סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[קשת החיים]

@נ.גל מעלה כאן בשביל אלו שרואים כוכביות:
יום ס"ח למסע.



ידעתי. ידעתי שמשהו באמת לא בסדר עם שפי.

חשבתי שאני פרנואיד, פסיכי שהוזה. כולם שלפו החוצה פחדים ושטויות בגלל שעוד שניה חוזרים לעולם הרגיל אחרי מיליון שנה שהיינו רק בתוך עצמנו. וואלה, מבין את הפחד. שוב נזכר בעבודה בתור קבלן. תמיד הלקוח מגיע רק כשהכל כבר מוכן, ופתאום רוצה לשנות משהו שצריכים להרוס בשבילו חצי בניין. אף קבלן לא באמת שמח לפגוש את הלקוחות בשלב הזה, כי יודעים שזה צ'אנס גדול למלחמת עולם.

אבל שפי הוא לא קבלן.

הוא באמת מאמין שאפשר להגיע למטרה בלי להשתגע מתסכול בדרך. הוא מאמין בזה גם כשהוא כבר משוגע מתסכול ושונא את כל העולם.

אני רואה לו בעיניים שהוא משקר. הוא ממצמץ יותר, הוא מישיר מבט פתאום במקום לקשקש לעצמו במחברת כל הזמן, הוא לא מחכה שכולם יגמרו לדבר לפני שהוא אומר את מה שהוא רוצה.

הוא מוזר.

ואני לא אוהב את המוזר הזה, אני מעדיף את המוזר הרגיל שלו.

כי בת'כלס זה עצוב שככה הבן אדם הצליח להרים קבוצה של עשרות פסיכיים, כל אחד עם הסיפור שלו, למצוא בן דוד שלו שנעדר 10 שנים - אבל לא שמח מזה. הוא עצוב ומשקר שהוא שמח.

אני שונא לראות אותו ככה. זה מעצבן אותי, זה מפוצץ לי את הורידים.

אז עכשיו פשוט קמתי והלכתי כששפי בא לבדוק כמה אוכל ארגנו למסע אל הבית.

לא יכול לראות אותו. לא כשהוא מחרטט!



במחשבה שניה הוא כן אמר לי שהוא לא בסדר. אבל לא הבנתי מה הוא רוצה. קיצר, אין לי כוח לפתוח איתו את הנושא הזה. אם הוא ישים לב שבזבזתי לו דף במחברת - הוא מוזמן להתלונן.

 

[ת.עקבי]

לא עזר. אולי המישיר מבט בעייתי?

 

[לוטם]

@נ. גל פרק מאוד יפה ועמוק, כמו תמיד.
קצר קצת, לא?!

ותודה על ההעלאה בוורד.

 

[נ. גל]

@נ. גל פרק מאוד יפה ועמוק, כמו תמיד.
קצר קצת, לא?!

תודה! אכן, קצת קצר. אני מניחה שבגרסה מתקדמת יותר של הסיפור, היו כמה ימים מתכנסים לאותו יום ביומן.
כרגע זה תוך כדי בניה, ורואים את הפיגומים והאבק בכל מקום...

@נ. גל הטקסט שלך יצא כוכביות, אולי תנסי להעלות לכאן בקובץ וורד?

לא עזר. אולי המישיר מבט בעייתי?

בקריאה שלישית: ככל הנראה השימוש במילים שהן בשפה ירודה מדי (סלנג) זו הבעיה.
אם אמצא זמן, אנסה לשכתב את הפרק. מקווה שבקרוב.

קיוויתי שהפתיחה דרך קובץ וורד תפתור את הבעיה, זה גם כן לא עובד?

 

[ת.עקבי]

קיוויתי שהפתיחה דרך קובץ וורד תפתור את הבעיה, זה גם כן לא עובד?

הוורד עובד

 

[קשת החיים]

קיוויתי שהפתיחה דרך קובץ וורד תפתור את הבעיה, זה גם כן לא עובד?

