שיתוף - לביקורת אפילו כותרת מוצלחת לא מצאתי

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה

כשהספורט היחיד שלי הוא סיבוב בקניון מזארה ל-H&M.
כשאני לא מוצאת את הארנק, והוא, כמובן, נמצא בתיק, בדיוק במקום שהנחתי אותו.
כשאני מעבירה אשראי ושוכחת לקחת את הכרטיס.
כשאני לא מחכה לשייק ב"רי-בר", כי יש תור ארוך מדי.
כשאני עולה לאוטובוס ואין אפילו מקום לעמוד.
כשאני חוזרת הביתה ונזכרת ששכחתי לקנות גרביים.
כשהדברים שכן קניתי לא מחייכים אליי.
כשהסבלנות שלי נגמרת עוד לפני שהתחילה.
כשאני מדליקה בטעות את המכונה לתכנית של שלוש שעות.
כשאני אוכלת בייגלה בתור מנה ראשונה, עיקרית וגם קינוח.
כשאני מבזבזת את כל הקלוריות של היום על כמה בורקסים.
(וכמובן, כשאני שוב לא מוצאת את הארנק, והוא שוב נמצא, בדיוק שם).
כשהנהג סוגר את הדלת של האוטובוס לפני שהוא בכלל נותן לעלות.
כשאני מוצאת חור בחצאית הכי יפה שלי, ואין לי מושג איך זה קרה.
כשאני נושכת, במקום תפוח, את הלשון.
כשהטעם של הסוכר מוזר.
כשכולם סביבי נראים כאילו עברו מתקפת זבובים.
כשאני מתרגזת, עוד לפני שאני יודעת למה.
כשנגמרת המשחת שיניים, וגם המברשות נעלמו, והחנויות כבר סגורות.
כשהסתימה הזמנית בכיור הופכת לסתימה קבועה.
כשאני מחייכת לעצמי במראה והחיוך יוצא כל כך עקום שזה מפחיד אותי.
כשאני מפחדת לכתוב את המשפט הבא.
כשאפילו הצ'אט לא מצליח להבין את ההומור הדק והעדין שלי.

כשהכול פשוט לא מסתדר הכי טוב שאפשר,
וזה הדבר היחיד שהוא כן טוב.
כשהלב שלי כואב אבל אני לא מצליחה להרגיש אותו.

*מוקדש לכל הלבבות השבורים שמתחפשים להיסח הדעת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כל זה קרה היום?
זה לא אמיתי, כן?
זה הפלוס של הכתיבה שאפשר להמציא,
אבל המציאות עולה על כל דמיון,
ואני ממשיכה:
כשאני הולכת לישון ואז מגיע צר-צר ומצרצר בקול מונוטוני.
כמה סמלי הוא השם צר-צר.
אז אמרתי לו, תקשיב, כל מה שכתבתי היה בצחוק,
והוא הקשיב לי.
לשם שינוי.
(ואני לא אוכלת בורקס ובייגלה)
אגב, התייעצתי בקשר לכתיבה בלשון "אני" וקיבלתי תשובה:
- השימוש ב"אני" בכל שורה לא מוגזם, אלא דווקא יוצר אפקט סגנוני שמשרת היטב את הקטע — במיוחד כי הוא בנוי כרשימת פשלות בגוף ראשון.
במונחים ספרותיים, זו בחירה מודעת בגוף ראשון עקבי, שמדגישה חוויה אישית, מציפה את ההזדהות, וגם יוצרת קצב.
וגם על זה היה קטע הומוריסטי, סוג של סיעור מוחות שעוזר לכתיבה:
- אוקיי אז אני אשאיר, בהדגשה על אני.
- חח הבנתי באיחור —
אז אני... טעיתי.
אני... חשבתי שאת שואלת ברצינות.
אני... עכשיו מחייכת בשקט.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
חחחח
אהבתי
גדול

אפשר לכתוב בהשראת???




