ביקורת ספרות טאדדם! דודי, יפהל'ה, גדליה ומירי קמו לתחייה-

  • הוסף לסימניות
  • #1
למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
באיזה מוסף סיפורים הסיפור התפרסם?
עריכה: עכשיו ראוה שכתבת שבמוסף של במשפחה. לא שמתי לב...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כתיבה נדירה ונוגעת כמו תמיד של רותי קפלר,
רק לי הפריע קצת שזו נפילה לסטיגמה קלאסית של- הם מודרנים אז הנישואים שלהם לא יכלו להחזיק מעמד?
אותי השאיר עם טעם קצת מר בפה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
באיזה מוסף סיפורים הסיפור התפרסם?
עריכה: עכשיו ראוה שכתבת שבמוסף של במשפחה. לא שמתי לב...
רוצי לקרוא...

כתיבה נדירה ונוגעת כמו תמיד של רותי קפלר,
רק לי הפריע קצת שזו נפילה לסטיגמה קלאסית של- הם מודרנים אז הנישואים שלהם לא יכלו להחזיק מעמד?
אותי השאיר עם טעם קצת מר בפה.

אני מאמינה שעוד ידונו רבות בעניין הזה, יהיה מעניין: )

אישית לא ראיתי את זה כעונש על מעשיהם הנלוזים, או כסטיגמה. זאת דרך העולם.
אדם שנחשף ופתוח לראות, לשמוע ולחשוב הכל-
חסרה לו הרבה תמימות והכנעה הדדית- מידות שמתחזקות נישואים.

הרבה יותר קשה לשמור על מערכת זוגית שהשחקנים הראשיים עצמאיים, דעתנים ושונים.
ואגב, אלו לא רק החרדים המודרנים שמתמודדים בזה,
אלא כל האנושות המודרנית של 2025.
רוב הנישואים לא מצליחים להחזיק מעמד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
מזדהה עם כל מילה.
הגיגים או סקירה -
נהניתי ממש!
היה צפוי שדודי יתגרש, ואאל"ט זה נרמז בסופו של שנייה לפני האור.
Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.
שימי לב שלא תייגת נכון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בקשה...
לטובת מי שאין ידו משגת, מה הסיכוי שהסיפור עולה לכאן?
מקווה שזה חוקי ואין איזושהי הפרה של זכויות יוצרים או משהו כזה... אם כן- אז כמובן שכחו מהעניין :sne:
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
רק לי הפריע קצת שזו נפילה לסטיגמה קלאסית של- הם מודרנים אז הנישואים שלהם לא יכלו להחזיק מעמד?

זו לא סטיגמה אלא סטטיסטיקה...
אורח חיים שמרני מביא איתו פחות גירושין. ופחות פירוק מסגרות באופן כללי.
יש שני צדדים למטבע הזה.
יהיו שמרנים שיישארו בנישואין גרועים (הזקן מהשטיבל של אבא של דודי).
יהיו מודרנים שבתיהם יתפרקו למרות שאולי היה אפשר לשמר. וזה יעציב מאוד מאוד את כולם. (יש לציין שדודי ויפה'לה ממש מופתעים מהאהדה הציבורית, ומהזעם הציבורי על פירוק ביתם...)

ערעור מסגרות וחוסר יציבות נותן את אותותיו. אין טעם להתכחש למציאות הזו.
לפעמים סיפור פשוט משקף מציאות עצובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
עוד לא קראתי את המוסף אבל לגבי ההחלטה על פירוק הבית,
נראה לי שאי אפשר לכעוס על @Ruti Kepler כי נראה לי שהדמויות שלה,
קצת יותר חזקות ממנה, והן מחליטות לבד, בלי לשאול אותה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אני לא בעד הדרך של דודי ולא חושבת שהוא מודל לחיקוי,
מה שהפריע לי הוא שעצם העובדה שהוא מודרני ופתוח יותר,
כבר גוזרת עליו את חוסר היכולת להחזיק מעמד בזוגיות.
דודי הוא אדם מורכב, מתלבט, שרוצה לעשות טוב, כמוהו גם יפה'לה, יש בהם רצון, וגם כנות.
ובגלל זה כשהחבילה מתפרקת זה מרגיש ההפך מהתפתחות טבעית ונכונה להמשך הסיפור אלא סוג של אקסיומה "זה מה שקורה למי שלא חרדי מספיק".
אני מאוד אוהבת את הכתיבה של @Ruti Kepler , ובעיקר את הדרך שבה היא בדרך כלל מציגה עולם אפור, מלא אנושיות ורבדים.

