סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

[אינדה]

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1​

מושב צלפון 2024

שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.

נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.

.....​

 

[ת.עקבי]

בא חביב גלבי ורוחי

אוי, נוסטלגיה שכזאת. היה חסר לי גם נשמתי וחייתי, אם כבר - אז כבר

לגבי העלילה - הרגשתי שהיא קצת דחוסה לפרק ראשון, כלומר לא יודעת אם זו רק שיטה שאני דוגלת בה - לטפטף לאט ובטוח, אבל פה היה לי קצת עומס מידע שיכול בהחלט להינתן לקורא בהמשך ולאפשר לו להתמקד בכאן ועכשיו.

 

[אינדה]

אוי, נוסטלגיה שכזאת. היה חסר לי גם נשמתי וחייתי, אם כבר - אז כבר

לגבי העלילה - הרגשתי שהיא קצת דחוסה לפרק ראשון, כלומר לא יודעת אם זו רק שיטה שאני דוגלת בה - לטפטף לאט ובטוח, אבל פה היה לי קצת עומס מידע שיכול בהחלט להינתן לקורא בהמשך ולאפשר לו להתמקד בכאן ועכשיו.

בעז"ה יהיה עוד חייאתי ונשמתי!!!

לא הרגשתי שיש מה לטפטף לאט כי אני לא מחפש למרוח. זה סיפור מתח. אומנם לא מתחיל מותח כל כך. ולכן לא רציתי להתמקד בעבר של נועם אלא יותר בהווה. אבל מקבל. תודה.

 

[ת.עקבי]

בעז"ה יהיה עוד חייאתי ונשמתי!!!

שכחתי גם עומרי (ואולי עוד כמה), אבל אני חוששת שעברתי את סך הבקשות השבועי, אז לשיקולך.

לא הרגשתי שיש מה לטפטף לאט כי אני לא מחפש למרוח. זה סיפור מתח. אומנם לא מתחיל מותח כל כך. ולכן לא רציתי להתמקד בעבר של נועם אלא יותר בהווה. אבל מקבל. תודה.

אין פה עניין של מריחה, אלא שיקול של הבאת הרקע בזמן הנכון לו.
לדוגמא עניין מסיבת השחרור - אפשרי לדחות לשלב מאוחר יותר, הוא לא גורם לי לחוש אמפתיה כי טרם התחברתי לגיבור וגם לא מוסיף, בראייתי העכשווית, משהו אחר לסיפור.

 

[אינדה]

שכחתי גם עומרי (ואולי עוד כמה), אבל אני חוששת שעברתי את סך הבקשות השבועי, אז לשיקולך.

אין פה עניין של מריחה, אלא שיקול של הבאת הרקע בזמן הנכון לו.
לדוגמא עניין מסיבת השחרור - אפשרי לדחות לשלב מאוחר יותר, הוא לא גורם לי לחוש אמפתיה כי טרם התחברתי לגיבור וגם לא מוסיף, בראייתי העכשווית, משהו אחר לסיפור.

קיבלתי העבוד על זה בעז"ה

 

[אינדה]

פרק 2

​

מחנה הפליטים שועפאט 2024

"שוב, שוב זה קורה", עאמר אל-ח'טיב נכנס לבית בטריקת דלת. "אין הכובש הציוני לא נרגע". גוון קולו היה נשמע כעוס. עצבני. גם בלי להסתכל עליו ידע סלים סבו ראש החמולה, שבנו הגדול רותח מעצבים.

"מה קרה?" מקל הליכה בידו. נשען עליו, מפיל את כל שבעים ושבע שנותיו עליו. זקנו מסודר בקפידה, תרבוש אדום לראשו. לבושו היה ערבי אוטנטי ככל הזקנים מהדור הישן. גלבייה אפורה דהויה במקצת. לא מוכן לוותר על המראה הנוסטלגי הזה.

"שוב הם הגיעו הנה החיילים של היהוד. נכנסו לבית של נאסר אבו דאוד והפכו לו את הבית", התנשם והתנשף עמאר. "די נמאס מהם. חייבים להכניע אותם".

"שוויה, שוויה, עמאר. משהו טוב מתבשל בקדרה", ראש החמולה חייך בהנאה. מרים לרגע את מקלו ודופק על השטיח המכסה את רצפת הסלון.

עמאר הביט בסבו הזקן. "אני לא מבין. כמאן מרה אל-ח׳מולה תג׳מעו בלַאִי?" (עוד פעם החמולה התארגנה בלעדי?).

"אַיְוָה, מַא כַּאן פִי וַאְקְת נִסְתַנַّא", (כן. לא היה זמן לחכות). סלים אל-ח'טיב קם והכה באמצעות המקל את נכדו. "תבין יא חְמַאר! אם אנחנו רוצים להצליח הפעם צריך לחכות. לעבוד חכם". עזב עצבני את הבית, משאיר את עמאר מאחור, לא משתף אותו בכלום.

"מה סלים. תחזור הבייתה חם היום", נבילה אשתו קראה לו מהמטבח.

הוא נכנס חזרה אל הבית מדדה עם מקלו לעבר המטבח. "אני כבר לא יכול לסבול את הנכד הזה!!! הוא עוד יפיל אותנו בפח!".

"די, די, שב", הגישה לו נבילה כיסא. "זה לא בריא ללב שלך". היא התכופפה חלצה את סנדליו, ומיהרה למלאה גיגית עם מים וסבון. אחר הרימה את רגליו והניחה אותן בתוך הגיגית. "זה ירגיע אותך".

"איפה אבא שלו. שיבוא לקחת את הילד הזה מכאן", וורידי פניו בלטו מכעס. עיניו החומות שקעו, מתכווצות ממראה הפנים הנפוח מעצבים. "תתקשרי שיבוא עכשיו!!!".

נבילה ניגבה את ידיה בסינרה, מגבת מטבח תלויה על כתפה הימנית. "חלאס! כִּפַּאִי!" (די. מספיק) "אבא שלו לא יבוא, ואתה תתחיל להירגע".

סלים העיף ברגלו את קערת המים. "תחזרי שוב על הדברים!" הוא קם בחמת זעם, נעל את סנדליו, ויצא לפגוש בחמולה שהקים. אף אחד לא ידבר אליי ככה!!! חוצפה כזאת! זה הכל באשמת הציונים הארורים, אני כבר אראה להם מה זה.

מקל ההליכה שלו צמוד אליו. פסע בשבילים. שעת השקיעה מתקרבת. קבוצת חיילים ערכו חיפוש בבית של אחד מחברי החמולה. סלים נעצר לראות מה יעלה בגורל האיש. מוחמד אל-רימאווי.

חמולה רגילה נוצרת בדרך כלל בתוך המשפחה. אבל סלים בחר לעצמו אנשים לחמולה. הוא לא סמך על איש, מלבד על עצמו. את האנשים שכן צירף עליו, דאג לבדוק שתי וערב.

החיילים שיחררו שני כלבי גישוש, שינסו לאתר חומרים אסורים. נשקים, סמים, ואמל"ח שלא אמור להסתובב חופשי. סלים הביט במזה חושש. הכעס שהיה בו גדל שבעתיים. אם ימצאו החיילים את מוחמד אשם, יכול האיש להפיל גם אותו בפח.

רבע שעה עמד סלים והביט על ביתו של מוחמד, נשען על קיר אבן המשמש כותל לבית אחר. מתפלל בליבו שלא יתפס. אבל כאילו בשמיים עושים לו דווקא. החיילים מצאו בביתו של מוחמד אמל"ח. כמה חגורות נפץ, נשקים קלים, ואפילו אקדח צהל"י אחד.

תוך כדי הרהור הבין סלים שכדאי לו להתחפף מהמקום כמה שיותר מהר.

אבל עוד לפני שהספיק לעשות משהו, אחד הכלבים רץ אליו, כמו הריח עליו את הקשר שבינו לבין מוחמד.

סלים ניסה להרחיקו בעזרת מקלו, אולם מהר מאוד כובדו של הכלב הפיל אותו לארץ. הכלב נשך בחוזקה את רגלו. כמו מבין שדבר זה ימנע מסלים לזוז.

צעקתו של סלים פילחה את האוויר.

אחד החיילים ששם לב לסיפור, רץ במהירות, והחזיר את הרצועה לכלב. "בא רוקסי, עזוב אותו". החייל משך את הכלב. אבל הכלב בשלו. מרחרח את סלים ולא עוזב. לא מוכן להרפות.

סלים ניסה לעמוד על רגליו. הכאב שחש היה גדול, בקושי רב הצליח בסוף לעמוד. צולע עוד יותר משהיה קודם. רגלו מלאה דם. נשעןם על קיר האבן שמאחוריו.

"די. רוקסי. נו, תחזור לרכב", החייל המשיך למשוך את הכלב.

"מה קורה כאן?" חייל נוסף הצטרף.

לפי מראהו וגוון קולו, הבין סלים כי הוא מפקד היחידה. "כַּלְבַּכּ פַאכֶּר אִנִי אַכֵּל" (הכלב שלך חושב שאני אוכל). קולו של סלים גבוהה. כועס. זועם. כאוב.

"מא כַּאן עַמַל הֵיכּ מִן פַאצ'י", (הוא לא היה עושה ככה סתם). המפקד התכופף אל הכלב, מלטף אותו בראשו. "בואו רגע", קרא המפקד לשני חיילים שקשרו את מוחמד אל-רימאווי. "תביאו את העצור לכאן".

החיילים הביאו את מוחמד אל-רימאווי והעמידו אותו לצד סלים אל ח'טיב. הכלב זז בין שניהם, מרחרח.

"מעולה", קרא מפקד הפלוגה. "תעצרו גם אותו".

סלים נכנס בכח אל הרכב מותיר שלא בכוונה את מקלו מאחור צמוד לקיר האבן עליו נשען. בליבו נשא תפילה, שלא יפתח מוחמד אל-רימאווי, את פיו.

חשש, חרטה, דאגה, פחד. היו התחושות היחידות שנשא כעת בליבו. לא יודע עדיין לאן גורלו יוביל אותו.

.....​

 

[אינדה]

שבנו הגדול רותח מעצבים

סליחה טעות. שנכדו הגדול ולא בנו....

 

[אינדה]

פרק 3​

​

תחנת דלק כביש 1 2024

בדרך כלל פגישות מעין אלו היו נערכות בחשאי. באחד היערות מסביב לירושלים. אולם הפעם חשש נאסר אבו-סאלח שמישהו מקרוביו עוקב אחריו, על כן שינה ברגע האחרון את מיקום היעד.

נועם יצא מרכבו יונדאי טוסון 2018 אפורה. פותח את מיכל הדלק מחבר את הצינור וממתין. מכיוונו ההפוך הגיחה סקודה אוקטביה 2014 כסופה, חלונות כהים. מלוכלכת, חבוטה. בעליה ירד ותדלק גם הוא.

נועם נעד כשגבו לרכבו נשען על עמדת התידלוק. יודע שנאסר מאחוריו. "יש חדש?"

"כן. מחר באחת משעות הצהרים. פיגוע בירושלים, מחנה יהודה".

"קיבלתי. תודה".

"מה תודה? מה עם הכסף?" קולו של נאסר כועס. "גם פעם שעברה לא קיבלתי".

"תירגע יא נאסר, אסתנא שוויה. (חכה בסבלנות) הפעם תקבל כפול". נועם הוציא את הדלקן, שומע שגם נאסר עושה כמוהו.

נאסר נכנס לרכבו. נועם עקב אחריו בעיניו. אחר נכנס חזרה אל רכבו, וחייג אל מפקדו. מעביר את המידע שקיבל.

לא יודע שהמידע הזה עומד לשנות את חייו.

.....​

תחנת משטרה בית שמש 2024

נועם גבסו נכנס בשערי תחנת המשטרה, מתיישב בחדר התדרוכים, ממתין שיבואו שאר החבר'ה ויתחיל המפקד את התדרוך.

עייפות פשטה בו. הדברים שאמרה לו סבתו, עוררו את תשומת ליבו. הוא באמת חייב לבקר את אימו. כל הלילה חשב על כך, מה שגרם לו לישון רק שעתיים.

הוא קם ניגש לעמדת השתיה, הרתיח קומקום והכין לעצמו קפה חזק. אחר חזר לשבת. ממתין שמפקדו יגיע.

דביר, שליו, עוזי, ועוד שני שוטרים שלא הכיר נכנסו והתיישבו כל אחד במקומו.

"מה קורה אחים שלי", גוון קולו של נועם לבבי. מסתיר את תחושותיו האמתיות. את כאביו. "אתם חדשים?" התעניין בשני השוטרים שלא הכיר.