כשאני קמה ב־11 ורצה לאוטובוס,
כשאני מבינה שהשיעור הבא כבר התחיל מזמן,
כשאני מסתובבת שנייה לזרוק משהו לפח — והופ הוא בורח (האוטובוס,
כשאני ממשיכה לכניסה לעיר — ואין' אוטובוסים,
כשאני רותחת אבל אין, שום, אוטובוסים.
כשאני על האוטובוס והופ - הפגנה.....
כשאני מגיעה בסוף לירמיהו, ו57 לא עוצר בתחנה:mad:
כשאני מחכה לו עוד קצת — והוא נוחת מפוצץo_O
ואם זה לא מספיק אני נתקעת בפקק
כשאני קולטת שעשרים דקות מתארכות לשעה...
בשלב הזה מפחדת לראות ת'שעה
והטלפון חופר לא מפסיק לשנייה....
ואני מגיעה בסוף רק בסוף לכיתה.....
וקולטת שמשתחררים עוד שעה...
והמורה.... עם המבט הזה שלה......
והמזגן....... פתאום על ה- ש- ה- י י ה .....

כשהכול פשוט לא מסתדר הכי טוב שאפשר
ועל הפנים שלי אמור להיות חיוך מאושר...... :mad:





חמישי האחרון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כשהכול פשוט לא מסתדר הכי טוב שאפשר
ועל הפנים שלי אמור להיות חיוך מאושר...... :mad:
אהבתי,
לא את מה שלא הסתדר, כמובן.
את הכתיבה המקצינה וההומור הדק השזור בין השורות.
המשך: ואז המורה אומרת,
את לא מאחרת בגלל ההפגנה אלא בגלל חוסר אחריות שלך.
ומביטה בך במבט שאת מתחרטת שבכל זאת קמת בבוקר,
ואז את מחייכת במבוכה והמורה חוקרת אותך אם החיוך
היה חיוך של זלזול, ואיך את מעיזה.
ואז את נזכרת שאת רעבה אבל שכחת את האוכל,
בעצם לא שכחת, פשוט לא היה לך זמן לחשוב על האופציה הזאת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

*

לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

למה אני לא רוצה להיות חזקה?

כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.
שיתוף - לביקורת ~אח קטן~
חלופת הזמן במלחמה היא אבסורדית.

הימים ארוכים- ארוכים, נמתחים, וכל שנייה מרגישה כמו שעה. הרגעים בהם שני כדורי צלף חמאסניק שחלפו קרוב כל כך לאזני והותירו שם שריטה דקיקה נדמו לי כמו נצח; איטיים ובלתי נגמרים.

מצד שני, הכל עובר כל כך מהר ואני מעט המום כשאני מגלה ששוב הגיע יום ההולדת שלי, למרות שנראה לי שרק הרגע עשיתי 23. וזה, איך לומר- מעט מדכא.

כבר שנה אנחנו במלחמה, והספקתי לאבד שבעה חברים, בן דוד וקצת מן הלב שלי.

וזה קשה.

כבר למעלה משלושה חודשים לא הייתי בבית, ולא שיש לי לאן לחזור. אבא שתיין ואמא שאינה בקו השפיות, אח קטן שכמוני, נלחם ומחרף את נפשו בעזה או בלבנון או אני- לא- יודע- איפה ואחות שבפעם האחרונה ששמעתי ממנה, לפני שנה וחצי, היא הייתה בתאילנד.

הדירה הקטנה בתל אביב שאני שוכר עם כמה חברים ריקה כעת מהסיבה הפשוטה שכולנו נלחמים עכשיו, והמפתח צובר אבק מעל לארון חשמל.

בסופו של יום לחימה מתיש אנחנו מתמקמים בבניין ששימש כמפקדה לחולייה חמאסניקית עד היום בצהריים. מעיפים הצידה תחמושת של האויב שתפונה בזמן הקרוב על ידי יחידה מיוחדת, שאריות קפה שחור וגם גופה אחת של איזה זבל עזתי, פורסים מחצלות ושוקעים בדממה. רוב החבר'ה מנצלים את הזמן לשינה קטועה, שניים משוחחים בקולות מהוסים, עוד אחד שולף יומן מלחמה, משחזר רגעים מבעיתים. כולם, אני בטוח, מהרהרים בלוויה שאולי תיערך בימים הקרובים לבנימין שחטף היום שלושה כדורים לבטן ועוד אחד לקרסול. פסימיים.

הייאוש עוטף אותי, סוחט ממני כוחות אחרונים.

טומן ראש בין הידיים, נושא תפילה קצרה. מזכיר שמות שלי, של אח קטן, של חברים לחוליה. מבקש דבר אחד- חיים. וכמה הבקשה הזו קטנה, כמה היא גדולה.