הוורד נפתח וקראתי, מאוד יפה הפרק, אבל לא שמתי לב לשפה רדודה או סיבה אחרת בשלה נטפרי חסם לך את ההודעה.
מחכים מאוד מאוד לפרק הבא, אני מקווה שתעלי אותו בקרוב.

 

[נ. גל]

יום ס"ט למסע.

כאילו שיכולתי לא לשים לב למילים של רוף.
שמתי לב. חשבתי (כמה שהצלחתי) ואין לי כוח לדבר איתו על זה.
כי אפילו הוא, שהוא חבר טוב ובאמת משתדל להבין - הוא בסוף רוף. ואני שפי.
גם אם הוא יבין או ממש יגיד שהוא מזדהה זה ירגיש לי כמו סתם מילים ריקות.
אני מרגיש לבד בתוכי, וממש לא צריך עכשיו מישהו שיבוא ויזכיר לי כמה אני באמת לבד.
אני כל כך לבד, שאני אפילו יכול לצעוק מה באמת מפחיד אותי.
אני מפחד להתעורר ולגלות שכל זה היה הזיה.
שהדבר היחיד שבאמת קרה, זה שאני כבר לא מי שהייתי. שאף פעם לא אוכל לחזור אל מי שהייתי פעם, לא משנה כמה אני רוצה.
שאולי רוף הוא גם כן הזיה שלי, שאין באמת בעולם הזה אף אחד שמבין או רוצה להקשיב לי אף פעם.
שהמילים שלי, כל המחברת הזו, לא באמת קיימים. אף פעם לא היו.
כל הדרך כתבתי כדי להרגיש שזה אמיתי, לקרוא ולהאמין שזה באמת קורה סביבי. לעכל.
ואולי אני אתעורר ואבין שגם המחברת עצמה היא הזיה?
חלום בלילה, שבו פתאום מצאתי את מי שאני באמת, שבו פתאום היו לי חברים ומטרה ששווה להשקיע בשבילה.
שבעצם מחר בבוקר אני אקום וכל זה יהיה חסר משמעות, אני אלך שוב ללימודים, אכשל במבחני הסמסטר ואעבור לתואר אחר סתם כדי לא להגיד לאבא שלי נושר סופית ולא רוצה שום תואר אקדמי.
הכי מפחיד זה להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו שאני לא דומה לו.
כי זה אומר שאני לא יודע למי אני דומה.
אני רק יודע למי אני רוצה להיות דומה.
לסבתא לאה.

היא בטח הייתה אומרת עכשיו שזה לא משנה אם זו הזיה או מציאות, חלוות גם ככה נועדו כדי להגשים אותם אז היא הולכת לעשות מה שהיא רוצה וצריכה לעשות. כאן ועכשיו, ומי שרוצה מוזמן להצטרף אליה.
אבא יגיד שסבתא עברה חיים קשים, היא לא באמת הייתה מסוגלת אף פעם פשוט להנות מהרגע ולשמוח לעשות את מה שצריכים לאורך זמן. שהיא הכירה או שגרה או כיף, לא שניהם ביחד.
ואני אמשיך לחשוב שהוא טועה.
אם היה לי אומץ הייתי שואל את רוניה. היא הכירה את סבתא יותר טוב מכולם. היא בטח ידעה עד כמה היא נהנתה מהחיים שלה.
אבא חושב שסבתא אמרה תמיד לכולם כמה טוב לה, כדי שלא ידעו שאף פעם לא היה לה טוב.
אני חושב שהמשפט הזה נכון על אבא.

אני מפחד לחזור הביתה.
לא ככה.
לא כמו שאני.

 

[נ. גל]

יום ע' למסע.