דווקא כאן הרגשתי שהגוונים קצת נעלמו, והמודרניים נהפכו לשחור מוחלט.

זה לא סותר את זה שאני מסכימה עם כך ש-
לפעמים סיפור פשוט משקף מציאות עצובה.
אבל דווקא בגלל שדודי בא לייצג פה סוג אנשים מסוים זה כנראה תפס אותי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
רק לי הפריע קצת שזו נפילה לסטיגמה קלאסית של- הם מודרנים אז הנישואים שלהם לא יכלו להחזיק מעמד?
אני לא חושבת שזה כי הם מודרנים.
אני חושבת שמלכתחילה דודי התחתן כסוג של דווקא לאמא שלו, שהוא רצה להראות לה שכן יש מי שרוצה להתחתן איתו. [יש איזה קטע כזה בספר, שהיא אומרת לו שאף אחת לא תרצה להתחתן איתו]
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הדיון הזה מאד מזכיר לי את אינספור הדיונים שהיו כאן בפורום על 'למה למען ה' מיה קינן הרגה את יקוואל', והכעס [המוצדק לטעמי] על ההסבר של הסופרת 'כי זוהי מציאות החיים, שמי שבודק גבולות עשוי להסתבך'.

כי בתכל'ס, ככל שלא מדובר בסיפור ביוגרפי - כל צעד שעושים גיבורי הסיפור הוא בחירה של הסופר. וכשהסופר לוקח את הסיפור למקום מסוים, בוודאי אם הוא לא הכרחי להמשך העלילה - הוא מעביר בזה מסר.

והמסר כאן הוא סוג של חזרה לשמרנות הישנה והטובה. אחרי ספרים שבהם רותי קפלר מותחת את הגבולות, מכילה גיבורים שהם לא הטייפקאסט החרדי ואף מעזים לקרוא עליו תגר - היא באה עם מסר שהיינו רגילים אליו מספרי מיה קינן: לבדוק גבולות זה נחמד וכל זה - אבל זה יביא אותך לעברי פי פחת.

האם זה מראה על עידן חדש בסיפוריה? נחיה ונראה בסיפור החדש שצץ לפתע ב'משפחה', לאחר שנים ארוכות של יובש סיפורי מצד קפלר, סיפור שונה ששובר כל קיר רביעי אפשרי עוד בפרק הראשון.

מלבד זאת, הרגשתי חוסר בעלילה בסיפור. הרגיש לי כאילו זה לא 'סיפור' שנועד לעמוד בזכות עצמו, אלא סוג של אפילוג למעריצי 'שנייה לפני האור'. שאפו על הרמז הלא מוסווה במילים הראשונות של הסיפור: 'שניה אחרי שהאור עולה'... זאת ועוד - ככל שמדובר באפילוג, הייתי רוצה הצצה כלשהי לנקודת המבט של יפהל'ה. האם היא מאושרת לאחר הגירושין?

***

יש בנותן טעם להביא אבחנה מסוימת בנוגע למה שמכונה 'חרדים מודרניים'.
יש שתי קבוצות 'שונות' בציבור החרדי, והן לא בהכרח חופפות זו לזו.
האחת, 'חרדים משכילים', והשנייה, 'חרדים עובדים'.
החרדים העובדים, שפעמים רבים מובחנים על פי לבושם השונה - בגדי מותגים, חליפה ומכנסיים קצת פחות כהים, חולצה קצת פחות לבנה, מכשיר סלולרי קצת יותר גדול - אינם בהכרח משכילים יותר. יתכן שהם יצאו ללמוד מקצוע מסוים, אבל לא בהכרח שהם יותר מתעניינים בפיזיקה ובאסטרונומיה מעבר לכל חרדי אחר.

החרדים 'המשכילים' אינם בהכרח שונים חיצונית מכל חרדי אחר. הם יכולים להיראות בדיוק כמו כל אברך, עם כובע חום, חליפה שימיה היפים מאחוריה, ושקית 'גלפז' ביד. אבל בהשכלתם - אוהו! הם יכולים להיות דוקטורנטים בפיזיקה או באמצע לימודי התואר השני בחקר התלמוד.

בסיפור של 'שנייה לפני האור', דודי אמור להשתייך לקבוצה השנייה, אבל בפועל הוא מתואר כמשתייך לקבוצה הראשונה. כאמור, זה לא מוכרח כלל ועיקר.

שאלה שצריכה להישאל היא - האם דודי הוא טיפוס בעייתי מצד עצמו, או שהמשפחה הצו"לית שלו הפכה אותו לכזה? כי יש הרבה חרדים משכילים, שמתעניינים בפיזיקה ובשאר חכמות, שנמצאים בקשר חם וטוב עם המשפחה שלהם, נשואים באושר בנישואי שידוך.

