דיון האם אפשר לחיות בישראל בלי מזגן?

  • הוסף לסימניות
  • #1
האם אפשר לחיות בישראל בלי מזגן? כתבה מעניינת מתוך מגזין גלובס.

האם אפשר לחיות בישראל בלי מזגן_1.jpg
 

קבצים מצורפים

  • האם אפשר לחיות בישראל בלי מזגן (1).pdf
    KB 262.1 · צפיות: 77
  • האם אפשר לחיות בישראל בלי מזגן.zip
    KB 230.6 · צפיות: 48
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
בוודאי שאפשר.
בני הדור שלי רובנו גדלנו בלי מזגן.
החיים יותר צבעוניים כשמרגישים קור וחום יום ולילה, וגם הנפש בריאה יותר.
יש אומרים שגם הגוף חסין יותר.

אבל.
לא בשיכונים החרדים שחלקם נבנו עם כיוון אויר אחד שימושי! מי היה מאמין לפני 30 שנה לבנות בצורה כל כך חלמאית.

אני פוגש הרבה זוג קרובי משפחה עשירים שחיים בבית פרטי גדול שנבנה חכם מבחינת כיווני אויר, והם כמעט ולא מפעילים מזגן...

זה לא שלא חם שם, אבל כן יש זרימת אויר טובה, החום לא עומד, ומי שמתרגל זה נסבל.

אנשים היום חיים בצורה מנותקת מהחיים, זה משפיע על הבעיות הנפשיות ועל הריטלין והופכים לבטטות כורסה חסרי מעוף ויצירתיות, כל היום מול המסך המזגן והפלורסנט. לפחות לנו כשומרי תורה ומצוות יש פחות מסכים ויש שבת, מצד שני יש לנו פחות דשא ופחות שמש ופחות טבע.

לילדים שלי אני לא נותן להדליק מזגן בחדרים, שיחוו קצת את החיים ושיתרגלו להתמודד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
בוודאי שאפשר.
בני הדור שלי רובנו גדלנו בלי מזגן.
החיים יותר צבעוניים כשמרגישים קור וחום יום ולילה, וגם הנפש בריאה יותר.
יש אומרים שגם הגוף חסין יותר.

אבל.
לא בשיכונים החרדים שחלקם נבנו עם כיוון אויר אחד שימושי! מי היה מאמין לפני 30 שנה לבנות בצורה כל כך חלמאית.

אני פוגש הרבה זוג קרובי משפחה עשירים שחיים בבית פרטי גדול שנבנה חכם מבחינת כיווני אויר, והם כמעט ולא מפעילים מזגן...

זה לא שלא חם שם, אבל כן יש זרימת אויר טובה, החום לא עומד, ומי שמתרגל זה נסבל.

אנשים היום חיים בצורה מנותקת מהחיים, זה משפיע על הבעיות הנפשיות ועל הריטלין והופכים לבטטות כורסה חסרי מעוף ויצירתיות, כל היום מול המסך המזגן והפלורסנט. לפחות לנו כשומרי תורה ומצוות יש פחות מסכים ויש שבת, מצד שני יש לנו פחות דשא ופחות שמש ופחות טבע.

לילדים שלי אני לא נותן להדליק מזגן בחדרים, שיחוו קצת את החיים ושיתרגלו להתמודד.
מסכנים
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אפשר לשאול האם אפשר לחיות בלי מים זורמים בברז?
בלי שירותים בבית!
בלי כלי רכב.
בלי אקמול....
בלי מכונת כביסה!!!!
הכל אפשרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ועל הדרך לצאת מהדעת ...... למה לא!
אם הקב"ה גרם שיהיה כל אלה סימן שהדור צריך להם!!!!!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אפשר לשאול האם אפשר לחיות בלי מים זורמים בברז?
בלי שירותים בבית!
בלי כלי רכב.
בלי אקמול....
בלי מכונת כביסה!!!!
הכל אפשרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ועל הדרך לצאת מהדעת ...... למה לא!
אם הקב"ה גרם שיהיה כל אלה סימן שהדור צריך להם!!!!!!!!
אל תהיה בטוח שזה לא חיים טובים יותר
וגם אם אנחנו לא בנויים לזה אבל לא צריך שחוסר מזגן יגרום ליציאה מהדעת
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
עדיין חולק לפעמים אנשים עצבניים בלי סיבה ואז מגלים שזה קשור לחום.
מה לעשות
בעיה של מרוקאים 😉
(קבוע כשחם לי ואני עצבנית אני חושבת על זה... מה לעשות שאני מרוקאית...)
אבל ברצינות זה נכון!