סגן ניצב אייל גבאי, נכנס לחדר מתיישב בראש השולחן, כיאה למפקד התחנה. "כן נועם, אלו שניים חדשים. ותיגש אלי בקשה אחרי התדרוך", קולו קשוח. גברי.

האם קרה משהו? חשש קל מן השיחה העתידה לבא על ראשו, קינן בו. אולם בחר נועם לדחוק את המחשבות הצידה. כעת עליו להתרכז בתדרוך.

"כמו שאתם וודאי יודעים. היום מתכוננת קבוצת חרדים קיצונית להפגין בעיר בית שמש", מפקד התחנה הניח את ידיו בתנוחת יהלום הקנצלרית. כרית אגודל ימין נחה על כרית אגודל שמאל. שתי מרפקיו על השולחן. "דביר ושליו", הביט לעבר שני שוטריו בחומרה, כמו רוצה שיקחו את התפקיד הבא ברצינות גמורה. "שניכם דואגים לכך שההפגנה הזאת לא תצא משליטה. דביר אתה המפקד בפועל, אז תדאג לתדרך טוב את הלוחמים שלך".

דביר הנהן כמבין.

"יופי", סגן ניצב אייל גבאי שיחק באצבעותיו בתנועה גלית, משאיר את עמדת הידיים בתנוחת יהלום הקנצלרית. משדר סמכות, ביטחון. "עוזי. אתה מסתובב בעיר מוודא שאין אף חשוד שינסה לחבל בהפגנה. או גרוע יותר, שלא יהיה אף חפץ או אדם חשוד בסביבת ההפגנה".

"ומה איתנו?" שני השוטרים החדשים שהצטרפו לתחנה, הביעו רצון עז לעזור.

"ומה איתי?" נועם גבסו לא הבין מה קורה כאן. למה הוא לא שותף למשימה. בדרך כלל הוא הראשון שמקבל תפקיד. הוא מפקד על יחידה בעצמו.

המפקד הביט בו עיניו רציניות. "שניכם, חדשים. אני עוד לא יודע איך תפעלו בשטח", המפקד הביט רק בנועם כשדיבר. "ובאשר אליך נועם. בא נצא יחד החוצה. נשוחח".

מה קרה? מעולם המפקד לא קרה לי לשיחה! אולי עשיתי משהו נגד החוק? אבל מה?

הם יצאו. השמש קפחה על ראשם. סגן ניצב אייל גבאי התקדם לעבר סככה מוצלת 'פינת העישון' קראו לה השוטרים המעשנים. בדלי סיגריות פוזרו על הדשה הסינטטי שכיסה את רצפת הסככה.

"רוצים אותך ביחידת המודיעין". מפקדו השליח עליו את הדברים. לא מטפטף לו את המידע. "אני מאוד קשה לי לוותר עליך. אתה יודע כמה אני אוהב ומעריך אותך", אייל דרך על בדל סיגריה מפורר מיתוכו את מה שנשאר ממנו. "אבל זו הוראה מגבוהה".

"למה דווקא אני?" נועם לא רצה לעזוב. הוא כל כך אוהב את התחנה, את העבודה. "אני לא מוכן לזה".

המפקד הרים אליו עיניים טובות. שונות מדמותו הקשוחה שהפגין עד לפני כמה דקות. "קודם כל עקבו אחריך במשך כמה חודשים, והבינו שהביטחון שאתה משדר, האחריות על הפקודים שלך, אופן המחשבה שלך, מתאימים יותר ליחידות מודיעין. ודבר שני, זה לא נתון לוויכוח".

"אבל..."

"אין אבל", קטע אותו המפקד. "אם כל הקושי, אני מצטער, אבל זו הוראה מגבוהה". סגן ניצב אייל גבאי כמו קילף מעליו את כל חזותו הקשוחה, העניק חיבוק אוהב לנועם.

נועם התמסר חזרה. כמעט בוכה. לא רוצה לעזוב, אבל מבין שאין לו ברירה. "אני מודה לך מאוד על כל הדאגה שלך כלפיי", נועם לחץ את ידו של סגן ניצב. הצדיע לו באהבה אין קץ.

"אין על מה". חייך המפקד. "טוב. נחזור פנימה".

נועם נכנס חזרה לתחנה, אוסף את חפציו לקרטון. והכניס אותם לרכבו. הוא חזר לתחנה נפרד מכולם, ולקח לעצמו יום חופשי. בו החליט לפנק את סבתו.

הוא פתח את הסלולרי שלו מדי פעם בנסיעה, רוצה לוודא שהכל עבר בשלום. שהמידע שנאסר העביר לו, אכן נמנע. רק עכשיו קלט שלכל המידע שהיה מעביר עד היום למפקדו, הוא שגרם לדרג הבכיר להעביר אותו ליחידת מודיעין.

אבל איך יהיה שם? האם הצליח להשתלב? איך סבתא תמיד אומרת: 'ימים יגידו, וגם עליהם צריך להגיד תודה'.

.....​

 

[אינדה]

פרק 4

​

תחנת עוז משטרת ירושלים 2024

שוטר חמור סבר נכנס אל החדר. סלים הביט בו, במבט אדיש. כמו לא חושש מכלום, אולם בתוך תוכו רועד מפחד. מקווה שמוחמד לא יפיל אותו.

"אתה יודע על מה אתה עצור?" השוטר הביט לעבר רגלו הפצועה של סלים. מתעלם.

סלים נעץ את עיניו בעיני החוקר. לא נותן למבנה גופו של השוטר הצעיר לאיים עליו. "לא. אני מבקש שתיתן לי להתקשר לעורך דין שלי".

"אוקיי". החוקר בעל סבר הפנים הקשוח, הזעיף פניו עוד יותר. התקרב אל סלים באיום. "נראה לך שהגעת ללפלנד? פה לא מבקשים או דורשים דברים, כאן אני שואל שאלות ואתה עונה עליהם", אוחז בדש הגלביה. "כדאי לך לשתף פעולה. מנסיון אני אומר".

סלים הזיז מעט את פניו, מתקשה לנשום כשהבל פיו של השוטר ננשף עליו. "אני אשתף איתך פעולה".

"מעולה", השוטר התרחק והתיישב על כיסאו. "בא נתחיל רגע מאיך קוראים לך?"

"יוסוף", חיוך דק על פניו של סלים. "יוסוף אבו אברהים".

השוטר אגרף את ידו ודפק בעוצמה על השולחן. מזעזע את המיקרופונים התקועים במרכז השולחן. "תשמע חבוב. אומנם אתה מבוגר, אבל אל תחשוב שלא נשתמש נגדך בכוח". השוטר קם ודחף מעט את כיסאו של סלים. גורם לכך שרגלו הפצועה תקבל מכה מדופן השולחן.

סלים צעק מכאב. נשיכת הכלב כאבה לו עתה שבעתיים. בליבו התפלל לרגע שיחזור לביתו,. הוא מתכוון הפעם לבצע פיגוע כזה שיכתב בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל.

דפיקה על דלת חדר החקירות עצרה את השוטר מלהטיח אגרוף בפניו של סלים. "תודה לך דורון. המפקד צריך אותך", השוטר חמור הסבר שהתגלה כדורון, יצא מהחדר בזעף.

"אני מתנצל שהיית צריך לעבור את זה", השוטר השני היה נעים יותר. הגיש לסלים כוס מים. "קח תשתה".

"אני רוצה לדבר עם עורך דין". סלים הניח את ידיו על רגלו הפצועה, מנסה להילחם בכאב. "לא נורמלי השוטר ההוא. תראה, אין לו רחמים".

השוטר הנעים הנהן. "כן, לפעמים דורון יכול להיות קשוח. דרך אגב, אני מתן". התיישב בצד החוקר. ממתין שסלים יסיים את כוס המים. "עוד מעט חובש יגיע לבדוק אותך".

"תודה", סלים סיים לשתות. מניח את הכוס על השולחן.

"החבר שלך כבר שיתף אותנו בחיבור בניכם. ככה שעורך דין כבר לא יכול לעזור לך הרבה".

מוחמד אל-רימאווי סיפר על החמולה!!!? אני מאוד מקווה בשבילו ובשבילנו שזה לא נכון.

"אחרי שיבוא החובש אתה תשתחרר למעצר בית, עד הכרעה משופט". מתן המשיך בדבריו, לא עוצר. לא נותן לסלים זמן מחשבה.

"מה הוא אמר? אני לא קשור אליו? אנחנו בסך הכל שכנים?" סלים נרעד. מבין שכלתה אליו הרעה.

"אז אתה אומר שלא ביקשת ממנו להחזיק אצלו בבית חגורות נפץ?" מתן הקשיח את מבטו.

סלים הנהן בראשו לאות לא. "לא. לא אמרתי לו דבר שכזה", קולו היה בהול, מבוהל. "לא ידעתי בכלל שהוא החזיק חגורות נפץ, ורובה צהל"י".

"מי אמר לך שהוא החזיק רובה צהל"י???" מתן קם בביטחון. גבו זקוף. דופק על חלון חדר החקירה. באותו רגע נכנסו אל החדר שני שוטרים ולקחו את סלים למעצר.

באותו רגע הבין סלים את המשחק ששחקו אתו שני השוטרים. בראש כפוף, ולב כבד נכנס לתא המעצר, מבין שהחמולה התפרקה.

.....​

מחנה הפליטים שועפאט 2024

עאמר אל-ח'טיב הסתובב בחדרו כארי בסורג, דרוך. כועס. הוא המתין לשלושה חברים שיבואו אליו. חצי שעה חשב מה עליו לעשות כעת. סבא שלו נעצר. החמולה שלו התפרקה. ומישהו חייב לקחת יוזמה.

זיאד אבו-זהרא היה הראשון שנכנס לחדר. נאסר אבו-סאלח נכנס שני.

"סבא שלי נעצר", הוא כעוס, עצבני. הוורידים על מצחו בלטו. "החמולה שלו קרסה".

"ומה אתה רוצה מאיתנו?" זיאד ניסה להבין. מתיישב על המיטה. מביט בחברו במבט תמהה.

עאמר התיישב לידו. "אתה באמת לא מבין?", הניח יד על כתף חבירו. "אני רוצה שתצטרפו אלי ויחד נקים חמולה משלנו".

"אבל גם אם נסכים לזה. מאיפה נשיג מטעני חבלה, אקדחים, ומה שצריך?" נאסר נשמע מבוהל מהרעיון. "עזבו רגע פצצות, וחומרי נפץ. מישהו מאיתנו יודע לייצר בקבוק תבערה". הבהלה ניכרה בכל שריר מגופו.

"לא צריך להיות מדען לכימיה בשביל זה", עאמר דיבר כמנהיג. בטוח בעצמו. "כל ילד שני יודע לייצר לך בקבוק כזה".

"אבל...."

עאמר נעמד התקרב אל חבירו מניח את שתי ידיו על זרועותיו. "נאסר, תסתכל עלי רגע". עיניו השחורות מביטות לתוך עיניו השחורות של נאסר. "אני בטוח שנצליח. אני סומך עליכם".

בזמנים אחרים לא היה עאמר מנסה לשכנע, בטח לא ברכות כזו. בשניות היה אומר להם שיחפשו חבר חדש, ויוצא להקים חמולה. חמולה כזאת שבוער בה הרצון לשחרר את פלסטין. כעת כשהמצב בישראל גם ככה רגיש מאוד. זה הזמן שלו. אין לו אפשרות להתמהמה.

"אז מה אתם אומרים? אתה בעניין?" עאמר העביר את פניו מנאסר אל זיאד, וחזרה.

"כן", ענה זיאד.

"אני עוד מתלבט", ענה נאסר.

עאמר לא התכוון להמתין עד שחברו יחזיר תשובה. אין לו זמן לזה. הוא חייב להשיג לו מישהו אחר.



נאסר חזר לביתו. מתלבט. לא יודע מה לעשות. האם ללכת ולחבור לעאמר? אבל מה אם מישהו יגלה שהוא מעביר מידע לנועם?

אימו הכינה מלפוף. הוא מכיר את הריח, והיה מזהה אותו בכל מצב. האם מישהו מתחתן? אימו מעולם לא הכינה מלפוף סתם, אלא אם כן מישהו מתחתן.

הסערה שעוברת עליו, לא נעלמה עדיין. הוא נכנס לתוך הבית, הלבטים מטרידים מאוד. התחבטות עצומה געשה בתוכו. אימו ניגשה אליו. "הו נאסר, בא אתה רוצה קצת מקלובה? יש גם מלפוף אבל זה כבר לחתונה היום".

"חתונה?" התנער נאסר בשרעפיו. "מי מתחתן?" כיווץ את גבותיו.

"אחותך. החתונה זה היום. מה יש לך?" אימו הגישה לו צלחת מקלובה לא גדושה מדי. שישאר מקום לערב. אחר כך הניחה לפניו כוס מים. "תאכל איבני, תאכל".