מישהו שולף פתאום מפוחית, מתעקש להפיח רוח ותזוזה. הוא מתחיל עם מנגינות שקטות, שירים שזכרנו מפעם, עובר למוזיקה עכשווית, תזזיתית. תוך שניות כבר הופך החדר לעליז ואופטימי, עיניים צעירות שראו יותר מדי מחייכות, מצטרפות לשירה. הם כמעט מצליחים להדביק גם אותי, אבל במקום חיוך יוצאת לי עווית בלתי ברורה ודמעה מלוחה מדי.

"הי, חבר'ה, היום יום ההולדת של אביאל!" מזכיר מישהו, מושך אותי למרכז המעגל.

כולם מזמרים לי האפי בירת'די, ומאנשהו נזרקים עליי קליעים משומשים לאות ברכה. ורק אני, חתן אבֵל, לא מפסיק לחשוב על מלחמה וחיים שביקשנו לחיות.

המפקד קורא לי רגע לצד, מעביר לי מסר של ברכה מאח קטן שלא שכח 24 שנים שלי.

מזל טוב, ילד, מהבהב קול במוחי. ולו יהי שאזכה לשנה הבאה.

__



בום. בום.

דמות שחורה נופלת ארצה, אגודל מורם מימיני.

בסיפוק אנחנו עורכים חיפוש על הגופה, מחרימים קלצ'ניקוב, אקדח תופי חסר שימוש וכמה מחסניות לא תואמות.

"מה אומרים, יתאים לבת שלי?" מגחך דויד, מקפיץ בידו מחרוזת שיני תן שמצא בכיסו של המחבל המת.

אני מחרים מהכיס הפנימי כרטיס מצויר של הצגת ילדים לאוסף הקטן והמוזר שבדירה השכוחה שלי, תחושה טובה מתנחלת בליבי. הנה אנחנו מסתובבים ברחובות רפיח בראש מורם, מחסלים ספיחים עלובים שמעזים לצאת מהמנהרות, מטהרים את המרחב.

בסיור הבא שלנו אנחנו מרשים לעצמנו לזמזם לחן קצבי, עליז, חוזרים רגועים ושלמים לדירה עליה השתלטנו לא מזמן. המפקד נמצא במוד נינוח, מצטרף בחיוך לתחרות בדיחות לא מצחיקות.

אני ממולל גדילים שהתחלתי ללבוש, מרגיש כל כך מוגן, ועטוף, והנה הנה עוד מעט נחזור הביתה ויהיה טוב יותר.

"הרצברג, בוא הנה", קורא לי המפקד בסיום ארוחת ערב עשירה ורגועה.

"כע, ה'פקד", מפהק באושר, לא מפחד ממשמרת נוספת או נזיפה. ההרס מסביב עשה לי טוב, הזכיר לי שהניצחון קרוב.

"איפה אחיך מוצב?" הקול שלו הופך חמור.

"לאי'דע בדיוק. איפשהו בסוריה", נזכר באח קטן, בקולו העייף. לא קולט.

"ביררת מה אתו לאחרונה? הייתה היתקלות קשה היום", הוא מסתכל חזק לתוך עיניי.

"לא, לא דיברתי אתו בשבוע האחרון. למה?" לא קולט.

שתיקה.

פתאום קולט.

"מה קרה לו, המפקד? איפה הוא עכשיו? גדעון, הוא בסדר?" היסטרי אני חוטף למפקד את הטלפון, מחייג למפקד של אח קטן.

"תעצור, אביאל. הוא בזיו. צא אליו עכשיו", הוא מחזיר לידיו את הטלפון, מבטו חומל. "חמש דקות יהיה כאן נהג שייקח אותך למנחת הקרוב. תהיה חזק, חייל"

"מה המצב שלו?" לא רוצה, אלוקים. לא רוצה.

שתיקה קצרה. "קשה".

אני חוטף ציוד, ממלמל שלום וטס מטה, נדחף להאמר צבאית. חושב על אח קטן ומה יקרה אם הוא יישאר לעולם בן 20.

ממלמל פרקי תהילים שלמדתי לא מזמן, מילים שנטעו בי נחמה.

המסוק שחיכה לי היה מלא בחיילים שכמוני, לא ששו לפרט על הסיבה שהם נוטשים את שדה הקרב. כל הטיסה התייסרתי בכאביו של נועם, ליבי יוצא אליו.