קולצ' מאחרת לארוחת הבוקר. זה לא מתאים לה, אבל יונתן לא מודאג. "בטח מצאה משהו מעניין לחקור, נשאיר לה מנה."
אני קצת מוטרד בכל זאת.
בעיקר כדי לא לחשוב על השאלה הגדולה מכולן - איך אני אומר לחברים שאני לא רוצה בעצם לחזור לעולם הנורמלי. הם כולם סומכים עליי שאני אציל אותם, אבל... לך תציל מישהו אחר כשאתה תקוע לגמרי.
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו הולכים לדוג, כדי שיהיה מה לאכול בהמשך היום. החוקיות ברורה - בבוקר פירות, צהריים וערב דגים. ככה אפשר לשמור על מלאי הפירות של האי בלי לחסל אותו לגמרי. דגים יש פה בשפע.
לסירחון כבר התרגלתי... ומוזר כמה מהר זה קרה.
"דוד שפי!" קולצ' מוציאה אותי מריכוז כשאני מנסה לסכם את הבוקר (שלא קרה בו בעצם כלום).
"כן?" אני מחייך אליה. למרות שטכנית אני לא דוד שלה. רק בן דוד של אבא שלה.
"אני חושבת שגיליתי איך לצאת." היא לוחשת לי במבוכה, עיניה מנצנצות.
אני מקשיב.
"נכון זה אירוניה? אז הלכתי לרוניה שתגיד לי מה זה אומר. כי אני לא מכירה את המילה הזו ואבא ורוף לא הצליחו להסביר לי." היא מספרת כאילו מפלצות הן מקור מידע סביר. "היא אמרה שזה לעשות הפוך ממה שאמרת - כי המילים שלך בעצם התכוונו לזה."
"אוקי, הגדרה יפה." אני נאלץ להודות.
"והיא גם אמרה כל מי שהצליח להגיע לאי הזה, זה כי הוא ממש ממש רצה לסיים את הטיול ולחזור לבית שלו."
"גם נכון." משהו מתחיל לדגדג לי בקצה המוח.
"אבל אנחנו בטעות!" היא מכריזה.
"לא הבנתי."
זאת אומרת, הבנתי.
ואני ממש מקווה שלא.
"אבא סיפר לי על העולם הרגיל. כל הזמן עושים בו מלא דברים. וכולם שם חושבים שאסור לדבר על מפלצות ועל רגשות רעים בקול." היא נראית זקנה כשהיא יושבת ברגליים משוכלות. יש לה את העיניים של סבתא לאה ורק עכשיו אני שם לב לזה. "זה אומר שכל מי שיוצא מפה יצטרך ממש ממש לעבוד קשה כדי להתרגל. נכון?"
"לא." אני נאלץ לאכזב אותה. "הוא יצטרך לשקר ממש הרבה."
העיניים שלה מתכהות, והילדונת לראשונה מאבדת את מילותיה.
"לשקר?" היא מסתכלת עליי כאילו אני סוס ים מדבר. "אתה חושב - אנשים לא ירצו לשמוע את כל מה שקרה לנו?!"

 

[CN]

ב"ה

וואי וואי איזה פרק. בום בלב.
תודה שהבאת לנו את קולצ'! איזה מתוקה! אין על ילדים, בפשטות שלהם מסדרים את כל הבלאגנים של הגדולים.
מחכה דחוף לפרק הבא

 

[נ. גל]

פרק ע"א למסע.