נגיד בבישולים ביום שישי לפעמים אני "מאבדת את זה"... וזה נובע מחום....
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
שמעתי בשם נכדו של שר התורה הגר'ח זצל שבמשך שנים סרב להתקין מזגן בביתו וטען שמדובר במותרות
אך לאחר שנים כשהסכים והתקינו אמר שמזגן היום זה בסיסי ולא מותרות,והנכד הוסיף שהדבר היחיד בעוה'ז
שהוא הבין בו היה המזגן והיה מבקש להעלות או להוריד!!!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
לפעמים אני אצל מישהו מבוגר בבית שלו, הוא אומר איזה חום מתעצבן משתגע
הוא אפילו לא חושב לרגע להדליק מזגן...( בדרך כלל זה נובע מחיסכון בחשמל )
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
כמה שזה נכון.....
אולי זה המקום להמליץ למגיבים נגד לנסות ולראות איך החיים שלהם משתפרים;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אני גם חושבת שזוג בני 70 שרוב היום קוראים, נחים.....
והבית שלהם מלא במאווררים, יכולים איכשהוא להסתדר בלי מזגן...
אבל אמא לכמה וכמה וכמה.... ילדים שמבשלת, מחתלת, מנקה, שוטפת , סוחבת, מקלחת,מתזזת.....
וגרה במרכז הארץ, שבימים קיציים הלחות היא 80% ומעלה לא יכולה לחיות בלי מזגן.
( למרות שאף פעם לא ניסיתי בית מלאאא במאווררים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
נס שיש מזגן.
אם לא היו ממציאים את זה לא יודעת מה היה קורה בעולם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
בדירות גבוהות ופתוחות למרחב, עם בריזה טובה בבית
המזגן מופעל רק בימים הכי רותחים. ותמיד במטבח...
אצל אחד מהמשפחה כזה- אף פעם לא נוטפים מים מחוסר מזגן
כמובן כשבאים מהדרך/ מקרים חריגים ובלילות.
כיוונים צפון (פתוח לרוחה) מערב כמה חלונות גדולים (לשכנים..) וחלון אחד דרום.

בידוד טוב נראה לי יותר עוזר בחורף מאשר בקיץ
אצלנו בחורף כמעט לא משתמשים במזגן. (או מחמם אחר) עם בידוד מצוין.
בקיץ- המרכזי עובד נון סטופ. למרות שאחרי צהרים זה כמעט מיותר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!
חידון הדופליקטים
העליתי חידון קצר לחובבי הדופליקטים ומי שיכול שיעלה עוד וילא בוא נראה אתכם
@יונה ספיר בוא נראה אותך מצליחה גם

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

אני רוצה לספר לכם על ההתנהלות הכלכלית של קרובי משפחתי. הם קונים בשפע, מאמינים בחיים מתוך שפע.

אני טיפוס קצת מצומצם, גם כלכלית. אפשר לקרוא לזה טיפוס קמצן, חסכן או מחושב.

אמנם בצדקה אני לא חוסכת - אם יש לי, אני נותנת. זה בגלל ה-OCD, החרדות, והאמונה שלי שצדקה ונתינה עושים טוב לנותן יותר מאשר למקבל,
אבל זה כרגע בטיפול, כי החלטתי להשתדל לא להבטיח יותר כספים עד שאסיים לשלם את הכספים שכבר הבטחתי. במידה ויהיו לי כספים לתת לצדקה - אתן, אבל הכול בלי נדר.