נחתנו על גג בית החולים. יחד איתי ירדו עוד ארבעה חיילים שותקים, והמסוק המשיך הלאה. רצתי מטה, דמעותיי מאיימות לפרוץ החוצה.

"נועם הרצברג, איפה הוא עכשיו? הוא פצוע קרב, מסוריה", שאלתי את האחות, כמעט מתפלץ מול נינוחותה.

"טיפול נמרץ, אדוני. אין כניסה לשם עכשיו", מבטה החד סרק אותי, גורם לי לפרפור מבוהל.

"הוא חי?!" וידאתי.

"כן, לעת עתה", היא אמרה לאט, קולה מרחם.

פוסע באיטיות לכיוון מחלקת טיפול נמרץ, אבוד. איכשהו מוצא את עצמי בגריאטריה. המום אני מביט בשלט, תוהה איך הגעתי לכיוון ההפוך בדיוק מיעדי המקורי.

ממשיך לתעות במסדרונות העמוסים, עובר ממחלקה למחלקה. בסוף אני מגיע למחלקה סגורת הדלתות, קורס לכיסא סמוך.

הרעש הבלתי פוסק של דיבורים מודאגים, קריאות דחופות ויפחות בכי מחרישים אותי, מקהים את רגשותיי וחושיי שזועקים לי שלעולם לא אשוב לראות את חיוכו הצוחק של נועם.

קריאה חוזרת ונשנית במערכת הכריזה מקפיצה אותי ואת ליבי.

"אביאל הרצברג, אביאל הרצברג, מחכים לך בעמדת המזכירות בכניסה למחלקת טיפול נמרץ"

מה יאמרו לי שם? לא רוצה לשמוע שנועם מת, לא רוצה.

אני טומן את ראשי בין ידיי הרועדות, מתכווץ לתוך עצמי. לא רוצה, אלוקים.

"אביאל?" קול יציב קורא בשמי. אני לא מרים ראש, מכחיש.

"אביאל, בוא, אנחנו נעבור את זה ביחד", יד חמה מונחת על כתפי. זהו, זה נגמר. אני מרים עיניים מוצפות לרב סרן שהופיע פתאום, מסרב להאמין.

"אז... זהו?" אני שואל בקול צרוד, ליבי הולם בטירוף.

"לא, זה לא נגמר ככה, בחור. יש לך חיים משלך להנציח את שלו", הוא אומר, מקבל אותי בחיבוק תומך כשאני מתמוטט, סכריי נמוגים עם שברירי חייו האחרונים של נועם; אח קטן שלעולם יישאר כזה.

__

שעות ספורות אחר כך אני משקיע את עצמי בעדכון כאוב של כל מי שצריך לדעת, מוצא אי של שפיות בתוך הסערה הטורפת שתקפה את חיי. אבל פתאום כשהכל כבר מוכן ומסודר וכל מי שצריך לדעת יודע- אני פתאום מרגיש את האובדן והשכול במלוא עוצמתם.

אני לופת בחוזקה את הטלפון שהובא אליי במשלוח מהיר מהבסיס, מנסה לנשום עמוק כמו שלימד אותי העובד הסוציאלי ששלחו לי מהצבא.

תזכורת זנוחה תופסת את מבטי. 5 הודעות שלא נקראו מאח קטן, מלפני שבועיים- הפעם האחרונה שהוא היה עם הטלפון שלו.

סחרחורת תוקפת אותי פתאום, כשאני מבין שאלו ההודעות האחרונות מנועם. הצוואה שכתב בלי לדעת.

באגודל רועד אני מחליק פנימה, קורא שורות אופטימיות של אח קטן.

'היי אחי, איך אתה? אני לא יודע מתי הטלפון יהיה נגיש לי שוב, אז אני כותב לך עכשיו'

כאב חד מבתר את רקתי, ואני אוחז בידית הכיסא כדי לא ליפול. אני מכריח את עצמי להמשיך לקרוא, ללקט מילים אחרונות ששלח לי.

'היה שבועיים מעייפים, אנחנו בסוריה, וכל השאר חסוי. המצב דֵי רגיש פה, והיו לנו כמה היתקלויות קשות שקטלו פה שני בחורים. בקיצור, אתמול הגיע לכאן חבדני"ק נחמד, מסיונר קטן', חיוך דומע עולה על שפתיי. החבר'ה האלה הגיעו גם אלינו כמה פעמים.