האם דודי נאלץ להתחתן עם יפהל'ה בלי שידוך רק בגלל שהאמא הקלאפטע שלו החליטה שהיא תשדך לו את מי שמוצא חן בעיניה, ואם הוא היה גדל במשפחה קצת יותר פתוחה שמחפשת שידוך לפי הקריטריונים של הבן הוא היה יכול להתחתן עם יפהל'ה בשידוך - או שדודי היה מלכתחילה אחד שלא רואה שום טעם בקונבנציות החרדיות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אהבתי מאד את הביקורת
קולעת וכתובה בטוב טעם
תוך הדגשת נקודות חשובות
הסיפור באמת נכתב באומנות
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יהיו שמרנים שיישארו בנישואין גרועים (הזקן מהשטיבל של אבא של דודי).
יהיו מודרנים שבתיהם יתפרקו למרות שאולי היה אפשר לשמר. וזה יעציב מאוד מאוד את כולם. (יש לציין שדודי ויפה'לה ממש מופתעים מהאהדה הציבורית, ומהזעם הציבורי על פירוק ביתם...)
כל כך נכון, כל כך כואב.
לצערי מכיר מקרוב זוגות משני צדי המטבע.
לא יודע איזו סיום כואב יותר.

נפש מוכת-שמרנות, מוסגרה במסמרות ברזל. איש שלא למד מעולם לאהוב, בורח בטבעיות מכל סממן של רכות, של אהבה.
או הנפשות שנקעו מסגרת, נפלטו ממנה בעל כורחם. בעטו בכלי, נשאבו לחירות ושיכרון הכוח, צמאים לאהבה. נפשות שלרוב גילו מהר מדיי את הסוף הכואב.

בכל אופן, תודה @Ruti Kepler על הסיפור, על הדמיות, על כתיבה בועטת חשופה ומושחזת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אבל זה יביא אותך לעברי פי פחת
בזהירות, לא בטוח שההשוואה בין גירושין למוות או ל’פי פחת’, מדוייקת.
יפהל’ה תמשיך לחגוג עם חברותיה אושיות הרשת ולחיות באורח חיים שכרגע היא מעוניינת בו, ישלח לה אלוקים אושר וטוב.

לדודי יש הזדמנות לדייק בחירות לקראת הפעם הבאה. לדייק סולם ערכים. לעבור טיפול משמעותי שיעזור לו לפתור מול עצמו את הקונפליקטים ולהבין איך לגשת לבניית בית מחדש. ואולי גדול יהיה כבוד הבית האחרון מהראשון.

בעיני, גירושין אינם ברי השוואה למוות. הם מאורע מטלטל חיים, אבל בשביל הרבה מאוד אנשים זה לא ’סוף’, אלא התחלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בזהירות, לא בטוח שההשוואה בין גירושין למוות או ל’פי פחת’, מדוייקת.
יפהל’ה תמשיך לחגוג עם חברותיה אושיות הרשת ולחיות באורח חיים שכרגע היא מעוניינת בו, ישלח לה אלוקים אושר וטוב.

לדודי יש הזדמנות לדייק בחירות לקראת הפעם הבאה. לדייק סולם ערכים. לעבור טיפול משמעותי שיעזור לו לפתור מול עצמו את הקונפליקטים ולהבין איך לגשת לבניית בית מחדש. ואולי גדול יהיה כבוד הבית האחרון מהראשון.

בעיני, גירושין אינם ברי השוואה למוות. הם מאורע מטלטל חיים, אבל בשביל הרבה מאוד אנשים זה לא ’סוף’, אלא התחלה.
בדור שלנו נרמלו את הגירושין והפכו את זה למשהו מחויב המציאות, אולי בגלל שגם הנישואין הם סוג של מחויבות ולא תמיד של בחירה...
אבל להתגרש זה לא פשוט, בעיקר אם יש כבר משפחה.
משפחה חזקה ומאוחדת זה כח, כך שאולי כדאי לכתוב סיפורים עם מסר איך לבנות ולשמור על שלום וליצור משפחה חזקה ושמחה, למרות האתגרים הלא פשוטים שיש תמיד.
כדי לבנות סיפורים כאלה אפשר לדבר עם דמויות שעוסקות בדינמיקה משפחתית וכו'