קולצ' לא רוצה לשקר.
כשאני מתעורר, כבר כל מי שנמצא על האי יודע את זה.
לו עסוקה ברכילות על האירוע עם כמה מפלצות אחרות, רוניה לא ביניהן. הן נהנות לפרט את התגובה של כל בן אדם על הגילוי המרעיש.
"דוד שפי!" קולצ' מרוצה מאוד מהמהומה שהיא חוללה. "בוא, מתחילים להכין ארוחת בוקר!"
אני בא. מה עוד יכול דוד לעשות.
"אז עכשיו לא צריכים לשקר." היא מעדכנת אותי בלי להסביר איך הגיעה לנקודה הזו בהלך החשיבה. "כולם יודעים שכולם מפחדים, אז אפשר להגיד שמפחדים."
אנחנו מחליפים מבטים. אנחנו זה יונתן, רוף ואני.
"אני לא בטוח שאת צודקת." אני נאלץ לגלות לה את מה שכולם יודעים.
היא מביטה בי באפס הבנה.
"זה יותר מסובך מזה. זה..." אני מחפש עץ שעליו יש כבר פירות בשלים. נותן להתעסקות הטכנית מקום של כבוד. "כדי להרגיש בנוח צריכים להרגיש בנוח. זה שכולם מסכנים לא אומר שזה נהיה כיף."
"לחזור הביתה לא יהיה כיף בכל מקרה." היא פוסקת. "אבל אתה זה שאמרת לי שלא עושים מה שכיף, עושים מה שטוב."
היא שוב צודקת.

קצת מגרד לי, כשאני מבין שהילדונת הזו מצליחה איפה שאני נתקע.
פתאום אני מבין למה רוף כל כך שנא אותי בהתחלה. הוא צדק לגמרי, זה נורא ואיום להיות טיפש מול מישהו שצעיר ממך משמעותית.
דווקא הגירוד הזה גורם לי להביט בעיניים של קולצ'. האחיינית שאף פעם לא הייתה לי. ילדת פלא, שגדלה במקום בו אין ברירה אלא לגדול.
"את יודעת מה?" אני מציע, והלב שלי לא איתי. "אני חושב, שאם האי הזה הוא אירוניה - זה יהיה אירוני לגמרי שאת זו שתובילי את כולם החוצה."
"למה?" היא חשדנית.
"כי את ילדה." אני אומר. "ילדה קטנה, וכשאומרים קטנה בדרך כלל מתכוונים - טיפשה. אבל אצלך זה בדיוק הפוך, את הכי חכמה שיש על האי הזה."
הרעיון מוצא חן בעיניה. "אני אשאל את אבא." היא אומרת במבוכה, אוזניה סמוקות.
עוד רגע קצר והילדה נעלמת.
היא הכי חכמה על האי הזה.
צריך להזכיר לעצמי:
זה שיש חכמים ממני, לא אומר שאני הכי טיפש שיש.

 

[נ. גל]

פרק ע"ב למסע.

מישהו אמר לי פעם ש72 זה מספר המזל של הברקות חכמות.
לא יודע למה נזכרתי בזה עכשיו.
אני הולך לאט על החוף. מתרגל לתחושה של הכאב המוחלט. שכל השרירים והעצמות מרוסקים מבפנים.
הולך בכל זאת. כי לא עושים מה שכיף, עושים מה שצריך.
עוד צעד. עוד אחד. נעצר להתנשף כל כמה פסיעות.
מתיישב לכתוב.

אין לי מה לכתוב.

כבר רואה מרחוק את השלט "הספינה תגיע מחר".
מחליט להצליח ללכת עד אליו. הדרך עד לכאן כללה 10 הפסקות להתנשף. מקווה שעד השלט יקח לי פחות.

בעצירה התשיעית אני מתיישב שוב לכתוב. אני לא אגיע לשלט בקרוב. השמש כבר בדיוק בשיא השמיים, ואני מרגיש הכי נמוך שהייתי אי פעם.
טכנית המצב יותר טוב מהתקופה של בית הספר היסודי, או מהיום שבו הבנתי שאני לא אצליח להשלים את התואר.
אבל זה עדיין לא עוזר לי. טכנית.
מתלבט אם להתעקש ללכת עד השלט או להתחיל לחזור. נגמרו לי הפירות בתיק וגם המים.
מחליט ללכת.
לא יודע למה.
גם ככה הכל אבוד, הכל כואב.
"שפי!" רוף צועק לי מרחוק.
"מה?" אני מסתכל לכיוונו. אאוצ', זה תופת לסובב את הצוואר אחורנית. אני צריך לחשב יותר טוב את התנועות שלי.
"לאן אתה הולך?" הוא מתקרב בריצה קלה, כמעט מחייך.
"לשלט." אני אומר. "צריך להחזיר את עצמי לכושר."
רוף מודד אותי בחוסר שביעות רצון. "אתה מבין שאם אתה מצליח הכל, אף אחד לא יכול להאמין כשאתה מתלונן על כאבים. נכון?"
"אני יודע."
"רוניה אמרה משהו על זה שכדי לתקן את הגוף שלך היא השתמשה בדמעות של מפלצות. זה נכון?" הוא אומר פתאום, בלי קשר לכלום.
"כן. הבאתי לה בקבוק שלם." אני מתרומם, מסרב להיעזר ברוף כדי להתייצב על הרגליים שלי.
רוף מהמהם. "הדרקון שלי אומר שדמעות של מפלצות מפוררות את העצמות."
זה נשמע כל כך מוזר שאני לא מבין מה הוא אמר.
"העצמות שלך באמת שבורות. הן לא תיקנו כלום. זה כמו... מלא פירורי קורנפלקס שמישהו הטביע בחלב, ועכשיו זו עיסה שהיא כאילו חתיכה אחת - אבל זה פירורים מבפנים."
אז אני לא מדמיין את הכאבים האלה?!
"שזה אומר שהמפלצת שלך שיקרה לך שהכאב יעבור באותו קצב שהוא היה אמור לעבור." אומר רוף את מה שחשוב מבחינתו. "הוא יעבור רק אם תצליח להגיע לעולם הרגיל."
אין לי מה להגיב.
"הכל מבולבל מדי." אני אומר בסוף. "אני כבר לא בטוח שאפשר להאמין לדרקון שלך."
"למה?" רוף נעלב אישית מאוד.
אני מסתכל על השלט הרחוק. "האי הזה מתעתע." אני פוסק. "כל אחד כאן מאמין רק למה שהוא מסוגל להאמין בו. אין כאן אמת אחת."
רוף נבוך. "אז מה אתה רוצה לעשות?"
אני?
לא רוצה כלום.
הכל בוער לי, בכל הגוף.
בוער כאילו זה לא אי בלב ים, אלא בלב אש.

אני רוצה שהסיפור הזה כבר יגמר, מבלי שאצטרך ללמוד עוד מסר.

 

[מוריופ]

אני רוצה שהסיפור הזה כבר יגמר, מבלי שאצטרך ללמוד עוד מסר.

אצלנו זה קצת אמביוולנטי. מצד אחד גם אנחנו רוצים להגיע לסוף הטוב
מצד שני... שהסיפור ייגמר?... קצת כואב...

תודה שלא שכחת אותנו והעלית עוד פרק!

 

[ניק 70107]

אין לי איך לבטא כמה חיכיתי לעוד פרק, אז פשוט תודה ותמשיכי

 

[CN]

ב"ה

התגעגענו ממש!
תודה שחזרתם, רוף ושפי. תודה שרוף לא מוותר על שפי, ושומר לו אמונים.
תודה ששפי לא מוותר לעצמו, ועושה מה שצריך
תודה שסוף סוף יש הכרה בסבל שלו
ובבקשה שהסיפור יגיע לחןף מבטחים בדרך מתוקה, בלי עוד גלולות מרות..

 

[Talya kadosh]

כמה מביך.
שנה ומשהו לאחור. אני לא מאמינה לעצמי.
לא קראתי את הסיפור שלך כל כך הרבה זמן. וכמה התגעגעתי אליו.

@נ. גל את מוכשרת. מאוד מוכשרת. עצם כך שאני חוזרת לקרוא את הסיפור שלך אחרי כל כך הרבה זמן, דבר שאני לא עושה בדרך כלל, מראה לי עד כמה התחברתי אליו.

אומנם עדיין לא סיימתי, אני קוראת אותו בחלקים גם כדי לעכל את החזרה וגם משום שהוא עומק וגורם לחשוב, אני לא רוצה לפספס או להחמיץ דבר מה רק בגלל מהירות הקריאה. רוף ושפי ורו, כל כך חיכיתי לדעת מה קורה איתם. ואת לא מאכזבת, תמיד מקורית ויצירתית.

מאוד אהבתי את המשפט: "יונתן טוב פי מיליון מאיך שאתה רואה את עצמך, לא מאיך שאתה באמת". כן, אני רק שם מקווה להתקדם מהר אבל יסודי.

יש בסיפור שלך קסם ואמיתות שכל אחד היה רוצה להציב אותם לפניו ולפעול לפיהם.

תודה, תודה, תודה.
ועוד תודה גדולה שאת שורדת ולא מפסיקה להעלות את הסיפור, הוא הנאה גדולה ולמידה מתמדת.

 

[נ. גל]

אין לי איך לבטא כמה חיכיתי לעוד פרק, אז פשוט תודה ותמשיכי

שמחה לשמוע, תודה על העידוד

אצלנו זה קצת אמביוולנטי. מצד אחד גם אנחנו רוצים להגיע לסוף הטוב
מצד שני... שהסיפור ייגמר?... קצת כואב...

תודה שלא שכחת אותנו והעלית עוד פרק!

הסיפור יגמר מתישהוא בכל מקרה, כמנהגם של כל הסיפורים...
ואירוניה הוא האי האחרון, כפי שכבר צוין בסיפור.
כן, גם לי קשה להיפרד מהסיפור ולעבור לסיפור הבא. לכן הטיול באירוניה ארוך כל כך...

ב"ה

התגעגענו ממש!
תודה שחזרתם, רוף ושפי. תודה שרוף לא מוותר על שפי, ושומר לו אמונים.
תודה ששפי לא מוותר לעצמו, ועושה מה שצריך
תודה שסוף סוף יש הכרה בסבל שלו
ובבקשה שהסיפור יגיע לחןף מבטחים בדרך מתוקה, בלי עוד גלולות מרות..

תודה על התודות
שפי ורוף מוסרים שהם שמחים שזה לא מובן מאליו.

כמה מביך.
שנה ומשהו לאחור. אני לא מאמינה לעצמי.
לא קראתי את הסיפור שלך כל כך הרבה זמן. וכמה התגעגעתי אליו.

@נ. גל את מוכשרת. מאוד מוכשרת. עצם כך שאני חוזרת לקרוא את הסיפור שלך אחרי כל כך הרבה זמן, דבר שאני לא עושה בדרך כלל, מראה לי עד כמה התחברתי אליו.

אומנם עדיין לא סיימתי, אני קוראת אותו בחלקים גם כדי לעכל את החזרה וגם משום שהוא עומק וגורם לחשוב, אני לא רוצה לפספס או להחמיץ דבר מה רק בגלל מהירות הקריאה. רוף ושפי ורו, כל כך חיכיתי לדעת מה קורה איתם. ואת לא מאכזבת, תמיד מקורית ויצירתית.

מאוד אהבתי את המשפט: "יונתן טוב פי מיליון מאיך שאתה רואה את עצמך, לא מאיך שאתה באמת". כן, אני רק שם מקווה להתקדם מהר אבל יסודי.

יש בסיפור שלך קסם ואמיתות שכל אחד היה רוצה להציב אותם לפניו ולפעול לפיהם.

תודה, תודה, תודה.
ועוד תודה גדולה שאת שורדת ולא מפסיקה להעלות את הסיפור, הוא הנאה גדולה ולמידה מתמדת.

כל עוד את חוזרת - שום דבר לא מביך בדרך
בטוחה שה' דאג שתגיעי אל הפרקים בדיוק בקצב שנכון לך.
ומאוד שמחה שאת ממשיכה לעקוב ולקרוא!