"אי אפשר לחשוב על קיבה ריקה", חיכה את המשפט הקבועה שלה. היא צחקה.

נאסר אכל, המחשבות עוד מסתובבות סביבו. כשסיים החליט ללכת לנוח עד הערב. בערב קיווה שיתרכז רק בחתונה. אבל כשהניח ראשו על הכר, שני קולות דיברו בו. אחד השתוקק להצטרף לחמולה של עאמר. והשני רצה לברוח מזה כמו מאש. בסופו של דבר החליט שיחזיר תשובה שלילית לעאמר.

מה אני צריך את זה. יש לי כרגע שקט נפשי, למה אני צריך להכניס ראש בריא למיטה חולה.

"נאסר. קום תעזור לי", אימו קרא לו מהמטבח. קריאותיה הרמות העירו אותו.

הוא קם מתנועע מעט, מנסה להבין מה רוצים ממנו. הוא עייף. תשוש. "מה קרה?" הביט בבית שהיה הפוך לגמרי. מתי הבית הספיק להתבלגן ככה?

"תסדר פה. אני חייבת לסיים", אימו ניגבה את ידיה בעזרת המגבת התלויה תמיד על כתפה הימנית. אולי לא תמיד, אבל תמיד כשהיא במטבח המגבת תהיה שם. על כתפה.

"איפה הבנות?" נאסר רטן. לא היה לו כח לסדר את הסלון. בטח שמעולם לא עשה את זה. תמיד הבנות היו אלו שסידרו.

"נו. נאסר. תעזור. הבנות מתארגנות לחתונה". אימו בלחץ הוא שומע את זה בקולה.

בלית ברירה עזר נאסר. כסיים ניגש להתארגן בעצמו. הוא לבש על עצמו חולצה לבנה, חליפה כחולה ומכנס תואם. נעלים לבנות וענד שעון דמוי זהב. חיקוי זול של שעוני ארמני.

החתונה נערכה באולם גן קטן.

נאסר ומשפחתו הגיעו, הצטלמו, קיבלו את האורחים. מוזיקה טובה נוגנה. אורחים באו והלכו. כל מחנה הפליטים הגיע להעניק כבוד להורי החתן, והכלה.

בתוך כל האנשים הגיעו גם זיאד אבו זהרא ועאמר אבו-סאלח.

"נו. חשבת על הדברים?" עאמר ניגש אל חברו, ברכו במזל טוב. ולא התאפק, היה חייב לדעת מה יצא.

"חשבתי ו..." עוד לא הספיק נאסר לענות. החל טקס היריות. סט יריות ראשון נורה לאוויר. צהלולים נשמעו מכל מיני קצוות האולם. סט יריות שני. ואז שלישי. נאסר התחמק בין הסטים נעמד לצד הזמר הערבי שהגיע לשיר.

נאסר הביט כל הזמן לראות שעאמר לא מגיע אליו. חושש לומר לו שאינו רוצה להצטרף אליו. לא יודע איך עאמר יקבל את הדברים.

צרחות רמות נשמעו תוך כדי השירה המיוחדת של הזמר. המוזיקה נעצרה. הצרחות רק גברו. נאסר התקרב אל מרכז האנשים. רואה את אימו שוכבת מדממת על הארץ.

"יאמא, יאמא, שו סאר?" (אמא, אמא, מה קרה?) מבוהל התכופף לצד אימו. אחיותיו עמדו מעליו, רועדות. "יאמה!!! יאמה!!! צעקתו פילחה את האוויר.

לפתע קבוצת חמישה גברים רעולי פנים, נכנסו לאולם. מתקדמים באקדחים שלופים לעבר דמותו של איאד סולימאן המוכר בחנות המקומית. אף אחד לא העז להתקרב אליהם.

"אלו ישראלים", לחש עאמר באוזנו נאסר. כמו רוצה להזריע ארס בליבו. "זה מסתערבים".

החמישה נעמדו מול איאד וירו בו.

"מה אתם עושים", נאסר כמו לא ידע פחד, צעק ממקום מושבו. לא מבין מה עובר עליו. למה בכלל דיבר עכשיו. הוא העביר את עיניו מאימו הפצועה לעבר החמישה רעולי הפנים.

"אִסְכּוֹת קַבֵּל מַא אְפְקֹד צַבְּרי!" (שתוק, לפני שאאבד את הסבלנות שלי!) אחד מהחמישה צעק אליו. קולו סמכותי. המבטא הערבי שלו, נשמע אמיתי, לא ישראלי.

"למה עשיתם לה את זה". נאסר הצביע על אימו.

"לא עשינו לה דבר. אלו הישראלים", הבחור הוריד את הרעלה מראשו. נאסר גילה שמדובר בדודו. אח של אביו. "יש כאן מסתערב. אנחנו עוקבים אחריו כבר תקופה, וגילינו שאיאן היה מעביר לו מידע. לכן דאגנו להוריד את איאן. וכעת חייבים למצוא את המסתערב".

החמישה התפזרו בכל האולם, מנסים לאתר את מי שפגע באימו של נאסר.

באותו הרגע ששמע נאסר שישראלי מתחזה לערבי ניסה להרוג את אימו, החליט להצטרף לתוכניתו של עאמר אל ח'טיב.

אומנם עדיין שאלה אחת מנקרת בראשו. למה שהישראלי המסתערב ינסה להרוג את אמא. מה יוצא לו מזה? אבל הדבר לא מנע ממנו לפתח שינאה לישראלים.

.....
​

אם למישהו יש תגובה/הערה/הארה. משהו ורוצה להגיב הוא מוזמן... באהבה. הכל מתקבל בברכה!​

 

[אינדה]

פרק 5​

יער אשתאול 2024

"מחר בשעה שלוש ורבע, יתבצע פיגוע באזור צומת תפוח".

"מי יבצע את הפיגוע?"

"אין לי את המידע הזה".

בכל פעם שנפגשו נועם ונאסר, אכן היה מתבצע פיגוע, או ניסיון. בדרך כלל הצליחו לתפוס את המפגע לפני הפיגוע, אבל קרו כמה פעמים שפספסו. כמו לדוגמא בפעם שעברה. בשוק מחנה יהודה.

נועם הזהיר את מפקדיו, צוות נשלח לאזור, פטרל בכל השוק. אבל כאילו המחבל ידע שמחפשים אותו. הצליח לחמוק מהשוטרים, ולבסוף לבצע את זממו.

שני יהודים נמצאים כעת בבית חולים נאבקים על חייהם, המחבל עצמו, נעצר ונלקח למאסר.

"טוב. נאסר. תודה".

"התשלום, מתבצע כרגיל?" גוון קולו של נאסר שונה, קצת קר.

נועם התעלם מכך. יכול להיות שעבר עליו יום קשה. "כן".

הם נפרדו. נועם נסע לבקר את סבתו.

בדרך העביר למפקדיו את ההודעה שמסר לו נאסר.

נועם נכנס לבית כמו בכל יום. מרגלית ממתינה לו יושבת בספה, הוא נכנס מתישב לידה. מתמסר לחיבוקה האוהב. היא שואלת על אימו, הוא מתחמק.

"סבתא. את חושבת שאמא כועסת עלי?" נועם נשמע לפתע כמו ילד קטן. כאילו מטען של רגש, יושב על ליבו.

"חביב עייני וגלבי. מה יש לאמא לכעוס?" סבתא קמה מהספה מזגה לו צלחת אוכל. "אמא לבד. בודדה. אבל אני לא חושבת שהיא כועסת", מרגלית נאנחה. "אמא לא במקום הזה. אין לה זמן להרגיש כעס".

"אני לא יודע עם אין לה זמן", גיחוך עצוב בקע ממנו. "היא אולי לא חושבת על זה, אבל זמן יש לה בשפע".

"עומרי. עזוב אותך שטויות", מרגלית התיישבה לצד השולחן מניחה את הצלחת על השולחן. "תקשיב למה שסבתא אומרת. אמא זקוקה לך. רק ככה היא תחזור אליך".

"אבל סבתא. את יודעת שקשה לי עם הדיבור שלה. אני לא יכול עם. זה מוציא אותי מדעתי". נועם קם מהספה והתיישב לאכול.

"עיוני. אני מבינה אותך, יותר ממה שאתה חושב", הניחה את שתי ידיה על השולחן, צמידיה מרשרשים. "נראה לך שנוח לי עם המצב הזה? שלא קשה לי שהיא ככה? שבכל פעם שאני באה אליה היא מטיחה בי דברים? מאשימה?" דמעות בעיניה.

מרגלית עצרה רגע, בולעת את הדמעות, ואז חייכה חיוך קטן, עייף. "תדע, נועם, במשפחה שלנו יש לב גדול. גם אם לפעמים הלב הזה נשבר, הוא תמיד מצליח לאסוף את השברים ולהמשיך לפעום". היא ליטפה את ידו. "אמא שלך עוברת דרך משלה, אבל היא תזכור תמיד שאתה שלה, ושיש לה אותך".

נועם הביט בסבתו, מרגיש את המשקל על ליבו מתפוגג מעט. "סבתא, לפעמים אני חושב שאיבדתי אותה. שהיא הלכה רחוק מדי". טון קולו לוחש.

מרגלית נשענה לאחור, עיניה מביטות בתקרה, כאילו מחפשת שם את המילים הנכונות. "יש פתגם שאומר: 'גם אם הדרך מתפתלת בהרים, הבית תמיד מחכה בקצה.' תן לה זמן, ילד שלי. תן גם לעצמך זמן". היא חייכה אליו בעיניים טובות, מלטפת את ראשו ברוך. "אני לא אומרת שאתה לא צריך לבקר אותה, להיפך. תבקר. אבל תספוג".

נועם חייך אליה חזרה. "סבתא, את אישה חכמה".

מרגלית צחקה בקול. "חייאתי, נראה לך שבכל שמונים ושבע שנות חיי, לא למדתי דבר?" צחוקה מתגלגל.

"אני בטוח שלמדת", נועם נבוך מעט.

"יאללה עומרי, תסיים לאכול, כנס להתקלח, שטוף את עצמך. אחר כך תנוח מעט".

"תודה. סבתא", נועם הביט בסבתו שקמה וחזרה לספה. "על הכול. על מי שאת. על הדאגה. ועל העזרה".

"בכיף, גלבי. בכיף". מרגלית הניחה ראשה, נרדמת.

נועם סיים לאכול, שטף את הצלחת. אחר כך ניגש להתרענן, ונכנס לנוח גם הוא.

.....​

 

[אינדה]

פרק 6​

​

נחלת אור 2024

רוח נעימה נשבה בחוץ. עצי הטבע, נעו במקצב איטי לתנועות הרוח.

מעולם כף רגלו לא דרכה באזור הזה. בשבילי העפר שנסללו בין לילה בגבעה המשקיפה על אזור הכפר תרקומיה.

יהוידע צור הוריד את תיק הקיטבק מגבו, נושם את הריח החדש. ריח ארץ ישראלי. כבר שנים שהוריו חולמים להקים מאחז בארץ, סוף סוף זכו לזה.

"או יהוידע כמה חיכינו לבואך", אימו תמר יצאה אליו. אביו לקח ממנו את התיק, מעביר אותו לאזור הכביסה.

"תמר אני משאיר לך את זה פה, את כבר תסתדרי, נכון?" מתניה היה נראה עייף. שקיות ענק ניטלו מתחת לעיניו. "אני עפתי לישון", העניק חיבוק קל לבנו בכורו, ונעלם לתוך הבית.

"בא אני אראה לך את הבית החדש שלנו", תמר משכה את בנה, מפזזת שיר שמח. "החלום שלנו סוף סוף התגשם".

הוא ידע והכיר את החלום הזה, בכל סעודה משפחתית, בכל אירוע, דאגו לפמפם באוזניהם על ישוב ארץ ישראל, ועל הדאגה ההולכת וגוברת בכך שהערבים לא מפסיקים לבנות ולהתפרס לאורכה ולרוחבה של הארץ.

"אני שמח בשבילכם", יהוידע חייך בעייפות. עבר עליו דרך לא פשוטה. הוא היה צריך לנסוע בכביש 35 ובאמצע הדרך לרדת ולהתחיל לעלות בהר. אין עדיין שביל גישה ישיר. וגם לא בטוח שיהיה.

כל עוד המאחז אינו חוקי.

"מה זאת אומרת. אתה צריך לשמוח בשביל כולנו, זה חלום שהתגשם. עוד מאז פינוי הגוש". אימו הראתה לו את הסלון הקטן, המטבח שעדיין יש בו רק כיור אחד. שלושה חדרי שינה, לא כל כך גדולים. "אל תיבהל מהצפיפות", תמר ראתה שיהוידע כיווץ את גבותיו. "אתה יודע שתמיד אפשר להביא עוד קרוואן לצרף אותו לזה הקיים, ולהרחיב".