ותודה @rutykepler על הסיפורים המרתקים:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
לא קראתי ככה שאני לא יכולה להגיד ספציפית,
אבל אני לא רואה שום ערך או אוטנטיות בקללות. זה שיש אנשים שמקללים על ימין ועל שמאל זה עצוב, ולא צריך להכניס קללות בספר כדי שהוא יהיה אוטנטי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
לא קראתי ככה שאני לא יכולה להגיד ספציפית,
אבל אני לא רואה שום ערך או אוטנטיות בקללות. זה שיש אנשים שמקללים על ימין ועל שמאל זה עצוב, ולא צריך להכניס קללות בספר כדי שהוא יהיה אוטנטי.
לא הבנתי את התחביר.
אם יש אנשים מסוימים שעושים מעשים מעציבים, אסור לכתוב על זה בספר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
והנה סיומת קצת אחרת לספר האלמותי 'שניה לפני האור':

 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!





כבר מריחים את הים... אני רואה חול, מים ושמיים.

חיפשתי פלטות צבעים מוכנות, ואפס, העדפתי לקחת את המוצרים עצמם ולקחת מהם השראה.

אז נלך על פלטת הצבעים הזאת: הצבע המרכזי יהיה כחול-תכלת. אחריו חום טבעי - קש, ונגיעות של אדום.

a-cozy-and-nautical-themed-bedroom-in-khaki-tones--0DXLkbaZRiaalm7PyxeOow-MJFJqmJlQN-rH9izuyp...jpg



אם מדובר בחדר גדול, אפשר לייצר קיר כוח אחד, ועוד קיר עם כמה פריטים נחמדים. אחרת, לא כדאי. העיצוב ייראה עמוס מדי וחונק :)

ממליצה לייצר קיר כוח אחד - או לצבוע,

או להדביק טפט פשוט וחלק:


יש לבחור באופציה של צבע חאקי, או אפילו בז'.



נעבור לקיר החלון. אפשר לתלות וילון חלק כחול נייבי

שייתן טון של הגוון הכחול הימי



או, אם הולכים בכיוון ילדותי יותר, את הווילון הזה:








ולקיר השלישי, או לצידי הוילון:

עוגן מושלם ומומלץ

קיים ב-2 גדלים





גלגל הצלה בגדלים שונים, מומלץ אף הוא







שעון קיר הגה רב חובל/ עוגן

דגמים וגדלים שונים





ואם אין לכם "עצבים" לכל הנ"ל, פשוט קחו---

מדבקות קיר בקונספט ימי

זול ממש, ואיכותי







זהו פריט שנותן כמעט את כל ה"שואו" ולכן הייתי אומרת לא לוותר עליו... האמת שהוא ממש זול :)

רשת דייגים יש המלצות חמות של הקונים



תליוני דגים ועוד

שלבו אותם עם הרשת הנ"ל









פריטי מדף:



סירת מפרש



מגדלור



מסגרות יפהפיות לתמונות





אופס, שכחנו את הצבע האדום!!!! חייבת אותו :)


הקישור הבא גרם לי למחוק כמה קישורים טובים...

למה? תיכף תבינו, כשתדהמו מכריות הנוי הללו





ושטיח שאני מאוד אוהבת להמליץ עליו [כלומר סגנון השטיחים הזה],

גם יש עליו משוב גבוה כמעט תמיד, וגם זול, ורך, ויפה :)

שטיח שאגי אדום רך

מתאים גם לספה, נדנדה, ערסל ועוד







סל משחקים/ בובות/ כביסה




נסיים עם תאורה מתאימה שתשדרג את האווירה, אך מצד שני לא תהיה טו-מאצ'

נירגע קצת עם הצבעים והבלגן :)

גוף תאורה עגול עץ





תוכלו להצמיד פס לד כחול מסביב למיטת הילד או בתקרה, מתחת/ מעל מדף

וכשיתחשק לילד לשחק, או שתרצו ליצור קצת אווירה, תדליקו אותו.

פס לד אולטרא כחול

1713257230556.png



שתפו בתוצאות, אני מחכה! :)

אני רוצה לצבוע קיר דומיננטי בחדר שינה
וראיתי באתר של טמבור צבע שנקרא 'משי פראי'
זהו צבע היוצר מרקם המדמה בד משי פראי.
אשמח לדעת, האם יש מישהו שראה את הצבע על קיר?
האם זה טרנדי? או מיושן?
מה הסגנון שמתקבל? מלכותי? מודרני?
אני רוצה גוון נוטה לורוד, איזה סוג ורוד מתקבל? ורוד עתיק? פנינה? אפרורי?
אשמח לכל מידע!
תודה רבה!
0 תגובות
העבירו לי עכשיו-לתשומת לב!