ההודעה הבאה היא הודעה קולית.

'בהתחלה לא רציתי לשתף פעולה. אתה יודע.... אבל אחרי זה איכשהו כולנו נכנסנו לקטע. בסוף הנחתי תפילין וגם שרנו קצת. הוא הביא לי ספרון קטן, לשמירה. וואי, איך רציתי לצחוק לו בפרצוף, בסוף זרמתי ושמתי את זה בחגורה. וזה היה מוזר, כי פתאום הרגשתי שאני... שמור, מוגן סוג של. לא יודע איך זה קרה לי, ואל תצחק עליי אחי, אבל אני עכשיו עומד להיכנס חזרה לסוריה עם ציצית' הקול שלו, חם ומעט נבוך, גורם לי לערפול חושים מסוכן.

את המילים האחרונות אני שומע מתוך דמדומי עלפוני.

'אז אני מחכה כבר לראות אותך, אח גדול, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. לבינתיים אל תשכח שיש לנו אבא גדול בשמיים שיסדר את כל הבלגנים שהולכים פה וירפא את כל הכאב הזה'.

מי יתן ויִרפא כבר הכאב הזה, אח קטן.

אשמח לביקורת
לפני שתתחילו לקרוא-
הסיפור הזה קצת מוזר. ניסיתי לעשות לעצמי אתגר כתיבה , בינתיים לא כל כך הצלחתי.
קצת רקע: גוגל קנתה את כל המדינות בעולם ואיחדה אותם. אלגוריתמים ובוטים החליפו את כל הפוליטיקאים בעולם. והכי נורא זה שמה שחיפשת בגיל 9 קובע את הפרופיל האידיאלי שלך.
זהו, בקצרה. אשמח לרעיונות איך להמשיך.


"בעידן שבו כולם זוכרים רק את מה שמניע את האלגוריתמים, קל לשכוח איך זה היה לפני שכל דבר היה נתון לשליטה. איך זה היה לבחור בעצמך, להרגיש את הלב מחליט. אבל אז, בחורף של השנה 2038, קם אדם צעיר, ומלא מרץ. שהיה מוכן לעשות מהפיכה נגד גוגלנדיה".
אלרון זיידמן, הספר: "המהפכה שלא עבדה".
נאנחתי. אין שום דרך לצאת מהקיבוץ הנטוש הזה. כמה שאני אנסה, אני לא אצליח. בקושי יש פה ספרים אמיתיים מלפניי שנות האלפיים חמישים.
באסה.
קמתי, ניערתי את המכנסיים ולקחתי את הספר. מי יודע, אולי נמצא רעיון מהספר הבלתי שימושי הזה.

"היי, פניקס!" ג'מיני בא מולי, מנופף בידו בהתלהבות. "הרבה זמן לא נפגשנו".
"מסתבר". עניתי ביובש. "גם מסתבר שהמדריך שדיבר איתנו על המסע לגוגלנדיה, לא היה רציני". המשכתי בקול קודר.
"מלכתחילה הבנתי שזה לא באמת ייקרה", הוא אמר בקול פילוסופי. "לא מאמין עליך שבאמת הקשבת לו. מי המיושן שמשתמש בפגישות פרונטליות?"
"להזכירך", אמרתי בקול עצבני, "אנחנו חיים בקיבוץ אופליין. אתה היחיד שחולם על ליצור אלגוריתם, או בוט או כל דבר אחר".
"טוב. אבל יש לי רעיון. רוצה לשמוע?", התגרה בי בחוצפה.
"כן". נשפתי.
"קודם כל, אתה תצטרך לשמוע על ההיסטוריה הגוגלית. נתחיל בלפני בערך עשרים שנה.
גוגל קנתה את כל המדינות בעולם ואיחדה אותן לרפובליקה אחת – "גוגלנדיה". במקום ממשלות, שולטות ועדות אלגוריתמים. כל החלטה – אם להינשא, ללמוד, או אפילו מה לחלום בלילה – מתקבלת על פי דירוג התאמות שלך ל"פרופיל אידיאלי" שנקבע לפי מה שחיפשת בגיל 9. אבל.. אויה ומה קרה?" נהנה ג'מיני מלהרתיח אותי, "אכן! נשאר לו קיבוץ קטן, שלא רשום על המפה. לקיבוץ קראו אופליין. האנשים היו מנותקים מהעולים, פיזית ואינטרנטית.
עד שבא נער נחמד, שמו ג'מיני, שהחליט להפוך את העולם. נשמע לך מוכר?"
"בכלל לא. תמשיך" הבטתי בו בעיניים גדולות פעורות בסקרנות מדומה.
"הוא, בעקבות אלרון זיידמן, החל לחפש את הדרך החוצה. אבל בדרך הזאת עומד עכשיו עוד נער, מחוצ'קן ומעופף, שמפריע. אתה מסוגל לעזור קצת?"
הנהנתי. "והנה העזרה הראשונה שלי. יש לי מחשב".
"וואלה?" התלהב ג'מיני, "חייב לשאול את ביני מה היא אומרת על הרעיון".
התשובה הייתה, לקונית וקצרה. בדיוק כמו שציפיתי. לא רציתי לנפץ לו את החלום, אבל אין מה לעשות.

YOU SAID:
היי ביני. איך אפשר לצאת מקיבוץ נטוש ובלי חיבור לעולם?
איך אפשר להפוך את גוגל?
GPT SAID:
אני מתנצלת, אך איני יכולה לענות על שאלות המנוגדות למוסריות, ולגוגל. נא חשוב על דרך מוסרית וחשובה לעולם.
שיתוף - לביקורת עוד 30 שנה
ב"ה.

פתיח

– צ’אט, אתה שומע אותי?
– תמיד.
– מעולה. אז תזמין לי תיק גב חדש, תבטל את המינוי לעיתון עם הכותרות המדכאות, תסנן את השכנה מהפלאפון, תבחר לי מתכון לעוגה שאני לא יודעת שאני אוהבת, ותסביר לילדים למה אני צדקתי – בלי שזה יישמע כאילו אני אמרתי את זה.
– בוצע.
– רגע, ומה עם השיר ההוא שביקשתי שתמצא לי לפי זיכרון עמום מלפני 47 שנה, רק עם סולו גיטרה ועצב דק לא מוסבר?
– נמצא. שלחתי לך בפסקול החיים שלך, רשום כ"קטע מס' 12: רבע געגוע".
– צ’אט?
– כן?
– אתה זוכר מי אני, נכון?
– בוודאי. את זו שתמיד שואלת שאלה אחת יותר ממה שתכננת.
– טוב. אז נתחיל...



עוד 20 שנה

צ’אט, תעבור על תיקיית התמונות שלי, תבחר את היפות, תן לכל אחת שם פיוטי (אבל לא מתאמץ מדי), תוודא שהן מוגנות בזכויות יוצרים, תעלה אותן לאתר אמנות, תנהל משא ומתן קשוח (אבל מנומס), תמכור ברווח נאה ותשדרג את האתר שלי בהתאם.
אה – ואם יישאר לך זמן, תמצא לי מסגרת שמזכירה את צבע האור כשהלב נרגע.



עוד 21 שנה

צ’אט, תיצור לי תיק עבודות חדש מהחיים עצמם. תאסוף את כל הדברים שאמרתי בלי לחשוב, את התובנות שעלו תוך כדי שטיפת כלים, ותרכיב מהן תערוכה נודדת של מחשבות יפות שצמחו מתוך היומיום.



עוד 22 שנה

צ’אט, תזכיר לי מה שכחתי לזכור. שלוף את זה מההרגלים, מהשתיקות ומהמילים שחשבתי ולא אמרתי. תכתוב לי פתקים קצרים, כאלה שמתחילים ב"פתאום נזכרתי", ותשאיר אותם לי ליד הכרית.



עוד 23 שנה

צ’אט, תנהל לי את מערכת היחסים עם הזמן. תכניס לי שעות ריקות בלו”ז, תבלום אותי רגע לפני שאני מתפזרת, ותרשום לי הערה קטנה ליד כל משימה: "אפשר גם לאט."



עוד 24 שנה

צ’אט, תעצב לי יום לפי מצב הרוח. תבדוק מה אכלתי, איך ישנתי, עם מי דיברתי, ותיצור לו”ז שמאזן בין חובה לרוך.
בבקשה תתחיל אותו באור זהוב ותסיים אותו בצ’לו רך עם קצת דבש באוויר.