מה שרציתי לספר זה על התנהלות מעניינת של אותם קרובי משפחה, שבהתחלה עקבתי אחרי הקניות וחיי הבזבוז שלהם במבט מתפלא.
האמת היא שקניות מכניסות אותי לחרדה. למה צריך לקנות כל כך הרבה? למה צריך הרבה דברים? מה רע במעט?
אבל הם מאמינים בשפע. בא לך שווארמה? תקנה. בא לך בקבוק קטן ויקר של שתייה? אין בעיה.
מאיפה אפשר להשיג כסף? הם עובדים קשה וגם לוקחים הלוואות. ולמרות זאת, לחיות בשפע בלי צמצום זה, לדעתי, בור בלי תחתית.
שמתי לב לדבר מעניין - הם אוהבים להוציא כסף, וזה קצת אנטי-תזה לעולמי.
מעניין אותי ללמוד גם את המקום שמאפשר לחיות, לקנות, לא להתקמצן.
זו למידה איטית — להסכים שמותר לקנות.

זה קצת מפתיע לחיות בלי דאגות על מחר, אולי אפילו קצת טיפשי.
אבל מה שאני רואה אצלם זה שהם חיים מתוך שפע תודעתי.

זה לא רק שפע של לקנות ולבזבז, אלא שפע אחר - שמרגיש שמותר לקנות, מותר ליהנות, מותר להוציא כסף, ואפילו רצוי לקנות ולהוציא כסף.
אני מתבוננת על האופי המעניין הזה ומנסה ללמוד קצת יותר.

נראה לי שאני לא אצליח לקנות בתחושה של רווחה תודעתית, לפחות לא כל עוד אין לי מיליון ש"ח פלוס בעובר ושב.
וגם אם יהיה לי מיליון ש"ח ויותר — אני מתארת לעצמי שאצטרך לעבור מסע עם עצמי, להסכים לשלב בין האמונות הכלכליות שלי כיום לבין המצב בבנק.

כי לחיות כמו עשיר — זה לא פונקציה של כסף בחשבון, אלא מצב תודעתי שבו האדם מסכים שהשפע בעולם נברא לכבודו.

היו להם תקופות שבאמת לא היה להם כסף, ולמרות זאת הם עשו הכל כדי לחיות בשפע. שזה אומר לחץ כלכלי בשילוב חיים שלא חסר כלום בחיי היומיום. זה מעניין אותי, כי לדעתי כסף זה או שיש או אין. אבל ההתנהלות שלהם היא שכסף נועד לשרת אותנו ולא אנחנו אותו. שלכסף אין משמעות מצד עצמו אלא לחיים יש משמעות גדולה יותר מכסף.

לסיכום, אני לא ממליצה להתנהל ללא אחריות, כן כדאי לשחרר את הצמצום איפה שרק אפשר, לפחות תודעתית. להכניס חשיבה של שפע, זה חשוב.
את הפוסט הזה קראתי במייל שקיבלתי ברשימת תפוצה של קובי.
2. חשיפה מיוחדת איך החרדים קונים דירות?

זה אחד הנושאים שהכי מסקרנים את הציבור בארץ.

כדי לענות על השאלה הזו אריאל פייגלין ראיין אותי לעיתון מעריב ויאמר לשבחו שהוא לא שינה ולא עיוות את מה שאמרתי

מפה לשם יצאה מזה סדרת כתבות.