*שיטת הונאה חדשה!*
*30 דקות יכולות להרוס לכם את החיים.*
זו לא הונאת טלפון רגילה — היא מסוכנת הרבה יותר.
הם לא צריכים את הכסף שלכם, לא את הסיסמה שלכם ולא את האמון שלכם.
הם צריכים רק את הטוב לב שלכם.

לאחרונה הופיעה במרכזי קניות, בתחנות מטרו, בשווקים ובמקומות ציבוריים “הונאת בקשת עזרה” חדשה.
המבצעים הם בדרך כלל אנשים לבושים היטב, בגיל בינוני או מבוגר.
הם עשויים לומר שאינם יודעים להשתמש בטלפון, שהם צריכים לבדוק את גובה הפנסיה או הסבסוד, או שהם נכנסו בטעות לעמוד הלא נכון — ולבקש מכם לעזור להם עם הטלפון.

*החלק המסוכן:*
כאשר אתם לוקחים את הטלפון ליד, לעיתים קרובות כבר פועל בו שיחת וידאו, הקלטת מסך או זיהוי פנים.
מישהו בצד השני צופה בכם. אתם חושבים שאתם עוזרים — אבל למעשה אוספים את הנתונים הביומטריים שלכם.

זו לא הונאה רגילה.
זו הונאה ביומטרית המבוססת על בינה מלאכותית.
הם לא רוצים את הכסף שלכם — הם רוצים אתכם.

אם תיגעו בטלפון (טביעת אצבע), תקראו מספרים או קודים (קול), או תביטו במסך בזמן השיחה (פנים), שלושת המזהים הביומטריים העיקריים שלכם — טביעת אצבע, קול ופנים — עלולים להיגנב.

בינה מלאכותית מודרנית יכולה ליצור “שיבוט דיגיטלי” שלכם — כמעט מושלם.

*ומה שקורה אחר כך מפחיד:*
הם יכולים להשתמש בשיבוט הדיגיטלי שלכם כדי לקחת הלוואות אונליין, מימון צרכני, משיכת כספים, ואימות אוטומטי באמצעות פנים וקול.
תוך 30 דקות כל מסגרת האשראי שלכם עלולה להיגמר.
כשתקבלו הודעות מהבנק, תגלו שהכסף שלכם לא נעלם — אלא להפך, אתם שקועים בחובות של אלפים או אפילו מיליונים.

---

### *זכרו את 3 הכללים:*

1. *לעולם אל תעזרו לאנשים זרים עם הטלפון שלהם.*
אל תיגעו, אל תלחצו, אל תצפו ואל תקראו שום דבר בקול — גם אם יגידו “רק לחיצה אחת”.

2. *שיחות וידאו לא מוכרות:*
נתקו מיד.
לעולם אל תיענו לבקשה “להסתכל למצלמה” או “לדבר רגע”.

3. *שתפו את ההודעה הזו עם מבוגרים, ילדים וחברים טובי לב.*
המתחזים מכוונים עכשיו לאנשים טובים.

---

### *תזכורת אחרונה:*
לעולם אל תחשבו: “לי זה לא יקרה” או “אני מספיק חכם כדי לא ליפול”.
בדיוק על הביטחון הזה ועל טוב הלב הזה הם בונים.

*אנא שתפו. כל שיתוף נוסף עשוי להציל קורבן אחד פחות.*
0 תגובות

אשכולות דומים

גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

כנראה שבהתחלה ממש.
הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
ואם כבר השראות –
ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
אבל קשה להבין אותו באמת.
אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

כל זה חשוב וטוב ויפה —
אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
הם לא באמת חברים שלו.

והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.


דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler
בין קווי הרוחב - ממזרח למערב
אנחנו מתחילים עם שני קווי עלילה מקבילים – אחד במזרח, ברוסיה הלבנה, עמוק בתחום המושב היהודי בתחילת המאה ה-19, והשני במערב ארה"ב, היכן שהאומה האמריקנית מתהווה לה בכור היתוך של מהגרים, כאילו-דמוקרטיה, נהנתנות ותאוות ממון. ועל הדרך מנסה ליישב את המערב הפרוע: סחוף הרוחות, רצוף הנופים מעתיקי הנשימה ושורץ האינדיאנים.

כבר מהרגע הראשון במערב יש הרגשה של חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. מן תחושת דריכות שמחזיקה את הקורא על הקצה ולא מניחה לו לסגור את הספר.
במקביל, כבר מהרגע הראשון במזרח, יש תחושת טרגדיה משפחתית ממשמשת ובאה – והיא באה, מהר. על רקע גזירת הקנטוניסטים הנוראה שהטיל ניקולאי הראשון בשם עיקרון השוויון המקודש, לפיו גם היהודים כאזרחי האימפריה הרוסית צריכים להעלות מכסה משלהם לצבא האימפריה.

הפרקים הראשונים בספר עוברים בציפייה דרוכה לרגע בו שני קווי העלילה ייפגשו, ויש לציין כי הסופרת מצליחה למתוח את הזמן עד לרגע בו הקורא אומר לעצמו: "אוקיי, סגור סופית שגדליה זה פיוטר, ופיוטר זה גדליה".
זה מהלך מבריק, מחושב עד הקצה וראוי מאוד להערכה.

חיסכון מופלא בזמן - והעט הנובע של קינן
הכתיבה, כיאה למיה קינן, משובחת ויפהפייה. בספר הזה במיוחד היא מצטיינת בהתאמת משלבים וסגנונות דיבור שונים לדמויות שונות. כל דיאלוג מסייע לאפיין עוד קצת את הדמות ולהעמיק את ההיכרות עימה. הלוואי על כל מושך בעט יכולת כמו שלה לספק תיאורי נוף מוחשיים, שיח קולח וזורם ותיאורי סצנות שמוסיפים המון אינפורמציה – באופן הכי מתוחכם ועקיף, אבל גם הכי יעיל ומהיר שמכניס לקורא מקסימום אקספוזיציה במינימום מילים.
אומנות של ממש.

שניים-שניים באו - צמדים ומראות שבורות
לפי תיאוריה ישנה שלי עוד מימי "ממלכה במבחן", מיה קינן מחבבת צמדים. גיבור וסייד־קיק, חברים/אויבים או כל זיווג אחר.
כאן יש לנו שני צמדים מרכזיים ועוד צמד בונוס:
הראשונים הם צבי הירש וזעליג – הציניקן והעבדקן, על תקן זוג משקפיים יהודיות שדרכן נחשפת דמותו המבלבלת של המלווה שלהם, שמסייע להם להשיג גט כי הוא נראה גוי. ובתמורה, כמו יהודים טובים, הם מפתחים תיאוריות על זהותו.

הצמד השני – פיוטר ברנוב וגדליה כגן. זהים במראה החיצוני (כשגדליה נאלץ לגלח את זקנו), ומייצגים מהות ניגודית של אחים/יריבים, שמבלבלת את הקורא.
רק שמשהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

והבונוס ? יולי וולודיה שני הקנטוניסטים המבוגרים שזיכרון נרות השבת של אמא כבר עמום בליבם. המפגש של גדליה והתהליך שהוא עובר מולם הוא היפה והעדין ביותר בכל הספר כולו. וולודיה ויולי שאי אפשר שלא לאהוב אותם, משמשים ככלי עלילתי מדויק - אך כזה שעומד בפני עצמו - ומראים לגדליה כמראה צלולה, למי ולמה הוא יכול להפוך להיות בהינתן מספיק שנים בצבא הצאר ירום הודו.

ובינות לזוגות החינניים, המעצבנים ומכמירי הלב, משהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

הלוך ובכה בעולם החדש – וסוף סוף נשיות של ממש
שני קווי העלילה ממשיכים להשתלב. הצמד היהודי מלווה בגוי המסתורי למערב אמריקה – הם בגט, הוא בדרכו המסתורית. ובינתיים במזרח: גדליה, האברך הצעיר, זה עתה זכה בבת ומיד נחטף לעגלת הקנטוניסטים.

הבחירה בקו עלילה העוסק בגט אינה מקרית. מעגן מול משחרר – והנה גדליה, שכמה שנישואיו מאושרים, מוסר לאשתו גט כריתות כדי שלא לעגנה. ההקבלה מכמירת לב.

חוה, אשתו, מפתיעה לטובה – דמות נשית חזקה ובעלת תושייה שלא נכנעת למסגרות התקופה. "נשים בנות המאה ה-19 למטבח" תגידו לסבתא שלה.
מרת חוה כגן שתחי' חיה בגפה בסנט פטרבורג, מבקרת את בעלה במחנה הצבא, מחלקת ספרים, מחלצת יתומים, ובאופן כללי – מצפצפת על העוילם, על מוסד הכנסיה ועל הצאר ירום הודו.

גדליה עצמו הוא דמות שאי אפשר שלא לאהוב – אבל גם קשה להבין. נקיפות מצפון, הקרבה עצמית, מוסריות בלתי מתפשרת – ומנגד: דמות שטוחה למדי לאורך זמן. קצת קשה להכיל את זה ביחס לדמות שעוברת מסע כל כך קיצוני.

הוא מציל יהודים, שר כזמיר, מציל נסיך ונקלע למלחמת קרים. לבסוף, בעקבות הסתבכות עם פיוטר ברנוב, נאלץ לרצוח ולברוח לאמריקה בזהות בדויה. בארה"ב – אנטישמיות, שודדים, אינדיאנים ושלטון צבאי.


בין נוצה, תפילין ותפילה – וסליחה, אפשר שאלה ?
קו העלילה האלילי עם האינדיאנים והתפילין... מה. זה. היה ?זה התחיל כמו משהו טוב, והרגיש כמו קריצה לאינדיאנים של אנטוניו בן לואיס מ"המסע אל קצה הארץ" של דבורי רנד, שאיכשהו היו קשורים לעשרת השבטים האבודים מעבר לרכס הרי הקורדילירה.ובכלל, אינדיאני עם נוצה, קול צווחה פראי ומחרוזת חרוזים תמיד נותן איזו תחושה מיסטית נחמדת. מוסיפים לזה תפילין עתיקות שאיכשהו צנחו לידיו וזה נשמע כמו פתיח לקו עלילה צדדי ומסתורי.
ואז זה נגמר בקול ענות חלושה וענן קטורת עבודה זרה או מה שזה לא יהיה שהאינדיאנים עשו כשהם לא קירקפו במרץ את חיוורי הפנים או נטבחו בהמוניהם. אז בשביל מה ?
נכון שזה מגניב להשאיר קצוות פתוחים, שמשאירים חומר למחשבה, אבל זה לא קצה פתוח מהסוג הזה. סתם הרמה להנחתה שיצאה לגמרי מחוץ למגרש...

ולצד זה – תסלחו לי – קצת עייפתי מגיבורים יפי תואר. גם עם אף נשרי, שיניים עקומות, אפשר לכבוש את הלב. או לפחות לייצר אמינות. אין לנו צורך לדעת איך נראה הקנקן של הגיבורים שלנו. אנחנו יכולים לחבב אותם גם כך.

המיליטריסט, היהודים - והילדים האבודים
גזירת הקנטוניסטים לא הונחתה סתם – היו לה זרועות. אנושיות ויהודיות. הצאר ניקולאי, מיליטריסט קנאי וציניקן חסר מעצורים, יצר מערכת שבה המנהיגות היהודית המקומית נאלצה לבחור את קורבנות הגזירה מבין בני הקהילה שלה – ממש כמו שהנאצים דרשו מהיודנראט להרכיב רשימות גירוש. ובחירה כזו, מיותר לומר, אינה רק נוראה – היא ממיטה שבר מוסרי בתוך החברה עצמה.

הסופרת רומזת לכך פה ושם, במילים ספורות. אבל הסיפור הזה – על הקונפליקט הפנימי, על הבגידות בתוך הבית, על השיקולים הנואשים של מנהיגים חסרי אונים – כמעט ואינו קיים בספר. הוא מוזכר כמעט ברמז. וזו החמצה. ההיבט הזה של הגזירה היה יכול להעניק לדמותו של גדליה עומק נוסף: לא רק גיבור הנאבק ברשע החיצוני, אלא אדם שנאלץ לבצע בחירה נוראה בתוך מציאות קהילתית מורכבת, מושחתת לעיתים, מרובת פנים.

חשיפה ישירה יותר לא הייתה פוגעת – להיפך. היא הייתה מעניקה עומק מוסרי לספר כולו, וגם מוסיפה שכבה קריטית של כאב, ואף מחדדת עוד יותר את משמעות בחירתו האמיצה של גדליה שבחר שלא יחליפו אותו באיזה ילד יהודי שאף אחד לא ידפוק על התיבה בבית הכנסת ויזעק לאן הוא נעלם.
אולי זו ציפיה מוגזמת שלי וגם ככה יש לגדליה צרות מפה ועד יקטרינבורג.

אז מה יש לנו כאן?
ספר עשיר, חכם, סוחף. כתיבה מעולה, תחקיר מצוין, עלילה מפתיעה ומרעננת לכל אורכה כמעט אם כי הטוויסט הסופי בה די צפוי. למיילך השובב כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה "אני האקדח של צ'כוב בסיפור הזה". ואם במערכה הראשונה הוא עשה תעלולים לגבאי רע הלב, ברור לקורא לאורך כל הספר שהוא הולך לירות במערכה האחרונה.
מה עוד ? חלקים היסטוריים שקצת כופפו ושויפו, דמות ראשית שלעתים נשארת דקה מדי, וקו עלילה אינדיאני שצריך היה לחתוך בעריכה.