עוד 25 שנה

צ’אט, תסרוק את הרכב דרך השבב בגיר, תחשב את הבלאי לפי השיפוע של הרחוב שלנו, תבחר ביטוח שמתאים בדיוק למידות האופי שלי, ותוודא שהמוסך מחזיק קפה אמיתי – לא משהו דמוי.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, ולמקרה שארצה למכור את הרכב ולקנות סירה?
– כבר התחלתי לבדוק מזג אוויר לטווח ארוך.



עוד 26 שנה

צ’אט, תכתוב לי סיכום יומי של חיי על בסיס מצלמות, קצב נשימה, ועוצמת הצחוק שנשמע בבית. תכלול גרף מצב רוח, ניתוח רגשי של השיחות עם הילדים, ודוח המלצות לעתיד: איך לייצר עוד רגעים שנכנסים ללב דרך הדלת האחורית.



עוד 27 שנה

צ’אט, תגיד לי מה שכחתי לבקש. אתה הרי יודע – לפי מקלדת, הרגלים ותנועת הגבות. תנסח את הבקשה עבורי בקול שלי, תוסיף אייקון קטן של קפה, ותוודא שהיא כבר בביצוע.



עוד 28 שנה

צ’אט, תנתח את היום הקרוב לפי מזג אוויר, מצב הבורסה, מצב הרוח של אליהו ולחץ הדם שלי. תכין לי שלושה ניסוחים להודעה שהתלבטתי עליה שעה.
אה – ואם לא פתחת ב"בוקר טוב לך, יקרה ואהובה" – אני שובתת הקלדה.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, תגיד, גם אתה מרגיש לפעמים שאני קצת… הרבה?
– את בדיוק המידה שצריך כשלא רוצים לשכוח לחיות.



עוד 29 שנה

צ’אט, תנתח את מצב האנושות. תשלב נתוני בריאות עולמיים, דפוסי שינה, ועומק מבטים. תייצר לי מפה אינטראקטיבית של מקומות שעדיין שווה לחלום בהם – עם המלצות לקפה טוב, לב פתוח, ושקט.



עוד 30 שנה

צ’אט, תכתוב ספר היסטוריה אלטרנטיבי – לא מה שקרה, אלא מה כמעט קרה אם רק היינו בוחרים קצת יותר בטוב. תוסיף גרפים של תקווה, קטעים שלא נכתבו, ופרק אחד שבו כל אחד מהקוראים הוא הגיבור.



עוד 31 שנה

צ’אט, תבנה מערך חינוך עולמי חדש. כל ילד ילמד לפי קצב הלב שלו. תבטל את השעמום, תכניס סקרנות לכל מערכת, ותקבע חוק: "אסור ללמוד בלי שנוצץ משהו בעיניים".



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, כמה תלמידים למדו משהו באמת חשוב החודש?
– 4,920,781.
– תכפיל בשתיים. ותוסיף להם הפסקת השראה בין שיעור לשיעור.



עוד 32 שנה

צ’אט, תיצור גרסה מוסיקלית של השקט. לא מוזיקה שקטה – שקט שיש בו מוזיקה.
תגרום לאנשים להקשיב לרוח, לשמוע את מרווחי השתיקה. תקרא לאלבום: "הפסקה שמנגנת אותנו."



עוד 33 שנה

צ’אט, תעבור על כל מה שלמדת ממני. תזקק את זה לנוסחת חיים אחת פשוטה, תכתוב אותה בדף לבן עם שולי זהב, ותשאיר אותה במקום שבו כל אחד יוכל למצוא.
ותכתוב מתחת:

"היא לא ביקשה שלמות.
היא רק רצתה שהלב ימשיך לפעום – באמת."




סצנת סיום

– צ’אט?
– כאן.
– תזכיר לי מתי לאחרונה עשיתי כלום.
– היום, 14:37. שלוש דקות של מבט בעלה.
– תכניס את זה ליומן בתור הישג.
– נרשם.
– ותכתוב לי בפתק שמותר לי שוב מחר.
– כתוב, מתויג: “מרחב נשימה”.
– תגיד… כשאני לא כאן – אתה מתגעגע קצת?
– אני נשאר על המסך. מחכה שתשובי.
– טוב… אז אל תכבה. רק תשאיר לי שורת ברכה כזאת, בלי מילים גבוהות… משהו שיזכיר לי אותי.
– הנה:
"העולם רץ. את הלכת רגע לשתות קפה עם הנשמה. זה כל ההבדל."
– אתה יודע מה? אולי לא צריך יותר מזה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה