשון במעלה?
אם התשובה היא הראשונה – אז הספר הזה ממש לא מגיע לשם. כאמור, לאוורר את הראש הוא לא. הוא בעיקר מותיר אותו כמו מחסן ציוד שעברה עליו סופת טורנדו.
אם התשובה היא השנייה – אז כן. הספר הזה לגמרי מצליח להעביר מסר. אם מבינים ממנו מה לעשות עם המסר למעשה – זו כבר שאלה אחרת. חתירה לפתרון מעשי או לפחות רעיוני ותפיסתי - דורשת הזדהות. וזו - כאמור לעיל - מאתגרת בספר הזה.
ספר שכדאי לקרוא? כן.
ספר שכיף לקרוא? לא.
ספר שאקרא שוב? גם לא. אין צורך. קשה לשכוח אותו ואת החוויה שהוא מעביר אותך כקורא.
ובכל מקרה – הספיקה לי פעם אחת. לא חושבת שאתלהב אי פעם לנסוע על השינקנסן.
הנושאים החמים
Reactions: מה חובתו בעולמו1 //