אבל מעבר לכל – זה ספר שדורש מהקורא ריכוז, סבלנות, ונכונות להפליג איתו רחוק. וזו מחמאה רצינית.

מומלץ בחום :)
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
מנסה פעם ראשונה לכתוב סקירה/ ביקורת, מקווה שיצא טוב :)

כמה מילים לפני:
את הסיפור קראתי בהמשכים ב'מרווה לצמא', מאזור פרק 55 בערך פספסתי, היינו מנויים ופתאום המרווה כבר לא הגיע, חיכינו שבוע, שבועיים, ואפילו חודש (!) ואז ביטלנו... (אל דאגה, אחרי כמה חודשים החזרנו את המנוי...).

הייתי חייבת לקרוא את הסיפור, כ"כ התחברתי אליו. אז לפני כמה שבועות הייתי בבני ברק, קניתי ושמרתי לפסח.
והנה, הגיע פסח, ישבתי והשלמתי בשקיקה את המשך הסיפור...


אחרי ההקדמה, עכשיו לביקורת.

זהו הספר השני של
@-מיכל אופק- (את 'באה בלילות' שלה קראתי רק בגלל שהתחברתי לסגנון הכתיבה במהלך הקריאה של הסיפור בהמשכים).
כתיבה בז'אנר רגש.
דמות ראשית/ גיבורת הסיפור: תמי נוימן.



כריכה:
מבט ראשון (באשכול של הספרים החדשים): כריכה חמודה. אבל מה הקשר? כשרפרפתי על הפרק האחרון, ראיתי שנולדה לתמי בת.
מבט שני: אחרי שקניתי את הספר פתאום נזכרתי שבעצם היה "אימצה" לכמה שבועות את אושי ומכאן הצבע של העגלה...

מילה על שם הספר "ביקשתי לתת", כשמו כן הוא. מבטא בצורה ברורה ופתוחה את הרצון הנכסף של תמי להיות "אימא". לתת.



עלילה:
עלילה מיוחדת, רואים שנכתבה מניסיון של מישהי שממתינה.
היו פרקים שבכיתי בהם המון!, היו פרקים מצחיקים וגם כמה פרקים שרק רציתי שיעברו:sne: (כמו בכל ספר יש פרקים יותר מעניינים, ויש פחות)...
ספר שנותן פרספקטיבה וטיפה מכניס את הקורא לחוויות, רגשות, תחושות ומחשבות של נשים מצפות...


הקטעים עם יעקובי, האח הקטן של תמי מוסיפים המון. הדו שיח שהם מנהלים לאחר שתמי מגלה את הפנקס ומה שרשום בו כל-כך מרתקים. דו שיח שלך ילד בן תשע שהפה שלו מפיק משפטים של מבוגרים (כלשונה של תמי), נותנים עוד נקודת עלילה מיוחדת בתוך סיפור מיוחד ויפה.


הפרקים שנסובים על אושי ומשפחתו מרתקים. אהבתי כ"כ את נעמי, אחותו הגדולה. את הסבתא. את תמי שנאבקת, נאנקת, מתגברת ומתמודדת. השיחות שלה עם לאה. התקווה שהיא מפיחה.



חורים בעלילה:
אחרי קריאה ראשונה, לא מצאתי חורים.

מה שכן, כאחת שהבדלי שעות בסיפור מפריעים לה (זה לא ממש חור, אבל עדיין...) וכל פיפס חייב להיות מושלם ומדויק, יכול להיות שהיה איזה חור פצפון, אבל לא משהו גדול או מפריע.
אנחנו הרי בני אדם, ותמיד יהיו פשלות...



דמויות:
מרתקות, משלימות פסיפס מהמם של סיפור. הרבה גיבורים וגבורה אחת, ראשית.
כל דמויות בנויה טוב. לא סותרת דמות אחרת. משלימה עלילה אחת, סוחפת ומרתקת.



סיום:
הפרק האחרון, קיטשי. כמו שציפיתי. אבל מובן. בסוף נולדת לתמי וישראל בת.
סיום כללי, ברור ויפה. אין קצוות פתוחים.
רף מצוין. סיפר מותח (מבחינת עלילה), מרגש עם מבט שונה, שהצליח להשאיר אותי מרותקת עד הרגע האחרון, עם דמעות ועקצוצי מתח (וגם להשאיר אותי ערה עד מאוחר בליל שבת...).




עד כאן הסקירה והביקורת.
אם יש לכם מה להעיר (ויש לכם הרשאה לכתוב כאן), אשמח לקרוא. גם בפרטי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  9  פעמים
למעלה