תודה רבה על כל המחמאות והמילים הטובות

 

[נ. גל]

יום ע"ג למסע.

אני מתעורר כמה מטרים מהשלט, שוכב על החול. מתחת לראש שלי מגולגל שק שינה לא מוכר.
לא לגמרי זוכר מה היה בערב. גם לא אכפת לי.
רק זוכר שנמאס לי מהדרך הזו, מהסיפור הזה.
צווחה רועמת מעליי כשאני מתיישב. לוקח לי רגע לזהות את הדרקון של רוף, כשהוא חוצה את האי יותר מהר משאני נעמד.
כעבור רגע הוא נוחת כבר לידי ומהגב שלו יורד רוף עם תיק גב עמוס.
"אתה עובר לגור בפינה הזו, או שאתה חוזר היום לאוהל שלנו?" הוא שואל במקום להגיד בוקר טוב.
"אני רוצה שקט."
"גם אני רציתי, כשנפגשנו. לא הסכמת, בעיה שלך."
אוקי, הוא הכין תשובות. יפה לו. אז אני שותק.
"זה ארוחת בוקר. בישלתי את הדגים עם צמחים שאמורים להיות משככי כאבים קלים. לא יודע אם יעזור לך..."
"אבל אין מה להפסיד." אני משלים אותו.
רוף מאשר בהמהום קל. "לאכול איתך או שאפשר להאמין לך שתסיים את הצלחת?"
הוא מעצבן. "אני לא ילד!"
"אתה כן." הוא מזכיר בנינוחות מתסכלת. "או שתחליט לחזור לצוות שהקמת ולעזור לאחיינית שלך לממש את הרעיונות שהיא ממציאה בהשראתך."
"בסדר, אז אני ילד." עכשיו הוא באמת מעצבן.
המבט של רוף מודאג. "משהו רע עובר עלייך, אחי."
"אני תקוע עם המפלצת שלי והמפלצת של סבתא שלי במקום שלא קיים!" אני נוהם. "מה אכפת לי מארוחת בוקר עכשיו?!"
הוא שותק.
יש לי מיליון מילים ואני לא מצליח להגיד אותם מרוב שאני כועס על הכל.
"תאכל." הוא מבקש.
ובבת אחת אני קורס. אוכל את מה שיש בצלחת. אין לאוכל הזה שום טעם. לא שם לב מה זה בכלל.
אני עייף מהכל. כאילו לא הרגע קמתי וקיבלתי צלחת אוכל כמעט עד הפה.
עייף כאילו רצתי ביום אחד את כל הדרך מהבית עד לכאן וחזרה.
"יופי." אומר לי רוף. "אם הצמחים יעבדו, אז תהיה עכשיו ישנוני לכמה שעות. לו והדרקון יעשו משמרות, הם יעדכנו אותנו."
בא לי לצעוק שזה לא עובד. שזה לא הוגן שלו תשמור עליי. שהכל דפוק, שהוא סתם מחכה לחבר שלו שכבר לא קיים.
אבל אני עייף מכדי להגיד לו את הכל.
אני פותח את שק השינה הזר ונכנס לתוכו.
וכבר לא אכפת לי מכלום.

 

[מוריופ]

איזה פרק מקסים (כרגיל)
גם שפי החזק, החכם והפרקטי מגיע למצב שבו הוא חסר אונים ואנושי כל כך
אהבתי

אני רוצה שהסיפור הזה כבר יגמר, מבלי שאצטרך ללמוד עוד מסר.

פעם אחת היה מצוין.

רק זוכר שנמאס לי מהדרך הזו, מהסיפור הזה.

פעם שניה - זה מרגיש כמו קריצה לנו הקוראים. הייתי כותבת במקום 'הסיפור הזה' את מה שקשור לשפי: 'נמאס לי מהדרך הזו, מהפנקס/מחברת הזה'...

כדי שזה לא יצא מהכתיבה מתוך העיניים שלו.
זהו
אין עוד הערות
אהבתי מאוד

 

[נ. גל]

א

פעם שניה - זה מרגיש כמו קריצה לנו הקוראים. הייתי כותבת במקום 'הסיפור הזה' את מה שקשור לשפי: 'נמאס לי מהדרך הזו, מהפנקס/מחברת הזה'...

כדי שזה לא יצא מהכתיבה מתוך העיניים שלו.

אופס, לא שמתי לב.
צודקת, תודה.

 

[נ. גל]

יום ע"ד למסע.

חלמתי שהספינה מגיעה.
היא הייתה ענקית, די דומה לטיטאניק במחשבה שניה. כל כך גדולה שהאי רוניה היה נראה כמו רציף קטן לידה.
ולא היה לי כוח לעלות עליה.
כולם הלכו, עלו. אמרו לי "יאללה בוא" והלכו. אף אחד לא הצליח למשוך אותי אל האוניה.
רוף ניסה לקחת אותי, הדרקון ניסה לגרור אותי. הם לא הצליחו להזיז אותי אפילו מטר.
יונתן הסתכל עליי במבט מוזר, ובחלום משום מה הוא היה נראה כמו כשהוא עזב, לפני 10 שנים. לא כמו שהוא נראה היום.
קולצ', בחלום, פשוט לא אמרה כלום. רק הסתכלה על הספינה, הסתכלה עליי, ושוב על הספינה ושוב עליי.
ואז התעוררתי.
אני ליד השלט. הוא מחורץ ונראה עייף יותר ממני.
הספינה תגיע מחר.
אולי היא באמת תגיע, אולי לא.
אין לי מושג מה אעשה אם היא באמת תופיע פתאום.
כמה אירוני.

"דוד שפי!" קולצ' מדלגת על הסלעים ברגליים היחפות שלה. "האוכל יצא שרוף, אבל שמרנו לך בכל זאת!"
אני אומר תודה. ועוד כל מיני מילים כאלה, יבשות.
תוהה לעצמי למה בעצם המציאו את המילים האלה, אם בסוף בסוף אין להן שום משמעות.
קולצ' מפזרת מילים שבעיניה יש להן המון משמעות. אני משרבט על שולי הדף ספינת מפרש קטנה, בתוך גל עצום.
"רוניה אבל אמרה שהיא מחפשת מישהו חשוב להיות המפלצת שלו, ואני חושבת שהיא סתם רוצה להיות חשובה כל הזמן. אבל אולי היא בכל זאת תסכים ואז נלך וזהו, אבל אם..."
ושוב איבדתי ריכוז.
"למה את מציעה בכלל לקבל מפלצת?" אני קוטע אותה באמצע מילה כלשהיא.
"כי לא בא לי דרקון." קולצ' מציירת סמיילי מחייך בחול. "עכשיו זה הפעם היחידה שאני יכולה לבחור, אז זה ממש שווה לי."
"אבל למה רוניה?!"
היא מסתכלת עליי כאילו אני חייזר, וכמעט צוחקת בקול. מעניין מי לימד אותה שזה לא מנומס לצחוק בפרצוף.
"בגלל שרוניה לא מסוכנת. היא רק הופכת אנשים למוזרים, אבל היא לא מקלקלת בתוכם שום דבר."
"את לא יכולה להאמין למפלצת!" אני זועף. "הן מסוכנות מאוד, ואת צריכה..."
"קיבלתי רשות מאבא." עונה קולצ' בזעף משלה. "ואתה רק דוד שלי, אל תגיד לי מה לעשות."
אין לי כוח להגיד לה עוד מילים. אני מתחיל להבין שגם היא - חושבת שהמילים שלי חסרות משמעות ומטופשות לגמרי.
"תודה." אני אומר. "האוכל היה טעים."

אם כבר מילים ריקות, לפחות שלא יוכלו לשמש נגדי בהמשך.