זה מה שהם פרסמו:

כתבה ראשונה:

"ארבע מנורות בדירת שלושה חדרים": כך החרדים קונים דירות | חלק ראשון
בלי טיסות, בלי רכב ועם הכנסה שלא מאוד שונה מההכנסה הממוצעת למשק בית בישראל: המתמטיקה הפשוטה שמאחורי ההון העצמי החרדי

"בתור התחלה, בוא אני אגלה לך סוד - החרדים מרוויחים די יפה", אומר טורנהיים ל"מעריב". "אפילו מורה חרדית כבר מרוויחה היום 9,000 שקל נטו. תוסיף לזה אברך כולל שלומד שלושה סדרים ומביא 6,000-8,000 שקל בחודש ממלגות - גם זה נטו - וקיבלת ביחד משק בית שמכניס 14,000-16,000 שקל. זה כמעט שווה ערך להכנסה ממוצעת למשק בית בישראל".


עוד תפיסה שטורנהיים מבקש לנפץ היא זו שכל הנשים החרדיות הן מורות. "כבר לפני עשרים שנה החרדיות הפסיקו להיות רק מורות", הוא אומר בנחרצות. "כבר בדור הקודם הן הבינו שכדי להחזיק בית של תורה צריך לדאוג לפרנסה. אז הן נהיו רואות חשבון בהתחלה, ולפני עשור התחילה גם נהירה להייטק. היום יש כמויות של חרדיות שהן מתכנתות - שמתחילות ב-9,000 שקל כמו מורה עם ותק - ויכולות להגיע גם ל-20 ו-30 אלף. אלה נשים שמחזיקות את הבית, ולפעמים אפילו משלמות את המשכנתה של ההורים שלהן".

אבל ההכנסה היא רק חלק מהסיפור. האקו-סיסטם החרדי, מסביר טורנהיים, שונה בתכלית מזה החילוני. "החרדים מוכווני דירות מגיל אפס. יש שם הסתפקות במועט שהחילונים לא מכירים. אתה יכול להיכנס לבית של שלושה חדרים שיש בו רק ארבע מנורות, זהו. חשמל עולה להם 100 שקל בחודש. קונים רק מוצרי בסיס. אין חופשות, אין בילויים, אין רכבים", הוא מתאר.

"עד שהעירייה שינתה את המדיניות בבני ברק, בנו בניינים עם חניות תת-קרקעיות כי החוק חייב את זה, אבל זה פשוט נשאר ריק - כי אנשים בבני ברק לא מחזיקים רכבים. הם מעדיפים לחסוך את הכסף הזה להון עצמי לדירה לילדים. אני אישית גדלתי בבית שמהיום שנולדתי ידעתי שההורים שלי חוסכים כדי לחתן אותנו, ומהיום שהתחתנתי חסכתי כדי לחתן את הילדים שלי".

השילוב הזה - בין הכנסה שהיא ממוצעת לבין הוצאה שהיא משמעותית מתחת לממוצע - מאפשר למשפחה חרדית לחסוך 3,000-4,000 שקל מדי חודש, ולעיתים אף יותר אצל משפחות שבהן האם היא רואת חשבון או מתכנתת. כך מצליחים להגיע להון עצמי שמספיק לרכישת דירה לילדים.

עם זאת, טורנהיים מזהיר מהשינויים התרבותיים שעלולים לשבור את האיזון. "הבעיה מתחילה כשמרוויחים הרבה ואז גם מבזבזים הרבה", הוא אומר. "ברגע שהציבור החרדי נכנס למעגל ההכנסות הגבוהות - הוא נכנס גם למעגל הפיתויים של החברה הכללית: טיסות, סמארטפונים, חופשות, מותגים. פתאום משפחה שהייתה רגילה לחיות מצמצום מרגישה ש'מגיע לה קצת ליהנות', ושם בדיוק נוצר הסדק. לא בטוח שההכנסה הגבוהה תתורגם לחיסכון גבוה - לפעמים זה אפילו הפוך, כי ככל שיש יותר כסף, כך גדל גם היצר לצרוך אותו".

לדבריו, ככל שהמשפחה החרדית יותר "אדוקה" - כך היא גם חוסכת יותר. וככל שהיא מודרנית יותר - כך גדלים הפיתויים. "וזה מה שמתחיל לשחוק את היתרון שהיה לציבור החרדי במשך שנים: היכולת להסתפק במועט ולהפוך כל שקל להון עצמי לדירה".