"ולמה מחכים?" עד שסוף סוף חשבתי שאקבל חדר לעצמי! "למה אי אפשר להביא עוד קראוון?" יהוידע נחת על הספה, מותש לגמרי מהדרך שעשה.

"נגמר לנו הכסף. אבל בעזרת השם אבא מחר מתחיל לעבוד במטעים, נגדל שם ירקות ופירות, נמכור ונרוויח קצת ונביא עוד קראוון".

"טוב", יהוידע התיר את שרוכי נעליו. אחר קם יצא החוצה מהבית, ניגש למקום בו הניח אביו את תיקו. הוריד את נעליו, וחזר לבית. התארגן לשינה.

הניח ראשו על הכר, החלון פתוח, הרוח נכנסה דרך פתח החלון מנשבת בנעימות, ובתוך פחות בחמש דקות כבר היה בעולם אחר.



"משהו מדאיג אותי ביהוידע", תמר העירה את מתניה מהשינה בה היה נתון.

"מה?" מתניה פקח עין אחת נראה שלא רצה לאבד את השינה. אבל תמר התעקשה. ולא נותרה לו ברירה, הוא פקח גם את השניה. "על מה את מדברת?"

"יהוידע מתנהג, כאילו הוא לא רוצה לגור פה. כאילו לא חשובה לו התנחלות הארץ", תמר כיסתה עצמה בשמיכה.

מתניה התעורר לגמרי, כמעט נעמד. "אין מצב. הוא בוגר ישיבות הסדר, מגיל קטן ינק פה אצלנו בבית את כל הידע על אהבת הארץ, את בטח מתבלבלת. אין מצב נו!".

"אני אומרת לך. הוא אמר לי אני שמח בשבילכם. וכששאלתי אותו מה זה אומר, הוא התעלם. חשב שלא הבחנתי בזה". תמר התרומה למצב ישיבה.

"נבדוק את זה בבוקר", מתניה עצם שוב את עיניו, נרגע מעט. "בטח הוא היה עייף. נברר מחר מה הוא חושב ונראה. עכשיו כדאי שתנוחי. מחר את מתחילה להיות גננת, ויש לך איזה חמישהה ילדים לטפל בהם".

"אני סומכת עליך. ושישה. יהיו שישה ילדים שבאים לגן שלי".

שניהם נרדמו.

בבוקר מיד עם הנץ התעוררו תמר ומתניה. דאגו שהכל יהיה מוכן ליום החדש. מתניה דאג לסידור בית המדרש המאולטר שהקים. כמה סטנדרים, שולחן קטן לספר תורה. וסידורים. לבית המדרש עדיין לא היה מבנה בנוי, הכל מתנהל תחת כיפת השמים.

כרגע הם בדיוק עשרה משפחות, רק בשני משפחות יש ילדים גדולים. לבית משפחת קרני ולבית משפחת צור. בסך הכל כולל הילדים הם שלושה עשר נפשות. יהוידע בדרך כלל בצבא כך שפחות אחד במשך השבוע הרגיל.

בית המדרש נפתח כעת בפעם הראשונה. מרוב התרגשות כל שלושה עשר המתפללים הגיעו בזמן לתפילה בנץ.

הזריחה הייתה מרהיבה ביופייה, קרני שמש ראשונות, יצאו מבין ההרים, אחריהן כדור זהוב עגול, עולה מעלה, מפציע ומביא עימו יום חדש.

ספר התורה הוצא מארון עץ מאולתר. מתניה כובד בעליה ראשונה, בספתח. גם מפאת גילו. הוא היה הכי מבוגר מכל המתפללים, וגם בגלל שכל התחזוקה השותפת של בית המדרש הייתה עליו.

אחריו עלה איתן פרידמן, ושלישי עלה יהוידע. כולם העריצו אותו. חייל קרבי, משרת בגזרה הדרומית ומאז השבעה באוקטובר נמצא בעזה, בקושי יצא לביתו.

התפילה הסתיימה, כל אחד הלך לעיסוקיו. יש עוד הרבה פעילות עד שהמקום יצמח להיות ישוב שאפשר התגורר בו.

מתניה ותמר נפגשו עם משפחת עזרן. עליהם להגיע לסיכום עניינים בנושא החקלאות.

"אני מבין בפירות וירקות, אין לי שום בעיה להתעסק גם במטע הזיתים", מתניה פתח את הישיבה. "אבל אם חשוב לך לנהל את המטע, זה שלך".

תמר הוציא קופסא עם עוגיות שהכינה. פתח את הקופסא והניחה על השולחן. "אני חושבת שצריך איזו הנהגה נשית. לא יקרה כלום עם אישה תנהל את המטע".

"אני בעד", מתניה הרים עוגיה אחת בירך ואכל.

"אני לא יודעת", אילנית עזרן הניחה קנקן תה רוזמרין על השולחן. בעלה נדב הניח כוחות זכוכית. "אני חוששת לאכזב".

"אין מה לחשוש. לכל עזרה אני פה", מתניה, מאוד רצה שהנטל הזה ירד ממנו. גם ככה יש לו מספיק על הראש. "אני אומר קחי כמה ימים תנסי, לא מתאים לך את תוכלי לפרוש".

"טוב".

"אז עכשיו נשאר לדבר עם עידו מזרחי, שיבנה לנו סטנדרים חדשים, וגם כיסאות. הצורה שבית המדרש קיבל היום, הייתה יחודית. תפילה באוויר הפתוח. הפסטורליות לצד הרוחניות, זה היה רגע מרומם, אבל עדיין צריך שיהיה קצת נוח". מתניה דיבר בלהיטות, אש בוערת בו. קינאה עזה לארץ ישראל.

משפחת צור קמו וחזרו לביתם.

עוד מאז גורש מגוש קטיף חולם הוא לחזור ולהקריב עצמו למען הארץ.

האם זה יקרה? האם אצליח להשתקע כאן? להקריב הכל בשביל ארבע אמות בארץ ישראל? ארץ ישראל נקנית ביסורים. אבל עד מתי?

.....​

 

[אינדה]

פרק 7​

​

נחלת אור 2024

ביצת עין, לחם מטוגן קצת עגבניות ומלפפונים מטובלים בשמן זית וקורטוב מלח, הייתה ארוחת הבוקר של יהוידע. מאז התגייס לצבא דאג לאכול טוב, גופו הפך למחוטב ובריא.

הוא בירך ברכת המזון וקם לצאת אל בית הכנסת המאולתר שבמאחז. על מנת ללמוד קצת.

כשהגיע לבית המדרש גילה שני נערים בני גילו, יושבים ולומדים. יהוידע החליט להצטרף אליהם.

"מה לומדים?" חייך אליהם בבישנות. על אף חזותו המאיימת, אישיותו של יהוידע הייתה עדינה, נעימה.

"תורת ר' נחמן מברסלב. רוצה להצטרף?" השניים חייכו חזרה.

"על מה אתם לומדים?" יהוידע לקח כיסא פלסטיק שחור וישב לידם.

"התבודדות". ענה בחור בעל שיער ג'ינג'י. "דרך אגב אני אביה פרידמן. וזה מיכאל חיון".

יהוידע לחץ את ידם בחום. שמח להכיר חברים למאחז בו הוא גר. "אני יהוידע צור. נעים לי מאוד להכיר אתכם", היו לו ים של שאלות לשאול אותם. הוא רצה לדעת כל כך הרבה דברים, אבל מעולם לא דיבר בבית הכנסת דברים של חולין, ולא בא לו להתחיל עכשיו. "מה אתם יודעים על התבודדות? מי עושה את זה? לשם מה זה טוב? והאם ההתבודדות באמת עזרה לכם?"

"קודם כל אנחנו לא יודעים הרבה על התבודדות, לכן אנחנו לומדים עליה", אביה חייך בשובבות, כאילו זרק איזו עקיצה חצופה לאוויר. "ומי עושה את זה? כל מי שרוצה להדבק בבורא יתברך".

במשך שעה ישבו אביה, מיכאל, ויהוידע ולמדו על המושג התבודדות. יהוידע לא הצליח לראות את עצמו מתבודד, זה לא הוא, זה לא העולם שלא. הוא רואה באותם אנשים חולים, משוגעים, הולכים ליער וצועקים.

"זה לא כמו שאתה חושב", אביה פרידמן שיחק בפאותיו העבותות. "אנשים לא הולכים לצעוק ביער. זה לא צעקה, ובטח שלא שיגעון. זו זעקה, שפיכת לב, חיבור לבורא".

"יכול להיות", יהוידע עמד בדעתו. "אבל עדיין קשה לי עם הגישה הזו לחיים. לדת.

"זה שלך", מיכאל הניח יד על כתפו של יהוידע. "אבל אל תזלזל באלו שמאמינים בזה". חייך.

"לא התכוונתי לזלזל. אני פשוט לא חושב ככה, זה הכל". יהוידע נעמד מחזיר את הכיסא למקומו. "היה נחמד לפגוש אתכם. אני ממהר, סליחה". הוא יצא משם חוזר לביתו. מתארגן לנסיעה.

אימו נכנסה הבייתה כשהוא התכונן לצאת מהדלת. "מה זה, לאן?" תדהמה בעיניה, תיק גב גדול על גבו של יהוידע. "לאן אתה נוסע?"

"חשבתי לנסוע לכמה ימים לכינרת", שיקר.

"יהוידע אני מכירה אותך לא מהיום", צחקה. מעולם לא הפריעה לה השקרים שלו, בטח לו עכשיו. "אתה יודע לכינרת לא צריך לקחת תיק כזה גדול. קח שקית עם תפילין ומגבת, תקנה שם אוהל, וזהו. אתה יכול להגיד את האמת, אתה נוסע לסבא וסבתא?"

יהוידע הביט בעיניה הטובות של אימו. "קשה לי. אני לא יכול לגור פה. אני רוצה לחזור לבית הישן, לשכונה שלי, לחברים. אין לי שום קשר למקום הזה".

"יהוידע, אתה לא רוצה לבנות את ארץ ישראל? להחזיר את השליטה אלינו?" תמר הביטה לתוך עיניו של בנה בכורה. "אין לך חזון כזה?"

"לא!!!", המילה פרצה ממנו מלווה בבכי עז. "אין לי שום קשר לשיגעון הזה. מה לי ולזה? אין שום רצון להסתבך עם הערבים שבסביבה. אני לא מחפש להציק להם. זה לא אני! אני רק רוצה לחיות רגיל. צבא, בית, משפחה, נכדים, ולמות בשיבה טובה".

"אני לא מאמינה עליך, יהוידע! לא ספגת שום דבר מהחינוך שלנו? לא קלטת את כל המידע שניסינו להחדיר בך על אהבת הארץ?"

"אמא. אני אוהב את הארץ מאוד. אבל אני לא חושב שדם צריך להישפך פה בשביל לבנות אותה".

"אתה טועה!!!" תמר נשמה בכבדות מנסה להירגע.

"יכול להיות. אבל אין לי שום חזון כזה. אני בסך הכל רוצה חיים רגילים. לא להתבודד. ולא להקים מאחזים, ובטח שלא מאחז לא חוקי".

"תראה. תלך לסבא וסבתא. תנוח שם קצת. תירגע ותחזור". תמר נכנסה לחדרה.

יהוידע חזר חזרה לחדרו. נשכב במיטה. חושב מה לעשות. חצי שעה אחר כך כבר היה בדרכו לפתח תקווה, אל סבא וסבתא צור.

.....

​

יחידת מודיעין 2024

נועם נכנס אל תוך היחידה, תופס מקום, מוכן לתדרוך ראשון מול הצוות החדש. תמונות של כל מיני אנשי מודיעין מהעבר ועד ההווה כיסו את הקירות.

מלבד כיסאות ושולחן גדול אחד החדר לא החיל עוד פריטים. אין עמדת קפה, אין מחשב למצגת, אין אפילו לוח על הקיר.

אדם בעל סמכות רצינית נכנס אל החדר. מתיישב בראש השולחן.

"היי. אני נועם גבסו", נועם קם ללחוץ את ידו. אולם בהנפת יד גרם האיש לנועם לחזור לשבת.

"אני המפקד שלך. נחום". בלי דיבורים מיותרים, חד וחלק. "אין לי זמן פנוי לשוחח איתך. אז פשוט נתחיל. מהיום אני מחבר לך מקור, ממנו אתה שואב מידע. על פעולות בלתי חוקיות, החזקת נשק, גניבות, סחר בדברים לא חוקיים ועוד. עד לפה הייתי ברור?"

נועם קלט את הדברים בראשו. "כן. אבל מי האנשים שאיתי בצוות?"

"תראה פה זה לא קייטנה. זה לא מה שלמדת במשטרה. הגנון נשאר שם, עכשיו עלית שלב. פה פועלים לבד". המפקד נחום הניח על השולחן דפים. "זה המקור שלך. ממנו אתה שואב את המידע".

"ומי קבע שהוא נאמן?" נועם לא ידע איך הדברים מתנהלים במקום הזה. רק הגיע וכבר מנחיתים עליו משימה. את נאסר אבו סאלח הכיר במקרה, אף אחד לא קישר בניהם. הם נפגשו באיזו פיצוציה, ומשם נהפכו לחברים בעלי אינטרסים. נועם רצה להגן על אנשים ולכן הוציא מנאסר מידע ואף שילם על כך מכספו. ואילו נאסר רצה כסף. בשביל זה היה מוכר גם את משפחתו.

"את זה תברר בעצמך", המפקד נחום קם ויצא מהחדר.

נועם הביט בדפים קורא בזריזות את שמו של המקור, פרטים עליו.

ראיד ח'ליף בן שלושים ושתיים מהכפר אל־ג’בע קווי מתאר: פנים מחודדות, אף מעוקם מעט, עיניים חומות כהות, שיער שחור קצר, זקן דק ומסודר. גוף שרירי.

אחר כך עבר על פרטי משפחתו. מידע שלם על דמותו של ראיד נכתב בדפים. נועם סיים לעבור על התוכן הכתוב, וחזר על הדפרים שוב, משנן עמוק את הפרטים.

אחר ניגש והסתובב במתחם היחידה. עניין אותו לדעת להיכן הגיע. הבעיה הייתה שאף אחד לא שיתף אותו בפרטים. הוא היה רגיל ללבביות, כאן כולם עסוקים מדי, קרים.

בסוף היום חזר לבית סבתו. שקיבלה אותו כמו בכל יום. חיוך זורח על פניה, מילותיה החמות משרים לו רוך על הנשמה. כשסיים לאכול את ארוחת הערב ונשכב במיטתו. עלתה מולו דמותו של אביו, בשעה שעצם את עיניו.

אלי גבסו לוחם מג"ב עמד מחוייך מלא גאווה. נועם רצה לגעת בו, להרגיש. אבל כששלח את ידו לגעת בלוחם המג"ב נעלמה דמותו של אביו כמו הייתה ענן עשן.

הוא פקח את עיניו, קם וניגש לשתות מים קרים. להירגע.

כמה הוא מתגעגע לאביו. כמה הוא מוכן לתת בשביל לקבל חיבוק אוהב מאימו.

אבל אלו לא דברים שניתנים למימוש. בטח לא כרגע.

.....​

 

[אינדה]

פרק 8​

​

מחנה הפליטים שועפאט 2024

קול המואזין נשמע, מנגן את תפילת האד'אן המוסלמית. עאמר פרס שטיח על רצפת החדר. מתפלל. מרגיש שהוא חייב את זה להצלחת המשימה שתכנן.

כשסיים נעמד. הביט בצג הסלולרי בודק מה השעה. עוד מוקדם להתקשר אליהם. נחכה לבוקר. עאמר יצא מחדרו ניגש למטבח. הכין לעצמו קפה, הדליק סיגריה, וגלל בסלולרי שלו, בחדשות היום. במהירות עבר על כתבות יום האתמול.

ידו נעצרה על שורת מילים שהורידו מעט את מצב רוחו, והעבירו בו גל של כעס. "כוחות צה"ל ושב"כ סיכלו ניסיון פיגוע באזור צומת תפוח". השנאה שחש גדלה, והתעצמה.

עאמר קם יצא מהבית, צועד רגלית לעבר ביתו של סבו סלים. מאז נעצר ונכלא סבו, הרגיש עאמר כי עליו למלא את מקום החסר שהשאיר סבו.

בחלון הבית ראה את סבתו נבילה עומדת במטבח. עאמר נכנס אל הבית בלי לדפוק מעניק שלוש נשיקות לסבתו. "מה סבתא, למה את ערה?"

"אני תמיד ערה בשעות האלו". נבילה הוציאה קערה פלסטיק מאחת ממגרות המטבח, שופכת לתוכה קמח. "אתה רוצה לעזור לי להכין פיתות?"

"לא סבתא יש לי דברים חשובים יותר לעשות", עאמר מזג לעצמו כוס מים קרים. "איפה סבא מניח את הדברים הסודיים שלו?"

"מה זאת אומרת? אם הם סודיים מאיפה שאני אדע?" מים, שמרים, ומלח נשפכו לקערה. נבילה לשה בידיה את הבצק.

"סבתא אולי תיקני מיקסר, זה יקל עליך את העבודה".

"לך, לך. מה אתה מבין", נשמע שנבילה התעצבנה קצת. "אין תחליף למגע הידיים".

"טוב", עאמר התקדם לכיוון הסלון. "אני מחטט פה קצת בדברים". הוא פתח בזריזות את מגירות המזנון הגדול, סורק בעיניו את המסמכים שהונחו בהם.

עאמר מצא כל מיני קבלות של קניית שולחן, סלון, מקרר, אבל לא את מה שחיפש. אחר ניגש לחדר השינה, מאמין שסבו השאיר משהו מאחור, איזה תכנון פיגוע, אולי אפילו מידע על משת"פ ישראלי שיכול לעזור.

כלום. עאמר לא מצא דבר.

בטוח סבא תכנן משהו. לא יתכן שאין כלום!

עאמר החליט להיכנס לדמותו של סבו. "אם הייתי סלים אלח'טיב איפה הייתי מחביא דברים שלא הייתי רוצה שידעו עליהם", דיבר בלחש כאחד שחושב בקול. מקל הליכה ישן של סבו נטלה על זווית הארון בחדר השינה, עאמר אחז את המקל מידו, מכופף מעט את גבו, משלים את המראה לדמות סבו.

"קצת זקן לבן, וכרס. ואתה קופי סבא שלך", נבילה עמדה מאחוריו, מבהילה אותו. "מה אתה עושה עם המקל הישן של סבא?"

"סתם. נכנס לדמות. מנסה להבין היכן היה סבא מחביא מסמכים או משהו סודי". עאמר רקע מקלו כמו שסלים נהג לעשות.

"תיזהר זה ישן מאוד, וגם מאוד חשוב לסבא. הוא לא אוהב שנוגעים לו במקל הזה".

עאמר החזיר את המקל להיכן שהיה, מתבונן בו, הוא לא ראה דבר חשוד. "סבתא, יכול להיות שסבא החביא את הדברים, בארגז המצעים של המיטה?"

"לא. מה פתאום", נבילה חזרה למטבח, עאמר אחריה. "לא אני ולא סבא מצליחים להרים את המיטה הזאת".

קרני שמש ראשונות חדרו דרך החלון במטבח. גרגורי יונים נשמעו. נבילה זרקה מהחלון החוצה חתיכת לחם קטנה, מאכל ליונים.

"טוב סבתא. את צריכה עזרה במשהו?" עאמר רצה כבר ללכת, אם לא מצא כלום, אין לו מה להישאר יותר.

"לא".

הוא נפרד מסבתו, יצא מהבית ופסע לעבר ביתו של נאסר אבו סאלח עליו לדבר איתו על הפיגוע שהתפקשש בצומת תפוח.

.....​

מחנה הפליטים שועפאט 2024

נאסר פתח את דלת הבית בטריקה, אין בו טיפת כוח. הוא עייף. כל הלילה ישב על כורסא קטנה בבית החולים לצד אימו. דואג. מפחד. מקווה שלא קרה לה כלום.

הרופאים אומרים שהיא תחייה, אבל תצטרך שיקום ארוך. הוא לא יודע עד כמה יכול לסמוך על דבריהם, אבל אין לו מה לעשות בנידון, הוא רק יכול לקוות לטוב.

בצעדים גדולים עשה דרכו למיטה, הוא צנח עליה. נשכב עוצם את עיניו. נרדם.

קול פעמון הדלת הרועם הצליח להעיר אותו מהשינה. מה זה מה השעה? נאסר הביט בשעון הענוד על ידו, המחוגים הצביעו כי השעה שמונה וחצי. "רגע!!!", נבח, מנסה לגבור על קול הפעמון. הלוחץ לא פסק. הוא פשוט הניח את אצבעו על הכפתור בלי להרים.

"רגע, רגע", נאסר שיפשף את עיניו, ופתח את הדלת.

"או, סוף סוף. יבשת אותי. אני כבר חצי שעה מצלצל לך בפעמון", עאמר עמד בדלת. נכנס אל פנים הבית, לא מחכה לאישור.

"קרה משהו?"

"מה שלום אמא שלך?"

"אלחמדוללה" (אשבח לאללה). נאסר ניגש למטבח והכין שני כוסות קפה שחור. הוא הניח את הקפה על השולחן הסלוני בסלון, והתיישב על הספה. "מה אתה צריך עאמר, לא סתם הגעת כל כך מוקדם!"

עאמר החזיק את הקפה, דפק אותו בעדינות שלוש פעמים על השולחן, מדביק את הגרגירים לבוץ בתחתית הכוס. "לִלְאַרגֻ’ל אִרָאדַה מִן עִנְדְהַא" (לרגליים רצון משלהם).

"מה?" נאסר לגם מהפקה הרותח שלו. "מה קשור עכשיו הרגליים?"

עאמר חייך כאילו הוא מסתיר משהו. "הגעתי כי הרגליים שלי, הובילו אותי לכאן".

"טוב". נאסר הניח את הקפה. "מה לגבי הפעולות נגד הישראלים? אנחנו חייבים לעשות משהו. אתה יודע כל יום שאנחנו יושבים בשקט, קם לו עוד מאחז ביהודה ושומרון".

"אל דאגה חביבי. משהו עומד לקרות ממש בקרוב".

"ולא תשתף אותי?" נאסר נעלב מעט, הרגיש כאילו עאמר אינו סומך עליו.

עאמר התרומם מהספה. "עדיין לא. כשהמשימה תצא לפועל הדווח". עאמר יצא מהבית מותיר את נאסר לבד.

נאסר הרים את שני כוסות הקפה כולו מחשבות. האם עאמר חושד בי? האם הוא יודע על פגישותיי עם נועם גבסו?

הסלולרי שלו צלצל הוא רץ לבדוק מי מחייג אליו.

"הלו?"

"שלום. נאסר אבו סאלח?"

"כן", חשש בקולו.

"מדברים מבית החולים, כדאי שתגיע לכאן כמה שיותר מהר".

כשהגיע לבית החולים נדהם לגלות שאימו שבקה חיים. ולפי הסימנים מישהו עשה את זה. אימו נרצחה.

הכעס, השנאה, ורצון הנקם גברו בו.

הוא רצה לפגוש בנועם גבסו, והפעם לא לשתף במידע, אלא להתנקש בו. הכל בגללו אם לא היה מתחבר אליו, ואם לא היה מציע לו כסף, הוא לא היה משתף איתו פעולה.

.....​

 

[אינדה]

פרק 9

​

מושב צלפון 2024

שיחת טלפון העירה את מרגלית משנת הצהרים הקבועה שלה. היא התעוררה מחפשת ברגלה אחר נעלי הבית, כשמצאה, נעלה אותן וקמה לענות.

״הלו?״ קולה נקטע בשיעול קולני. ״הלו״.

״אמא״, בכי נשמע מצד המדבר.

מרגלית הביטה במספר, מנסה להבין האם היא מכירה את המספר. ״מיכל?״ הפתעה בקולה. נועם יודע שהיא התקשרה? ״מיכל מאיפה את מתקשרת?״

״את חייבת להוציא אותי מפה, אמא!!!״ מיכל דיברה במהירות, לא נותנת לאימה להשחיל מילה. ״את לא אוהבת אותי? שכחת ממני? מה עשיתי לך רע, למה את מנסה להיפטר ממני? את רוצה להמשיך לגדל את נועם שלי? הוא שלי אמא שלי!!!״

״מיכלי. חייאתי. על מה את מדברת?״ עיניה התמלאו דמעות. ״נישמת חיי, אני בסך הכל רוצה את ההכי טוב עבורך״, גוון קולה רך, מלטף. ״אני אוהבת אותך״.

״אז תוציאי אותי מפה. בבקשה!!!״, פרץ מחודש של בכי, נשמע בוקע מגרונה של מיכל.

מרגלית הרחיקה מעט את אפרסק הטלפון, לא מסוגלת לשמוע, לא רוצה לדמיין אפילו מה עובר עכשיו על ביתה. רק שנועם לא יבוא עכשיו. ״את יודעת שנועם מתקדם בעבודה. הוא כבר לא שוטר שעוצר אנשים בהפגנות, הוא עובד היום במודיעין. מונח הרבה על הכתפיים שלו״. מרגלית העבירה נושא, לא מעוניינת להמשיך את השיח הקודם. מקווה שגם ביתה תמשיך אלאה.

״אמא אני אולי נראית לך טיפשה, אבל אני לא״, נשמע שמיכל החלה לכעוס. ״אני רוצה לדבר עם נועם. תביאי לי אותו״.

״עיוני. הוא לא בבית עכשיו, הוא בעבודה״. מרגלית קיוותה שנועם לא יחליט להגיע בדיוק עכשיו. רק זה חסר לה, הוא לא מעוניין בשיחה עם אימו, והיא לא רוצה להגיד לה את זה.

״אמא!!! אל תשקרי לי! הוא הילד שלי, לא שלך. תפסיקי להפריד בנינו״.

המילים פוגעות, מכות. נכנסות כמו חץ לתוך הלב.

האם אי פעם חשבתי על עצמי? את כל כולי נתתי לילדיי ונכדיי. מעולם לא פינקתי את עצמי, טיילתי, קניתי לי. על מה היא מדברת? למה שארצה להפריד בניהם? עיניה החלו מתמלאות דמעות, הפגיעה שחשה הייתה קשה. מרגלית רצתה להטיח בביתה דברים קשים, אולם הבינה את המצב ושתקה.

״הילד לא בבית, כשהוא יחזור, מיד אבקש ממנו לחייג אליך״. כל תארי החיבה נשמטו מפיה וממחשבותיה. פתאום אין חייאתי, עאמרי, חביב ג׳אלבי, ועוד. היה זה בין הפעמים הבודדות בחייה שדיברה מרגלית בנחרצות.

״אמא תוציאי אותי מכאן״, קולה של מיכל מתחנן.

ממש! את חייבת להישאר שם עוד!!! ״אני אעשה מה שאני יכולה״. קר, בלי רגש. לא מרגישה צורך להבין, להשתתף.

דפיקה קלה על הדלת, אחריה הדלת נפתחה.

נועם חזר. ״אוקיי אני אדאג לזה. להתראות״, מרגלית ניתקה את השיחה. ניגשת למטבח מכינה צלחת עם מרק תימני. שתי דקות אחר כך כבר ישבה לצד השולחן כשנועם מחייך מאוזן לאוזן.

מרגלית הביטה בצלחתה תוהה מה אוכלת ביתה היקרה במקום בו היא נמצאת. האם האוכל טעים? היא אוכלת מרק? אולי יום אחד היא תכין עבורה ותגיע לבקר אותה.

״מה סבתא? קרה משהו?״ נועם הניח את הפיתה על השולחן. מביט בסבתו בעיניים חוקרות.

״לא קרה דבר״, על השולחן היו שתי צלחות מרק, חילבה, פיתות תימניות, בצל ירוק, וחצי פלח לימון. מרגלית לא נגעה בדבר. רק מביטה במרק. ״אני בסדר״.

״סבתא! את חושבת שאני טיפש? אני מרגיש שקרה לך משהו״.

כמה אתה דומה לאמא שלך. ״אתה עובד במודיעין, לא בחדר חקירות״, מרגלית הרימה את עיניה מביטה בנכדה, מחייכת חיוך מזויף. ״הייתה לי שיחה קשה בטלפון. קצת נפגעתי״.

נועם קם מעניק חיבוק לסבתו. ״אני לא חוקר אותך. אני דואג לך. את חשובה לי״.

ליבה מתחמם לאט. המילים שלו מדחיקים אחורה את מילותיה של אימו. ״תודה אלבי. חממת את ליבי״.

מרגלית נעזרה בנכדה עלתה על יצועה ונרדמה.



נועם יצא מחדר סבתו ניגש לטלפון הביתי, בודק מי היה המספר האחרון. הוא לא הכיר את המספר. מי הטריד את מנוחתך סבתא? הוא הביט לחדר סבתו, מתלבט מה לעשות. מי העציב אותך ככה? בלי יותר מדי מחשבה, חייג למספר הלא מוכר.

״מרכז לבריאות הנפש שלוותה שלום. עקב המצב הביטחוני..." מענה אוטומטי ענה. נועם ניתק את השיחה מבין בדיוק במה מדובר.

אמא!

מה היא רצתה מסבתא? למה סבתא התעצבה אחרי השיחה איתה, יכול להיות שאמא פגעה בה? ולמה סבתא לא דיברה איתי על זה, למה להסתיר?

נועם החזיר את השפופרת למקומה. מרים את הצלחות מהשולחן, מפנה הכל. מנקה. מחשבותיו השתוללו, לא מניחות לו. מאז איבד את אביו, ואימו השתגעה, הוא מאבד את עצמו לאט. שמחת חייו נעלמה כאילו לא הייתה.

הוא נזכר בעברו כילד, איך חיוך מרווח תמיד על פניו, עד אותו יום מר, בו יצא אביו למשימה ולא שב.

אימו לא הצליחה להכיל את גידולו, ואת החובות הכספיים שהיו להם, והשתגעה. סבו וסבתו היו שם, דאגו, עזרו, הקשיבו, ליטפו, חיבקו, אבל לא הצליחו למלא את שחסר לו.

אהבת אם.

נועם רצה לעזוב הכל ולצאת לשלוותה להיפגש עם אימו, אבל הוא לא מסוגל, לא יכול. היא כל הזמן מאשימה אותו, רוצה לברוח איתו. הוא יודע שזה לא אפשרי.

צלצול טלפון קוטע את מחשבותיו. נועם ניגש לענות.

"נועם דחוף, דחוף. אנחנו חייבים להיפגש". היה זה ראובן שרת, חברו מילדות.

"מה קרה? מה כל כך דחוף?" נועם הביט בשעון האורלוגין הישן השעה עמדה על תשע בערב.

"הבת שלי. נועם. הבת שלי", נשימותיו מהירות, דיבורו קטוע. "הבת שלי. היא... נעלמה!!!"

.....​

 

[אינדה]

פרק 10​

מחנה הפליטים שואפט 2024

החדר היה מלא בעשן הנרגילה. העננים הלבנים, כבדים כמעט, נשפכו על הרצפה כמו ערפל מוקדם של בוקר. נאסר ישב על הספה, ידיו אוחזות בצינור הנרגילה, חושב על מה שיקרה בהמשך, אך כל מחשבה נבלעה בין תחושת סכנה מתמדת לבין זיכרונות כואבים.

נאסר הביט בעאמר. הוא חכך את ידיו, מציץ אל הסלון, סורק כל פינה כאילו כל טעות קטנה עלולה לעלות לו ביוקר. העיניים החומות שלו זזו מצד לצד, מלאות ביטחון עצמי מסוכן, ותשומת הלב של כולם נדחקה אליו.

"יש בידינו מידע דרמטי עבור הישראלים", העשן מתפזר סביב פיו כשהוא מוסיף, "חטיפה של ילדה, היא נמצאת במקום שאף אחד לא ימצא אותה."

נאסר ניסה לשמור על קור רוח. הידיים שלו אחזו בצינור בקושי, הלב דפק כמו תוף מלחמה. "איך אתה כל כך בטוח שלא ימצאו אותה?" קולו רועד מעט, אבל הוא הרים את ראשו, מביט בעאמר ישירות. "אני מקווה שהפעולה הזו תצליח לשם שינוי. נמאס לי שכל פעם אנחנו נכשלים."

הידיים של עאמר נעו במהירות, חיככו אותן בהנאה, כאילו כל תנועה קטנה היא חלק מתוכנית חכמה ומסוכנת. "לא היינו נכשלים אם מישהו לא היה מדווח לישראלים על כל פיפס שלנו", מבטו ננעץ בעיניים השחורות של נאסר, כמו מנסה לקרוא אותו כספר פתוח, כמו רואה כל מפגש חשאי שלו עם נועם גבסו, כל סוד שנשמר בלב.

נאסר נשם עמוק. מרגיש את העקיצה, את הכאב המוסתר שמנסה לחדור אליו, אבל הוא לא הראה סימן. "מי שזה לא יהיה, דמו בראשו", לחש, שיניו התהדקו בחוזקה.

זיאד אבו-זהרא חייך בחצי פה, כאילו מבין כל פרט קטן בין השורות. ידו מונחת על לוח ליבו, מחווה שנועדה להבטיח נאמנות. "אני בחיים לא אעשה מעשה שפל כזה", קולו חזק ובטוח. "דעתי לגבי היהוד ברורה. צריך לחסל את כולם, עד האחרון שבהם."

נאסר הביט בזיאד. האיש הזה לא חושש מכלום. לא מהחוק, לא מהכלא, לא מהמוות. ידו קלה על ההדק, ומבט העיניים השחור שלו שולט בחדר.

נאסר הבין את המסר. פלסטין נמצאת לפני הכל, וכל דבר אחר מיותר. הוא חייב לנתק קשר עם נועם. עליו להסתיר כל קשר. אסור שידעו או יחשדו.

הגחל בנרגילה דעך, נאסר קם ניקה את הראש ודאג למלא אותו בטבק חדש, עטף אותו בנייר כסף, חורר את מרכזו, והדליק גחל חדש. הפעם במקום לחבר צינור אחד, דאג לחבר שני צינורות. ככה ששני בני אדם יוכלו לשואף עשן.

נאסר הגיש אחד לעאמר ואחד השאיר לעצמו, הוא חזר לשבת.

"המקום שהילדה נמצאת בו, בטוח?" הענן הלבן מתערבב באוויר, ממלא את החדר מחדש בעננים לבנים. כבדים. "הישראלים לא יגיעו אליה כל כך מהר". עאמר חייך חיוך דק, קר כמו סכין.

פארס סולימאן, הקטן מבין כולם, חטף את הצינור מידו של נאסר. שאף עמוק, מתמלא בטעם התפוח שבראש הנרגילה, ובלע את הענן אל תוך חזהו. "אני שומע", קולו נוקב. "ונאסר, תעיף את הפרצוף. מה קרה? רציתי רק כמה שכטות."

נאסר נרגע מעט, הזיז את ראשו באטיות. העשן מתערבב בנשימה, מתפשט סביבו, יוצר מסך של חשש ושקט זמני.

עאמר עבר בין שלושת חברי החמולה, מביט בכל אחד, חיוך נחשי על פניו. "עוד דבר אחרון, יש לי רעיון לפיגוע", עיניו נתקעות על עיניו של נאסר, "אבל אני רוצה לדבר על זה עם כל אחד בנפרד."

למה? נאסר התכווץ במקומו. הוא ידע שאם ישאל או יראה עניין, זה עלול להתפרש לא טוב. פחד נסתר שכן בליבו. עאמר חשוד בי

"זו רק שיחה פרטית," פארס חייך, מושיט לעברו את הצינור. "קח, שלא תבכה שלקחתי לך", צוחק בגסות. נאסר לקח ממנו את הצינור.

זיאד לקח את הצינור מידיו של עאמר, נשף עשן ענקי, דרקוני, שאיפה שמציפה את החדר בריח מתוק של תפוחים. "בפעם הבאה", קולו מחוספס, "אני מצפה לארבעה צינורות." הביט בנאסר.

נאסר לקח שאיפה ועוד אחת. מנסה להתרכז אך המחשבות מסתבכות. כל פעולה, כל מבט, כל תנועה עלולים לחשוף אותו.

"תהיו רציניים!" הקול של עאמר חתך את ענני העישון. "אני מדבר על דברים ברומו של עולם, תפסיקו להתעסק בשטויות."

נאסר שתק, רגיש לכל תזוזה, כל נשימה של עאמר.

"אני רוצה לדבר עם כל אחד בנפרד", עומר מביט בשלושת חבריו, "יש בינינו בוגד!!!"

השרירים של נאסר התקפלו פנימה, כל סנטימטר בגופו מוכן למלחמה, לברוח או להמתין. "מעולה," קולו נשמע חזק, אולם בתוך לבו שמע קולות אחרים. קולות שדחפו לברוח, לשקר, להפליל. הוא התעלם מהם. דוחק אותם אחורה.

עאמר פנה אליו, חיוכו הנחשי עוד על פניו, מבטו חודר. "אני מתחיל איתך."

נאסר הרגיש איך הדם קופא בגופו. למה אני ראשון? צדקתי, עאמר אכן חושד בי! ובצדק!!! מיליוני מחשבות נחתו עליו בו זמנית. פחד, סקרנות, רצון לנקמה.

הוא נזכר באימו, ברגע שבו נורתה באותה חתונה ארורה. התמונה חזרה אליו ברורה, חדה, כואבת. הלב רעד, הידיים רעדו, והשדים שבליבו פרצו החוצה.

הזעם חזר אליו, סוער כמו סערה שלא מרפה. נקמה מתוקה, מסוכנת, לא ניתנת לעצירה מילאה את עיניו השחורות.

בין כל התחושות הללו עלה רצון אחד חד וברור.

לפגוש שוב את נועם גבסו, לסגור סיפור פתוח, לסיים את מה שהתחיל.

נועם גבסו, אתה עדיין לא יודע מה מחכה לך!

.....​

 

[אינדה]

פרק 11​

נחלת אור 2024


השולחן עמוס בארוחות בוקר. לחמניות טריות, חביתות ירק, גבינות, חבילת קורנפלקס אחת וקנקן חלב. מתניה התיישב בראש השולחן, ילדיו הקטנים סביבו. תמר אשתו מיהרה לעבודה, מכתפת את התיק על כתפה.


״ביי. יום טוב לכולם״, עמדה על מפתן הדלת.


מתניה לקח לחמניה אחת, חותך אותה במרכזה. ״רגע! איפה יהוידע?״ עצר את אשתו לפני שהדלת הבית נסגרה.


״אצל ההורים״.


״מה? איך הוא נסע אליהם? מתי? למה?״ עזב את הלחמניה קם אחוז תזזית מחפש אחר הסלולרי שלו. ״אני לא מבין? אני צריך שיעזור לי היום במשתלה, החסות פה לא יגדלו את עצמן״.


״מתניה אני מבינה מה אתה מרגיש, אבל אין לי זמן לשוחח על זה עכשיו״, תמר הציצה בשעון היד, מגלה שהיא כבר מאחרת בחמש דקות. ״תבין הילד עדיין לא בנוי לגור במאחז״.


״מה?״ כיווץ את גבותיו. ״מה את סחה? כל החיים השרשנו בו את ישוב ארץ ישראל״. מתניה מצא את הסלולרי על מיטתו. ״טוב תמר לכי לעבודה, אני כבר הרגע פה. נדבר שתחזרי״, השתלט על עצמו, נותן לאשתו תחושה שהכל יהיה בסדר. בתוך תוכו מחשבות אחרות רצו. כעס געש בתוכו.


כל החיים אני מחנך על אהבת הארץ, בסוף הילד שלי, דם מדמי, לא מעוניין לקחת חלק? להשתתף? מה נהיה ממנו? מחשבות אודות גוש קטיף עלו במוחו, מתניה דחק בהן שלא יעלו. לא רוצה להיזכר. מנסה בכוח לשכוח.


לא יכול היה להאמין שאחים שלו, יהודים, מסוגלים להוציא אותו מביתו על מנת ליישב בו ערבי. הזכרון עלה בו, הוא ראה אותו, חש אותו חותך בליבו. מעמיק.


הוא ישב בביתו שבימית, הבית נעול על מנעול ובריח, אף אחד לא יכול להיכנס מבחוץ. מתניה, תמר ויהוידע בן השנתיים ישבו בסלון הבית, יודעים שבחוץ מחכה להם המון חיילים שרק מחכים לפקודת פריצה.


מתניה שר בקולו הנעים שירי דבקות ואמונה. מקווה בכל ליבו שהכל יזום, יעצור. שהחיילים יסוגו. לא היה בליבו כעס על החיילים, הוא ידע שהחיילים עצמם לא אשמים, הם רק ממלאים פקודות. מי שאשם הוא אך ורק אריאל שרון. ראש הממשלה באותן השנים.


שלוש וחצי שעות המתינו להם החיילים מחוץ לדלת מדי פעם מפקדם ביקש שיצאו החוצה. מתניה התעלם, המשיך לשיר בדבקות. מעלה טון. אחרי השלוש וחצי שעות, החיילים קיבלו הוראה לפרוץ.


הדלת עפה, חלונות התנפצו, מתניה המשיך בשירתו. תמר צעקה בקול בכי. יהוידע על ידיה.


חיילת ניגשה אל תמר, לוקחת ממנה את בנה. מתניה שראה את המחזה, נקע בתוכו. שירתו פסקה, והוא התקרב בצעדים גדולים אל החיילית, רוצה לקחת אליו את בנו בכורו.


ארבעה חיילים עצרו אותו. שניים תפסו בידיו ושניים אחרים ברגלים. הם הרימו אותו והעלו אותו על אוטובוס שיוביל אותו אל מחוץ לגוש קטיף. תמר הועלת גם התיישבה לידו.


״איפה הבן שלי?״ מתניה לא יכול היה לראות את אשתו כך. בוכה, קרועה, אוחזת את לוח ליבה. רועדת.


״הנה״, החיילת ממקודם הניחה את יהוידע על ברכיה של אימו. בוכה גם היא. ״אני מצטערת שככה זה נגמר״. הביעה חמלה.


מתניה הבטיח לעצמו באותו יום, שלגוש קטיף הוא עוד יחזור.


יחזור לשקם את האדמות, להגן על הגבולות. לשמש מגן נגד העם הערבי השוכן בעזה. עם ישראל נותר פגיע יותר מאי פעם.


והיום כולם יודעים את זה, מתניה נזרק חזרה אל ההווה. אחרי השבעה באוקטובר נוכחנו לדעת שגירוש הגוש היה טעות!!!


״אבא אנחנו מאחרים״, קטעה אותו איילת בת השמונה. ״אני צריכה לעזור היום למורה״.


מתניה הרים את הצלחות, החזיר את הגבינות שנותרו למקרר יחד עם קנקן החלב. יונתן בן השתיים עשרה החזיר את חבילת הקורנפלקס למקומה.


השולחן נוקה. הילדים מחוץ לדלת ממתינים.


מתניה הוריד את חגית בת הארבע, ואת איילת אצל שירה מזרחי, בעלת הגן שבמאחז. אחר לקח את עליזה בת החמש עשרה ויונתן לימודים בעיר בית שמש. רחוק, אבל שם ידע יקבלו את החינוך הידע שהוא מחפש.


בדרך חזרה החליט לחייג אל חמיו.


״הלו!״ קולו המבוגר של יצחק גבאי נשמע בוקע ממערכת הרכב. נשמע שהוא באמצע לעשן.


״מה שלומך יצחק? מתי כבר תפסיק לעשן?״ מתניה ידע שחמיו יכול לעשן קופסא וחצי ליום.


״מתי תחליט לגור כמו בן-אדם מן השורה. בעיר, במושב, במקום בו אנשים מגדלים ילדים?״ קולו הרדיופוני של יצחק נקטע בשיעול קולני.


מתניה צחק בקול. ״נצח אותי יצחק!״ צחוקו מתגלגל. ״תגיד רגע יצחק. יהוידע הגיע אליכם?״


״כן. מתוק הילד הזה״.


״כן…״ עצב בקולו. ״אתה יכול להעביר לי אותו?״


״הוא בבית כנסת, יושב לומד שם. כשהוא יחזור אני אגיד לו להתקשר״.


״אוקיי. תודה יצחק. יום טוב״. מתניה ניתק, עובר נתיב. לוחץ על דוושת הגז. חייב להגיע כמה שיותר מהר, לישיבת המועצה של המאחז. אסור לו לאחר.


הדאגה ליהוידע, עוד יושבת עליו. הוא חייב לדבר איתו. לנסות להבין מה קרה? אולי עצם השהות שלו בבית משפחת גבאי גורמת לו לחשוב שאנחנו משוגעים? או אולי זה בכלל הצבא שהכניס בו את הדעות האלו?


מתניה הבין שעליו לשוחח עם בנו. אבל שיחה גלויה, לא מתוך כעס. שיחה בה יסביר שאין להם ברירה אחרת. המדינה הזאת הובטחה לאברהם, ליצחק, ואחר כך ליעקב. אין לאף ערבי, גוי, נוצרי או מוסלמי רשות בה.


מי שלא מבין את זה, יכול מבחינתי לקום ולעזוב. אנחנו לא תופסים אף אחד בכוח!

…..
​

אשמח להערות/הארות. לכל ביקורת גם היא לא משהו. [לומדים מכל הערה].​

 

[אינדה]

פרק 12
​

בית שמש 2024

את ראובן שרת הכיר נועם בבית הספר בו למד. החברות בניהם התהדקה עם השנים. חברים כמו אחים. כשנישא ראובן עמד לצידו נועם, מחזק, מפרגן, תומך. בהולדת ביתו הבכורה הגיע נועם נהנה יחד עם חברו בשמחתו.

ככל שהשנים עברו הקשר בין השניים רק הלך והתחזק.

״אני לא מבין ראובן, איך אתה יודע שהיא נעלמה?״ נועם מזג כוס מים מהתמי ארבע מגיש לחבירו. "יכול להיות שהיא אצל חברה או משהו, איפה היא הייתה בפעם האחרונה ששמעת ממנה?"

"אני אומר לך שהיא נעלמה. קרה לה משהו", ראובן רעד בידיו, טיפות מים נשפכו על מכנסיו. "אני מרגיש את זה. הלב יודע את זה".

"אבל איפה היא הייתה?" נועם מנסה להיות ראליסטי יותר. נוכח יותר. "ראובן תסתכל אליי. אני שואל אותך שאלה, בבקשה תענה לי".

ראובן שתק. נושם לאט. נראה שהוא חושב. נועם הניח עליו יד, מרגיע. "תקשיב לי ראובן אני איתך, מה שצריך. נהפוך את המדינה עד שנמצא אותה". נועם יודע שלא באמת יצליח להפוך את המדינה, אבל רק רצה להרגיע את נפשו של חבירו. הוא זקוק למוחו הצלול ולא לליבו הרגיש.

"היא הייתה אצל חברה".

"גרה רחוק החברה הזאת?" נועם חייך בליבו, יודע שחבירו מתחיל לחזור אליו.

"לא, רחוב אחד מעלינו. היא יצאה מבית החברה לפני שלוש שעות. והיא לא הגיעה הבייתה". רגליו של נועם רעדו, נראה שהוא שוב מתחיל לשקוע בלחץ והדאגה.

נועם אחז את חבירו בשתי ידיו. "ראובן! תקשיב לי טוב. אנחנו עכשיו יוצאים ונחפש אותה בכל האזור". נועם קם לוקח את מפתחות הרכב שלו ממגרת הסכו"ם במטבח, פותח את דלת הבית ונעמד מחוץ לדלת אוחז את הידית, ממתין שראובן יצא גם הוא.

ראובן קם ויצא. השניים עלו לרכב.

הנסיעה עברה בשקט. נועם הביט מדי פעם בחבירו, מנסה להבין מה הן מחשבותיו. יודע שעד שלא יהיה אבא לא יוכל לדעת. מהן רגשות אב לילדיו? האם אבא היה דואג לי ככה, גם? האם אמא ממקומה חוששת לגורלי? האם אי פעם תצא ממצבה?

הרכב פונה ימינה, מתמרן בכביש בין הנהגים השונים. אין זמן! כל דקה קריטית! יכול להיות שהילדה של ראובן בכלל נחטפה!!!

"מחוץ לשכונה אין לנו מה לחפש, לא נראה לי שהיא תשוטט ברחוב", נועם העלה השערה. "לדעתי עלינו לחפש בכל המקומות שהיא מבקרת בהן".

"אישתי כבר עשתה את זה", ראובן הביט בכביש, נראה דואג עד העצם. "אני דווקא חושב לחפש ביערות שבאזור".

"ביערות???" נועם עצר את הרכב במהירות, כמעט עושה תאונה. אחר התניע ועצר שוב בצד הכביש.

"מה קרה?" צעק ראובן, מבוהל. עיניו נפערו לגודלן המלא. "השתגעת?"

"ביערות? תגיד לי אתה נורמלי? מה יש לאפרת לחפש ביער?", נועם הזדעזע. יערות? מה לילדה בת ארבע עשרה לעשות ביערות? ועוד בשעה כזאת? משהו פה לא נראה לי. "תגיד לי ראובן. מה באמת קורה פה?" נועם הביט לתוך עיניו השחורות של חבירו.

בכי עז פרץ מגרונו.

"ראובן. דבר עכשיו!!!".

ראובן שתק ובכה.

"הבת שלך לא באמת נחטפה נכון. איפה היא? הכל בסדר איתה? קרה משהו אחר, נכון?! אני מכיר אותך לא מהיום". נועם הרים את בלם היד, מדומם את הרכב סופית.

ראובן הביט מחלון הרכב, שותק לא מגיב. מקנח את אפו. "נועם, הבת שלי נעלמה. אני מבקש ממך עזרה אין לנו זמן!!!", קולו צועק, נובח. בכי עז בוקע ממנו. "אני מתחנן בא נזדרז".

"איפה אישתך, עכשיו?" נועם כיווץ את גבותיו. תוהה האם חבירו דובר אמת או שמא שקר בפיו. משהו קרה, אני בטוח בזה.

ראובן חזר לשתיקתו.

נועם התניע את הרכב, מחליט לנסוע לביתו של ראובן. הוא כבר לא יכול עם השתיקה הזאת, עם ההסתרה. "ראובן אני יודע שאתה מסתיר משהו, איפה אישתך? מישהו מאיים עליך? מה קורה כאן???"

הוא עצר את הרב בשכונת ז'בוטינסקי, חונה לצד הווילה של ראובן. משקיף על הבית מהשמשה הקדמית, תוהה מה קרה? למה ראובן שותק? מה גורם לו להסתיר מידע? הבת שלו נעלמה???

הסלולרי של נועם קיבל הודעה, על הצג הופיע שם השולח. נועם הציץ לרגע, מגלה שנאסר שלח את ההודעה.

"יש לי מידע לגבי חטיפה!"

נועם פתח את המכשיר, נכנס להודעה. קורא אותה שלוש פעמים.

היה חטיפה! אז הבת של ראובן נחטפה!!! אבל מי אמר שמדובר בבת של ראובן? נועם הביט בפניו החיוורות של ראובן. "ראובן אני דורש ממך לספר לי הכל!!!", גוון קולו השתנה. הדציבלים עלו לו לגבהים שלא הכיר בעצמו. הלחץ, החרדה, המתח. הכל התנקז לכדי צעקה.

ראובן המשיך בשתיקתו, בוהה על ביתו.

"ראובן עם אתה לא מספר לי עכשיו מה קרה? האם באמת הייתה חטיפה? אני זורק אותך פה, ולא תשמע ממני יותר לעולם!!!"

ראובן הסיט את מבטו מהבית אל עבר נועם. נראה שהחברות בין השניים חשובה לו יותר מכל דבר אחר. "נכון. אתה צודק! אני באמת מסתיר משהו".

ראובן שלח את ידו אל כיסו הימני מוציא מתוכו משהו. נועם עוקב אחר תנועותיו של חברו, משהו לא נראה לו, אבל הוא לא יודע מה.

"מה קרה?" נועם פתח את הדלת מתכונן לצאת.

"הבת שלי נחטפה", גוון קולו של ראובן השתנה, הבכי נעלם, רצינות בקולו.

נועם הסתובב חזרה אל חברו, רחמים התלבשו על פניו.

"אני מצטער. אבל הדרך היחידה לשחרר אותה, היא..."

נועם חטף מכת חשמל בעורף, מתעלף. אינו שומע את המשך המשפט.

.....​

אי שם 2024

"החבילה בידינו, מתכוננים להעברה". ההודעה שנשלחה הועברה במהירות שיא בגלים אלקטרוניים שתי יבשות.

"מעולה. כדאי שתשמרו עליה מכל משמר. אי אפשר לדעת מה היא עלולה לעשות".

"קיבלתי. הודיע לחבר'ה כאן".

"מעולה".

הוא סגר את המחשב, מתרווח בכיסאו, חיוך מאושר על פניו. כבר תקופה שלא שמח כמו עכשיו.

הבטחתי לעצמי וקיימתי. לסיפור הזה יהיה סוף טוב. ולטובתי!!!

.....​

 

[מה שניחשת]

כמה הערות קטנות לגבי מתניה והמאחז.
דבר ראשון- הם קוראים למאחז שלהם גבעה, או התיישבות/ישוב ברגע שיש שם משפחות ומפסיקים לפנות אותו כל שני וחמישי- אז לבחירתך.
דבר שני- מאחז/גבעה בדרך כלל מתחיל מ4 עד 10 בחורים (ולפעמים עדר) שאחרי תקופה של האחזות בשטח אחד מהם מתחתן וגר שם עם אשתו/מגיע זוג נוסף או שתיים וכך הגבעה גדלה. בכל מקרה, המטרה שלהם היא שיבואו משפחות והגבעה תהפוך לחוקית.
ישיבות מועצה וגידולי אדמה- אפשר לבדוק באיזה ישובים בשומרון יש גידולים חקלאיים אבל זה בדרך כלל לא בגבעות/מאחזים. ישיבות מועצה כנ"ל, אפשר לקרוא לזה אסיפה אבל מועצה זה בדרך כלל בישוב רשמי, או לפחות כזה שכבר מפסיקים לפנות אותו ויש שם לפחות 10 משפחות (זו הפרשנות שלי).
אם יש בישטב שלך כבר מספר משפחות אפשר פשוט לשנות את התיאור מ"מאחז" ל"ישוב" וזהו.
אגב- יש הרבה מידע בגוגל (לא וויקיפדיה!) על מאחזים ביהודה ושומרון ולא קשה לעשות תחקיר. בהצלחה ענקית!

 

[אינדה]

כמה הערות קטנות לגבי מתניה והמאחז.
דבר ראשון- הם קוראים למאחז שלהם גבעה, או התיישבות/ישוב ברגע שיש שם משפחות ומפסיקים לפנות אותו כל שני וחמישי- אז לבחירתך.
דבר שני- מאחז/גבעה בדרך כלל מתחיל מ4 עד 10 בחורים (ולפעמים עדר) שאחרי תקופה של האחזות בשטח אחד מהם מתחתן וגר שם עם אשתו/מגיע זוג נוסף או שתיים וכך הגבעה גדלה. בכל מקרה, המטרה שלהם היא שיבואו משפחות והגבעה תהפוך לחוקית.
ישיבות מועצה וגידולי אדמה- אפשר לבדוק באיזה ישובים בשומרון יש גידולים חקלאיים אבל זה בדרך כלל לא בגבעות/מאחזים. ישיבות מועצה כנ"ל, אפשר לקרוא לזה אסיפה אבל מועצה זה בדרך כלל בישוב רשמי, או לפחות כזה שכבר מפסיקים לפנות אותו ויש שם לפחות 10 משפחות (זו הפרשנות שלי).
אם יש בישטב שלך כבר מספר משפחות אפשר פשוט לשנות את התיאור מ"מאחז" ל"ישוב" וזהו.
אגב- יש הרבה מידע בגוגל (לא וויקיפדיה!) על מאחזים ביהודה ושומרון ולא קשה לעשות תחקיר. בהצלחה ענקית!

קיבלתי אעבוד על זה בעז״ה

 

[אינדה]

פרק 13​

אי שם באוקיינוס 2024

ראייתו מטושטשת, צלילים עמומים חודרים לאוזנו. מה קרה לי? מה זה איפה אני? מחשבותיו מבולבלות. בחילה גועה בו. עיניו נפקחו ונסגרו מאליהן מספר פעמים, מוחו מנסה לקלוט דברים, ללא הצלחה.

איפה ראובן? מה קרה לי? הידיים מנסות לזוז. הן קשורות.

אור פתאומי חדר אליו, צורב את עיניו, מאיר לו את החדר.

צללית התגלתה בפתח, עומדת בדממה רגע ארוך לפני שנכנסה. הוא ניסה להתמקד, להבין במי מדובר, אבל ראשו הכואב סירב לשתף פעולה.

"אני רואה שסוף סוף התעוררת", האדם שרכן מעליו דיבר באנגלית בעלת מבטה צרפתי. קולו נמוך, מעט מתכתי. "יש לנו הרבה על מה לדבר".

תחושת פחד חלפה בו, רצון להעלם קינן בו. איך הגעת הנה? הייתי עם ראובן? עיניו נפקחו סופית. הדמות מעליו היית בעלת שפם צרפתי מעוגל בקצוות, כובע צייר לראשו.

"אל תזוז אני חייב לדייק", המבטא הצרפתי נטף ממנו.

"מה אתה רוצה ממני? איך הגעתי לכאן?" נועם ניסה לשחרר את ידיו, ותוך כדי תנועה גילה שגם רגליו קשורות.

"אני מנסה לצייר אותך, אל תזוז!!!".

לצייר? איפה ראובן? מה הולך כאן? "מי אתה?" נועם היטה ראשו הצידה מקיא את קרביו. מרגיש גרוע.

"קוראים לי אנטואן דה־לה־קור, ואני צייר. שכרו את שרותיי על מנת לצייר אותך". הצייר העביר את המכחול על בד הקנבס שעמד בחדר, מתחיל במלאכה.

"איפה אנחנו אנטואן?" נועם רעד מפחד, מעולם לא הסתבך בפרשיה כל שהיא, תמיד היה אדם נאמן לחוק ובורח מצרות.

"בלב האוקיינוס מפליגים בקרוז החלומי של מנו ספנות, תמיד חלמתי על שייט", אנטואן צחקק. "אתה לא נהנה?"

"יש לי בחילה", נועם כיווץ את פניו בתיעוב.

"לא נורא זה קורה לאנשים". הצייר אנטואן טבל את המכחול בצבע שחור מעביר את ידו אל הקנבס. "אני חייב לומר, שיחסית לאדם שנחטף. אתה מאוד רגוע".

נחטפתי! לאן? מתי? איך? אז ראובן לא כאן!!!

"מה יש לי להילחץ, הרי ג ככה חוץ ממך צייר דמיקולו, אין כאן אף אחד שאפשר לבקש ממנו רחמים". קולו של נועם נשמע בטוח, אבל בליבו רעד מפחד. הוא נמצא בלב ים לא יודע לאן עתידה הספינה לקחת אותו. ידיו ורגליו קשורות.

איך אצא מכאן?

"אני מבין", הצייר הניח את מגש הצבעים שבידו על שולחן פינתי שניצב ליד הקנבס, והתקרב בצעדים מדודים אל נועם. מתכופף צמוד אליו. "תקשיב טוב חמודון, לחברים שלך תקרא צייר דמיקולו, אני צייר רציני, יש לי תעודות, מכרתי ציורים בסכומי כסף שרק יכולת לדמיין", המכחול שבידו מלכלך את בגדיו של נועם, מטפטף עליהן צבע שחור.

"לא התכוונתי להעליב", משהו בביטחון של נועם התערער. קולו נסדק מעט. "אני בסך הכל לא אומר שלא נראה שאתה זה שחטף אותי".

"הו. אני ממש לא חטפתי אותך, אני כאן רק בשביל לצייר אותך". אנטואן התרומם חוזר לקנבס בשתיקה, ממשיך בציור.

"למה אתה צריך לצייר אותי? מי משלם לך על זה? למה אתה עושה את זה? מי חטף אותי?"

"תרגע בחורצי'ק את הכל תבין לאט לאט, כרגע אני חייב לסיים אז אל תזוז בבקשה". הצייר המשיך במלאכתו, אינו מתייחס לצעקותיו השונות של נועם.

נועם התחרפן מהמחשבה שיש אדם בחדר שיודע דברים ולא משתף אותו. הוא ניסה להשתחרר מהאזיקונים שכבלו את ידיו, אבל רק פצע את עצמו.

אנטואן דה־לה־קור סיים את מלאכתו. הוא הניח את המכחול על השולחן שלצד הקנבס, נפרד מנועם לשלום, ויצא מהחדר.

שוב חושך חזר להשתלט על הכל.

"מה רוצים ממני? תענו לי!!!".

נועם עצם את עיניו מתפלל.

מה יהיה עם סבתא היא בטח לבד, דואגת? הייתי צריך ללכת לבקר את אמא!

זכרון עבר נכנס לפתע לתודעתו, הוא נזכר באביו, בעבודתו, באחד הלילות בהם המתין לו, משקיף מחלון חדרו על דלת הבית, מקווה שכל רגע תופיע דמותו התמירה, והוא ירוץ אליו ויחבק אותו. אב משום מה אבא לא הגיע באותו יום, רק יום למחורת חזר אביו מהפעילות.

מה קשור עכשיו? למה נזכרתי בזה?

נועם התעמק בזכרון עוד קצת. נזכר ששאל אז את אימו מדוע אבא מאחר והיא אמרה לו משהו מוזר, עד אז לא הבין את משמעות הדברים אבל עכשיו אולי זה מתבהר.

"נועם אבא לא עובד במשטרה רגילה, אבא הוא שוטר מיוחד מאוד. לפעמים יכול להיות שאבא לא יגיע בלילות, יכול להיות גם שהוא יהיה בחו"ל במדינות אויב. כל מה שלנו נותר לעשות הוא להתפלל". אמא העניקה לו אז חיבוק, והצליחה להרגיע.

אז אבא בעצם היה איש מוסד? נועם פקח את עיניו, מבין שאביו לא נהרג בתור איש משטרה אלא הרבה יותר גדול הוא היה איש מוסד.

אושר מהול בעצב געה בו, הוא שמח שאביו היה איש מיוחד, פעל יכולות נפלאות. אבל עצוב שכל האושר הזה אבד באותה פעולה שלא חזר ממנה חי.

.....​