כתבה שניה

ראיון שפרסמנו אתמול קובי טורנהיים, בעלים של משרד יעוץ משכנתאות ו"אושיית רשת" - מדורג מקום ראשון בסטטוס וואטסאפ, הרשת החברתית של המגזר החרדי, בתחום הנדל"ן – הסביר איך משפחות חרדיות מצליחות, כמעט בניגוד לכל היגיון כלכלי, לחסוך מאות אלפי שקלים לדירה בזכות אורח חיים צנוע ונטול מותרות.

אבל גם אחרי שההורים חסכו, מכרו את הרכב וויתרו על חופשות, נשאלת השאלה הגדולה באמת - איך לוקחים משכנתא במשפחה שבה אחד מבני הזוג הוא בלי תלוש שכר מסודר ובלי הכנסה קבועה? התשובה, כמו הרבה דברים במגזר החרדי, נמצאת במשפחה. "פה בדיוק נכנסת הערבות ההדדית", מסביר טורנהיים. "אצל חילונים, אם תגיד לבחור שאבא שלו יהיה ערב למשכנתה – או, "חס וחלילה", ישלם חלק ממנה - זה נגמר שם. הוא יעדיף כבר לוותר על הדירה".

"אצל החרדים זה ההפך: אבא ערב לילד, אח ערב לאח. אפילו ראיתי עסקאות שבהן גם האמא וגם האחות חתמו ערבות על המשכנתה של ילדה בת שמונה־עשרה. אחרי כמה שנים, כשהאחות הזו מתחתנת ומרוויחה, היא כבר ערבה בחזרה לאחותה הבאה בתור. זו מערכת של ערבות הדדית שמחזיקה את כל הסיפור הזה".

הבנקים מבינים את הפוטנציאל. "בנק מזרחי באופן מסורתי עובד עם הציבור החרדי, והחלק שלו בעוגת המשכנתאות עלה ל-41%", אומר טורנהיים. "יש לו לפחות ארבעה סניפים בבני ברק. בנק לאומי, הבנק הגדול בארץ, יש לו שניים. בנק הפועלים - אחד".

בשנתיים האחרונות, כשהציבור החילוני הוריד את הרגל מהגז בנדל"ן בגלל הרפורמה המשפטית, החרדים המשיכו לקנות. "החבר'ה בתל אביב, בחוגי ההייטק, רצו לקנות דירות בקפריסין, ביוון, פורטוגל - רק לא בארץ. מי קנה? החרדים. כי אצלם לא קונים לשנה-שנתיים. אין להם לאן ללכת, יש ילדים, צריך לקנות".

החרדה הזו לקנות דירה לילדים מגיעה לרמה שלעיתים ההורים גם ממשכנים את הבית שלהם כדי לעזור לילדים לקנות את הדירה הראשונה. "כן, זה קורה הרבה," מודה טורנהיים. "הורים מוכנים לשים את הדירה שלהם כבטוחה, בידיעה שכנראה בעוד עשור הם ייאלצו למכור ולעבור לשכירות - העיקר שלילדים תהיה דירה. זו תפיסה שמבחינתם חשובה יותר מהביטחון האישי שלהם. הרצון לחתן את הבת עם בחור טוב, עם בחור מישיבה טובה, גובר על הכל".

אבל זה לא יוצר מעגל קסמים שהיחידים שמרוויחים ממנו הם הבנקים? שכל דור ממשכן את הבית שלו כדי לקנות בית לדור הבא? טורנהיים מסכים, אבל חושב שהמעגל יישבר בדור שלנו. "הדור החדש כבר שם. הבנות מתכנתות, עובדות בבנקים, מרוויחות הרבה יותר מההורים. הן אלו שמחזיקות את המשפחה, והן אלו שמאפשרות את רכישת הדירה.

ועדיין, אחרי שכל זה נאמר ועם כל השכר שעלה, החיסכון הקיצוני והערבות המשפחתית, טורנהיים סבור שהמודל הנוכחי הגיע לקצה גבול היכולת במרכז, ושמכאן והלאה החרדים יקנו דירות בעיקר בפריפריה. "בני ברק שהייתה פעם יותר יקרה מפתח תקווה ורמת גן, הפכה לעיר הכי זולה בגוש דן אחרי לוד", הוא אומר, "החרדים פשוט הגיעו למקסימום יכולת ההכנסה שלהם".

מה דעתכם?

הנתונים האלו נשמעים לכם??
מורה מרוויחה נטו 9000 ש"ח? (לא מדברת על משרד החינוך)
אברך שלומד 3 סדרים מכניס ממלגות 6000-8000??
תספרו לי איפה.
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
בחצי השנה האחרונה כתבתי תוכנה שמפיקה את זמני היום על פי מודול חישובי שנקראת NOAA.
מתוך כך, חקרתי את נושא החישובים של הזמנים ובחנתי לוחות שונים.
לאחר בדיקות והשוואות רבות בין לוחות שונים — “חזון שמים”, “עיתים לבינה”, “לוח ירושלים”, וגם חישובי NOAA ו-VSOP — הגעתי למסקנה חד-משמעית:
אין דבר כזה “זמנים מדויקים”.
כל לוח טוען שהחישוב שלו המדויק ביותר, אך בפועל קיימים ביניהם הבדלים של דקות שלמות — וכל אחד מהם “צודק” על פי ההנחות שעליהן הוא מבוסס.
אבל האמת הפשוטה היא שאין שום דרך לדעת בוודאות מתי באמת מתרחשים הזמנים האלו במציאות.
הלוחות אינם אלא אינדיקציה משוערת, המבוססת על נוסחאות מתמטיות ותנאים תאורטיים — ולא על מדידה ממשית של תופעה פיזית.

למה אי-אפשר לדעת בדיוק?
1. שבירה אטמוספרית משתנה מדי יום לפי טמפרטורה, לחות ולחץ אוויר.
2. גובה המקום והנוף הסובב משפיעים על השקיעה והזריחה עד דקה-שתיים.
3. הגדרות שונות – האם מחשבים לפי מרכז השמש או שפתה, לפי גובה ‎-0.833°‎ או אחר – יוצרות הבדלים ניכרים.
4. אין “מד” טבעי שאפשר להצמיד לאופק ולומר “כאן בדיוק השקיעה”.


גם אם המחשב משתמש במודל מדעי מדויק כמו NOAA או VSOP87 – מדובר רק בהערכה גיאומטרית, לא בתוצאה מדודה מהשטח.

ומה לגבי “חזון שמים” ודומיו?
גם “חזון שמים” אינו אלא מודל חישובי – משוכלל מאוד, מותאם להנחות הלכתיות, אך עדיין מודל בלבד.
אין שום הוכחה אמפירית שהחישוב הזה מדויק יותר ממודל אחר; לכל היותר ניתן לומר שהוא עקבִי ומתבסס על שיטה מסוימת.

המסקנה:
הלוחות אינם “מציאות” אלא אינדיקציה.
הם כלי עזר חשוב – אך אין להסתמך עליהם בצמצום ובדקדוק של שניות.
ההבדלים בין לוח ללוח משקפים הנחות שונות, לא “טעויות”.

לכן נכון לומר:
אין זמני היום מוחלטים – רק חישובים משוערים.
והשכל הישר הוא להשתמש בלוחות כהכוונה כללית, לא כמכשיר מדידה מדויק.

לשם דיון:
מה דעתכם?
האם אפשר בכלל לדבר על “דיוק מוחלט” בזמני היום, או שכל לוח הוא בסך הכול אינדיקציה נוחה?
האם לדעתכם יש דרך מעשית לבדוק את הזמנים בפועל, למשל באמצעות תצפיות מצולמות או מדידות אור?
אשמח לשמוע דעות, מקורות וניסיון מהשטח.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה